ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חיים שמאי נגד יוסף מזרחי :

לפני: כבוד ה שופט גיא הימן

התובעים:

  1. חיים שמאי
  2. נילי שמאי

נגד

הנתבעים:

  1. יוסף מזרחי
  2. עו"ד הילה קולטון
  3. עיריית רמת גן
  4. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – רמת גן

בשם התובעים:
בעצמם
בשם הנתבעים 2-1:
עו"ד שמואל קזס
בשם הנתבעות 4-3:
עו"ד לירן אקוקא

החלטה

1. המחוקק התווה את אופן הדיון כך: בטרם יידרש בית המשפט לפלוגתאות שמעורר ההליך, תידון ותוכרע הבקשה לעניין חסינותו של עובד -הציבור (ראו רע"א 1649/09 פלקסר נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, בפסקה 25 לפסק דינה של כבוד השופטת אסתר חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 11.8.2014) ). התובענה דנן עברה לטיפולי מאת מותב קודם , שלפניו התקיים דיון בקדם-משפט. הבקשה להכרה בחסינות זכתה אמנם להתייחסות בדיון זה, ברם החלטה בה לא ניתנה. זו העת לעשות כן.

הרקע והעובדות לענייננו
2. העובדות לענייננו: נגד התובעים התנהל הליך פלילי בגין בנייה בלתי חוקית שנתבצעה במבנה שבו הם מתגוררים ברמת-גן ( תו"ב (מקומיים רמת-גן) 46812-11-12 ; כבוד השופט יעקב שקד). התובעים זוכו מחמת הגנה מן הצדק, לאחר שנקבע כי בוצעה אכיפה בררנית נגדם בעוד שנגד שכניהם , הגרים בסמיכות, לא ננקטה כל אכיפה. לאחר שזוכו החלו התובעים לפעול בניסיון להביא לאכיפה נגד בנייה זו שבבית שכניהם, משפחת שני. לצורך כך, פנו התובעים אל הגורמים הרלוונטיים אצל נתבעות 4-3; אל נתבע 1, יוסי מזרחי, שהיה במועדים הרלוונטיים מנהל אגף הפיקוח על הבנייה בעיריית רמת-גן ; ואל נתבעת 2, עו"ד הילה קולטון חזות, שהייתה במועדים הרלוונטיים תובעת עירונית. התובנה דנן נסובה על האופן הכושל שבו, לפי הטענה, פעלו אלה בתגובה לפניות-התובעים. כך נטען בכתב התביעה:

"אני [אנחנו-התובעים] תובע[ים] את מזרחי יוסי, מנהל אגף הפיקוח על הבנייה, על שהוציא דו'ח שקרי ומסולף בקשר לבנייה של שכן שלי (שני שלמה). שבנה מבנה בין [במקור] 2 קומות צמוד לשטח שלי, ללא היתר. כתוצאה מהדו'ח השקרי הזה עיריית ר'ג החליטה שלא לנקוט בהליכים כנגד הבנייה הבלתי חוקית .
...
אני תובע את עיריית ר'ג/ עו'ד חזות קולטון הילה (תובעת עירונית מהמחלקה המשפטית של עיריית ר'ג) על ששיקרה במהלך המשפט ועל שעיכבה את העברת הערר על ההחלטה שלא לנקוט באמצעים למשך זמן לא סביר של 4 חודשים – ובכך חשבה להתיש אותי, ולהאריך את סבלי מהבנייה הבלתי חוקית של שכני, שלמה שני" (סעיף 1 לכתב התביעה. הסוגריים העגולים הם במקור).

בפשטות – לפי האמור בכתבי הטענות, נתבע 1 ביקר מספר פעמים בנכס של משפחת שני, ערך מספר דוחות ולאחריהם הגיש דוח מסכם לתובעת העירונית, נתבעת 2. זו , בהתבסס על הדיווחים שקיבלה, מצאה כי אין תשתית להגשת ו של כתב אישום נגד משפחת שני בגין עבירות תכנון ובנייה , בין לעניין הבנייה ובין לעניין השימוש. לטענת התובעים, הדוח אשר ערך נתבע 1 הינו כוזב ונכתב במטרה לפגוע בהם באופן אישי. באשר לנתבעת 2, טוענים התובעים כי בעת שחקרה בחקירה נגדית את תובע 1, במהלך ניהול פרשת התביעה, היא הציגה לפניו עובדה כוזבת. אחר כך, מענה לפנייתם לבחון בשנית החלטה שלא להגיש כתב אישום נגד משפחת שני עוכבה למשך פרק זמן של כארבעה חודשים.

3. הצדדים אינם חלוקים על כך שמעשיהם של הנתבעים 2-1 נעשו במסגרת עבודתם ותפקידיהם, בעת שהועסקו אצל הנתבעות 4-3, העירייה והוועדה המקומית . כך, מכוח הוראותיו של סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מאליהן חבוֹת גם נתבעות 4-3 בגין המעשים של עובדיהן . נתבעים 2-1 , עובדי הרשות המקומית, הגישו בקשה להכיר בחסינותם הדיונית בהתבסס על סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין, באופן שהתובענה נגדם תידחה ותעמוד על כנה נגד הנתבעות 4-3 בלבד.

דיון
4. חסינות לעובד ציבור מעוגנת בהוראותיו של סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין" . אלא , שלא בכל מקרה חסין עובד הציבור מפני תביעה . החריג לכך הוא הסיפא לסעיף האמור: "הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" .

המחוקק הבחין בין עובד ציבור , המועסק בשירות המדינה לבין עובדי ה של רשות ציבורית כמו, למשל, רשות מקומית, כפי שזו מוגדרת בסעיף 7 לפקודה: "רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת". בעניינן נקבע כך :

"7ג(א). הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.
(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית".

5. משעסקינן בעובדי רשות ציבורית, הרי שההכרעה בשאלה אם להחיל עליהם חסינות נתונה לבית המשפט. בטרם אדרש לגופו של עניין, מצאתי להתייחס לתכלית שבבסיסן של הוראות החוק המעניקות חסינות דיונית לעובדי-ציבור וביניהם עובדים של רשות מקומית. לא נעלמו מעיני המחוקק הלחצים המופעלים על עובדי-ציבור בעקבות תביעות אישיות המוגשות נגדם. והרי, כדברי ההסבר לתיקון במסגרתו הוספו סעיפים 7א-7ג לפקודת הנזיקין, תביעה אישית נגד עובד אינה מוסיפה דבר לניזוק. ממילא, כמו במגזר הפרטי, כך גם במגזר הציבורי, נטל האחריות הנזיקית הינו על המעסיק (הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי ציבור) התשס"ג-2002 ה"ח הממשלה תשס"ג 6 עמ' 134). החסינות הדיונית שהעניק המחוקק לעובדים אלה נועדה לאפשר מרחב פעולה במילוי תפקידם, ללא מורא, מבלי שיהיו נתונים לחשש מתמיד מפני תביעות אישיות, שיכול ותוגשנה נגדם.

6. בענייננו, משאין חולק בדבר התנאי הראשון – המעשים בעטיים הוגשה התובענה נעש ו תוך כדי מילוי תפק ידם של נתבעים 1 ו-2 , נותרה לבירור השאלה אם לא חל החריג בסיפא לסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין.

נתבעות 3-4, המעסיקות של הנתבעים 1-2, אינן מתנגדות לכך שתינתן חסינות כאמור. אמנם, לא הובהר מדוע לא הוגשה הבקשה להכרה בחסינות מטעם נתבעות 3-4 לכתחילה . עם זאת, משהבהירו כי אינן מתנגדות להכרה בחסינות היות שהמעשים המיוחסים בוצעו כחלק ממילוי תפקידם של הנתבעים 1-2, לא יהא זה בלתי מתקבל על הדעת לומר שהרשות הציבורית הצטרפה לבקשת עובדיה. התובעים מצדם, הבהירו כי הם מתנגדים למתן חסינות כאמור. במצב דברים זה, הלכה היא כי הנטל לשכ נע מדוע אין לקבל את בקשת הנתבעים, המגובה בעמדת הרשות, עובר אל התובעים :

"...כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה. גישה זו משרתת את התכליות שביסוד מוסד החסינות הניתנת לעובדי ציבור עליהן עמדנו לעיל והעיקרית שבהן היא - מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטירדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום שהרשות מוכנה להכיר בה" (עניין פלקסר, בפסקה 37 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות).

כיצד, אפוא, יש לעשות את הבירור בסוגיה זו? על כך השיב בכל הכבוד, כבוד השופט רון סוקול, שהמבחן, בדומה לבחינה של כל בקשה לסילוק תובענה על הסף, הוא להניח כאילו האמור בכתב התביעה יוכח ( ת"א ( מחוזי חיפה) 25141-03-11 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' משאבי מים פרדס חנה - כרכור בע"מ, בפסקה 18 לפסק דינו (פורסם במאגרים 12.2.2012)). היינו, היה וכל האמור בכתב התביעה עומד במבחנים הנדרשים במשפט האזרחי, האם יש מקום ליתן חסינות דיונית לנתבעים 1-2?

7. לשם המענה לשאלה זו, מצאתי לציין כי עוד טרם תוקנה פקודת הנזיקין באופן שנכללו בה הסעיפים שמכוחם מוענקת חסינות, ההלכה הייתה שביצוע בלתי נאות של תפקיד לא מטיל אחריות אישית ( רע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין, פ"ד ל(1) 716, 726 (1976)). נראה כי הנטייה של הפסיקה היא להחיל הלכה זו גם לאחר שהפקודה תוקנה:

"משפעל עובד הציבור בגדר הסמכות המוענקת לו כדין הרי אף אם טעה או ביצע את תפקידו באופן בלתי נאות, הדבר אינו מוציא את מעשיו מגדר החסינות" (עניין המועצה המקומית פרדס חנה כרכור לעיל, בפסקה 21).

עניינו של הנתבע 1
8. התובעים, הן בכתב תביעתם והן בתשובתם לבקשה דענייננו, פרטו בלהט רב, מדוע הדוח המסכם אשר נערך והוגש למערך התביעה הינו כוזב והפרטים המתוארים בו לא תואמים את המצב של המבנה שבבית משפחת שני. בתשובה לבקשה דנן פירטו התובעים כיצד בשני דוחות שהכין הנתבע 1 היו אי התאמות בין המתואר בדוחות לבין מצב ה נכס שבבעלות משפחת שני. עוד טענו התובעים כי התנהלותו של הנתבע 1 הייתה מתוך רצון להזיק להם. כך פורט בכתב התביעה: "אלא שאז התנפל [על התובעים] [הנתבע 1] בצעקות, באומרו 'זה אתם שזוכיתם במשפט. עכשיו אני אטפל בכם. הוצאתי מידי הפקח את הטיפול ואני אבדוק ואני אגבה עדות משני" (בסעיף 10 לכתב התביעה). התובעים הוסיפו מספר אמירות: "אני חושד כי מר מזרחי יוסי [הנתבע 1] משתף פעולה עם ה"ה שני זה זמן רב. אין בידי הוכחות, אך מעשיו מדברים בעד עצמם" (סעיף 21 לתשובתם לבקשה למתן חסינות) וכן: "ניתן לצפות ממפקח סביר כי לאחר שביקרתי במשרדו והעמדתי אותו על טעותו בעניין [טעוי ות בתיאור הנכס אליבא דתובעים] – שייגש ויבדוק את הבית בשנית וייתקן את הדוח שלו. תחת זאת פתח בצעקות על אשתי, גירש אותנו ממשרדו ויותר לא עשה דבר" (סעיף 27 לתשובת התובעים לבקשה). התובעים הסיקו כי פעולות הנתבע 1 נעשו אך למראית עין: "מסקנתי[נו] היחידה כי כל הפעולות האכיפה בקשר לבנייה של ה"ה שני נעשות רק למראית עין, מסיבות נסתרות. אבל המעשים מדברים בעד עצמם" (סעיף 25 לתשובתם לבקשה).

9. איני מקל ראש בתחושותיהם הסובייקטיביות של התובעים כלפי הנתבע 1 . אלא, שהנטל להוכיח כי הייתה כוונה להרע לתובעים מוטל על כתפיהם, כך על שום שהרשות הציבורית הסכימה שחסינות כאמור תוענק. לא די בטענה כי הנתבע 1 "משתף פעולה" ע ם משפחת שני או כי הפעולות נעשות "אך למראית עין", אלא יש לתמוך אותה בעובדות וכאלו לא הוצגו. גם אם כל הנטען בכתב התביעה וכן בתשובתם של התובעים לבקשה דנן יתברר נכון, לא שוכנעתי כי המעשים המתוארים מלמדים על כוונה לגרום נזק לתובעים או על שוויון נפש להתרחשות ו של נזק כזה . מבלי שבשלב זה נקבע דבר וחצי דבר בעניין זה, אפילו יימצא כי הדוחות שערך הנתבע 1 לוקים באי דיוקים או אינם מתארים את הנכס לאשורו, הרי שזה לכל היותר ביצוע תפקיד בצורה לא נאותה ולא מוציא את המעשים מגדרה של החסינות הדיונית.

10. היות שהרשות הצטרפה הלכה למעשה לבקשה להכרה ב חסינות של הנתבע 1 והיות שהתובעים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכיח כי מעשי הנתבע 1 נעשו מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לגרימתו , מצאתי מקום להעניק לנתבע 1 חסינות דיונית מפני התובענה דנן. כך – התובענה נגד הנתבע 1 נדחית והנתבעות 3-4 יכנסו בנעליו כמשיבות לטיעונים נגדו.

עניינה של הנתבעת 2
11. באשר לנתבעת 2 – לטענת התובעים מעשיה כלולים בגדרו של החריג למתן החסינות מכיוון שנעשו בשוויון נפש לגרימתו של נזק. אתחיל מהסוף: לדידי אין ממש בטענה זו ויש להעניק חסינות דיונית גם לה, ואפרט להלן.

12. בעת שחקרה הנתבעת 1 את התובע 1 באולם הדיונים הטיחה היא בפניו כאילו הוגש כתב אישום נגד משפחת שני, בעוד שלא כך היה. "ולמה היא עשתה זאת? כדי 'לנצח' במשפט. ועל מזבח 'הנצחון' במשפט לא איכפת לה אם אני אפגע, למרות הטיעונים שהבאתי [טיעוניו של התובע 1 לעניין אכיפה בררנית]" (בפסקה 37 לתשובה לבקשה להכרה בחסינות). התובעים הבהירו כי לאחר שנשאלה על ידי כבוד השופט שקד אם אכן הדברים נכונים, השיבה הנתבעת 1 בשלילה ונימקה את מעשיה ברצון לקבל את תגובתו של התובע 1.

הדין אכן קובע כי אסור לפרקליט להטעות עד בעת ניהול חקירה נגדית על ידי הצגתה של עובדה לא נכונה :

דין פשוט וברור הוא שאסור לפרקליט לנסות, בחקירה נגדית, להטעות עד על ידי ציון עובדה שאינה נכונה; ודין זה מפורש בכל הספרים (ראה, למשל, פיפסון, על דיני ראיות, מהדורה שביעית, עמ' 462; רוסקו, על דיני ראיות במשפטים אזרחיים, מהדורה 20, כרך 1, עמ' 182; הולסברי, מהדורת היילשאם, כרך 13, עמ' 757). (ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני ואח' פסקי דין יח(4) 20, 33 (1964)).

מבלי לעסוק בשלב זה בשאלה אם המעשה הזה הקים עוולה או עילת תביעה אחרת לתובעים – עניין שיושאר לבירור הפרשה, אומר כי לפי קנה המידה, שנקבע בהוראת החסינות ובפסיקה שעסקה בה, ולפי התכלית שביסודה של אותה הוראה, לא מצאתי מקום לקבוע כי על הנתבעת 2 לשאת באחריות אישית. נהיר כי את מה שעש תה – עשתה נתבעת זאת בגדרי תפקידה כמייצגת בבית המשפט וכמי, שנדרשת לנהל חקירה נגדית. אם משהו בהתנהלותה מקנה לתובעים זכות תביעה, הרי זה כלפי שולחתה – הוועדה המקומית. התביעה נגד זו – תוסיף להתברר אפילו אם הנתבעת 2 לא תהיה חשופה לאחריות אישית כלפי התובעים.

13. עוד מלינים התובעים כי כאשר פנו לנתבעת 2 לברר אם הוחלט להגיש כתב אישום, התארכה תשובתה למשך ארבעה חודשים ואך בזכות עתירה מנהלית שהגישו (עת"מ 45522-03-14) זכו למענה. בגין כך הלינו התובעים לנציבות הביקורת על מערך התביעה. הנציבה קבעה כי לא נמצא שהעיכוב נגרם משיקולים זרים, אלא שככל הנראה היה זה עומס עבודה ומשאבים מוגבלים שהשפיעו על מהירות הטיפול. ואלה, דברי הנציבה, הינם שיקולים ענייניים. שוב מבלי לקבוע דבר לגבי קיומה או אי קיומה של עוולה, אינני סבור כי אותה התנהלות מקימה עילה אישית כלפי הנתבעת ומעמידה אותה כבת-ריבם של התובעים.

14. לאור האמור, מצאתי להעניק גם לנתבעת 2 חסינות דיונית וגם נגדה התובענה דנן נדחית. לפי התוצאה, ימשיך בירור התובענה נגד הנתבעים 3-4 בלבד, גם בגין הנטען כנגד נתבעים 1-2.

בתוך 30 ימים ישלמו התובעים, יחד ולחוד, לכל אחד מנתבעים 1 ו-2 שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 2,300 ש"ח.

ניתנה היום, ל' ב תשרי התשע" ט, 9 באוקטובר 2018, שלא במעמד-הצדדים.


מעורבים
תובע: חיים שמאי
נתבע: יוסף מזרחי
שופט :
עורכי דין: