ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לואיס עלם נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי :

בפני כבוד ה שופטת דוניא נסאר

המבקשים:

  1. לואיס עלם
  2. מארון פואד עלם

נגד

המשיבה

1. הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי

החלטה

בפני בקשת הנאשמים לחזור בהם מהודאתם אשר באה במסגרת הסכמה עם המאשימה ולקבוע את התיק להוכחות.

רקע

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בחודש 12/2015 אשר עניינו ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר. כתב האישום דן במקרקעין בגוש 14132 חלקה 67 בגוש חלב, אשר ייעודם במועד הרלוונטי לכתב האישום היה חקלאי, כך על פי כתב האישום. בתאריך 21.05.14 אושרה בתנאים בקשת הנאשמים להקמת בית אריזה ומבנה קירור במקרקעין האמורים, אך בטרם ניתן היתר לבנית המבנים הנ"ל, בוצעו במקרקעין האמורים עבודות בניה ושימוש שכללו בניית מבנה מבטון מזוין וקונסטרוקציית פלדה.

התיק התנהל תחילה בפני כבוד השופטת רבקה אייזנברג, וביום 29.11.16 התייצב עו"ד ג'וני נג'ם (להלן: "הסנגור הקודם"), אשר ייצג את שני הנאשמים, וכפר בשמם בכתב האישום. שמיעת הראיות נדחתה ליום 23.05.17.

בפתח הישיבה אשר נערכה ביום 23.05.17 הודיעו ב"כ הצדדים אודות הגעתם להסכמה לפיה הנאשמים יחזרו בהם מכפירתם, יודו וטיעונים לעונש יידחו למועד אחר . במהלך הדיון צוין כי הנאשם 2 היה מחוץ לאולם ביהמ"ש, הודה בפני ב"כ הצדדים ואולם נאלץ לעזוב, ולאחר שב"כ הנאשמים הצהיר כי הקריא את כתב האישום באוזני הנאשמים והסביר להם את תוכנו, הוא הודה בשמם, ובהמשך לכך אמר הנאשם 1 לפרוטוקול: "לא היה לנו היתר בניה. אני מודה בעובדות כתב האישום".

בהמשך לכך התקיים דיון ביום 06.02.18 בנוכחות שני הנאשמים יחד עם בא כוחם, וב"כ המאשימה אמר לפרוטוקול את הדברים הבאים: "התיק קבוע לטיעונים לעונש. עלתה הצעה לסיום התיק בהסדר. עלינו לבדוק ההצעה מול הפרקליטות ולכן אבקש דחייה אחרונה". לאור בקשה זו הטיעונים לעונש נדחו ליום 03.05.18.

בין לבין, התחלף המותב אשר ישב בתיק, והתיק עבר לשמיעה בפני כבוד השופט רונן פיין, אך גם ב"כ הנאשמים התחלף, ולישיבה מיום 03.05.18 התייצב עו"ד מואיד קבלאן ומפיו נאמרו לפרוטוקול הדברים הבאים: "אני קיבלתי את התיק לפני יומיים, פנו אליי הנאשמים. רק הנאשם 1 חתם היום על ייפוי כוח. לא הצלחתי עדיין להחתים את הנאשם 2. מדבריו של הנאשם 1 אני מבין כי הנאשם 2 הבין מן הדיון האחרון כי הוא פטור מלהופיע היום לדיון. אבקש דחייה קצרה בכל הנוגע להמשך שמיעת התיק, שכן אני מבקש לבוא בדברים עם המאשימה". באותו מועד, ועל פי מה שצוין בפרוטוקול לא באה מפי עו"ד קבלאן כל בקשה לחזרה מהודאה.

במהלך תקופת הדחיה התיק הועבר לטיפולי, ובישיבה מיום 15.07.18 התייצב עו"ד יוסף אבראהים ממשרדו של עו"ד קבלאן ואמר את הדברים הבאים: "הגשנו בקשה בעקבות עובדות שהתגלו בתיק לפיהם הוגשה בקשה לפרקליטות למחיקת כתב האישום או לעיכוב הליכים. כעת אנו מבקשים לחזור בנו מההודאה כי גילינו שנפלו פגמים בכתב האישום ובניהול ההליך על ידי הנאשמים עד כה". הסנגור הוסיף כי טרם התקבל מענה מהפרקליטות לבקשתם הנ"ל. לאור דברים אלו בקש ב"כ המאשימה לדחות את המשך הדיון על מנת לקבל את עמדת הפרקליטות בנוגע לבקשת הנאשמים, והוריתי על דחיית הטיעונים לעונש ליום 12.09.18.

ביום 12.09.18 הופיע בפניי עו"ד קבלאן ובקש להתיר לנאשמים לחזור בהם מהודאתם תוך שהוא מנמק את בקשתו בשני נימוקים עיקריים:
א. בכתב האישום צוינו עובדות שאינן נכונות, לרבות העובדה המתייחסת לייעוד הקרקע בה בוצעה הבניה האסור.
ב. כי לא נערך לנאשמים שימוע.

ב"כ המאשימה בקש לדחות את הבקשה וטען כי לא נפל כל פגם בכתב האישום המצדיק את החזרה מהודאה בשלב הטיעונים לעונש, והפנה לפסיקה הקובעת כי גם העדר שימוע אינו מוביל אוטומטית למחיקת אישום. ב"כ המאשימה טען כי עת הודו הנאשמים בכתב האישום הם היו מיוצגים וידעו את משמעות הודאתם, והוסיף כי הרקע לבקשתם לחזרה מהודאה הוא העובדה כי הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לגובה הקנס אשר יוטל העל הנאשמים בסוף ההליך.

במהלך הדיון שאלתי את הנאשמים אם הם מבקשים לומר דבר בנוגע לבקשתם להתיר להם לחזור מהודאה וכך נאמרו הדברים מפיהם:

נאשם 1:
"אני לקחתי עו"ד שלא היה מתאים לתיק זה והרגשתי שמשהו לא היה בסדר ואני בתום ליבי הרגשתי שהיה פה משהו לא הגיוני שהתחילו לדבר על הקנסות. חוץ מזה בדיון הראשון שהיה ישבנו בחוץ והיה סיכום על קנס של 7,000 ₪ וכשהיה מדובר על בן אדם אחד ושבאנו לחתום התובע רצה לתת לשנינו קנס בסך של 7,000 ₪ לכל אחד ובגלל זה כששמעתי, חשבתי כי הקנס בסך של 7,000 ₪ הוא לגבי שנינו ולא לגבי כל אחד ובגלל זה אני מבקש לחזור בי מהודאתי היום".
לשאלת בית המשפט האם הסנגור הקודם הסביר לנאשם זה במה הוא מודה השיב הנאשם בחיוב והוסיף כי למרות שהסנגור הקודם א הקריא לו את כתב האישום הוא ידע במה הוא מואשם.
בהמשך לכך נשאל הנאשם למה התיק לא הסתיים ביום 23.05.17, מועד שבו הודו הנאשמים והורשעו השיב כי משהבין כי המאשימה מבקשת כי כל אחד מהנאשמים ישלם קנס בסך 7,000 ₪ התחרט ולא רצה לסיים את ההליך בהסדר טיעון.

נאשם 2 בקש לומר את הדברים הבאים :
" בישיבה הראשונה כשהתובע הראשון ביקש את הקנס ע"ס 7,000 ₪ ואחי לא הסכים אני לא הייתי איתו ושאלתי את אחי, הנאשם 1 מדוע לא הסכים אמר לי כי התובע על אחד ואני אמרתי לו שזה תיק אחד ולא שני תיקים ואנחנו שותפים ואח"כ התחלף התובע ובא התובע השני נאיף איברהים וביקש את הסכום הגבוה של ה-100,000 ₪ ומכאן התחיל הוויכוח והשופט דחה את המשפט."

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 153 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע לגבי חזרה מהודיה כדלקמן:

"א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות".ו

נוסחו של הסעיף מלמד, אם כך, כי חזרה מהודיה, איננה זכותו של נאשם, וכי רק בנסיבות מיוחדות, יתיר זאת בית המשפט, תוך שירשום ויסביר את נימוקיו.

פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי רק מקום בו הודיית הנאשם ניתנה בשל פגם מהותי ובסיסי, עד כי קיים ספק בהבנת הדברים או בכנות ההודאה – אזי יש לאפשר לנאשם לחזור בו, כך נקבע ב-ע"פ 5583/08 – פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.06.2008):

"ההשקפה המקובלת היא כי חזרה מהודיה תתאפשר בנסיבות חריגות ורק מקום בו משקלם של "הנימוקים המיוחדים" הנדרשים מכוחו של סעיף 153 לחסד"פ הוא משמעותי. נימוקים כאלה עשויים להתקיים מקום בו מתעורר חשש ממשי כי חרף העובדה שההודיה נמסרה בין כותלי בית המשפט, ועל אף ההנחה הרגילה לפיה הודיה כזו ניתנה באופן חופשי ומרצון, נפל בה פסול הנובע מפגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה, או מכך שהיא הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה (...) קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם נבחן על-פי מכלול הנסיבות האופפות את מסירתה (...) עובדת היותו של נאשם מיוצג בידי עורך-דין היא, על-פי רוב, שיקול נגד התרת החזרה מההודיה; אולם, טענות שמפנה נאשם כנגד הייעוץ המשפטי שניתן לו – למשל במקרים בהם פעל בא-כוחו תוך הפרת אמונים כלפיו או מתוך שיקולים זרים – עשויות לבסס "נימוקים מיוחדים" המצדיקים חזרה מהודיה. " (שם, בפסקה 4).

לאור האמור לעיל, הרי שהמקרים החריגים בהם ניתנה לנאשם הרשות לחזור בו מהודייתו, היו בדרך כלל אותם מקרים בהם התעורר חשש ממשי שההודיה ניתנה שלא באופן חופשי ומרצון, או מבלי שהנאשם הבין אל נכון את משמעות ההודיה, או מכך שההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה.

במקרים מסוימים ניתנה לנאשם האפשרות לחזור מהודיה גם במצבים בהם ההודיה ניתנה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם, אולם הנאשם הביע את רצונו הכן להילחם על חפותו. חזרה שכזאת היתה אפשרית רק בטרם נגזר דינו של הנאשם, ורק כאשר בית המשפט השתכנע, כי רצונו של הנאשם להילחם על חפותו הינו אותנטי, וכי לא יצמח לנאשם יתרון דיוני כתוצאה מחזרתו מההודיה. בעניין זה קבע בית המשפט העליון ב -ע"פ 6349/11 – גנס שניידר (נשימוב) נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.06.2013), כי המבחן להחלטה בבקשה לחזור מהודיה הוא מבחן "המניע":

"בסופו של דבר, ועל כך חזר בית משפט זה שוב ושוב, השאלה המכרעת היא הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו ( להלן: מבחן המניע) – האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בתכסיס, קרי באקט טקטי, שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי". (שם, בפסקה 17.)

באותו עניין הוסיף כבוד השופט מלצר:
"ודוק: המבחן המהותי, אשר על פיו תוכרע בקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו, הוא כאמור מבחן המניע – האם מדובר ברצון כן ואמיתי מצד הנאשם לחזור בו מהודאת שווא שמסר, ולהוכיח את חפותו, או שמא מדובר במהלך טקטי שנועד לגרוף תועלת משפטית כלשהי. מבחן העיתוי איננו אלא כלי עזר משפטי, לצורך הכרעה במבחן המניע (...) – ואבהיר: מחד גיסא, כאשר נאשם מבקש לחזור בו מהודאתו בשלב דיוני מוקדם יחסית ( ובעיקר עד למתן גזר הדין), הרי שעל פי רוב התועלת הפוטנציאלית שביכולתו להשיג מכך היא נמוכה, אם לא אפסית. מאידך גיסא, כאשר מוגשת הבקשה בשלב מאוחר יחסית, ובמיוחד לאחר שניתן גזר הדין, נדמה כי הבקשה " נגועה" באופן אינהרנטי בחשד כי הוגשה מתוך אכזבה מן העונש, ומתוך רצון לשוב ולטרוף את קלפי ההליך הפלילי, בתקווה כי ביטול ההודאה – ועימה ביטול הכרעת הדין ( כקבוע בסעיף 153( ב) לחוק סדר הדין הפלילי) – יביא להקלה מסוימת גם בגזר הדין" (שם, בפסקה 20).

מן הכלל אל הפרט

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את התנהלות ההלכים בישיבות השונות הגעתי למסקנה כי במקרה שלפניי לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות מתן היתר לחזרה מן ההודיה.

ראשית כל ראוי להזכיר כי נקודת המוצא היא שהודאה של נאשם בבית המשפט היא ראיה בעלת כוח רב וכי ההנחה היא שהודאה הניתנת בין כותלי בית המשפט ותחת עינם הפקוחה של השופטים ,ניתנת מרצון חופשי ומתוך הבנת תוכנה ומשמעותה (ראה ע"פ 556/80 עלי נ. מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169, 182 (1983)).

בבקשתם להתיר להם לחזור מההודאה לא טענו הנאשמים כי הודאתם לא הייתה חופשית ומרצון, וכל טענתם הייתה כי הם הודו בעובדות לא נכונות, וכי לא נערך להם שימוע.

לא מצאתי לייחס משקל משמעותי לטענת הנאשמים כי כתב האישום כלל עובדות לא נכונות וזאת מן הטעם כי נטענה זו מבלי שפורטה ומבלי שנתמכה בתצהיר כלשהוא לאימות הטיעון העובדתי. בהיעדר תצהיר, הטענות העובדתיות לא הוכחו ע"י המבקשים ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. בעניין זה אני מפנה למה שנקבע בע"פ 2094/11 – ציון בן עמי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011):
"העובדה שלא הונחו בפנינו תצהירים..., הנה בעיני מכרעת ושוללת מכל וכל את הטענה בדבר הודאת שווא" (שם, בפסקה 7).

ולאמור בת"פ (מחוזי באר שבע) 8057/01 – מדינת ישראל נ' אלבחירי רמי (פורסם בנבו, 17.09.2003):
"לא בכדי, איפוא, יש גם הסבורים כי לבקשה שכזו צריך שיתלווה תצהיר לתמיכה בעובדות ובטענות שביסודה" (שם, סעיף 4).

ראו בהקשר זה גם: ע"פ (מחוזי ירושלים) 6073/01 – יצחק חדד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.11.2002), פסקה 4; עמ"ק (שלום הרצליה) 150/15 – מדינת ישראל נ' פדלון נורה נורית (פורסם בנבו, 19.09.2016), פסקה 65; תו"ב (מקומיים צפת) 24087-05-12 – הועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל עליון נ' ידידיה מכלוף (פורסם בנבו, 15.03.2013), פסקה 7.

לא רק שהנאשמים לא תמכו את טענותיהם בדבר הודאה בעובדות שאינן נכונות, אלא שמדברי הנאשמים בפניי בישיבת 12.09.18 עולה כי הנאשמים הכירו את פרטי כתב האישום, והודאתם בעובדותיו הייתה חופשית ומרצון. בעניין זה מצאתי להפנות גם לדברי הנאשם 1 כפי שתועדו בפרוטוקול הדיון מיום 23.05.17 עת ציין נאשם זה כי הם בנו את המבנה נשוא כתב האישום ללא היתר.

בעת מתן הודאתם בכתב האישום היו הנאשמים מיוצגים, ובא כוחם הצהיר מפיהם כי הם מודים בכתב האישום. בעניין זה ראוי לציין כי המבקשים נמנעו מלהעלות טענה בדבר ייצוג משפטי רשלני. בעניין זה הושמעה מפי בא כוח הנאשמים טענה לא מפורשת לגבי כשל בייצוג ע"י בא כוחם הקודם. כאמור, טענה זו לא פורטה, שכן לא פורט מהו אותו כשל, אם נפל, וכיצד הביא כשל זה, את הנאשמים, לטעות ולהודות בעובדות כתב האישום.

הנאשמים, כאמור, הודו והורשעו שלא במסגרת הסדר טיעון, אלא במסגרת הסכמה דיונית לפיה לאחר הרשעתם הטיעונים לעונש יידחו, תוך שהצדדים ממשיכים לנהל משא ומתן בנוגע לאופן סיום התיק , כך שעת הודו הנאשמים לא הוטעו לחשוב כי המאשימה תסכים להקל עימם בעונש אליו תעתור בסיום ההליך, והודאתם לא באה בעקבות ההטעיה הנ"ל, מה גם שטענה כזו לא עולתה על ידי הנאשמים בבקשתם לחזור מהודאה.

בנוסף לאמור, מטיעוני ב"כ הנאשמים לא נשמעה "זעקת חפות" ועיון מדוקדק בפרוטוקול הדיון מיום 12.09.18 מעלה כי המבקשים אינם כופרים בכתב האישום ולא טענו כי הודאתם הייתה הודאת שווא. ב"כ הנאשמים לא הפנה לעובדות לא נכנונות בכתב האישום, ולא ברור אם כוונתו הייתה לעובדה המשליכה על מידת האחריות של הנאשמים בביצוע העבירה שיוחסה להם אם לעובדה אחרת בכתב האישום. ב"כ הנאשמים הסתפק בלהעלות טענה כללית בדבר עובדות לא נכונות בכתב האישום, טענה לא מפורטת ואשר לא נתמכה בכל ראיה. בעניין זה אציין כי כבר נפסק, שאין די בהעלאת טענות כלליות וסתמיות כדי להצדיק חזרה מן ההודיה [ראו לעניין זה ע"פ 3341/05 – חביב אלי ז'ק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.01.2004), פסקה ז(5)].

לאחר ששמעתי את הנאשמים במהלך הדיון מיום 12.09.18 נחה דעתי כי בקשת הנאשמים לחזור בהם מהודאתם באה בגלל שלא הצליחו להגיע להסכמה עם המאשימה בנוגע לגובה הקנס אשר יוטל עליהם במסגרת גזר הדין. בפסיקה נקבע כי בניגוד לאותם מקרים, בהם קיים ספק בהבנתו וברצונו של הנאשם, בעת שהודה, לא תתאפשר חזרה מהודאה במקרים בהם הבקשה מונעת משיקולי כדאיות, או, קל וחומר בכוונות תמרון או אף ניצול לרעה של ההליך המשפטי ( ע"פ 4335,3754/91 מ"י נ' ד"ר קאסם סמחת, ע"פ 358/76 ירדני נ' מ"י ). משכך, לא מצאתי כי שיקולי כדאיות בנוגע לגובה הקנה מצדיקים את חזרת הנאשמים מהודאתם, במיוחד לאור העובדה כי הודאת הנאשמים לא באה במסגרת הסדר לעניין העונש, וכי הוויכוח בין הנאשמים, באמצעות סנגורם הקודם, לבין נציג המאשימה, בנוגע לגובה הקנס היה קיים כבר במעמד הודאת הנאשמים והרשעתם (ראה בעניין זה את דברי הנאשם 1 בישיבת 12.09.18).

העובדות שפורטו לעיל בנוגע להתנהלות הנאשמים מעלות כי התנערות הנאשמים מהודאתם אינה כנה, אלא מהווה מהלך טקטי – בפרט שהבקשה הוגשה בחלוף כ- שנה וחודשיים מהמועד שבו נמסרה ההודיה, בפתח הישיבה בה עמדו להישמע הטיעונים לעונש (לאחר מספר דחיות), עת הסתברה המסקנה כי המבקשים חששו כי עונשם יכלול קנס גבוה מכפי שקיוו והכל בנסיבות בהן עשוי להיגרם נזק לראיות התביעה [ראו גם רע"פ 445/16 – יובל זקן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.01.2016), פסקאות 10-11].

בכל הנוגע לעיתוי הגשת הבקשה אציין, כי אמנם הבקשה להתיר לנאשמים לחזור בהם מהודאתם הועלתה עובר למתן גזר הדין, ובכך יש כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה ה, יחד עם זאת, על־פי הפסיקה מבחן העיתוי אינו אלא כלי עזר בלבד, והוא אינו מאיין את הדרישה ל"נימוקים מיוחדים", שכאמור לעיל, כלל לא מתקיימים בענייננו, כאשר עסקינן בבקשה לא מפורטת ולא מבוססת הנעדרת תצהירים לתמיכה בטענות המבקשים, שאינה מעלה שום נסיבות מיוחדות ואינה מגלה כל עילה של ממש.

בענייננו לא השתכנעתי שעלול להיגרם לנאשמים עיוות דין באם בקשתם תידחה, בין היתר באשר אין הם משמיעים הכחשה מפורשת של העובדות המיוחסות להם בכתב האישום. מסקנתי זו באה במיוחד כאשר בהמשך למועדים המתוארים בכתב האישום, ניתן היתר לביצוע הבניה והשימוש האסורים, דבר אשר מוכיח כי הבניה והשימוש במועד הרלוונטי לכתב האישום, בוצעו שלא בהתאם לחוק.

סוף דבר, הנאשמים לא טענו מאום נגד הודאתם בביצוע העבירה שיוחסה להם בכתב האישום ולא טענו כי הודו בעבירה שלא ביצעו. לא נטען כי הודאתם הייתה בניגוד לרצונם האמיתי ו/או בניגוד לאמונה בחפותם מהעבירה הנ"ל והם אף לא ניסו לשכנע את בית המשפט כי יש בסיס לכפירתם בעבירה המיוחסות להם, משכך לא מצאתי לקבל את בקשתם לחזור מהודאה.

טענתם הנוספת של המבקשים, ואשר נטענה בצורה סתמית ומבלי שתפורט היא כי יש לבטל את הודאתם משלא נערך להם שימוע בטרם הוגש כתב האישום נגדם. מעבר לעובדה כי משהודו הנאשמים בעבריה המיוחסת להם אין מקום לטענה בדבר העדר שימוע, אין חובה חקוקה בדבר קיום שימוע בעבירה המיוחסות לנאשמים, משעסקינן בעבירה שאיננה פשע. מה גם שהפסיקה קבעה כי העדר שימוע מקום שקיימת חובה לערכו, איננו בהכרח עילה לביטול כתב האישום. בענייננו, הנאשמים הודו בבית המשפט בעבריה המיוחסת להם, ולא העלו טענה כזו או אחרת נגד הודאתם, מה גם שהשלב בו הועלתה הטענה, לאחר שהנאשמים הודו והורשעו, יש בו כשלעצמו, כדי להוביל לדחיית הטענה. משכך, לא מצאתי כי מקום לקבל את טענת הנאשמים בדבר העדר שימוע .

בקשת הנאשמים להתיר להם לחזור מהודאתם נדחית בזאת.
הטיעונים לעונש יישמעו בדיון שנקבע ליום 31.10.18 שעה 13:30.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ט, 22 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: לואיס עלם
נתבע: הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי
שופט :
עורכי דין: