ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ד.א.מ.א ניהול מסעדות בתי אוכל וקפה בע"מ נגד דוד שטרית :

בפני כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובעים

  1. ד.א.מ.א ניהול מסעדות בתי אוכל וקפה בע"מ
  2. איתמר קסטרו
  3. מיכאל מנאשרוב
  4. אליעזר קסטרו (הנתבע בת"א 9854-04-17)

ע"י ב"כ עו"ד יוסי האזרחי

נגד

נתבע (תובע בת"א 9854-04-17)
דוד שטרית
ע"י ב"כ עו"ד קארין פרץ עמוסי

פסק דין

1. בין הצדדים נערך הסכם למכירת מניות וזכויות אשר מטרתו העברת ניהול סניף של רשת קפה קפה באשקלון לידי הנתבע. כחודשיים לאחר ההסכם ערכו הצדדים זיכרון דברים ליציאת הנתבע מהעסק, ולביטול ההסכם הקודם. הנתבע שילם 600,000 ₪ על חשבון התמורה החוזית ובעקבות ביטול ההסכם הושבו לו 300,000 ₪.

התובעים מבקשים פיצוי על הנזקים שגרם הנתבע לעסק וכן מבקשים למנוע פירעונו של שיק בסך 300,000 ₪ המהווה את השבת יתרת התמורה לידי הנתבע. מנגד הנתבע עותר לפ ירעון השיק בסך 300,000 ₪ שנמסר לו, ולהשבת השקעות בעסק.

רקע וטענות הצדדים
2. ביום 23.6.15 נערך הסכם למכירת מניות וזכויות לנתבע בעסקה בשווי כולל של 925,000 ₪ (להלן: הסכם המכר או ההסכם ). התובעת 1 (להלן: החברה) הפעילה סניף של רשת קפה קפה (להלן: הרשת) בהיכל התרבות באשקלון, מכוח הסכם ז יכיון מיום 2.12.08 בינה לבין הרשת.

בהסכם המכר נקבע מנגנון לתשלום התמורה באופן שסך של 600,000 ₪ שולם במזומן וביחס ליתרת הסכום נקבע מנגנון לעריכת התחשבנות ביום 10.4.17. הוצהר כי החברה מסרה שיקים דחויים לגורמים שונים לרבות זיכיון לרשת עד 31.12.15, לרבנות עבור תעודת כשרות והכשר בד"ץ בית יוסף, וכי הוצאות אלו לא יחושבו כהוצאות החל מיום 1.7.15 . נקבע כי הזכויות בבנק יעברו לאחריות הנתבע עד ליום 31.12.15 ומיום 1.7.15 יהיה אחראי הוא על ניהול חשבון החברה בבנק כולל תזרים מזומנים וכיסוי כל יתרת חוב. נקבע כי ביום 1.1.16 יועברו מניות החברה לנתבע וכי עד להשלמת מלוא התמורה ישועבדו 23% מהמניות לטובת צד א' להסכם, אהרן איתמר קסטרו.

המוכרים הצהירו כי אין מניעה חוקית למכור את המניות והצדדים התחייבו לפעול מול הזכיין לשחרור בעלי המניות מההתחייבות כלפי הרשת. המטרה הייתה להעביר לנתבע את מלוא מניות החברה ואת הפעילות בעסק אל מול הרשת.

3. סמוך לעריכת ההסכם, ביולי 2015, החל הנתבע להפעיל את בית הקפה , ללא ידיעת הרשת. ביום 23.7.15 הגיעו נציגי הרשת לביקור בסניף וגילו כי הנתבע מפעיל את בית הקפה. בעקבות ביקורם תיארו במ כתב מטעם הרשת ביום 23.7.15 את הפגישה עם הנתבע והתנהגותו הבוטה כלפיהם. בהמשך, במכתב מיום 20.8.15 בעקבות פגישה מיום 10.8.15, הודיעה הרשת כי היא מסרבת לקבל את הנתבע כזכיין.

בעקבות סירוב הרשת לאשר את הנתבע כזכיין הגיעו הצדדים ביום 23.8.15 להסכם בדבר יציאת הנתבע מהעסק. בהסכם זה, שכותרתו "ז יכרון דברים ליציאה מעסק" (להלן: הסכם הביטול) , התחייב הנתבע לנהל את העסק עד ליום 10.9.15 ובתמורה ליציאתו הוסכם כי יימסרו לו 3 המחאות אישיות של התובע 4 (להלן: " אליעזר") על סך 100,000 ₪ כל אחת לתאריכים 10.9.15, 10.10.15 ו- 10.11.15 . ביחס ל- 300,000 ₪ הנותרים נקבע מנגנון לתשלומם לא יאוחר מיום 31.8.16. עוד סוכם שם כי בזמן מכירת העסק או בתום שנה, יקבל הנתבע סך נוסף של 20,000 ₪ עבור משכורות והוצאות אישיות ששילם. על הסכם הביטול חתמו אליעזר מטעם המוכרים והנתבע.

בחלוף כשבועיים, ביום 9.9.15 נפגשו הנתבע ואליעזר ויישמו את הסכם הביטול במתן שיקים לנתבע. באותו מעמד נערך מסמך שכותרתו "אישור על המחאות לזכרון דברים ליציאה מהעסק מיום 23.8.15". במסמך זה הנתבע מאשר כי קיבל שיקים אישיים של אליעזר בהתאם ל הסכם הביטול ומפורטים פרטי השיקים שנמסרו, לרבות שיק בסך 300,000 ₪ שמועד פירעונו ליום 31.8.16 שנמסר לביטחון. נכתב כי השיקים נמסרו לנתבע כבטחון ויוחזרו לאליעזר עם תשלום מזומן של כל שיק בתאריך הפירעון. בנוסף מעגן מסמך זה את זכותו של הנתבע לקבלת 20,000 ₪ נוספים ואף נמסרה לו המחאה בסך 2,000 ₪ על חשבון סכום זה.

טענות התובעים
4. לטענת התובעים שלושת השיקים האישיים הראשונים שמסר אליעזר נפרעו לנתבע על ידי החלפתם בשיקים של החברה. לאחר שהשיבו לנתבע את מחצית התמורה ששילם גילו כי הפר את ההסכם וגרם לפגיעה ממשית בהכנסות החברה ובמוניטין שלה. נטען כי בגלל התנהגותו הבוטה של הנתבע אל מול נציגי הרשת, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבים מטעמה, הכשיל הנתבע בכוונה את ההתקשרות בין הצדדים ואילץ את התובעים לחתום איתו את הסכם הביטול. לשיטתם, נכפה עליהם לבטל את הסכם המכר אחרת היה פועל הנתבע להרוס את הסניף ולגרום להם לנזקים גדולים. בגין טענות אלו עותר ים התובעים לפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין הפסדים שנגרמו לה בתקופה שהנתבע ניהל את הסניף ועד אשר חזרו ההכנסות לרמת ן הקודמת . עוד נתבע פיצוי בסך 177,000 ₪ , סכום שלטענת התובעים הזרימו לחברה כדי לאפשר את המשך פעילותה. בנוסף עתרו לצו שימנע מהנתבע לפרוע את השיק בסך 300,000 ₪ .

בכתב התביעה אין אזכור לכתב ויתור שנערך בין הצדדים (נכתב בגב האישור על קבלת ההמחאות וצורף לכתב ההגנה) ואין כל הסבר להתנהגותו הנטענת של הנתבע כלפי נציגי הרשת . בשלב הגשת הראיות ובסיכומי התובעים נטען כי כל מטרת העסקה מצדו של הנתבע הי יתה כדי להסתיר כספים מגרושתו . נטען כי לאחר שהתקבל צו עיקול אצל החברה על כספי הנתבע, ביקש לבטל את העסקה ולקבל את כספו חזרה.

טענות הנתבע
5. לטענת הנתבע התקשר בעסקת המכר בתום לב ותוך הסתמכות על מצגיו של אליעזר אולם התברר לו במהרה כי בניגוד למצג, מדובר בעסק שאינו רווחי . עוד טען כי לא היה ברור לו כי עלולה להיווצר בעיה מול הרשת או כי כל העסקה תלויה באישור הרשת . לטענתו הבין לאחר מעשה כי התובעים ניסו להפטר מהזיכיון מול הרשת ולהעביר אותו אליו, מבלי לגלות לו את מלוא העובדות.

הנתבע הכחיש שהתנהג בבוטות לנציגי הרשת, וטען כי נציגי הרשת הופתעו מנוכחותו במקום והודיעו לו כי לא יאשרו אותו כזכיין. כפועל יוצא ערכו הצדדים את הסכם הביטול, אשר התובעים בחרו להשמיט את אישור הצדדים בדבר העדר תביעות הדדיות אשר נרשם בגבו של מסמך קבלת ההמחאות.

לכתב ההגנה צורף העמוד הנעלם, ההסכמה בגב מסמך קבלת ההמחאות, בין הנתבע לאליעזר ובה נרשם:
"זכרון דברים זה נערך לסביעות רצון 2 הצדדים וכי אין לאחר חתימת זכרון דברים לא יהיהו שום טענות ו/או דרישות לאליעזר קסטרו ו/או ודוד שטרית".
(הטעויות במקור, ע.כ., להלן: מסמך הוויתור).

לטענת הנתבע מדובר בהסכם בדבר העדר תביעות הדדיות , אשר יחד עם מסירת השיקים האישיים של אליעזר , מ למדת על וויתור של התובעים על טענות כנגד הנתבע ומונעת בעדם מלהגיש את תביעתם.

נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי, סמוך למועד פירעונו של השיק בסך 300,000 ₪ . הנתבע הכחיש כי איים על התובעים ו טען כי לא כפה עליהם להתקשר בהסכם הביטול, אלא היה מדובר בהסכמה הדדית ברוח טובה , לאור סירוב הרשת לאשר את הנתבע כזכיין, במסגרתה הסכימו על ביטול ההסכם והשבת התמורה.
עוד מדגיש הנתבע את העובדה כי נפרעו שלושה שיקים בסך של 100,000 ₪, זמן רב לאחר הכפ ייה הנטענת.

6. בכתב התשובה טענו התובעים כי הנתבע גרם לכך שהרשת תסרב להכיר בו כזכיין ולשיטתם נוהג הנתבע בדרך דומה בעסקים קודמים. עוד חזרו וטענו כי הנתבע איים כי יביא את העסק לקריסה בזמן שניהל אותו ולכן כפה עליהם לסיים את ההסכם ולשלם לו אף תשלום מעבר לתמורה ששילם. אשר למסמך הוויתור, נטען כי לא היה הוא ברשות התובעים ולכן לא צורף.

סמוך לאחר הגשת תביעה, ביום 19.2.17, הגיש הנתבע לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 518796-02-17 את השיק בסך 300,000 ₪ שמשך לפקודתו אליעזר ותאריך פ ירעונו 31.8.16. בהתאם להסכמת הצדדים כתב התביעה בהליך זה היווה את ההתנגדות לביצוע השיק .

בהתאם להסכמת הצדדים מיום 2.10.17, גם דרישת הנתבע לתשלום סכום נוסף של 20,000 ₪ , מעבר לשיק, נדונה במסגרת התביעה השטרית , ללא צורך בתיקון כתבי הטענות.

דיון והכרעה
ביטול הסכם המכר
7. כדי לבחון את עילת התביעה יש להכריע תחילה האם לתובעים אפשרות להתעלם מההסכמה לביטול הסכם המכר ולהגיש תביעתם למרות מסמך הוויתור והסכם הביטול .

מטעם התובעים הוגש רק תצהיר ו של אליעזר , אשר למרות שאין לו מניות בחברה, הוא למעשה המו ציא והמביא בכל ענייניה והאדם אשר היה בקשר ישיר עם הנתבע ונתן שיקים אישיים מטעמו. התובעים לא טענו כי הסכמות של אליעזר אינן מחייבות אותם או כי לא היה רשאי להתחייב בשם החברה ולכן ראשית יש לבחון האם יש בסיס לטענתם כי נכפה עליהם לערוך את הסכם הביטול.

אליעזר אישר כי הסכם הביטול נערך במשרדו של מנהל החשבונות של החברה, ירון איתן . מסמך זה, ז יכרון דברים מיום 23.8.15 ליציאה מעסק, למרות כותרתו מהווה הסכם לכל דבר ועניין ולא רק זיכרון דברים שלא התגבש להסכם מחייב. עוד אישר כי לאחר הסכם הביטול, נרשם בכתב ידו המסמך מיום 9.9.15 שבו אישר הנתבע קבלת המחאות ליישום הסכם הביטול.

עולה כי הצדדים נפגשו פעמיים, בנוכחות מנהל החשבונות ועובד במשרדו , והגיעו להסכמות בדבר ביטול הסכם המכר.

8. בתצהירו של אליעזר נטען כי מסמך הוויתור שצורף לכתב ההגנה לא היה בידיו במועד הגשת התביעה ולא זכר כי חתם עליו ולכן לא הציג אותו לבית המשפט. עוד טען כי מדובר במסמך שאינו צופה פני עתיד וככל שמהווה הוא מסמך של העדר דרישות או טענות הרי שנמסר בכפיה בעת שלא הייתה לתובעים אפשרות לצפות את הנזקים שגם הנתבע.

בעדותו הודה כי מסמך זה נערך בכתב ידו, אולם לטענתו קיבל רק צילום של הסכם הביטול ולא זכר שחתם וערך את מסמך הוויתור על הטענות. עוד הודה כי מכיר את נוסח הסכם הביטול, מבין את המשמעות שלו ואף אישר כי בעת שחתם על מסמך הוויתור היה ברור לו שנגרם נזק לעסק, אם כי לטענתו היקף הנזק התברר לו במועד מאוחר יותר.

לטענתו החליף לנתבע את שלושת השיקים הראשונים כ- 4 או 5 חודשים לאחר חתימת הסכם הביטול ורק לאחר שחישב את ההפסדים הגיש את התביעה כדי למנוע את פ ירעונו של השיק על סך 300,000 ₪.

9. בחינת המסמכים שנערכו בקשר לביטול הסכם המכר, נסיבות עריכתם ו ביצוע התשלומים על פי הסכם הביטול ללא כל מחאה, כל אלה מובילים למסקנה כי התובעים לא יכולים לה ישמע בטענה כי נכפה עליהם לערוך את הסכם הביטול ומסמך הוויתור .

בעת הסכמת הצדדים לביטול ההתקשרות חלפו רק כחודשיים של הפעלת העסק על ידי הנתבע וזאת סמוך לאחר סירוב הרשת לאשר אותו כזכיין. התובעים, אשר קיבלו במזומן סך של כ- 600,000 ₪, לא נקטו בכל הליך משפטי לסילוק ידו של הנתבע מהעסק בגין הפרה נטענת של ההסכם איתם אלא בחרו להגיע איתו להסכמה בדבר ביטול העסקה.

יתרה מכך, הסכימו להשיב לו מחצית מהתמורה, כ- 5 חודשים לאחר ביטול ההסכם, וכל זאת מבלי שהביעו כל מחאה חיצונית על כך כי נכפו עליהם תנאי ביטול ההתקשרות. התנהגות זו ולשון הסכם הביטול, מסמך קבלת ההמחאות ומסמך הוויתור מ למדים כי התובעים ו ויתרו על כל טענה בדבר נזק שנגרם להם עקב הפעלתו של העסק על ידי הנתבע.

זיכרון הדברים מתחיל בהצהרה כי הצדדים הגיעו ביום 23.8.15 להבנה בדבר יציאתו של הנתבע מהעסק ובהמשך נקבע מה התמורה שתינתן לנתבע. מדובר בהסכם מסחרי לאחר שהתובעים קיבלו 600,000 ₪ במזומן והשיבו סכום זה מחציתו ב- 3 תשלומים והנתבע הסכים לקבל את היתרה רק בחלוף כשנה. עולה כי גם הנתבע וויתר על טענות במסגרת הסכם הביטול שעה שזוכה להשבת התמורה ששילם, זמן רב לאחר תשלומה.
בחלוף כשבועיים מהסכם הביטול, ביום 9.9.15, נערך מסמך נוסף בכתב ידו של אליעזר בו מאשר הנתבע כי קיבל את השיקים בהתאם לז יכרון הדברים מיום 23.8.15 ולביטול הסכם מכירת המניות. באותו מסמך ישנו אזכור נוסף לזכות הנתבע לקבלת 20,000 ₪ נוספים בגין השקעותיו .

מסמכים אלו והעובדה כי השיקים הראשונים נפרעו מובילה למסקנה כי בהתאם לדין ולפסיקה מנועים התובעים מלטעון כי נכפו עליהם תנאי ביטול העסקה. אם לא די באמור לעיל בא מסמך הוויתור בגב אישור קבלת ההמחאות, שם התחייבו הצדדים באופן הדדי כי לא יהיו להם שום טענות או דרישות לאחר חתימת ז יכרון הדברים שנערך לשביעות רצונם. מדובר במסמכים שלפי לשונם הפשוטה ברור מהם כי הסכם המכר בואל בהסכמה והצדדים הגיעו להסכם חדש בדבר ניתוק הקשר העסקי ביניהם תוך וויתור על טענות הדדיות, מעבר להוראות הסכם הביטול.

ואין בידי לקבל את טענת אליעזר כי שכח על קיומו של מסמך הוויתור, מסמך מהותי, ואף עצם עריכתו נשמט מזיכרונו בעת הגשת התביעה. יש לראות בהעדר אזכור של המסמך נ יסיון להעלים מעיני בית המשפט מסמך מהותי בו ויתרו התובעים על כל טענה כנגד הנתבע.

10. בחינת כל המסמכים הנ"ל והתנהגות הצדדים לאחר ביטול ההסכם, מובילה למסקנה כי מדובר בהסכם וויתור מפורש ובהסכמה מסחרית לביטול והשבת התמורה בהסכם המכר, תוך מתן פ יצוי קטן לנתבע על השקעותיו.

התובעים טוענים למעשה לכפייה כלכלית, על בסיס טענה כי לאחר הודעת הרשת כי הנתבע לא יאושר כזכיין הציב הוא אולטימטום בזו הלשון: "השיבו לי את כל כספי לאלתר, ולא אהרוס את הסניף ולא אשלם לכם את יתרת התמורה". לטענת אליעזר הבין כי לא יקבל את יתרת התשלום בסך 325,000 ₪ ועלול גם להיגרם נזק לסניף ולכן הסכים לתנאיו של הנתבע.

בעדותו טען אליעזר כי הנתבע כפה את יציאתו מהעסק עת אמר: "אני ל איכול להיות פה אני רוצה לצאת מהעסק, כשהוא הבין שהגיע צו עיקול של אשתו" (עמ' 8, ש' 12). כשנשאל במה התבטא האיום השיב באופן סתמי כי הנתבע דיבר בסגנון שלו וציין כי הוא רגיל לפשיטות רגל(עמ' 9 סיפא).

עולה כי אין גרסה ברורה לבסיס האיום הנטען של הנתבע וכיצד דבריו הובילו את התובעים לסבור כי אין דרך אחרת זולת להיכנע לדרישות הנתבע.

על טיבה של עילת ביטול מחמת כפייה כלכלית עמד כבוד השופט ע' פוגלמן בע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, 7.9.15, פסקה 20:
"ואכן, פסיקתנו הכירה בכך שגם כפייה כלכלית יכולה לבוא בגדרי סעיף 17 לחוק החוזים ( ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד ( ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 718 (1994) (להלן: עניין פנפורד); ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100-99 (1989)). ברם, לא כל לחץ כלכלי מקים זכות לביטול חוזה. כדי להכיר בלחץ או כפייה כלכליים ככפייה בת-פועל משפטי יש לבחון את איכות הכפייה ועוצמתה. במסגרת מבחן האיכות יש לשאול אם היה בלחץ הנטען היבט של פסול חברתי-כלכלי ( ע"א 7663/11 דדון נ' חדד, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (29.4.2013) ( להלן: עניין דדון); ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 237-235 (2001); עניין פנפורד, בעמ' 719). במבחן עוצמת הכפייה בוחן בית המשפט את השאלה אם לצד הטוען לכפייה הייתה חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ. בכלל זאת, יש להתחשב, מבלי למצות, בשאלה אם זכה האחרון לייעוץ משפטי עצמאי; אם ההסכם נחתם בחטף; ואם אי החתימה על ההסכם הייתה מביאה לנזק מיידי וקשה עבור המתקשר התם ( עניין פנפורד, בעמ' 724-721; רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נג(1) 721, 727-726 (1999); ע"א 8688/06 ברדוגו נ' עיריית תל-אביב, פסקה 8 (31.1.2010); ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, פסקה 9 (2.4.2015) ( להלן: עניין רמת נילי))".

בעניין ע"א 1569/03 המוזכר לעיל, הובהר גם כי בבחינת השאלה האם לא הייתה ברירה להיכנע ללחץ, כי יש להכיר בביטול ההסכמה רק במקום בו בא הביטול תוך זמן סביר לאחר הסרת האיום, כפי שעולה במפורש מסעיף 20 לחוק החוזים.

11. בחינת נסיבות העניין לאור המבחנים בפסיקה לקיומה של כפייה כלכלית מובילה למסקנה כי התובעים לא הוכיחו כי נכפה עליהם לבטל את הסכם המכר. ראשית, התובעים מעולם לא שלחו הודעה בדבר ביטול הסכם הביטול, ובכל מקרה, אין לראות בטענות בכתב התביעה כביטול הסכם הביטול תוך זמן סביר. מהסכם הביטול ועד להגשת התביעה חלפו כעשרה חודשים ואילו הסרת האיום הנטען הייתה כבר ביום 10.9.15 עת לבקשת התובעים תפסו חזקה בעסק במועד זה. מתפיסת החזקה המשיך אליעזר לפדות את השיקים שנתן ולא הביע כל מחאה.

יתרה מכך, אליעזר הודה בחקירתו כי בעת עריכת הסכם הביטוח היה ברור לו כי נגרם נזק לעסק. עוד טען כי בינואר 2016 העריך את גובה הנזק ולכן פרע את השיקים הראשונים שמסר, אולם הסבר מעין זה אינו מתיישב עם טענות הכפייה והאיומים. לא שוכנעתי כי התובעים נקלעו למצב של אין ברירה אשר אף לא אפשר פניה לבית המשפט לסילוק ידו של הנתבע מהעסק. לא הוכחה עוצמת לחץ כלכלי בשיעור שחייב את התובעים להסכים לביטול ההתקשרות עם הנתבע. בעת הביטול דווקא הנתבע היה בלחץ כלכלי גדול יותר עת שילם לתובעים את החלק הארי של התמורה וגילה כי הרשת לא תסכים לקבלו כזכיין.
התובעים בחרו להתקשר בהסכם המכר דרך עו"ד יטיב, גם אם הנתבע הכיר להם אותו. בעת הסכם הביטול, לא נשללה אפשרות התובעים לפנות לקבלת ייעוץ משפטי ואף בין חתימתו למסירת ההמחאות נסע אליעזר לחו"ל ועם שובו מסר את ההמחאות. פעולות אלו אינן מעידות על אדם שנכפה עליו להתקשר בהסכם.

ללא קשר לשאלה האם הנתבע גרם לרשת לסרב לקבלו כזכיין, נוצר מצב בו למעשה החוזה היה צריך להיות כפוף לתנאי מתלה ולכן התוצאה של ביטול והשבה הדדית הייתה התוצאה הראויה בנסיבות העניין. לכן לא עומדת לתובעים הזכות לבטל את הסכם הביטול. למעשה, בהעדר עילה לביטול מסמך הו ויתור והסכם הביטול, אין רבותא לסיבה בגינה לא אושר הנתבע כזכיין. על כן מנועים התובעים מלתבוע את הנזקים המפורטים בתביעתם.

12. יוער כי מעבר לנטל הכבד להוכחת טענת כפייה כלכלית, התובעים מבקשים לבטל גם את מסמך הוויתור, אשר יש לו סממנים של הסכם פשרה. על חשיבותו של הסכם פשרה והחובה להגן עליו עמד כבוד השופט ת' אור בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 – 592 (1997):
"... ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיה... באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך... בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה...
מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה....
שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגיעה שנגרמה. ברור, כי אם תינתן לבעלי-דין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה שבהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה לא יהיה לבעלי-דין נתבעים - למשל חברות ביטוח - כל תמריץ להתקשר בפשרות.... מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד".
מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להידחות. מעבר לנדרש אבחן להלן את יתר טענות התובעת.

נסיבות כריתת הסכם המכר וביטולו
13. מתקשה אני לקבל את התיאוריה של התובעים בדבר הסיבות אשר הובילו את הנתבע לביטול ההתקשרות איתם. לשיטתם, הנתבע התקשר בעסקה בכוונת מכוון מתוך מטרה לבטל אותה תוך זמן קצר וכל זאת כדי להבריח נכסים מגרושתו. מדובר בטענות כלליות וסתמיות שלא הוכחו ואשר לא מצאתי את ההיגיון העומד מאחוריהן.

כפי שהעיד הנתבע אף אדם מיושב בדעתו לא היה לוקח 600,000 ₪ ושם על קרן הצבי (עמ' 14 ש' 30) . ובלשונו:
"האם נראה לך שאדם יקום וישקיע כמעט מליון שקל בעסק וירצה להפיל אותו? גם חולה נפש לא היה עושה דבר כזה" (עמ' 16 ש' 16).

דברים ברורים אלה של הנתבע מקובלים עלי מאחר ואכן אין כל הגיון כלכלי מצד הנתבע לשלם 600,000 ₪ לתובעים כדי להבריח סכום זה מגרושתו מתוך תקווה כי יפר את ההסכם, יכפה על התובעים להשיב לו את הסכום, ובכך יצליח להעלים נכסים מגרושתו.

טענה זו גם חסרת הגיון מעשי שעה שלא בורר כלל האם העיקול הנטען, שלא הוצג כראיה בבית המשפט, תפס נכס השייך לנתבע. מעבר לשאלות הנתבע בחקירתו הנגדית, לא הגישה התובעת ראיות בדבר מהות העיקול שהוטל, מתי הוטל והגיע לחזקת התובעת ומה הייתה תשובתה כמחזיק לבית המשפט במסגרתו הוטל העיקול. הנתבע אמנם אישר כי בשלב מסוים הטילה גרושתו עיקול אולם לא ידע את מועד העיקול והכחיש כי העיקול מנע ממנו להגיע להסדר עם גרושתו. בהעדר ראיות סותרות מצד התובעים, לא עלה בידם להוכיח כי יש קשר סיבתי בין העיקול לבין ביטול ההסכם.

יתרה מכך, שעה שהנתבע שילם כספים לתובעת ורכש לכאורה זכות להפעיל בהתאם לזיכיון את בית הקפה, לא ברור כלל מהם הנכסים של הנתבע שתפס העיקול. במועד הטלת העיקול התובעת לא הייתה אמורה לשלם כספים לנתבע, אלא קיבלה ממנו כסף תמורת מכר שנתנה לו, ולכן לכאורה לא תפס העיקול כל נכס של הנתבע המוחזק על ידי התובעת.

נהפוך הוא, רק עם ביטול ההסכם והסכמת התובעת להשיב את התמורה לנתבע, אזי לכאורה תופס העיקול נכסים של הנתבע. גם הטענה הנוספת כי הנתבע נהג באופן דומה עם שותפות באולם אירועים, לא משנה מסקנתי. הטענות ביחס לאולם נטענו באופן כללי וודאי לא מעידות על דפוס פעולה מכוון של השקעה בעסקים כדי לקבל את הכסף חזרה כדי להבריחו מגרושתו. על כן לא מצאתי כי יש בתאוריה של התובעים , בדבר מניעי הנתבע לביטול ההסכם , ממש , מדובר בטענות חסרות בסיס אשר הומצאו לאחר מעשה ואשר זכרם לא בא כלל בכתב התביעה. על כן אין בסיס לטענה העיקרית של התובעים כי הנתבע נהג בחוסר תום לב במשא ומתן.

14. הצדדים פנו יחד לעו"ד יטיב שערך הסכם מכר קצר ובו התנאים העיקריים להתקשרות. למרות שמדובר בעסקה מורכבת, הכפופה למעשה לאישורה של הרשת, לא נוסח ההסכם עם תנאי מתלה והנתבע עשה בדיקות שטחיות בלבד טרם ההתקשרות. הסכם המכר אמנם מזכיר את הרשת והצורך לשתף פעולה ל העברת הזיכיון, אולם לא נרשם בו כי הרשת צריכה לאשר את הזכיין החדש מראש.

בהסכם הזיכיון, סעיף 19, ישנן הוראות רבות האוסרות על הזכיין (היא החברה התובעת) להעביר זכויותיו לפי הסכם הזיכיון או לשנות זכויות בחברה, ללא אישור מראש ובכתב של הרשת. פעולה מעין זו נחשבת לפי הסכם הזיכיון כהמחאת זכות אסורה. אליעזר אישר כי לא מסר כל הודעה לרשת בטרם התקשרות עם הנתבע מאחר שחשב כי לא תהיה בעיה לאשרו, כי לפי ניסיונו הרשת לא מערימה קשיים על החלפת זכיין.

הנתבע תיאר בעדותו את הבדיקות הדלות שערך טרם ההסכם. לטענתו סמך על אליעזר והעביר לו 300,000 ₪ ראשונים על סמך דבריו ללא בדיקת מסמכים עוד ציין כי בשלב הראשון עד חתימת ההסכם לא עיין במסמכים חשבונאיים של החברה. הנתבע ציין כי לא ראה את הסכם הזיכיון טרם חתימת הסכם המכר וכי אליעזר הסביר לו כי ייקח אותו לרשת, אולם רוב זמנו שהה בחו"ל, ובטרם עשו כן החליטה הרשת לא לאשרו כזכיין. מעדותו עלה כי ידע כי כפוף לרשת, אולם לא בדק את כל תנאי ההתקשרות וחשב כי העניין מתמצה ברכישת המוצרים מהרשת.

התובעים נתלים בהעדר הבדיקות של הנתבע ובתנאי ההסכם לפיו יקבל שליטה על חשבון הבנק רק ביום 31.12.15 כדי להסיק כי מדובר במהלך מתוכנן של הנתבע, לבטל את ההסכם לאחר ההתקשרות. אין בידי לקבל מסקנה זו המנוגדת להגיון הכלכלי, כפי שפורט לעיל. התובעים מבקשים לכפור בהסכמות בהסכם המכר וללמוד מהן כי מדובר בחוזה חד צדדי לטובת הנתבע, אין לקבל טענה זו שעה שלא כפו על התובעים להתקשר בהסכם. הדרישה לאחריות של התובעים בחשבון הבנק עד ליום 31.12.15 היא דרישה עסקית סבירה בנסיבות העניין, שעה שמילא כל הכנסות העסק מופקדות באותו חשבון ועדיין יש התחייבויות קודמות של החברה לספקים וגורמים שונים שטרם נפרעו.

התובעים לא רשאים להלין על העדר הבדיקות מצד הנתבע שעה שלא הציגו לו מראש את הסכם הזיכיון ולא ערכו פירוט התחייבויות וחובות טרם חתימה על ההסכם. נסיבות העניין דווקא מתיישבות יותר עם טענת הנתבע כי גילה מהר מאוד כי סניף בית הקפה אינו רווחי כפי שהוצג לו ונדמה כי דווקא התובעים מיהרו לערוך הסכם כדי "להיפטר" מהסכם הזיכיון המכביד, וזרזו את הנתבע להתקשר בעסקה ללא בדיקות מספיקות. על קושי כלכלי של העסק ניתן ללמוד מטענת התובעת כי נאלצה להזרים לעסק 177,000 ₪ בספטמבר 2015, רק בחלוף חודשיים של פעילות הנתבע במקום. בנוסף, ממכתב הרשת מיום 20.8.15 עולה כי לחברה חוב של כ- 278,000 ₪ כלפי הרשת. אמנם איתמר התייחס בביטול לחוב זה, אולם לכל הפחות מעיד הוא על טענות שהיו לרשת כלפי החברה טרם ההתקשרות עם הנתבע.

מכל האמור לעיל וגם מהעובדה כי הנתבע ביצע השקעות בעסק, גם אם לא גדולות במיוחד, והתרשמותי מעדותו ונסיבות העניין, מסקנתי היא כי הנתבע לא תכנן מראש לא לקיים את ההסכם.

הנסיבות שקדמו להסכם הביטול – עמדת הרשת
15. טענת התובעים היא כי הנתבע גרם בכוונה בהתנהגותו הבוטה כלפי נציגי הרשת, לסירובה לאשרו כזכיין וכפועל יוצא אולצו הם לחתום על הסכם הביטול. כמפורט לעיל, מצאתי כי לתובעים אין זכות חוזית לבטל את הסכם הביטול או מסמך הוויתור, ולכן אין רבותא בשאלה האם הפר הנתבע בכוונה את ההסכם.

הטענה למעשה מכוון נשענת על מכתבי הרשת שיפורטו להלן וכן על מכתבי תלונות של לקוחות מאוגוסט 2015, שצורפו כדי להמחיש את הפגיעה במוניטין של העסק. התובעים טוענים למעשה מכוון של הנתבע והתנהגות אלימה מצדו כלפי נציגי הרשת והנטל להוכחת טענות אלו מוטל עליהם. על כן, המחדל של אי זימון נציגי הרשת רובץ לפתחם של התובעים ולא לפתחו של הנתבע.

הישענות התובעים על המכתבים בלבד, מעבר להיותם עדות מפי השמועה שככלל אינה קבילה, היא בעלת משקל נמוך בנסיבות העניין. מדובר במכתבים ממשרד עורכי הדין של הרשת, ומכתבים מעין אלה אף אינם בגדר דברים של הרשת עצמה אלא שיקוף טענותיה מכלי שני. במכתב מיום 23.7.15, אשר צורף באופן קטוע רק העמוד הראשון לו, מתואר בסעיף 1 אירוע מאותו היום בו הגיעו נציגי הרשת לסניף ונתקלו בנתבע. נטען במכתב כי הנתבע התבטא באלימות מילולית קשה כלפי נציגי הרשת ואף סילק אותם מהסניף תוך ששפך את הקפה ששתו.

הנתבע התייחס בתצהירו לאירוע זה ותיאור אותו מנקודת מבטו, כי לפתע הגיעו נציגים של הרשת ניגשו למטבח וזרקו מוצרים ודיברו איתו בתקיפות תוך שאמרו לו: "אתה לא הזכיין, אנחנו לא מכירים אותך ואתה גם לא תהיה הזכיין".

ייתכן כי הנתבע הקטין את חלקו באירוע, אולם עדותו היא היחידה מכלי ראשון ביחס לאירוע ולא נסתרה גרסתו כי נציגי הרשת התפלאו לראות אותו בסניף ולכן סביר תיאורו כי גם הם התייחסו אליו בבוטות.

לאחר אירוע זה התקיימה פגישה בהנהלת הרשת בה נכחו נציגי הרשת, הנתבע ולפי תצהירו של הנתבע ועדותו גם התובע 3, אשר לא העיד מטעם התובעים. אליעזר עצמו לא טרח להגיע לפגישה מהותית זו והנתבע הצהיר כי הבין מאותה פגישה כי לרשת אין כוונה לאשר אותו ולכן ביקש לבטל את ההסכם, בקשה שנענתה סמוך לאחר מכתב הרשת מיום 20.8.15.

במכתב הרשת מיום 20.8.15 מתוארת פגישה במשרדי הרשת מיום 10.8.15 ובדיקות הרשת אחריה בה גילתה כי הנתבע אינו פועל בהתאם להוראות הרשת. באותו מכתב הודיעה הרשת על סירובה לאשר את הנתבע כזכיין. הנתבע לא התייחס לגופו של עניין לטענות הרשת במכתב זה, ונדמה כי לאחר הביקור של נציגי הרשת לא עשה מאמצים להתאים עצמו לדרישות הרשת.

מבחינת מכלול נסיבות העניין עולה כי הנתבע לא ערך בדיקות מספיקות טרם ההתקשרות ולאחר שנודע לו על היקף המעורבות של הרשת בניהול בית הקפה, ביקש לבטל את ההסכם. בקשה זו עלתה בקנה אחד עם דרישת הרשת אשר בחרה לנצל את זכותה החוזית לסרב לאשרו כזכיין. לא הוכח כי הנתבע תכנן מראש לבטל את ההסכם. גם אם הנתבע לא התאמץ להתיישר לפי דרישות הרשת, לא שוכנעתי כי פעל בכוונה כדי שהרשת לא תאשר אותו.

בנסיבות העניין, גם אם ניתן לראות בהתנהגות הנתבע כהפרה של הסכם המכר, שעה שהצדדים הגיעו להסכם הביטול, אין נפקות להפרה זו.

גובה הנזק
16. התביעה הכספית היא בסך 200,000 ₪ בגין הפסדים כספיים מתקופת הניהול הקצרה של הנתבע וסך של 177,000 ₪ שנאלצו התובעים להזרים לחברה בספטמבר 2015. בנוסף התבקש סעד הצהרתי למנוע את ביצוע השיק בסך 300,000 ₪ בשל ההפרה היסודית של ההסכם. התבקש לקזז את סכום השטר מסכום התביעה.

התביעה לא נוסחה באופן ברור ועולה כי למעשה מבקשים התובעים רק 77,000 ₪ ואת קיזוזו של השיק מיתרת הנזקים. עמדה זו עולה גם מעדותו של אליעזר שטען: "אני משלם מה שמגיע חוץ מה 300 האחרונים..." (עמ' 9, ש' 9).

בכל הנוגע להשקעה של 177,000 ₪ לתצהיר התובעים לא צורפה כל אסמכתא להשקעה נטענת זו ולא הוכח קשר סיבתי בין ניהול הנתבע את העסק להשקעה זו, שיכולה גם להיות עבור תשלום התחייבויות קודמות של העסק.

אשר לאבדן ההכנסות, הנזק נסמך על חוות דעתו של רואה חשבון דניאל חזוט אשר ביצע בדיקה של מחזורי הכנסות של העסק אותו הפעיל הנתבע לתקופה קצרה של חודשיים, מיום 1.7.15 עד ליום 10.9.15. לפי חוות דעתו לתקופה מיולי 2015 עד לסוף שנת 2015, בהשוואה לתקופה מקבילה לשנת 2014, יש ירידה במחזור ההכנסות בסך של 201,000 ₪. לפי אחוז הרווח הגולמי, מצא כי ההפסד לתקופת ההשוואה הוא 123,000 ₪.

עולה כי גם לשיטת התובעת, בהנחה אי אין לקבל את הדרישה לפיצוי בסך 177,000 ₪, אין לה טענות קיזוז כנגד מלוא סכום השיק בסך 300,000 ₪. אין לקבל את הטענות הכלליות לפגיעה במוניטין ועגמת נפש.

למרות שהנתונים בחוות הדעת לא נסתרו, לא מצאתי כי די בנתונים אלה כדי להוכיח קשר סיבתי בין תקופת הניהול של הנתבע לירידה בהכנסות היקף הנטען. כדי להוכיח כי גורם מסוים היה הסיבה לירידות יש לבצע השוואה על פני תקופה ארוכה ולנטרל השפעות עונתיות חולפות, ואין די בנתונים שהובאו כדי לבסס את הנזק הנטען.

על כן נדמה כי לכל הפחות יש קושי בהוכחת שיעור הנזק והתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את שיעורו.

התביעה בת"א 28274-06-16 – סוף דבר
17. הצדדים התקשרו בעסקה חפוזה להעברת פעילות בית הקפה לנתבע. לאחר שנודע לרשת על נוכחות הנתבע בסניף, וסירובה לאשרו, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר ביטול ההסכם. לא הוכח כי הנתבע התקשר בהסכם במטרה להפר אותו ולזכות בהשבת התמורה וכפועל יוצא, לא הוכח כי כפה על התובעים להתקשר בהסכם הביטול ומסמך הוויתור.

על כן, התביעה נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪, הכולל גם את ההוצאות בתביעת הנתבע.

התביעה בת"א 9854-04-17
18. לאור דחיית התביעה בת"א 28274-06-16 והקביעה כי התובעים כבולים להסכם הביטול, נדחתה גם התביעה להצהיר כי הנתבע מנוע מביצועו של השיק בסך 300,000 ₪ שמסר לו ה תובע 4. בהתאם להסכם הביטול מיום 23.8.15 נמסר לתובע השיק בסך 300,000 ₪ להבטחת תשלום יתרת התמורה לנתבע, תוך שנקבע כי אם העסק לא יימכר תוך שנה אליעזר יעביר את הסכום של השיק לנתבע. מנגנון דומה נקבע ביחס לזכותו של הנתבע לקבל 20,000 ₪ נוספים.

לאור הממצאים והמסקנות לעיל, עולה כי אין לאליעזר טענות הגנה כנגד ביצוע השיק בסך 300,000 ₪ שמועד פירעונו ליום 31.8.16 ואשר הוגש לביצוע בתיק הוצל"פ 515796-02-17. על כן אני מורה על דחיית ההתנגדות לביצוע השטר. עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ יבוטל תוך 30 ימים.

הצדדים הסכימו כי גורל תשלום של 20,000 ₪ נוספים יוכרע יחד עם הדיון בהתנגדות ובהתאם לתוצאותיה. בהסכם הביטול התחייב אליעזר בנוסף לשלם סך של 20,000 ₪. מדובר בהתחייבות אישית מטעמו, גם אם ניתנה בשם החברה, ובהתאם אף מסר שיק על חשבון התחייבות זו. על כן על אליעזר לשלם סכום זה.

אני מורה על הגדלת קרן החוב בתיק ההוצל"פ הנ"ל בסך של 20,000 ₪, נכון למועד פתיחת התיק. לשכת ההוצל"פ תיתן הוראות מתאימות בדבר הצורך בתוספת אגרה לצורך גביית סכום זה.

הוצאות ההתנגדות לביצוע השטר נלקחו בחשבון בפסק הדין בתביעה העיקרית ובנוסף יישא הנתבע בהליך זה, החייב בתיק ההוצל"פ, בהוצאות האגרה בהליך זה בסך של 3,771 ₪ ששולמו ביום 4.6.18.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ט, 25 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ד.א.מ.א ניהול מסעדות בתי אוכל וקפה בע"מ
נתבע: דוד שטרית
שופט :
עורכי דין: