ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין באמצעות עו"ד כעביה יונס נגד באמצעות עו"ד יאנה רודמינסקי :

בפני כבוד ה שופטת אסתר טפטה–גרדי

מבקש
באמצעות עו"ד כעביה יונס

ויסאם זיוד

נגד

משיבה
באמצעות עו"ד יאנה רודמינסקי
מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב, אשר הוגשה על פי סעיף 57ב ל פקודת התעבורה.

ביום 13.10.18, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של הרכב בו נהג זיוד וסים (להלן – הנהג), פרטית, מזדה, מ.ר. 9288165, למשך 30 יום בגין עבירה לכאורה של סרוב לתת דגימת שתן, לפי דרישת שוטר, בהיותו שכור.
הנהג הוא אחיו של המבקש.

התייצבו לדיון ב"כ הצדדים.
ב"כ המבקש טוען כטענה מקדמית כי נפל פגם בהחלטת הקצין בשימוע שערך, בכך שלא קיים שימוע לבעל הרכב, אחיו של המבקש.
לעניין זה אציין כי אין חובה בחוק לקיים שימוע בנוכחות בעל הרכב ואין אף חובה כי זה יוזמן לשימוע. החובה היא לערוך שימוע לנהג, ולא לבעל הרכב. קיימת חובה להודיע לבעל הרכב את דבר ההחלטה בדבר איסור השימוש והשבתת הרכב. הודעה כזו יכול ותשלח לבעל הרכב גם בפקס, ויכול שתימסר לנהג הנוכח בשימוע תוך התחייבות של הנהג ליידע את הבעלים (ראה ע"ח 36523-06-13 משה מייזל נ' מדינת ישראל).

בבקשה טוען ב"כ המבקש כי הרכב משמש לצרכיהם הפרטיים של המבקש ובני משפחתו ולהסעה למקום עבודתו וכי אביו נכה . המבקש מסר את הרכב לאחיו, לצורך נסיעה ל"חוצות המפרץ", והזהיר את אחיו טרם הנסיעה כי ימנע מביצוע עבירת תעבורה ברכב.
נטען כי בבדיקת נשיפון התגלתה אצל הנהג רמת אלכוהול של 140 מ"ג, בעוד מכשיר הנשיפון כלל אינו מצביע על תוצאה אלא אינדקציה, וכי התוצאה אינה מדויקת שכן המכשיר מצביע רק על אינדיקציה לשכרות. צוין כי הנהג חולה סכרת, נוטל תרופות באופן קבוע, בטרם נהיגתו נטל תרופות, והדבר אף מצוין ברישיון הנהיגה שלו. הוטעם כי בין הנהג לשוטר התגלע ויכוח ועקב כך השוטר עיכב את הנהג וביקש ממנו דגימת שתן. הנהג ציין כי הוא מוכן לתת דגימת שתן בבית החולים, השוטר סרב ועל כן נרשם הדוח. צוין כי הנהג נפסל ומכאן שהשבת הרכב לא תגרור סיכון לציבור.
ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה. לעניין מכשיר הנשיפון ציינה כי במכשיר מתקבלת תוצאה מספרית. הנהג, נוהג רק משנת 2016, ושייך לאוכלוסייה מיוחדת לגביה סף השכרות הקבוע בחוק נמוך יותר. זאת ועוד, המבקש ציין בתצהירו כי האזהרה שמסר לנהג היא כללית ולא ניתנה לנהג כל אזהרה קונקרטית באשר לנהיגה בשכרות, כנדרש על פי חוק. מכאן שהמבקש לא עשה כל שביכולתו למניעת העבירה.
צוין כי עסקינן בתיק סרוב לבדיקת שכרות, כשבהמשך הדרך הנהג אף סרב לבצע בדיקת ינשוף.

תיק המשטרה הוגש לעיוני. עיינתי בחומר החקירה ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה כי הנהג סרב לבדיקת שכרות.

בהתאם לדוח, בוצעה לנהג בדיקת נשיפון שתוצאתה 140 מ"ג. צוין כי הנהג סרב לבדיקת שתן. הוסברה לו בערבית משמעות הסרוב אך הוא עמד בסרובו.
תגובת הנהג לדוח: "אין לי מה להגיד".
מטופס שימוע והחלטה על פסילה מנהלית עולה כי הנהג ציין: "יש לי בעיות בכליות בגלל זה לא רציתי לעשות בדיקה".
מדוח פעולה של השוטר עלאא אבו דולה, עלה כי בעת שסימן לרכב הנהג לעצור, נפתח החלון מצד הנוסע ונזרקה שקית קטנה לכביש. השוטר שמר על קשר עין רציף עם הרכב עד שנעצר. נתפסה שקית קטנה אטומה בתוכה חומר החשוד כסם. בוצעה בדיקת נשיפון שהעלתה אינדיקציה לנהיגה בשכרות, 140 מ"ג. הנהג סרב לבצוע דגימת שתן.
מהודעת חשוד עלה כי זה הודה שנהג ברכב וכשנשאל האם השתמש בסמים לפני הנסיעה או שתה אלכוהול, השיב: "סמים לא השתמשתי אלכוהול שתיתי אתמול לא זוכר באיזה שעה". כשנשאל מדוע סרב לתת דגימת שתן, השיב: "לא יודע למה".
מדוח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות עלה כי הנהג מסר בשיחה ראשונית כי שתה "בקבוק בירה" בבוקר. ריח אלכוהול נדף מפיו, נמדדה תוצאה של 140 מ"ג בבדיקת נשיפון וצוין כי סרב לתן דגימת שתן, לאחר שהוסברה לו משמעות הסרוב. עוד צוין כי לאחר שחלפו 5 דקות מרגע ההודעה לנהג, הוא המשיך לעמוד בסרובו להבדק.

על פי ס' 57ב(ב) ל פקודת התעבורה, לבית-המשפט סמכות לבטל את הודעת איסור השימוש, אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"1. הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.
2. מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

על פי ס' 57ב(ג), רשאי בית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש או לקצרה:

"אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב...".

לא מצאתי בטיעוני המבקש, כי הוא עומד באחד התנאים המצדיקים את התערבות בית המשפט בהליך המנהלי.

לעניין החלופה הראשונה הקבועה בסעיף 57ב(ב), לא הועלתה טענה כי הרכב נלקח מבעל הרכב בלא ידיעתו או בלא הסכמת ו. בעל הרכב, האח, מציין בתצהירו כי מסר את הרכב לאחיו.
לעניין החלופה השניה, זו קובעת שני תנאים מצטברים. על פי התנאי הראשון יש לבחון האם מי שנהג ברכב, הנהג, פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב. ב"כ המבקש טען בדיון כי המבקש הזהיר את הנהג לבל יבצע ברכב כל עבירת תעבורה. מכאן שהמבקש פעל בניגוד להוראותיו. אולם תנאי זה אינו מספק. על פי התנאי השני יש להראות שבעל הרכב עשה "כל שביכולתו" כדי למנוע את העבירה.
עיון בפסיקה מלמד כי ככל שמדובר בעבירה של נהיגה בשכרות, יש לצפות כי בעל הרכב ינקוט בפעולות של ממש על מנת לוודא כי הנהג לא יכניס עצמו למצב של שכרות.
ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל, (16.10.12), ניתח ביהמ"ש העליון את משמעות הנטל הקבוע בחוק, המוטל על כתפי הורה, בעל הרכב במקרה כזה, בטרם מסר את הרכב לשימוש בנו. במקרה שם הזהיר ההורה את בנו, בן ה – 21, אזהרה כללית לבל יבצע עבירה על החוק, והבן נתפס כשהוא נוהג בשכרות. ביהמ"ש קבע כי על הבעלים של הרכב לנקוט באמצעי אכיפה בשלב האפקטיבי שלפני השכרות:
"נדמה כי דרישה מבעל רכב לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשכרות היא דרישה ראויה ובעלת חשיבות. זהו צורך השעה. כאשר אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור, כלי הרכב משמש כנשק מסוכן ..., אין זה מובן מאליו שאב חייב באופן אוטומטי להתרצות לבקשת בנו ולתת לו את מפתחות מכוניתו. לבקשת הבן להשתמש במכוניתו של אביו יש 'תג מחיר' חינוכי ומשפטי. גם סירוב הוא אופציה; גם הסכמה. אבל ההסכמה צריכה להיות מותנית בתנאים על מנת להפחית את המסוכנות.
...
המבקש לא עשה דבר מעבר לאזהרה הכללית. בית המשפט לתעבורה קבע כי ניתן היה למשל לוודא כי יִמצא נהג תורן שלא שתה. זוהי אינה דרישה מופרזת, בהתחשב בעובדה שהמחוקק דורש מבעל הרכב לעשות "כל שביכולתו". נדמה כי מדובר בדרישה סבירה וראויה, ובנסיבות תיק זה היא מתיישבת עם הוראות החוק." (הדגשה שלי – א.ט.ג.).

נוכח דרישת הפסיקה לנקיטת פעולות סבירות, מעבר לאזהרה כללית, אני בדעה כי במקרה זה לא עשה המבקש די כדי למנוע את העבירה שבוצעה לכאורה ברכב.

לעניין החריג בס' 57ב(ב), נקבע ב בפ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י:

"המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור. דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה".

לעניין עברו התעבורתי, הנהג אוחז ברישיון נהיגה משנת 2016 וצבר לחובתו 2 הרשעות קודמות, האחת מיום 29.4.18 בגין שימוש בטלפון, בעת נהיגה, שלא באמצעות דיבורית והשניה בגין אי ציות לתמרור אין כניסה (מדצמבר 2017).

לאחר שהאזנתי לב"כ הצדדים, ועיינתי בחומר המונח לפני, אני בדעה כי נוכח דרישת המחוקק, לא ניתן לקבוע כי בעל הרכב, האח, עשה מספיק, ובוודאי שלא עשה "כל שביכולתו" למניעת העבירה לכאורה שנעברה ברכב . ככל שמדובר בעבירה של סרוב לכאורה לבדיקת שכרות, המקימה חזקת שכרות, הרי שיש לצפות כי המבקש יזהיר את אחיו, הנהג, בטרם מסירת הרכב, בדברים ברורים לעניין נהיגה בשכרות, וינקוט בפעולות של ממש על מנת לוודא כי הנהג לא יכניס עצמו למצב זה.

המחוקק אפשר לבטל או לצמצם את איסור השימוש ברכב בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, תוך התחשבות גם ב"זיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב" (סעיף 57ב(ג) ל פקודת התעבורה).
לאחר שהאזנתי לטיעוני ב"כ הצדדים, ולאחר שלקחתי בחשבון את הזיקה שבין הנהג לבעל הרכב, הרי שנוכח חומרת העבירה, ובלא נקיטת פעולות מוכחות טרם ביצוע העבירה לכאורה, אין בנמצא נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול איסור השימוש ברכב.

שקלתי גם את הטענות שהועלו על ידי המבקש הנוגעות לצורך האישי והכלכלי שלו ברכב.

לעניין זה אפנה לדבריו של כבוד השופט נ' סולברג כפי שנאמרו ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.10.12), שם עמד בית המשפט על הצורך לאזן בין הצורך להילחם בתאונות דרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים:

"במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. "

נוכח האמור, מאחר שמדובר בעבירה של סרוב לבדיקת שכרות, שהיא עבירה חמורה, ולאחר שלא הוכח בפני כי נעשה מצד המבקש, בעל הרכב, כל שניתן למניעת העבירה, אני סבורה כי איסור השימוש ברכב למשך 30 יום הוא מידתי וסביר בנסיבות.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

המזכירות תחזיר את תיק החקירה למשיבה.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשע"ט, 21 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: באמצעות עו"ד כעביה יונס
נתבע: באמצעות עו"ד יאנה רודמינסקי
שופט :
עורכי דין: