ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נגד אורי חנוך ניר :

לפני כבוד השופט יגאל נמרודי

התובעת:

חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות
ע"י ב"כ עו"ד שרון עזרא

נגד

הנתבע:

אורי חנוך ניר
ע"י ב"כ עו"ד גיא נצר

פסק דין

השפעת מאסר ממושך על האפשרות לזכות להכרה כ"דייר ממשיך" בדיור הציבורי; סוגיה זה עומדת במוקד פסק הדין.
התובעת פועלת מטעם מדינת ישראל להקצאה ושיכון של דיירים בדיור הציבורי עבור זכאי משרד הבינוי והשיכון. היא הבעלים של דירה ברחוב גינצבורג 1, תל-אביב ( להלן – הדירה; בכתב התביעה צוין כי מדובר בבית מס' 3; אין מחלוקת כי מדובר בטעות וכי הדירה מצויה בבית מס' 1 (עמ' 15, ש' 21-20)), אשר מיועדת להשכרה כדיור ציבורי.

בשנת 1974 השכירה התובעת את הדירה לאמו המנוחה של הנתבע, הגב' מלכה אלבכרי ז"ל, לאחר שהיא הוכרה כזכאית לדיור ציבורי. ביום 20.10.2011 הלכה הגב' אלבכרי לבית עולמה. אותה העת נותר בדירה בנה הנתבע ( שמו של הנתבע אורי חנוך ניר ( עמ' 15, ש' 13, 19-18); פרטיו תוקנו בכותרת פסק-הדין). התובעת טענה כי הנתבע אינו זכאי להוסיף ולהתגורר בדירה והיא עתרה לפינויו מהדירה. הנתבע טען כי יש לראות בו " דייר ממשיך".

סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – החוק), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3 משנת 2009, קובע כדלקמן:
(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים.

ילדו של זכאי שנפטר מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"דייר ממשיך" "ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי [...]". על-מנת שהנתבע יהא רשאי להוסיף ולהתגורר בדירה, עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד – הוא התגורר עם אמו המנוחה תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתה; השני – הוא הוכר כזכאי לדיור ציבורי.

אין מחלוקת כי התנאי השני אינו מתקיים בעניינו של הנתבע. הוא לא הוכר כזכאי לדיור ציבורי. הכרה כאמור אינה באה בגדרו של ההליך המשפטי הנוכחי ( הערה זו מובאת בהינתן הטענות שהעלה הנתבע על אודות נסיבות חייו, מצבו הבריאותי ומצבו הכלכלי ( ראו סע' 3-1 לסיכומי הנתבע)). משלא עמד הנתבע בתנאי השני, הוא אינו זכאי – מכוח הוראותיו כאמור של החוק – להוסיף ולהתגורר בדירה.

במסגרת התיקון לחוק משנת 2009, תיקון שנעשה בחוק ההתייעלות הכלכלית ( תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, נקבעו בסעיף 70 לחוק האמור סייג לתחולה והוראות מעבר, כדלקמן:

(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך", במהלך התקופה האמורה.
(ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות.

בהתאם לאמור, אם ביום 1.8.2009 (" המועד הקובע") התגורר הנתבע עם אמו המנוחה ארבע שנים לפחות " בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות", עד למועד פטירתה, הוא יהיה זכאי להוסיף ולהתגורר בדירה, גם אם הוא עצמו לא הוכר באופן עצמאי כמי שזכאי להימנות על זכאי הדיור הציבורי. תנאי המגורים ( למשך 4 שנים במקום 3 שנים) הוא לבדו מקנה את הזכות להתגורר בדירה בדיור הציבורי כדייר ממשיך. כאמור, השאלה האם עמד הנתבע בתנאי זה היא שעמדה במוקד ההליך.

מיום 19.12.02 ועד ליום 18.10.2009 היה הנתבע אסיר. ישנה שאלה האם הוא השתחרר שחרור מנהלי ביום 6.7.2009 ( לפני המועד הקובע; היינו, במועד הקובע נמצא הנתבע מחוץ לכותלי הכלא) או בתום תקופת המאסר המלא – ביום 18.10.2009 ( לאחר המועד הקובע; היינו, במועד הקובע נמצא הנתבע בין כותלי הכלא). מועד השחרור המדויק רלוונטי לענייננו.

באישור הרשמי שהוצג – אישור שצירף הנתבע עצמו לכתב ההגנה ולתצהיר עדותו הראשית ( סומן נספח ג') – מצוין כי האישור הונפק ביום 5.7.2009 ( במקום אחר צוין שהוא הופק ביום 6.7.2009) וכי: "6.7.09 שיחרור מנהלי בתום מאסר" (כיתוב זה מופיע בכתב יד). על-פי האישור, אותו כאמור הציג הנתבע, הוא שוחרר מהכלא ביום 6.7.2009. היינו – במועד הקובע אמור היה הנתבע להימצא מחוץ לכותלי הכלא, ולמעשה – כתנאי להכרה בזכאותו להוסיף ולהתגורר בדירה, היה עליו להימצא בדירה. אין מחלוקת כי במועד הקובע לא נמצא הנתבע – במובן הפיזי – בדירה. הנתבע הוא שהציג את האישור. תוכנו רלוונטי להליך. אם סבור היה הנתבע כי המידע באותו אישור שגוי, וכי למעשה הוא לא שוחרר שחרור מנהלי, היה עליו לפנות לשירות בתי הסוהר ולהציג אישור מתוקן או לזמן לעדות נציג מוסמך מטעם שירות בתי הסוהר לצורך מסירת הבהרה מתאימה. הימנעותו מלעשות כן נזקפת לחובתו ( ע"א 55/89 קופל ( נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)). נתתי דעתי לטענות הנתבע לפיהן כאסיר הוא לא זכה לחופשות, על-כן הוא אף לא היה זכאי לשחרור מנהלי מוקדם ( עמ' 17, ש' 12-10, 19-16). כאמור, האישור שהוצג מעיד אחרת. קושי נוסף טמון בעדותו הראשית, שם הצהיר הנתבע: "משום שנאסרתי, נאלצתי שלא לשהות פיזית בדירה, בלית ברירה ובניגוד לרצוני, אך במשך כל שהותי במאסר ידעתי כי בכוונתי לשוב לדירה, שם חייתי עם אמי המנוחה במשך שנים כאמור לעיל ולשם אף הגעתי בעת חופשותיי מהכלא" (סע' 17 לתצהיר הנתבע, ההדגשה אינה במקור). נתתי דעתי להסבריו של הנתבע, לפיהן מדובר בטעות ( עמ' 17, ש' 26-20).

קיים קושי לקבל את ההסבר כי מדובר ב"טעות", כאשר הטיעון משמש נימוק משמעותי לחיזוק טענת ההגנה והוא עולה בקנה אחד עם אישור רשמי שהופק על-ידי שירות בתי הסוהר, אשר הוגש על ידי הנתבע עצמו מבלי שהוא מבקש להסב את תשומת לב בית המשפט ל"טעות" כביכול גם באישור. הסבריו של הנתבע באשר ל"טעויות" כביכול באישור ובתצהירו הועלו רק לאחר שהתבררו ההשלכות הנובעות מאותם פרטים, ולא באופן יזום, עוד קודם לכן. איני מקבל את הסבריו המאוחרים של הנתבע, שלא נתמכו באישור מתוקן של שירות בתי הסוהר או בעדות האחות, שעמדה בקשר רציף עם הנתבע וטיפלה בענייניו ( עמ' 19, ש' 32-30), ובוודאי יכולה הייתה להעיד על אודות יציאה או היעדר יציאה לחופשות מהכלא, מקום המגורים במהלך החופשות והשאלה מיהו הגורם שעדכן במשרד הפנים, ביום 7.7.2009, את מענו של הנתבע למען ברשפון ( האם היה זה הנתבע עצמו שעדכן את מענו יום אחד לאחר השחרור המנהלי ( קודם למועד הקובע) או שמא הייתה זו האחות שפעלה לביצוע העדכון, מכוח ייפוי שמסר לה הנתבע ( עמ' 17, ש' 8), בעוד שהנתבע נמצא במאסר).
המסקנה היא, כי ביום 6.7.2009 שוחרר הנתבע מהכלא. במועד הקובע (1.8.2009) לא הייתה מניעה, מבחינת שירות בתי הסוהר, כי הוא יתגורר בדירה. עם זאת, כעובדה שאינה במחלוקת – ביום זה הוא לא התגורר בדירה. נתון זה – כשלעצמו – שולל את קיומו של התנאי המזכה בהכרה בנתבע כדייר ממשיך הזכאי להתגורר בדירה.
גם אם אצא מנקודת מוצא לפיה הנתבע השתחרר מהכלא רק ביום 18.10.2009, לאחר המועד הקובע, המסקנה המתבקשת היא כי אין הוא זכאי להוסיף ולהחזיק בדירה.

לשיטת הנתבע, יש לראות בו כמי שעמד בתנאי המגורים, מאחר ובמועד הקובע (1.8.2009) ובחלק מהמועדים הרלוונטיים ( ארבע שנים לפחות " בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות"), הוא היה בכלא, ומגוריו – מבחינה פיזית – מחוץ לדירה, למעשה נכפו עליו. דין הטענה להידחות:
כאמור, אמו המנוחה של הנתבע הלכה לבית עולמה ביום 20.10.2011. על הנתבע לעמוד בתנאי המגורים מיום 20.10.2007 ועד למועד פטירת אמו. לצורך הדיון, הוא שוחרר מהכלא ביום 18.10.2009. היינו, שנתיים מתוך פרק זמן של ארבע שנים הוא היה בכלא ולא התגורר בדירה. בחקירתו ציין כי אף לא יצא לחופשות ( עמ' 17, ש' 26-20). עם שחרורו מהכלא עבר הנתבע להתגורר בדירה ברשפון ( נספח ג' לתצהיר עתה התביעה הגב' רבקה אלימלך). הנתבע עבר להתגורר בדירה – כך בהתאם לרישום בדו"ח משרד הפנים – רק ביום 20.12.2010, שנה וחודשיים לאחר שחרורו מהכלא. אמו המנוחה של הנתבע נפטרה בעת שהוא מתגורר עמה בדירה. בסך הכל התגורר הנתבע עם אמו המנוחה בדירה במהלך התקופה כאמור שנה, היינו – רבע מהתקופה הרלוונטית.

התובעת קבעה נוהל פנימי ליישום הוראות החוק, לפיו " הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי" (סע' 2.13.2 לנוהל 08/19 " הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים", נספח א' לתצהיר עדת התביעה הגב' רבקה אלימלך ( ההדגשה אינה במקור)).
היעדרות הנתבע מהדירה במהלך התקופה הרלוונטית אינה קצרה ואינה ארעית. אשר לסיבת ההיעדרות – בית המשפט העליון הכריע זה מכבר בשאלת המשמעות שיש לייחס להיעדרות שמקורה בשהייה ממושכת בבית הכלא:

רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (12.5.2008) (להלן – עניין זריהן):

הצדדים להליך הסכימו להניח כי בעת כניסתו למאסר היה זריהן זכאי למעמד של " דייר ממשיך". פסק הדין עסק בשאלה האם מי שכבר הוכר בתור דייר ממשיך יאבד את זכויותיו במידה וישלח למאסר ארוך. כך קבע בית המשפט:
"כשלעצמי סבורני, כי גם אם היה זכאי המשיב (הכוונה למבקש, זריהן – י.נ.) להיות דייר ממשיך, אין לראותו, בשעה שיושב הוא בבית האסורים לתקופה ממושכת, כמחזיק בדירה";
"אכן, אומרת המשיבה כי במקרה של מאסר קצר תימשך החזקה בדירה. אינני מציע לקבוע כאן ועתה מסמרות באשר למשך המאסר, אך ברי כי מאסר שנים ארוכות מסוג זה שנדון לו המבקש – המערער אינו יכול להצדיק חזקה מתמדת בדירת דיור ציבורי" (כבוד השופט א' רובינשטיין).

עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (23.6.2014) ׁ(להלן – עניין סויסה) (תקופת מאסרו של העותר היוותה חמישה חודשים מתוך תקופת הזכאות, שלוש שנים במקרה הנוכחי):

"הנה כי כן נוכח העובדה כי אביו של המערער נפטר ביוני 2006 – על המערער היה להראות כי הוא התגורר ברציפות בדירה מאז יוני 2003. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער השתחרר מבית הסוהר במהלך חודש נובמבר 2003 ולכן לא התגורר 3 שנים רצופות עם אביו בדירה טרם פטירתו של האב. המחלוקת בין הצדדים נסובה איפוא, בין היתר, סביב השאלה האם שהותו של המערער במאסר יכולה לבוא בגדר: "היעדרות קצרה וארעית כגון שירות מילואים או אישפוז לטיפול רפואי" (ההדגשה שלי – ח"מ).
בענין זה דעתי כדעת בית משפט קמא הנכבד כי על דרך הכלל – שירות מילואים וטיפול רפואי נבדלים משמעותית ממאסר ולכן מאסר לרוב איננו בגדר דוגמא נוספת להיעדרות קצרה וארעית במהותה, בשונה משירות מילואים וטיפול רפואי, שהם אמנם, במרבית המקרים, זמניים מטבעם ובדרך כלל אין הם נתונים לבחירה. בנוסף לכך – מבחינת האינטרס החברתי יש מקום לתמרץ את מי שמתגוררים בדיור הציבורי לשרת במילואים ולקבל את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים. מכאן שאם תיקטע זכאותם לדיור ציבורי, במידה ויפנו לטיפול רפואי, או יצאו לשירות מילואים – הם עלולים לנסות להימנע מאלה. תוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת ולכן בצדק קבעה המשיבה בנוהל הפנימי שלה כי היעדרות לצורך טיפול רפואי או שירות מילואים לא תקטע את רציפות המגורים לצורך קבלת מעמד של "דייר ממשיך". לעומת זאת את ההתנהלות העבריינית בגינה נשלח המערער למאסר (עיינו: ת"פ 12035-03-12 מדינת ישראל נ' אילן סוויסה [פורסם בנבו] בבית המשפט השלום בתל אביב) – אין כל אינטרס ציבורי לתמרץ ולכן אין הצדקה לראות בתקופת מאסר ככזו שאיננה קוטעת את הדיירות הרצופה הנדרשת.

למען הסר ספק אבהיר כי אינני קובע מסמרות בשאלה האם כל תקופה מאחורי סורג ובריח אפילו מדובר בימים או שבועות ספורים – ובכל הנסיבות – לא תוכל להיחשב היעדרות ארעית במהותה. מבחינה רעיונית, ייתכנו מקרים בהם יראו הוועדה או בית המשפט לנכון לראות בהיעדרות בשל שהות בבית האסורים כהיעדרות זמנית. דוגמא אפשרית למקרים כאלו היא כשמדובר במעצר שלא הוביל להרשעה, או מאסר לתקופה קצרה בסיטואציות שאינן פליליות מובהקות וייתכנו מקרים נוספים. אולם בנסיבות שלפנינו, נוכח משך תקופת ההיעדרות, עילתה וחלקה המשמעותי מתוך התקופה הכוללת הנדרשת להקניית הזכות, כמו גם שילובם של יתר הנתונים במכלול – אין הצדקה לקחת בחשבון את חמשת חודשי שהותו של המערער בכלא כהיעדרות ארעית, הדומה למילואים או לטיפול רפואי" (ההדגשה אינה במקור) (כבוד השופט ח' מלצר).

עע"מ 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (29.1.2015) ( להלן – עניין חדידא) (תקופת מאסרו של העותר היוותה כמחצית מהתקופה הנדרשת לזכאות):

"בנוסף, ומעבר לנדרש, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין הצדקה לראות בתקופת מאסרו של המערער כתקופת היעדרות קצרה וארעית, וזאת בהתחשב באורכה של תקופת המאסר ובחלקה המשמעותי מתוך התקופה הנדרשת להקניית הזכאות למעמד "דייר ממשיך" (ראו והשוו: עע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 12 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (23.6.2014); לעניין אובדן החזקה בדירה עקב מאסר, השוו: רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (12.5.2008)). ודוק: אינני קובעת כי לעולם לא ניתן לראות תקופת מאסר כהיעדרות קצרה וארעית, אך במקרה שלפנינו תקופה המאסר הייתה ארוכה ומהווה כמחצית מהתקופה הנדרשת לזכאות" (ההדגשה אינה במקור) (כבוד הנשיאה מ' נאור).

על יסוד האמור, שהותו הממושכת של הנתבע בבית הכלא אינה באה במניין פרק הזמן הקבוע בדין ואין לראות בה תחליף למגורים בפועל בדירה. הנתבע אפוא אינו עומד בתנאי המגורים, על כן הוא אינו בא בגדר " דייר ממשיך".

למעלה מהדרוש, אבהיר כי מכלול נסיבות, לא רק תנאי ההימצאות הפיסית הרציפה בדירה, מחייב את המסקנה כי הנתבע לא רכש מעמד של " דייר ממשיך":

הנתבע ציין בתצהירו כי בעת חופשותיו מהכלא הוא התגורר בדירה, אלא שבחקירתו הנגדית העיד כי כלל לא יצא לחופשות;

בעת שהתובע השתחרר מהכלא הוא בחר לקבוע את מגוריו ברשפון ולא בדירה. ההסבר לכך, כאמור לעיל, נדחה על-ידי, בהיעדר אסמכתאות ועדויות תומכות ( כאמור, לא הייתה מניעה מזימון אחותו של הנתבע מלהעיד בהליך);

עדים רלבנטיים נוספים, באשר לתכניות המגורים של הנתבע ערב כניסתו לכלא, בעת שהותו בכלא ומיד לאחר שחרורו לא הובאו ( עדים רלוונטיים עשויים היו להיות אחותו, אשר דאגה לו וטיפלה בענייניו; שכנים; חברים; עובד סוציאלי של שירות בתי הסוהר);

הנתבע נרשם במשרד הפנים כמתגורר בדירה ביום 21.12.2010 ( על משמעות הרישום במשרד הפנים ראו עניין סויסה, פסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט ח' מלצר), וקודם לכן מיום 16.11.1985 ועד ליום 16.5.1985);

הנתבע שוחרר מהכלא לכל המאוחר ביום 18.10.2009. הוא נרשם במשרד הפנים כמתגורר בדירה רק ביום 20.12.2010. ב"ביקור מעגל" מיום 14.12.2010 הוא צוין כמתגורר בדירה ( צוין בדו"ח: "לא עובד ( נמצא במקום מספר חודשים)"; ב"ביקור מעגל" קודם, מיום 22.12.2009, לא נמצא הנתבע בדירה. צוין כי בדירה מתגוררת אמו של הנתבע ( צוין בדו"ח: "הגברת יושבת על כיסא גלגלים"), ולא צוין כי ישנה מטפלת שמתגוררת עמה; ב"ביקור מעגל" קודם, מיום 11.7.2008, לא צוין כי בדירה מתגוררת עם הדיירת ( אמו המנוחה של הנתבע) מטפלת ( צוין בדו"ח: "צריכה מטפלת שתעזור לה ואין לה כרגע"). הנתבע הבהיר – לראשונה בחקירתו הנגדית – כי הוא נמנע מלעדכן את מענו בדירה מיד לאחר שחרורו מהכלא מאחר ובדירה התגוררה אותה העת עם האם מטפלת. לדבריו: "אי אפשר לרשום אם אין שם מקום. הייתה גרה שם אישה שמטפלת באימא. אימא הייתה נכה מאה אחוז. על כיסא גלגלים" (עמ' 16, ש' 29-27). הוא נשאל האם לא היה לו מקום לגור בדירה והשיב: "עד שהסכימו שהמטפלת לא תגור שם וישלחו מטפלת לאימא יום יום בלי מגורים" (עמ' 16, ש' 32). הוא נשאל מתי עזבה המטפלת את הדירה וענה: "אין לנו תאריכים בדיוק, קשה לזכור, אבל היא יצאה [...] עד שמצאנו מישהי שתישן עם אימא 24 שעות יצאה לנו הנשמה" (עמ' 17, ש' 4-1). הנתבע נשאל כמה זמן אחרי השחרור עזבה המטפלת והשיב: "שלושה ארבעה חודשים. שלושה חודשים אלה גרתי ברשפון" (עמ' 17, ש' 6-5). התשובות אינן מספקות. ראיות לא הוגשו. המען שונה הרבה מעבר ל"שלושה ארבעה חודשים", שהרי הנתבע רשם את מענו בדירה רק ביום 20.12.2010. אינדיקציה למגורים של מטפלת בדירה לא הובאה. אין לכך אזכור ב"דוחות המעגל". עולה מהתשובה כי הנתבע ומשפחתו המתינו ל"מישהי שתישן עם אימא 24 שעות", על כן - לא מדובר בהמתנה לעזיבת מטפלת אלא בהמתנה לגיוס מטפלת.
מעבר לכך, לא נמצא הסבר משכנע מדוע לא יכול היה הנתבע להתגורר עם אמו בדירה, גם אם בדירה מתגוררת מטפלת, שהרי מדובר בדירה בת 3 חדרים ( ראו ציון מספר החדרים ב"דוחות המעגל");

טרם המאסר, מעצרו של הנתבע התרחש " ברחוב ליד הבית, בית ששכרנו ( לא הדירה)" (עמ' 18, ש' 16-15); ערב מעצרו ( בהמשך מאסרו) היה הנתבע אדם עצמאי, נשוי בשנית ואב לילדים, בעליה של דירת מגורים ( שנמכרה). הוא התגורר עם משפחתו בדירות שכורות שונות, ולא הייתה לו סיבה להתגורר עם אמו בדירה. לא שוכנעתי כי קודם למעצר הוא " התגורר" בדירה. הנתבע נשאל מתי נכנס להתגורר בדירה לפני שנכלא והשיב: "בין 2001 ל – 2002, עד שנעצרתי, הייתה תקופה שהייתי מסוכסך עם גרושתי ואז באתי לדירה שם" (עמ' 18, ש' 15-13). הנתבע הוסיף: "לא נכנסתי לדירה, אני לא יכול להגיד לך בדיוק מתי, בתאריך מסוים. אני הייתי מסוכסך אם אשתי ובאתי לשם. אפילו הילדים לא הרגישו שאני לא נמצא בבית שלי. בגלל שהיינו מסוכסכים ועשינו את זה בשקט" (עמ' 18, ש' 20-18). יצוין, למען השלמת התמונה, כי הנתבע הוסיף: "כמעט ולא ישנתי בחודשים האלה בלוחמי גליפולי עד שנעצרתי" (עמ' 19, ש' 3; הדירה ברחוב גליפולי היא הדירה השכורה; כאמור, הנתבע נעצר ליד הדירה השכורה ולא ליד הדירה; "ביקור מעגל" משנת 2002, ממועד שקדם למועד מעצרו, לא הצביע על מגוריו בדירה). המסקנה המתבקשת היא, כי גם לפני כניסתו לכלא לא התגורר הנתבע בדירה. לכל היותר הוא לן שם מעת לעת, בעת שהיה מסוכסך עם אשתו, כל זאת באופן שאפילו ילדיו לא הרגישו כי הוא אינו מתגורר עמם בדירה השכורה.

בכתב ההגנה ובסיכומיו הפנה ב"כ הנתבע לאסמכתאות העוסקות בדיירות מוגנת, ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113 (1977) (נפסק כי היעדרות של הדייר המוגן מהדירה, לאחר שהורשע ברצח ונידון למאסר עולם, אינה בבחינת " נטישה", מאחר וההיעדרות נעוצה בהחלטות של הערכאות השיפוטיות ולא עקב רצון הדייר), פסק דין שקדם למועדים בהם ניתנו פסקי-הדין הנזכרים לעיל, וכן פסק דין שניתן במועד מאוחר יותר ( פסק הדין ניתן לאחר שהוגש כתב ההגנה וההפניה אליו הובאה בסיכומים), רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (5.9.2017) (בפסק הדין נקבע כי ככלל, לצורך פינוי דייר מוגן בעילת נטישה, אין לייחס כוונת נטישה למי שעזב את הדירה מתוך אילוץ וקיים סיכוי לחזרתו לדירה). הנתבע טען כי יש לערוך השוואה בין ענייננו לבין הדין החל על דיירות מוגנת. איני רואה מקום לכך. מוסד הדיירות המוגנת שונה ממוסד הדיור הציבורי. התכליות העומדות ביסוד החוקים ( החוק וחוק הגנת הדייר [ נוסח משולב], התשל"ב-1972) הן שונות. כאשר מדובר בדיור ציבורי, "קיומם של נזקקים אחרים – רבים למרבה הצער – העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק" ( עניין זריהן, פסקה ו' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין). שיקול פרשני זה מכתיב ניתוח משפטי שונה.

איני רואה מקום להרחיב בדבר ההבחנה שבין מוסד הדיירות המוגנת ומוסד הדיור הציבורי, שכן ההקבלה לה טוען ב"כ הנתבע נדחתה בפסיקת בית המשפט העליון. בעניין זריהן ציין בית המשפט ( תוך התייחסות מפורשת לפסק הדין אליו הפנה ב"כ הנתבע) כך:

"ער אני לגישה שביטא בית משפט זה בפרשת דמתי נ' בוליוש, בה ציין השופט - כתארו אז - שמגר – כי המשיב, אסיר עולם, דייר מוגן "לא בשל רצונו ועקב החלטתו נעדר הוא מן המקום. ההעדר נכפה עליו עקב החלטתן של הרשויות השיפוטיות המוסמכות ..." (עמ' 117). ואולם, שם היה המדובר ביחסי שכירות חוזיים פרטיים, ולא בדיור ציבורי, וההבדל משמעותי ומדבר בעדו".

בהמשך פסק הדין ציין בית המשפט:

"את השימוש בדירות הדיור הציבורי יש למקסם לרווחת הכלל. אכן, אומרת המשיבה כי במקרה של מאסר קצר תימשך החזקה בדירה. אינני מציע לקבוע כאן ועתה מסמרות באשר למשך המאסר, אך ברי כי מאסר שנים ארוכות מסוג זה שנדון לו המבקש-המערער אינו יכול להצדיק חזקה מתמדת בדירת דיור ציבורי; זאת, אף אם אין משוים אותו לרע"א 2457/04 עזבון חייט ז"ל נ' דיק" (עניין עזבון חייט ז"ל נ' דיק עסק בדיירות מוגנת).

לסיכום, יפים לענייננו דברי כבוד השופט נ' סולברג בעניין חדידא:

"המערער איננו "דייר ממשיך" משום שלא התגורר בדירה עם אביו במשך 4 שנים שקדמו לפטירתו של אביו כעולה מביקורי "המעגל" שערכו נציגי "עמידר" פעם ופעמיים בדירה, ומצאו את אביו של המערער מתגורר בה בגפו; בהסתמך גם על תצהיר מאת האב שכך אמר; ולאור תקופת המאסר שריצה המערער בעת ההיא.
אמת נכון הדבר, מצבו של המערער אינו פשוט, אלא שעלינו לשווׂת לנגד עינינו את כלל הנזקקים הזכאים לדיור ציבורי, אֵלו שקוֹלם לא תמיד נשמע. הקפדה שוויונית בכגון דא על הוראות החוק ונהלי "עמידר" ומשרד הבינוי והשיכון הריהי הכרח בל יגונה, לרווחת הכלל. צרכי עם ישראל מרובים, והמשאבים מועטים. רחמנות יתרה על המערער, כמוה כהתאכזרות אל אחרים הממתינים שנים ארוכות לתורם".

הסעד הכספי:
התובעת עתרה בבקשה לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים. שיעור דמי השימוש קבוע בחוות דעת של שמאי. חוות דעת נגדית לא הוגשה מטעם הנתבע. הנתבע אף לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת על ממצאי ומסקנות חוות דעתו.
חרף האמור, איני רואה מקום לקבל את חוות הדעת. חוות הדעת מבוססת על גישת ההשוואה ( ראו סע' 10.4 לחוות הדעת (" בשומה זו נקטנו בגישה ההשוואה שכן גישה זו המתאימה ביותר והמובילה לשומת נכס כדוגמת הנכס נשוא השומה עם ביצוע התאמות נדרשות"AS IS"")), אלא שבחוות הדעת עצמה אין כל אזכור של נתוני השוואה, ולמעשה לא הונחה תשתית עובדתית לפיה נבחנו בפועל נתוני השוואה. מצב דברים זה אינו מאפשר עמידה על חוות הדעת במבחן בית המשפט ואינו מאפשר להסתמך עליה. התובעת לא זימנה את המומחה למסירת עדות משלימה בבית המשפט. היא אמנם לא הייתה חייבת לעשות כן, אולם בנסיבות אלו כל שנותר הוא חוות הדעת החסרה. לא ברור כיצד הוגשה חוות דעת חסרה כאמור, במיוחד בהינתן כי מחדל כאמור מצד התובעת זכה זה מכבר ( בעניין אחר, בהתייחס לחוות דעת שערך שמאי אחר) להתייחסות מפורשת של בית המשפט ( ראו ת"א ( שלום ת"א) 17354-12-12 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' בן דוד, פסקאות 15-13 (3.2.2016)).

נסיבות העניין אינן מאפשרות – כלל ועיקר – להסתמך על חוות הדעת, אף שלא הוגשה חוות דעת נגדית ומומחה התביעה לא הוזמן על ידי הנתבע להיחקר. עם זאת, אין מקום לדחות את התביעה הכספית לחלוטין, שהרי גם לשיטת הנתבע, מגוריו כפופים לתשלום דמי שכירות בשיעור ששילמה אמו המנוחה ( סע' 31 לכתב ההגנה). הנתבע ציין כי מדובר היה בסכום של 200 ₪ לחודש ( שם), אלא שאסמכתה כלשהי לא הוצגה על-ידו. מהעיון בנספחי מצב החשבון שצורפו לתצהירו של עד התביעה מר גולן שמש עולה כי ערב פטירתה שילמה אמו המנוחה לתובעת תשלום חודשי על סך של 467 ₪. סך כאמור, בגין התקופה עבורה הוגשה התביעה ( מחודש אוקטובר 2011 ועד לחודש ספטמבר 2016, בסך הכל 60 חודשים), מסתכם בשיעור של 28,020 ₪. בסכום זה יחויב הנתבע.

סוף דבר:
הנתבע יפנה את הדירה וישיב את החזקה בה לתובעת, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, עד ליום 30.5.2019 בשעה 12:00.

הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש על סך של 28,020 ₪ בתוך 30 יום.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך-דין על סך של 7,500 ₪. שיעור ההוצאות ושכר הטרחה מביא בחשבון, בין היתר, את העובדה כי יכולתו הכלכלית של הנתבע מוגבלת וכי הוא מיוצג בהליך על ידי הלשכה לסיוע משפטי. ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח את החלטתי אל ב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"א תשרי תשע"ט, 20 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות
נתבע: אורי חנוך ניר
שופט :
עורכי דין: