ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ד.י.א וויז'ן השקעות בע"מ נגד אודי שאלתיאל :

לפני כבוד השופטת טל לוי-מיכאלי, סגנית נשיא

תובעת

ד.י.א וויז'ן השקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלעזר מנחם טננבוים

נגד

נתבע

אודי שאלתיאל
ע"י ב"כ עו"ד יניב בסט

פסק דין

לפני תביעה אשר ראשיתה בלשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע חמישה שטרות ( שיקים) בסך כולל של 350,00 ש"ח ( גובה התביעה נכון ליום הגשתה 402,521 ש"ח). חברת משה שאלתיאל בע"מ - היא מושכת השיקים ( להלן: "חב' שאלתיאל"); השטרות משוכים לטובת הנתבע, מר אודי שאלתיאל ( להלן: "הנתבע") והם הוסבו לטובת התובעת, חב' ד.י.א השקעות בע"מ ( להלן: "התובעת") על ידי הנתבע. החברה המושכת פורקה בינתיים והתביעה הוגשה כנגד הנפרע ומסב השיקים - הוא הנתבע - אשר עשה כל אשר לאל ידו במהלך ההליך כדי להתחמק מפירעון החוב אותו עליו לשלם כפי שיובהר ויוכרע להלן.
העובדות הצריכות לעניין
כאמור לעיל, התובענה הוגשה על ידי התובעת ביחס לחמישה שטרות שמועד פירעונם במהלך שנת 2010. ארבעה שטרות על סך 62,500 ש"ח ושטר נוסף על סך 100,000 ש"ח – ובסך הכול 350,00 ש"ח. כמשתקף מהשטרות נשוא התובענה ( ראו נספחים להודעה מיום 6.8.18) השטרות הוצגו לבנק כ- 4 שנים לאחר מועד פירעונם, ביום 7.12.14, זאת לאחר שחשבון הבנק של החברה כבר נסגר. השטרות הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל ביום 7.6.16, כ-6 שנים לאחר מועד פירעונם.
ביום 7.12.16, עוד בטרם התקיים דיון, ועל יסוד הסכמת התובעת ניתנה לנתבע רשות להגן.
ההליך הקודם
למען שלמות התמונה יש להקדים ולהזכיר כי בין התובעת לבין הנתבע התנהל הליך קודם ( ת"א 41404-02-15, להלן: "ההליך הקודם"). יצוין כבר עתה כי הצדדים הסכימו שבית המשפט יעיין בהליך הקודם ( ראו פרוטוקול הדיון מיום 7.5.17 עמ' 2 ש' 12 (להלן: "קדם המשפט הראשון")).
ההליך הקודם נפתח גם הוא בהוצאה לפועל בגין 2 שטרות נוספים בסך כולל של 94,500 ש"ח. מדובר בשטרות שחזותם דומה לשטרות נשוא התובענה כאן: חברת משה שאלתיאל בע"מ היא מושכת השיקים; השטרות משוכים לטובת אודי שאלתיאל ( הנתבע) והם הוסבו לטובת התובעת, חב' ד.י.א השקעות בע"מ.
לכתחילה טען הנתבע בהליך הקודם כי חתימתו זויפה. לאחר שבית המשפט שם מינה מומחה מטעמו לבחינת כתב היד – ולאחר שהמומחה מצא שזוהי חתימתו של הנתבע החליטו הצדדים בהסכמה לסיים את ההליך בהסדר פשרה לפיו הנתבע ישלם לתובעת חלק גדול מתביעתה - 80,000 ש"ח ( ראו בתיק המקביל הסדר הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 14.2.16).
בגדרי ההליך הקודם לא תבעה התובעת את השטרות נשוא ההליך כאן והצדדים חלוקים בשאלה ( שהרלוונטיות שלה לענייננו מועטה במיוחד – ראו להלן) האם התובעת ציינה במסגרת ההליך הקודם, שבידיה שטרות נוספים שבדעתה לתבוע.
בגדרי ההליך הנוכחי וכדי שהתיק הנוכחי ימצה את כלל המחלוקות בין הצדדים, הודיעה התובעת כי למעט הטענות בגדרי התיק הנוכחי היא אינה טוענת לחובות נוספים של הנתבע כלפיה, זאת מבלי שהדבר יהווה ויתור של מנהל התובעת לחובות הנתבע כלפיו, להבדיל מחובות כלפי החברה בבעלותו [ ראו הודעה מיום 7.17.17 שנרשמה לתיק בהתאם להחלטה מיום 09.7.17; כן ראו תצהיר מנהל התובעת שהוגש לתיק ביום 1.11.17; פרוטוקול הדיון מיום 17.12.17 עמ' 1 ש' 12-23 (להלן: "קדם המשפט השני")].
המחלוקת בין הצדדים בתיק הנוכחי
הנתבע טען כי הוא לא זוכר את פשר השטרות וכי הוא לא מסר לידי התובעת את השטרות. הנתבע טען כי מדובר בשטרות שנגנבו ולחלופין שנעשה בהם שימוש שלא כדין ובניגוד לזכויות החתימה בחברה ( ראו סעיף 1 וסעיף 4 סייפא להתנגדות לביצוע שטר). טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שהחברות עשו עסקים בעבר ובבדיקת מערכת הנהלת החשבונות של חב' שאלתיאל עלה כי אין חוב כלפי התובעת, אלא להפך ולכן ייתכן שמדובר בשטרות שניתנו לתובעת שלא כדין על ידי מנהלה הקודם של חב' שאלתיאל – מר אסי מוהיב – שמועסק היום אצל התובעת ( ראו למשל סעיף 4 להתנגדות).
טענות נוספות שהעלה הנתבע הן: כי השטרות הוגשו לביצוע בשיהוי ניכר ועל סף ההתיישנות; כי לא קיבל כל הודעת חילול וכי התובעת כחברה התחילה לפעול רק בשנת 2012, שנתיים לאחר מועד פירעונם של השטרות ( סעיף 5 ד' וסעיף 8 להתנגדות) ולכן לא ייתכן כי השטרות ניתנו בידיה של התובעת.
התובעת טענה כי בין התובעת, חברה שעוסקת בייבוא, שיווק ומכירה של גופי תאורה, לבין חב' שאלתיאל הייתה התנהלות עסקית – התובעת סיפקה וקנתה סחורה מחב' שאלתיאל. באשר לשטרות נשוא התביעה טענה התובעת כי השטרות ניתנו לה בשליש האחרון של שנת 2013 להבטחת הערבות האישית של הנתבע לחובות חב' שאלתיאל, לה חוב של מאות אלפי שקלים כלפי התובעת. עוד טענה התובעת כי השטרות ניתנו לה בנוכחות מר אסי מוהיב ששימש בתקופה זו כמנכ"ל חב' משה שאלתיאל. עוד נטען כי בעת מתן השטרות היה ידוע לכלל הנוגעים בדבר כי מועד פירעונם עבר, אך בכל זאת הוסכם כי יוכלו לשמש למימוש הערבות האישית של הנתבע וזאת בהעדר בטוחה מספקת אחרת.
עוד טענה התובעת כי בענייננו לא היה שיהוי וכי ממילא השטרות ניתנו לתובעת רק בשליש האחרון של שנת 2013. באשר להודעת החילול טענה התובעת כי מסרה לנתבע הודעת חילול בעל-פה, על אף שלא הייתה לה חובה שבדין.

במוקד המחלוקת, וזולת שאלות משנה שיוכרעו גם הן, אם כן – כיצד הגיעו השטרות לידי התובעת; וכשאלה נגזרת האם קיים חוב כלפי התובעת.
דיון
בהינתן נטלי ההוכחה ונטלי הבאת הראיות בהליך שטרי, הנתבע פתח בהבאת ראיותיו. מטעם הנתבע העיד הנתבע, מר אודי שאלתיאל, בעצמו; מטעם התובעת העידו רואה החשבון של חב' שאלתיאל עד לפירוק - רו"ח סיטון, נציג התובעת - מר דוב חדד ( שמכונה דובי) וכן מי שהיה מנהל חב' שאלתיאל ועובד כעת אצל התובעת – מר אסי מוהיב. יצוין כי גם מר סיטון נותן כיום שירותים לתובעת.
הנתבע צירף לראיותיו תוצאות בדיקת פוליגרף שערך בעצמו, התובעת התנגדה לצירוף הבדיקה.
אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שמעתי את עדויות העדים מטעמם, ועיינתי במכלול המסמכים הרלוונטיים שהוגשו על ידי הצדדים לתיק בית המשפט, מצאתי כי דין התביעה להתקבל, ומתוך כך גם דין הבקשה לסילוק על הסף, אשר הוגשה במהלך ההליך, להידחות והכל כפי שיפורט בהרחבה להלן.
התובעת אוחזת בשטר והגעת השטרות לידי התובעת לאחר שמיעת העדויות שוכנעתי כי השטרות נמסרו לתובעת על ידי הנתבע בגין חוב שהיה לחב' משה שאלתיאל כלפי התובעת מרצונו חופשי וביוזמתו של הנתבע. עוד מצאתי כי התובעת כנסבה אוחזת בשטר בהתאם לסעיף 1 לפקודת השטרות [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות") ולכן יכולה לתבוע על פי השטר בהתאם לסעיף 37(1) לפקודת השטרות ( ראו בעניין זה גם שלום לרנר דיני שטרות, מהדורה שניה, עמ' 206-209 (2007)). למסקנה זו הגעתי בשילוב כלל העדויות שנשמעו לפני.
גרסתה של התובעת בהקשר זה הייתה עקבית לאורך כל ההליך. כבר בתצהיר מנהל התובעת הובהר כי השטרות נשוא התיק נמסרו לו להבטחת הערבות האישית של הנתבע לחובות חב' שאלתיאל ובנוכחות מר אסי מוהיב ( ראו בין היתר סעיפים 7, 11 ו-18 לתצהיר התובעת). נציג התובעת חזר על גרסה זו בעקביות גם בדיון ההוכחות ( ראו פרוטוקול הדיון מיום 17.5.18 עמ' 18 ש' 21-25. (להלן: "פרוטוקול הוכחות")). ועוד קודם בישיבת קדם המשפט ( ראו פרוטוקול קדם המשפט הראשון עמ' 1 ש' 29; עמ' 2 ש' 1-9).
גרסה זו נתמכה גם בעדותו של מר אסי מוהיב אשר בזמנים הרלוונטיים הועסק על ידי חב' שאלתיאל. מר מוהיב העיד גם הוא כי השטרות נמסרו לנציג התובעת ( דובי) על ידי הנתבע בנוכחותו כבטוחה לחובות חב' שאלתיאל: "הוא [ דובי - ט.ל] שאל מה יהיה עם החוב? דיברתי עם אודי [ הנתבע – ט.ל] הוא אמר שהוא אחראי, בעקבות כך נקבעה פגישה... ישבו בחדר אצלי: אודי, דובי ואני. דובי ביקש מאודי את הערבות שלו, מבחינתו הערבות של אודי מקובלת עליו. דובי ביקש שהוא יחתום לו. אודי אמר תשאל את אסי שאני לא יכול לחתום. אמרתי לו באמת הוא לא יכול לחתום כי אנו חתומים לבנק. הערבות שלילית. אז אודי אמר לו אני מביא לך שיקים לפקודתי אני אחתום מאחורה או שאני חתום מאחורה וזה מעין ערבות אישית, מבלי שאני מפר את ההסכם מול הבנקים. ראיתי שהוא נתן לו שיקים." [פרוטוקול הוכחות עמ' 22 ש' 20-30. ט.ל – ההדגשות לעיל ולהלן אינן במקור אלא אם נאמר אחרת]. "אלה שיקים שאודי נתן לדובי" [פרוטוקול הוכחות עמ' 26 ש' 21]. [ראו בעניין זה גם פרוטוקול הוכחות עמ' 22 ש' 9-20; עמ' 26 ש' 20-24, 27-31; עמ' 27 ש' 2-21; עמ' 29 ש' 9-10].
יצוין כי על אף שמר מוהיב מועסק כיום על ידי התובעת שוכנעתי כי מדובר בעד שמסר גרסה מהימנה וקוהרנטית שהייתה עקבית ואחידה לאורך כל הדרך כמשתקף לעיל שנתמכה בגרסת מנהל התובעת, במסמכי הנהלת החשבונות של הצדדים ושקיבלה חיזוק נוכח קלישות עדותו של הנתבע עצמו. אודות מהימנותו של העד מוהיב ניתן ללמוד מן הנתבע עצמו, אשר חרף העובדה שמוהיב אינו מועסק עוד בשירות החברה של הנתבע, ועבר לשורות התובעת הרי שהנתבע בחר מיוזמתו לזמנו לעדות לטובתו במספר תיקים שניהל אף לאחר המעבר ( ראו פרוטוקול הוכחות עמ' 9 ש' 12-15, 24-25, 29-30; ראו בהקשר זה גם עדותו של מר מוהיב על הקשר עם הנתבע פרוטוקול הוכחות עמ' 23 ש' 5-14; עמ' 25 ש' 21-31). הנתבע אף בחר לציין כי יחסיו עם מר מוהיב טובים, וכי אמר למר מוהיב לא אחת שהוא אוהב אותו.
על קיומו של חוב של הנתבע לתובעת מעידים גם מסרונים שצורפו לתצהירי התובעת. הנתבע אמנם לא מסר גרסה סדורה ביחס למסרונים " או שהם מזויפים או שאני לא זוכר" (ראו פרוטוקול קדם המשפט השני עמ' 3 ש' 11-12), אך נדמה כי המסרונים מדברים בעד עצמם ובהם מוזכר חוב של הנתבע ראו למשל מסרון מיום 18.3.14: " אודי שלום אני חושב שעבר מספיק זמן מהחוב שלי..." ובתגובה השיב הנתבע: "דובי אני נמצא בבלאגן נוראי תיהיה סבלני ואני מבטיח לך שתקבל את כל מה שמגיע לך ממני" (ראו נספח 4 לתצהירי התובעת). בהקשר זה יוער כי המסרונים נושאים תאריך (בניגוד לטענת הנתבע) וכי הטענה שנטענה בלשון רפה כאילו מדובר במסרונים אשר כל מאן דהוא יכול היה לזייפם נטענה באופן סתמי וחסר בסיס. המסרונים מלמדים כי הנתבע אישר קיומו של החוב והם מצטרפים למארג הראיות הכולל העומד לחובת הנתבע ומצביע על קיומו של חוב כלפי התובעת ואשר הנתבע התחייב לפרעו.
גרסתו של הנתבע לעומת זאת הייתה לא קוהרנטית כלל, והתרשמתי שמדובר בגרסה בדיונית, חסרה שהומצאה על ידי הנתבע ואשר השתנתה תכופות. קלישות גרסת הנתבע מחזקת אף היא גרסת התובעת האיתנה ממילא.
הנתבע טען כאמור כי הוא לא זוכר את פשר השטרות וכי הם ככל הנראה נגנבו מכספת שהייתה מצויה במשרדי חב' שאלתיאל ונפרצה ( ראו פסקה 6 לתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להגן). גרסה זו לא תאמה את שנטען על ידי הנתבע במסגרת ההליך הקודם ( ועוד על כך בהמשך) ונדמה שנולדה לצרכי ההליך הנוכחי ובניסיון להתאים הגרסה לחלקיקי עובדות ושברי מידע.
לא מצאתי כל בסיס לגרסת הנתבע כי השטרות נגנבו מהכספת של חב' שאלתיאל וכך הגיעו באופן פלא לידיה של התובעת, מי שבמקרה נהגה במהלך העסקים הרגיל לעשות עסקים עם החברה המושכת ואשר לה חייבת החברה המושכת כסף רב.
בהקשר זה העיד מר מוהיב ( אשר כזכור שימש כמנהל בחברה המושכת) כי השטרות נשוא ההליך כלל לא היו בכספת החברה וכי השטרות שהוחזקו בכספת בדרך כלל היו שטרות של לקוחות להפקדה וניכיון [ ראו בהקשר זה גם פרוטוקול הוכחות עמ' 23 ש' 25-27; עמ' 26 ש' 2-5, 6-18 17-18]. גם בהקשר זה עדותו הייתה מהימנה בהיותה עקבית ומשעמדה היטב בחקירה נגדית. הנתבע אמנם ניסה לטעון כי בשיחה שהתקיימה בין מר מוהיב למפרק חברת שאלתיאל ( ואשר תמלול צורף השיחה צורף כנספח ב' לתצהיר התמיכה בבר"ל; ראו פרוטוקול הוכחות עמ' 9 ש' 31, עמ' 10 ש' 1-5) מסר מוהיב גרסה אחרת בנוגע לשטרות אשר עומדת לכאורה בסתירה לגרסה לעיל אלא שלא מצאתי ממש בטענה. הנתבע לא היה צד לשיחה; תמלול השיחה לא הוצג למר מוהיב במסגרת חקירתו והוא לא עומת עם הנאמר שם – ולמעשה די בכך כדי לדחות טענתו של הנתבע בהקשר זה. בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי עיון בתמלול השיחה מעלה כי אין כל התייחסות פוזיטיבית לסוגי השטרות שהוחזקו בכספת בכלל ובפרט גם אין התייחסות להימצאותם של השטרות נשוא התובענה ( ראו עמ' 2 לתמלול ש' 1-11).
גרסת הנתבע בהליך הנוכחי עומדת בניגוד לטענתו בהליך הקודם אשר התנהל, ואשר כזכור עסק בשטרות דומים. במוקד גרסת הנתבע שם עמד הטיעון לפיו הוא לא הוציא מידיו את השטרות שבידי התובעת: "השיקים גנובים... שיקים שניתנו לי אישית מהחברה, נגנבו, זוייפה החתימה מאחורה... אין לי מושג איך זה הגיע אליו... זה לא הגיע אלי, זה נגנב בדרך... אין לי מושג איך זה הגיע. השיקים נגנבו בצורה כלשהי, החתימה מאחור זוייפה..." (ראו פרוטוקול מיום 16.6.15 בהליך הקודם 41404-02-15). לחלופין כי ניתנה בגינם תמורה במזומן ( ס' 12 לתצהיר תמיכה בבר"ל בהליך הקודם). נדמה כי משהתקבלה בתיק הקודם חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט לפיה ביחס לחתימת הסבה אחת מדובר באופן מובהק בחתימת הנתבע וכך קבעה המומחית: "אני קובעת בדרגת ביטחון הגבוהה ביותר (5 מתוך 5 ) כי נחתמה ע"י מר שאלתיאל באמצעות מה שמכונה " זיוף עצמי"...". ביחס לחתימת הסבה נוספת קבעה המומחית כי החתימה נחתמה על ידי מר שאלתיאל בדרגת ביטחון של 3 מתוך 5. ( ראו עמ' 6-7 לחוות הדעת מיום 21.1.16 שהוגשה בתיק המקביל מטעם מיכל סרסון) – נוכח האמור נאלץ הנתבע לשלם לתובעת ולשנות גרסתו במסגרת ההליך הנוכחי. חוסר האחידות בין הגרסאות בהליכים השונים, וביחס להמחאות דומות, מקרין כמובן על חולשת גרסתו של הנתבע ומצביע על חוסר המהימנות של גרסתו.
להשלמת התמונה יצוין כי הנתבע צירף לתצהיר מטעמו תוצאות בדיקת פוליגרף שערך. הבדיקה הוגשה בהעדר הסכמה של התובעת ומשכך ובהתאם לדין לא ניתן לחרוג מסדרי הדין הרגילים ואין לייתן משקל לתוצאות הבדיקה שנערכה [( ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446; אסף זגורי ואברהם זגורי דין הפוליגרף כבדיקה וכראיה, עמ' 260-262 (תשע"ב - 2011)].
טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי בבדיקת מערכת הנהלת החשבונות של חב' שאלתיאל עלה כי אין חוב לתובעת, אלא להפך ולכן ייתכן שמדובר בשטרות שניתנו לתובעת שלא כדין. זולת העובדה שמדובר בטענה עובדתית חלופית - האם נמסרו השטרות אך לא קיים חוב, או שכלל לא נמסרו והתגלגלו לידי התובעת לאחר פריצה בכספת החברה – 2 גרסאות אשר קשה ליישבן זו עם זו – הרי שממילא סבורני שאין ממש בגרסה המרכזית של הנתבע וכי השטרות נמסרו לידי התובעת מרצון חופשי ובהסכמה – ונוכח כך גם נשמטת הקרקע מיניה וביה תחת הטיעון החלופי שהעלה הנתבע, טיעון שגם לא הוכח (וראו בעניין זה להלן).
סיכומה של נקודה זו – מצאתי כי גרסת הנתבע בדבר הגעת השיקים לידי התובעת היא חסרת בסיס לחלוטין, מנגד גרסת התובעת בדבר הגעת השיקים לידיה היא מבוססת ראייתית מהימנה ועקבית – ולפיה השיקים ניתנו כבטוחה אישית של הנתבע לחוב אותו חבה החברה בבעלותו לתובעת.
סכום החוב
מצאתי כאמור כי השטרות נמסרו לתובעת על ידי הנתבע כבטוחה לחובות חב' שאלתיאל. לעניין חובות חב' שאלתיאל לתובעת, הציגה התובעת הן את סכום התביעה כפי שהוגשה בהליך הפירוק ( נספח 7 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) והן את כרטסת הנהלת החשבונות של חב' שאלתיאל אצל התובעת ( נספח 2 לתצהיר המשלים מטעם התובעת) מהם עולה כי החוב של חב' שאלתיאל עומד על סך של 486,112 ש"ח. על גובה החוב העיד גם מר מוהיב ( ראו פרוטוקול הוכחות עמ' 24 ש' 11).
למען שלמות התמונה יצוין כי התביעה נפתחה בגין 4 שטרות על סך 62,500 ש"ח ושטר נוסף על סך 100,000 ₪ ובסך הכל כאמור – 350,000 ש"ח – סכום נמוך מגובה החוב לו טענה התובעת.
במהלך התביעה טען הנתבע כי בהתאם לכרטסת חב' שאלתיאל אין כל חוב לתובעת ( זאת כאמור כתמיכה בתזה המרכזית של הנתבע לפיה כלל לא העביר את השטרות לתובעת). במהלך ההליך נמנע הנתבע מלהציג גרסה סדורה ואסמכתאות ביחס לגובה החוב לשיטתו, זולת הכרטסת שצורפה כנספח להתנגדות ( ועליה בהמשך), הנתבע אף נמנע מלהביא לעדות עדים רלוונטיים דוגמת אנשי הנהלת החשבונות של חברת משה שאלתיאל שיכלו לבסס גרסתו.
יוזכר כי עניין לנו בהליך שטרי – אשר לנטלי ההוכחה אלו מוטלים על כתפי הנתבע, מסב השטר. הוא בבחינת " המוציא מחברו" שעליו הראיה ( ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647 (1991)). לטובת התובעת עומדות החזקות שבפקודת השטרות וביניהן החזקה לפיה כל צד שחתימתו על השטר נעשה צד לו בעד ערך ( סעיף 29( א) לפקודה. ראו בעניין זה גם סעיף 26( א)(2) לפקודה)). לכן, כאשר הנתבע מבקש לבסס טענת הגנה כלשהי, עליו נטלי הראיה והשכנוע ( ע"א 333/63 שמולוביץ נ' סיקו, פ"ד יח(1) 550 (1964)). כל שהתובעת נדרשה להוכיח זה את אחיזתה בשטר במועדים הרלוונטיים ואת היות הנתבע צד לשטר. בענייננו אין חולק כי הנתבע הוא צד לשטר וכי התובעת אוחזת בשטר.
מכאן חזקה כי השטרות במועד מסירתם ניתנו בעד ערך. ככל שהנתבע חלק על גובה החוב, היה עליו להציג ראיות מתאימות ומהימנות לביסוס טענותיו. האמור נכון בפרט בהינתן נטלי ההוכחה בהליך השטרי. חלף הצגת ראיות בחר התובע לאורך ההליך כולו ועד לסיום ניהול הליך ההוכחות וההצהרה " אלו עדיי" שלא להציג ראיות מספקות ביחס לגובה החוב.
כל שצירף הנתבע היה כרטסת חלקית של חב' שאלתיאל. הכרטסת לא גובתה בחשבוניות והייתה תחומה לשנים מסוימות בלבד. רואה החשבון של חב' שאלתיאל בזמנים הרלוונטיים, מר סיטון, אשר זומן לעדות על ידי התובעת, העיד כי מדובר בכרטסת חלקית ולא ברורה: "...לא יודע לא רשום פה חשבונית מס. רשום פה רק עסקת סוף אני לא מבין מה זה. ש. מה היית מצפה, איזה רכיבים אתה מצפה שיופיעו פה? ת. חשבונית מס. יש פה רישום של 2 חשבוניות עסקה מ- 30.10.13. ע"ס 273,000 ₪ שזה לא חשבונית מס. ש. מה זה אומר? ת. בד"כ לא מחייבים לקוח לפי חשבונית עסקה בכרטסת... אני לא אחראי על מה שרשום פה. על 2013 החברה בפרוק. אני לא יושב לבדוק כל רישום ורישום אני רו"ח לא מנהל חשבונות. לא עשיתי ביקורת לתקופה הזו... ש. על מה חסר לך חשבונית? ת. על 590,000 ₪ ועל 273,000 ₪..." (ראו פרוטוקול הוכחות עמ' 13 ש' 17- 13, עמ' 14 ש' 12-31). מהעדות עולה כי בדרך כלל חברת שאלתיאל לא חייבה לפי חשבוניות עסקה אלא לפי חשבוניות מס וכי לשתיים מהעסקאות שצוינו בכרטסת לא היו חשבוניות מס. עדותו מעידה על היעדר האותנטיות של הכרטסת בפרט שבמועדים אלו כבר הייתה החברה תחת פירוק. עוד העיד מר סיטון כי " ממה שאני זוכר חב' שאלתיאל חייבת כסף לתובעת" (פרוטוקול הוכחות עמ' 15 ש' 19). לא נעלמה מעיני העובדה כי מר סיטון נמצא כיום בקשרים עסקיים עם התובעת וכי לשיטת הנתבע ניתן היה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אך מר סיטון העיד בהקשר זה כי מאחר שהוא והנתבע עשו הסכם פשרה הוא לא יודע אם מותר לו לתת תצהיר עדות ראשית ( להבדיל מעדות בבית המשפט) (ראו פרוטוקול הוכחות עמ' 14 ש' 5-7), כך שממילא היה נמנע מהגשת תצהיר והדרך להגשת העדות מטעמו הייתה בדרך של עדותו בבית המשפט – כפי שנעשה ועל יסוד החלטת בית המשפט ( ראו החלטות מיום 28.2.18 ומיום 17.12.17). עובדת קיומן של קשרים עסקיים עם התובעת כיום לא פגעה בעדותו המקצועית, אשר ממילא התרשמתי כי תואמת אכן את מהלך העסקים הרגיל.
חוסר האותנטיות של הכרטסת שצורפה על ידי הנתבע נלמדת גם מעדותו של מר מוהיב לפיה הנוהל בחב' שאלתיאל היה כי יש חשבוניות " לא אמתיות" וחשבוניות " אמתיות". חשבוניות " אמיתיות" בחב' שאלתיאל הן רק כאלו שיש מאחוריהן תעודת משלוח. על נוהל עבודה זה העיד מר מוהיב: "...חשבונית נרשמת כי יש כניסה למלאי. יש מאחוריה קניות. כשיש קניות יש תעודות משלוח אני מניח שהיא נרשמת בהנה"ח. הסכום הנ"ל זו חשבונית עסקה שהיא לא חשבונית. כנ"ל גם החשבונית השניה היא אותה חשבונית. שאלתיאל יכולה להדפיס חשבוניות במיליוני שקלים אבל מה שממלא את החשבונית בתוכן זו אספקת סחורה, חתימה של הלקוח. אכלתי קש עם כל הלקוחות של הסיפור הזה של שאלתיאל... זה הנוהג שם 30 שנה בשאלתיאל... הנוהל בשאלתיאל שהתווה אודי וקיים... במשך 30 שנה שמוציאים חשבונית עסקה וזה בתקופה ספציפית לפני קבלת סחורה. זה סוג של הסכם. זה תפקיד החשבונית. אני ירשתי את התיאוריה הזו בחב' שאלתיאל, אני לא תומך בזה. היום אני לא עושה את זה... לדוגמא יש לקוח שגם היה בתביעה הוציאו לו חשבונית עסקה ב- 2.5 מיליון ₪ שאין מאחוריה תעודת משלוח. בזכות זו קיבלנו שיקים מעותדים. כשישבנו בביהמ"ש אמרנו שזה לא צריך להיכנס לספרים אבל זה הנוהל של החברה... חשבונית מס שיש מאחוריה תעודת משלוח זו חשבונית אמיתית. מעיין – זו חשבונית מס אבל צריך לבדוק אותה. לא יודע אם זו עסקה אמיתית. אני צריך לבדוק האם יש תעודת משלוח..." (פרוטוקול הוכחות עמ' 29 ש' 18-32, עמ' 30 ש' 1-27).
יוצא מדברי העד כי ממילא כרטסת הנהלת החשבונות של חברת משה שאלתיאל לא יכולה ללמדנו דבר בהיותה בדיונית לחלוטין שכן אין בבסיסה חשבוניות אותנטיות היכולות לתמוך בדיווח המספרי הסופי.
יצוין כי לאחר שתם דיון ההוכחות ולאחר ההצהרה " אלו עדיי" באה לפתע בקשה מטעם הנתבע " לבדיקת ספרים של הצדדים כראייה חדשה". עוד באותו היום דחיתי בקשה זו בין היתר בשים לב לעיתוי הגשת הבקשה ובשים לב לעיוות הדין שעשוי היה להיגרם לתובעת אם הייתה מתקבלת הבקשה ( ראו ההחלטה מיום 28.5.18 על נימוקיה). מאחר שממילא טענתו המרכזית של הנתבע הייתה כי השטרות לא הועברו מרצון לתובעת הרי שבטיעון הקשור לגובה החוב אף עשוי היה לעלות כדי הרחבת חזית.
כדי שלא לצאת חסרים יצוין שבסיכומיו טען הנתבע כי היה מקום להפחית את הסכום ששולם בהליך המקביל מגובה החוב שנתבע כאן. אך משהתובענה כאן הוגשה על סך 350,00 ש"ח בלבד ובהליך המקביל התובענה הוגשה על סך 94,500 ש"ח ( וההסכם לו ניתן תוקף של פסק דין בהליך הקודם, היה ממילא על סכום נמוך מכך) – הרי ששתי התביעות יחד לא מגיעות למלוא סכום החוב הנטען (486,112 ש"ח). עוד טען בסיכומיו הנתבע ביחס לעיתוי הגשת הכרטסת מטעם התובעת ומיהות העדים מטעמה – טעמים שלא מצאתי בהם כדי להשפיע על החלטתי מיום 28.5.18 שנימוקיה יפים גם לעניין זה.
סיכומה של נקודה זו השטרות אשר הגיעו לידי התובעת מאת מושכת השטרות ובחתימת הסבה של הנתבע נמסרו במהלך עסקים רגיל וכבטוחה לחוב שריר וקיים אשר היה לחברה המושכת כלפי התובעת כמשתקף מהימנה מספרי התובעת.
טענות נוספות - מועד הפירעון של השטרות, מועד מסירתם והמועד בו הוקמה התובעת התובענה הוגשה, כזכור, ביחס לחמישה שטרות שמועד פירעונם במהלך שנת 2010. השטרות הוגשו לביצוע בשנת 2016, כ-6 שנים לאחר מועד פירעונם. לבנק הוגשו השטרות בשנת 2014 – זאת לאחר שחשבון הבנק של חב' שאלתיאל כבר נסגר. הנתבע טען כי מדובר בשיהוי המצדיק דחיית התביעה.
גם בהקשר זה גרסת התובעת מקובלת עלי - התובעת ציינה מפורשות כי קיבלה לידיה את השטרות לאחר מועד פירעונם מאחר שלא הייתה לה כל חלופה אחרת להבטיח את חובות חב' שאלתיאל כלפיה [ ראו בעניין זה פרוטוקול הוכחות עמ' 18 ש' 21-25; ראו גם עדותו של מר מוהיב עמ' 22 ש' 26-30].
בנסיבות אלו ומאחר שאין סיחור השטר לאחר מועד פירעונו פגום כשלעצמו ( שלא לעניין האחיזה כשורה – מעמד לו התובעת אינה טוענת ממילא) – הרי שאין במועד פירעונם של השטרות כדי לפגוע בטענותיה של התובעת מכוח השטרות [ ראו שלום לרנר דיני שטרות, מהדורה שניה, עמ' 242 (2007); ע"א 346/77 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, לא(3) 780 (1977); ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 (1979) (להלן: הלכת מגדל העמק 1979 )].
כמו כן בנסיבות העניין, בפרט בשים לב לכך שעניין לנו בשטרות שניתנו כבטוחה ושהוגשו לפירעון כשנה לאחר שנמסרו לתובעת מצאתי כי אלו הוגשו לפירעון תוך זמן סביר וכדי לאפשר לנתבע לפרוע לכתחילה חובותיו [ ראו בעניין זה גם פרוטוקול הוכחות עמ' 18 ש' 30-32], והכל בהתאם לסעיף 74 לפקודת השטרות שקובע כדלקמן:
"(1) שיק שלא הוצג לפרעון תוך זמן סביר לאחר התאריך הנקוב בו, או לאחר הוצאתו, לפי המאוחר מביניהם ובזמן ההצגה היה המושך או האדם שעל חשבונו משוך השטר זכאי, בינו לבין הבנקאי, לפרעון השיק והאיחור בהצגה גרם לו נזק ממשי, הריהו מופטר כדי שיעור הנזק, כלומר כדי השיעור שבו גדל נשיו מאת הבנקאי מכפי שהיה אילו נפרע השיק.
(2) כשבאים לפסוק מהו זמן סביר יש לשים לב לטיב המסמך, למנהג הסוחרים והבנקאים ולעובדות המקרה המיוחד;".
המונח " זמן סביר" אמנם לא הוגדר בפקודת השטרות, אך בסעיף 74(2) התווה המחוקק מבחני עזר לתחימת ה"זמן הסביר". שאלת הסבירות של הזמן שחלף- הינה שאלה שבעובדה. בענייננו, נסיבות העניין מלמדות כאמור לעיל שהשטר הוצג לפירעון תוך זמן סביר בשים לב לכך שהשטרות נמסרו לאחר שמועד פירעונם כבר חלף ושאלו הוגשו לביצוע כשנה לאחר שנמסרו לידי התובעת.
מכל מקום, בהתאם להוראות סעיף 74 לפקודה הרי שגם אם היה מדובר בפרק זמן " בלתי סביר" (וכאמור לא כך) - עדיין אין בכך כדי להפקיע את השטרות ולפגוע בתוקפם, אלא לכל היותר - לפטור מכדי הנזק שנגרם בגין האיחור, נזק שכלל לא הוכח במקרה דנן. פעמים רבות חזר בית המשפט העליון והדגיש, כי נזק שנגרם עקב איחורו של האוחז בהצגת השטר לפירעון - הינו נזק מיוחד, שיש להוכיחו, ככל נזק אחר, בראיות מפורטות ומהימנות. [ראו למשל: הלכת מגדל העמק 1979 לעיל].
[סעיף 74 לפקודה ראו והשוו גם : סעיף 44( ב)(2) לפקודת השטרות; תא ( ת"א) יעקב לוין נ' מצרפלס שותפות מוגבלת ( פורסם במאגרים משפטיים, 31.1.2008)]].
בהקשר זה גם לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע שהועלתה בסיכומיו לפיה מאחר שהוא מסב לא ניתן להיזקק לתביעה על פי שטר בחלוף שנתיים ( סעיף 96 לפקודת השטרות). המועד הנקוב בסעיף מתייחס לשנתיים " מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת התובענה כנגד אותו צד". בענייננו, מששוכנעתי שהשטרות נמסרו בשלהי שנת 2013 כבטוחה, הרי שהצגתם לפירעון במהלך שנת 2014 ממילא נעשתה תוך פרק זמן קצר מהמועד שצוין בסעיף, וזאת מבלי להידרש לכך שלא מיד עם מסירת השטרות נולדה עילת התביעה, אלא רק לאחר שהנתבע לא פרע אותם. משנשמטה הקרקע תחת טענת השיהוי ממילא מתייתר הדיון גם בטענת ההתיישנות, שנטענה לראשונה בגדרי הסיכומים מטעם הנתבע. עיתוי העלאת הטענה מהווה טעם נוסף ונפרד המטה גם הוא דין הטענה בדבר ההתיישנות לדחייה [ ראו סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. בהקשר זה יצוין כי הפסיקה אליה הפנה הנתבע בסיכומי התשובה מטעמו בהקשר זה – דיון (עבודה ארצי) 9-10/ל תעשיית צמר תל-אביבית בע"מ נ' שלמה לנדאו, א(1) 082 (1970) - היא פסיקה שעניינה בבקשה לתיקון כתב ההגנה. בענייננו, הנתבע לא הגיש בשום שלב בקשה לתיקון כתב הגנה כדי להוסיף טענת התיישנות כך שפסיקה זו ממילא לא יכולה לסייע לו. ראו בהקשר זה גם טל חבקין התיישנות, עמ' 101-103 (2014)].
התייחסות לטענות נוספות
בגדרי הסיכומים העלה הנתבע לראשונה את הטענה כי השטרות אינם חתומים כדבעי וכי חותמת חב' שאלתיאל לא מצויה עליהם ( ראו עמ' 1 לסיכומים פסקה 7) מאידך נטען כי הוטבעה חותמת החברה ( פס' 4 עמ' 3) ובמקום אחר נטען כי חסרה חתימת הנתבע כבעל מניות בחב' שאלתיאל ( ראו עמ' 3 לסיכומים פסקה 1). די בעיתוי העלאת הטענה, לראשונה בסיכומים, כדי לסווגה ככזו המהווה הרחבת חזית אסורה, ומשכך דינה דחייה. בסיכומי התגובה מטעמו טען הנתבע כי הטענה " שהשטרות בידי התובעת פגומים" הועלתה על ידו לאורך כל ההליך – טענה זו נטענה ללא הפניה למקומות ספציפיים בכתבי הטענות ונדמה שלא בכדי; בהעדר הפנייה ומשלא מצאתי כל התייחסות לטענת החתימה על השטרות קודם לסיכומים – דינה דחייה. כך או כך, למעלה מן הדרוש אציין כי ממילא הטענה נטענה באופן לא ברור בעליל ותוך סתירה לוגית מובנית - מה לשיטת הנתבע פוגם בחתימה על השטר? חתימת חב' שאלתיאל? היעדר חותמת? חתימתו שלו? – לא ניתן היה להבין. שוב יוזכר כי עניין לנו בהליך שטרי, כך שנטל ההוכחה הוא על הנתבע – הנתבע לא טרח לצרף את רשימת מורשי החתימה של החברה ואת דוגמאות החתימה שנמסרו לבנק. משלא טען הטיעון בזמן הרלוונטי, והציג ראיות לתמיכה בטיעון לא הייתה לתובעת כל דרך להתמודד עם הטענה. ממילא בנסיבות העניין הייתה לתובעת סיבה טובה להאמין שהשטרות נחתמו על ידי גורם מוסמך מטעם החברה – שכן אלו הועברו לה על ידי הנתבע – בעל המניות בחברה ובנוכחות מנהל החברה מר מוהיב. דין הטענה דחייה.
טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שבגדרי ההליך הקודם לא ציינה התובעת כי קיימים שטרות נוספים. טענה זו לא הובהרה כל צרכה, בוודאי לא הובהרה הנפקות המעשית של הטענה לענייננו – האם רומז הנתבע כי התובעת מושתקת מלהעלות טענות ביחד לשיקים אחרים ושונים? סתם הנתבע ולא פירש. כך או כך, כבר בסעיף 2 להסכם הפשרה שעליו חתום הנתבע בהליך הקודם, נכתב: "כי אין באמור בהסכם זה משום ויתור של התובעת על חובות אחרים שלטענתה חב לה הנתבע", כך שבוודאי יכולה הייתה התובעת לפעולה לגביית חובות נוספים של הנתבע כלפיה – כפי שעשתה. זאת ועוד ובבחינת למעלה מן הצורך יצוין כי מתצהיר מנהל התובעת שהוגש בתיק המקביל ביום 10.11.2015 עולה כי ישנם שטרות נוספים זולת אלו שנתבעו בהליך שם ( ראו סעיף 6 סייפא לתצהיר) – כך שגם בהקשר זה נסתרת לכאורה עדותו של הנתבע. בכך תומכת גם עדותו של מר מוהיב בהליך הנוכחי: "...אודי ביקש בתיק הקודם להכניס בפשרה שלא יהיו עוד תביעות הדדיות. אני אמרתי לו לא יהיה דבר כזה יש עוד שיקים..." (פרוטוקול הוכחות עמ' 28 ש' 14-15).
מדובר, אם כן, בעוד טענה מבית מדרשו של הנתבע אשר אינה אמת ואשר מקרינה על חולשת גרסתו כמכלול.
הודעת חילול – הנתבע שהעיד על עצמו כי " החברה [ חב' שאלתיאל – ט.ל] זה אני" (פרוטוקול הוכחות עמ' 11 ש' 20-21) - טען כי התובעת לא מסרה לו הודעת חילול ומשכך הוא מופטר. אלא שבנסיבות המקרה דנן סבורני כי כלל לא היה צורך בהודעת חילול שכן כבר במועד בו הנתבע ( המסב) מסר לתובעת את השטרות היה מדובר בשטרות שמועד פירעונם פג כך שלא הייתה כל ציפיה או אפשרות שהשטרות יכובדו על ידי הבנק. מכאן ניתן ללמוד על ויתור מכללא של הנתבע על הודעת חילול ( ראו סעיף 49( ב)(2)). טענות הנוגעות למעמדו של הנתבע כערב או כמעין ערב, או מי שנתן בטוחה שטרית מטעמו – לא הועלו כלל במסגרת ההליך.
השטרות המקוריים – במהלך ההליך לא עלה בידי ב"כ התובעת לאתר את השטרות המקוריים, וזאת לאחר שהוצגו על ידו בלשכת ההוצאה לפועל [ ראו בעניין זה התצהיר שצורף להודעת התובעת מיום 14.5.18; ראו גם פרוטוקול הוכחות עמ' 6 ש' 18-23 וכן עמ' 7 ש' 22-23, ש' 25-32. ראו קדם המשפט הראשון עמ' 1 ש' 14-15 ראו קדם המשפט השני עמ' 5 ש' 7-10] . בינתיים, ונכון למועד כתיבת שורות אלו השטרות המקוריים אותרו, הוצגו לנתבע ונסרקו לתיק בית המשפט ( ביום 6.8.18). משנמצאו השטרות - דין תיק זה ככל תיק שטרי אחר. מאחר שהצדדים ייחדו חלק מטענותיהם ועד מציאת השטרות לעובדת חסרונם אפנה להחלטתי מיום 6.8.2018 בענין ניהול הליך שטרי כאשר שטרות אבדו.
סיכום

דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה.

התובעת רשאית לפעול לשיפעול הליכים בתיק ההוצאה לפועל.

הנתבע יוסיף ויישא בהוצאות התובעת בגין שכר בטלת העדים כפי שנפסק, בגין אגרת בית משפט כפי ששולמה, וכן בשכ"ט ב"כ התובעת בסך של 20,000 ש"ח.
ככל שבתיק בית המשפט מצויים כספים שהופקדו בגין שכר בטלת העדים אלו יושבו למפקידה במישרין או באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ט, 20 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ד.י.א וויז'ן השקעות בע"מ
נתבע: אודי שאלתיאל
שופט :
עורכי דין: