ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גיורא לוי נגד דן מדר :

בפני כבוד ה רשמת בכירה מיכל בר

תובע

גיורא לוי
ע"י ב"כ עו"ד יונתן חטר-ישי

נגד

נתבע

דן מדר
ע"י ב"כ עו"ד איתן בן דוד

פסק דין

לפני תביעה כספית בסך 70,000 ₪ שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק) ומכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במוקד התביעה תלונה שהגיש הנתבע למוקד 100 כנגד התובע, לאחר שהאחרון חסם עם רכבו את המעבר ברחוב מגוריו של הנתבע.

1. רקע הדברים
התובע, מר גיורא לוי, הינו מדריך ירי במקצועו המועסק גם כקצין ביטחון בעיריית פתח-תקווה. הנתבע, מר דן מדר, הינו אדריכל במקצועו, המתגורר ברחוב השרון בפתח-תקווה.

ביום 20.11.16, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הגיע התובע לבית חברו, מר מרדכי (מוטי) מרמור (להלן: מוטי), המתגורר ברחוב השרון 4 בפתח-תקווה, בסמוך לבית הנתבע. זאת, על פי הטענה, על מנת לסייע למוטי בעבודות הגינה, שאותן התקשה מוטי לבצע בעצמו על רקע בעיות בריאות שונות. רחוב השרון הינו רחוב צר ביותר, וכפי שעולה מהעדויות שנשמעו לפני, לא פעם חונים בו רכבים תוך חסימת המעבר והכניסה לבתים, באופן אשר מאלץ את דירי הרחוב לפנות למוקד 100, על מנת לאתר את בעל הרכב ולבקשו להתפנות מהמקום. כשהגיע התובע למקום, הוא החנה את רכבו בסמוך לשער הכניסה לבית חברו, מוטי, כששניים מגלגלי הרכב על המדרכה.

על האופן שבו התפתח האירוע החל מרגע זה חלוקים הצדדים;

התובע טוען, כי בחלוף מספר דקות לאחר שהחנה את רכבו, הוא הבחין בנתבע יוצא אל רכבו, מסוג מרצדס, אשר חנה, אף הוא, עם שני גלגלים על המדרכה ממול וחסם את הכניסה לבית הנתבע. התובע, שביקש לוודא כי הוא אינו מקשה על הנתבע במעבר עם רכבו ברחוב, זכה למטח קללות וגידופים מהנתבע, אשר אף אמר לו "אני אדאג שייפטרו אותך." לגרסת התובע, צעקותיו של הנתבע היו כה רמות, עד כי מוטי יצא החוצה מביתו בניסיון להרגיע את הרוחות, אולם זאת ללא הצלחה יתירה. לגרסת התובע, בשלב זה, לאחר שהבין כי אין טעם להתעמת עם הנתבע, באשר האחרון יכול לעבור עם רכבו ברחוב, שב לבית חברו לסייע לו בעבודות הגינון. כעבור פרק זמן קצר, קיבל התובע שיחת טלפון ממוקד 100, בגדרה הובהר לו, כי התקבל דיווח לפיו רכבו חוסם את המעבר ברחוב. התובע השיב, כי הוא אינו חוסם את המעבר, אולם ליתר ביטחון החליט לצאת החוצה ולהזיז את רכבו מספר מטרים קדימה, מאחורי רכב שחנה אף הוא עם שני גלגלים על המדרכה, אשר בדיעבד הסתבר כרכבה של אשתו של הנתבע. כרבע שעה מאוחר יותר, הבחין התובע כי למקום הגיעו ניידות משטרה ובהיותו קצין ביטחון בעיר, מיד יצא לברר במה מדובר. לתדהמתו גילה, כי הגיעו למקום שוטרים ממשטרת פתח-תקווה, שהינם קולגות שלו, וזאת לאחר שהנתבע דיווח להם כי התובע איים עליו בנשק. התובע, שהיה מופתע מעזות המצח של הנתבע, הציג מיד לשוטרים, שהינם, כאמור, קולגות שלו, רישיון נשק והבהיר כי אינו חמוש וכי הנשק מאופסן כחוק. חרף האמור, התובע עוכב לתחנת המשטרה, בבושת פנים, למול כל השכנים שהתקבצו במקום. בסופו של דבר, שוחרר התובע לביתו בלא כלום.

הנתבע מצדו טוען, כי הוא שב לביתו בשעות הערב ונוכח לראות כי רכב, שבדיעבד הסתבר כי הינו רכבו של התובע, חונה בצורה שכמעט מחצית רוחב הכביש חסומה, באופן אשר אינו מאפשר גישה אל חניית ביתו של הנתבע. לאחר שכשלו ניסיונות הנתבע לאתר את בעל הרכב, פנה אל מוקד 100 אשר מצדו איתר את פרטי בעל הרכב, הוא התובע, שמיד יצא מביתו של מוטי כשעל מותניו נשק. משיצא הנתבע מרכבו בו ישב ונעמד לצד דלת הרכב, תוך שהוא פונה אל התובע בטרוניה באשר לאופן בו החנה את רכבו, נענה הוא בצרור קללות ואיומים, כגון "כדאי שתכנס לרכב לפני שאני מחסל אותך", והכל תוך שהתובע מניח את ידו על הנשק שלמותניו. בנסיבות אלה, פנה שוב הנתבע למוקד 100 ודיווח על האירוע. בחלוף זמן קצר, הגיע למקום ניידת, אלא שבפרק הזמן האמור, הצמיד התובע את רכבו לגדר ביתו של מוטי ונכנס אל ביתו של מוטי, ככל הנראה על מנת להטמין שם את נשקו. הנתבע סיפר לשוטרים את אשר אירע, ונשאל על ידי השוטר גלעד קרואני אם ברצונו להגיש תלונה כנגד התובע, תוך שהלה מציין כי התובע מוכר לו מעבודתו. הנתבע השיב בחיוב. בשעה שהנתבע מסר את תלונתו, הגיע למקום שכנו של הנתבע וחברו, מר חיים רוזנבלט, מי שהינו גם בעל הנכס בו מתגורר מוטי, ושידלו שלא להגיש תלונה כנגד התובע , שכן הדבר עלול לפגוע בפרנסתו. בשלב זה התרצה הנתבע וחזר בו מהגשת התלונה.

כך או כך, כשישה חודשים מאוחר יותר, ביום 5.5.17, הוגשה התביעה דנן, בגדרה עותר התובע לחיוב הנתבע בפיצוי בסך 70,000 ש"ח לפי עוולת לשון הרע, עוולת הרשלנות ועוולת הנגישה, וזאת בטענה שהתלונה הכוזבת שהגיש הנתבע למוקד 100 הוציאה דיבתו רעה. על פי הטענה, בתלונת השווא שהגיש, ביקש הנתבע "לסגור חשבון עם התובע."

2. תמצית טענות הצדדים
התובע טוען, כי הנתבע ביצע כלפיו עוולת לשון הרע, בכך שפנה למוקד 100 בתלונת שווא, אשר כל מטרתה הייתה לבזות ולהכפיש את התובע ואף לפגוע במשרתו. נטען, כי הגשת התלונה למוקד 100 נעשתה שלא בתום לב ובמטרה מובהקת לפגוע בתובע, וכי לפיכך מן הראוי לפסוק לתובע את כפל הסכום הנקוב בחוק איסור לשון הרע.

התובע טוען עוד, לחילופין, כי התגבשו בענייננו יסודות עוולת הנגישה שבסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ו/או עוולת הרשלנות שבסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

הנתבע טוען להגנת "אמת דיברתי", כאשר על פי הטענה גרסת התובע לפיה כביכול לא נשא נשק בעת האירוע אינה אמת ויש לשער שהתובע מיהר להטמין את האקדח בביתו של מוטי בטרם הגיעו השוטרים למקום. נטען, כי ממידע שהגיע לנתבע עולה, כי אין זו הפעם הראשונה שהתובע איים על אחרים באמצעות הנחת יד על נשקו, או בדרך אחרת, וכי המדובר באדם בוטה הנוהג בכוחניות ובצורה חריגה.

הנתבע טוען עוד , לחילופין, להגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, כאשר על פי הטענה הוא האמין בתום לב בנוגע למה שראה ומה שדיווח למשטרה.

הנתבע מוסיף וטוען, ביחס לעוולת הנגישה, כי זו אינה מתקיימת בנסיבות בהן הוגשה התלונה לרשות מוסמכת.

3. הראיות
מטעם התובע, העיד התובע בעצמו והוא בלבד. התובע הסתמך בעיקר על דו"ח הפעולה המשטרתי ביחס לאירוע, אשר צורף כנספח ד' לכתב התביעה. מהדו"ח האמור עולה השתלשלות העניינים כדלקמן:
ביום 20.11.16 בשעה 18:32 התקבל דיווח למוקד 100 על רכב שחוסם את המעבר ברחוב השרון 7. בדו"ח צוין, כי המודיע הינו דן מדר, הנתבע.
בשעה 18:38 יצר המוקד קשר עם התובע, אשר מסר כי הינו ברכב, כי הוא נוסע מהמקום, וכי המודיע בעצמו חוסם חנייה.
בשעה 18:39 התקבל דיווח נוסף מהנתבע, שבגדרו מסר, כי הרכב נכנס באין כניסה, כפי שקורה באופן קבוע, וכי "הגיע מישהו עם נשק ואיים עליו."
בשעה 18:41 התקבל דיווח נוסף מהנתבע, שבגדרו מסר כי "הוא לא איים עם הנשק, יש לו נשק בכיס והוא החזיק אותו. מבקש שתגיע לשם ניידת."
בשעה 18:43 התקבל דיווח למוקד, כי רכב חוסם את הרחוב, וכי בעל הרכב אינו מוכן להזיזו.
בשעה 18:51 התקבל דיווח נוסף מהנתבע, שבגדרו מסר כי "בעל הרכב הזיז את רכבו מעט ועדיין אין מעבר. קילל ואיים על המודיע. היה לו נשק. המודיע מדווח שזה לא פעם ראשונה שהם מתלוננים על רכבים שמגיעים מביאים סחורה וזה כביש חד סיטרי. יש ילדים. וזה מפריע לכל השכנים. התלוננו לא פעם ולא קיבלו מענה..".

בדו"ח הפעולה המשטרתי, תחת הפרק "פרטי הטיפול באירוע, צוין, כך:
"במהלך סיור רכוב באם המושבות התקבל דיווח על אדם שמאיים עם נשקו על מודיע, לציין שדווח ממוקד 100 שאדם שלף נשק על המודיע, נסעתי למקום האירוע בנהיגה מבצעית, במקום לא פגשתי אף אחד, מבניין 7 יצא אלי מודיע בשם דן מדר.. הצביע על הבית הפרטי ממול הבית של המודיע, מסר אדם חוסם אותו והפעם איים עם נשק, מבית ממול יצא החשוד שהוא המאיים כביכול, זוהה כגיורא לוי.. עובד עירייה ידוע. לציין שגיורא בעל רישיון נשק מספר.. בתוקף עד 2018 גם בעל תעודת מדריך ירי גם בתוקף עד 2017, יצא אלינו מסביר שלא איים. לציין שעל גיורא לא נמצא נשק, לא חמוש, דיברתי עם מודיע נמסר ממנו שהוא רוצה להגיש תלונה, אך מסר שגיורא לא שלף נשקו ולא כיוון עליו רק אמר לו לך לך, אני אשבור אותך עקב סכסוך על חנייה. מסרתי לו שהוא חייב להתלוות לתחנה לצורך הגשת תלונה אך דן מסר שיגיש תלונה מחר. סיני חרילאקר דיבר עם גיורא ומסר לו שהוא מעוכב לתחנה בגין חשד לאיומים בנשק, נסעתי לתחנה יחד עם גיורא ברכבו. בתחנה הגיע שוטר סיני ומסר שמתלונן התחיל להגיש את התלונה ובאמצע ביטל התחרט. דווח לפת 11. נמסר מסיני שהשוטר שפת 11 מעודכן ומשחרר את המעוכב."

מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. כן העידו מר אלן מלכה, המועסק, אף הוא, בדומה לתובע, באגף הביטחון בעיריית פתח-תקווה ומר יריב סנדלון, מנהל אגף הביטחון בעיריית פתח תקווה. עוד העיד, מר חיים רוזנבלט, שכנו של הנתבע ומי ששידל את האחרון לחזור בו מהגשת התלונה כנגד התובע.

4. דיון והכרעה
4.א. לשון הרע – המסגרת הנורמטיבית
העילה העיקרית עליה מבסס התובע את תביעתו היא פרסם לשון הרע. כידוע, חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו הטוב של האדם, ולאזן בין זכות זו לבין חופש הביטוי וערכים נוספים (ראו ע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ"ד נח(3) 558, 565 (2004); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 12 (4.8.08); דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פסקה 19 לפסק-דינו של כבוד הנשיא א' גרוניס (18.9.14)). פגיעה בשם הטוב גוררת עמה באופן כמעט אינהרנטי גם עוגמת נפש, אשר נמנית לפיכך על סוג הנזקים שהעוולה נועדה להגן מפניהם ולפצות עליהם (ראו רע"א 5237/06 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' מנסור, פסקה 7 (6.7.08); אורי שנהר דיני לשון הרע 386 (1997) (להלן: שנהר)).

לצורך הכרעה בתובענה שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע, יש לבחון האם הביטוי מהווה לשון הרע כהגדרת בחוק, והאם הביטוי פורסם. לאחר מכן, יש לבחון האם קמה הגנה הפוטרת מאחריות בגין אותו פרסום (ראו ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי (27.7.11); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין אורבך (9.2.12)).

סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע", בזו הלשון:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; ..."

סעיף 2 לחוק מגדיר " פרסום", כדלקמן:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;"

בהתאם לפסיקה, פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית יחשב, דרך כלל, ללשון הרע ( ראו למשל: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שטרית); ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) (להלן: עניין ריימר); ע"פ ( מחוזי חיפה) 634/06 אבינועם אורן נ' אברהם סבאג (9.11.06); תמ"ש (י-ם) 35829-01-14 אלמוני נ' פלונית (7.7.15)). כמו כן, עצם הגשת תלונה למשטרה מהווה "מעשה פרסום" במובן המונח בחוק ו על כן יסודות העוולה מתקיימים ( ראו: ת"א ( חי') 11348-05 דוד אוזנה נ' רחל שוויגר (5.8.08)).

כאמור, הנתבע בענייננו טוען לשתי הגנות עיקריות. טענה של אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וטענה להגשת התלונה בתום לב, בהתאם לסעיף 15(8) לחוק.

טענת אמת הפרסום מעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, בזו הלשון:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

מלשון הסעיף עולה, כי שני תנאים מצטברים נדרשים לתחולת ההגנה: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי. ראו בעניין זה ע"א 10281/03‏ אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב, פסקה 11 (12.12.06), שם נקבע מפי כבוד השופטת ע' ארבל:
"שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות (עניין קראוס, עמ' 39)."

אשר להגנת תום הלב, קובע סעיף 15(8) ל חוק איסור לשון הרע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה ". (כל ההדגשות לעיל ולהלן שלי – מ' ב').

סעיף 16(א) ל חוק איסור לשון הרע מוסיף וקובע חזקה ביחס להתקיימות תום הלב:
"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

ההלכה הפסוקה קובעת, כי דרישת תום הלב בסעיף 15 לחוק לשון הרע איננה מתפרשת באופן אחיד, אלא מושפעת מן החלופה המסוימת העומדת לדיון מבין אלה המנויות בסעיף ומהאינטרס המוגן שביסודה. לעניין החלופה שבסעיף 15(8) לחוק, הדגישה הפסיקה את הפן הסובייקטיבי של דרישת תום הלב, היינו – האם המתלונן האמין בתום לב באמיתות התלונה או שמא דיווח ביודעין תלונה כוזבת. זאת, נוכח התכלית והאינטרס הציבורי שביסוד ההגנה הנ"ל, שהם לאפשר הבאת תלונות בפני רשויות המוסמכות לבררן והימנעות מ"אפקט מצנן", בשל חשש המתלונן מפני חיובו בפיצויים בגין לשון הרע ככל שהתלונה לא תוכח לגופה. האינטרס הציבורי הוא, כי תלונות אמת לא יושתקו אלא יטופלו ויבוררו לגופן ובאופן ממצה על-ידי הגורמים המתאימים והמוסמכים לכך. מאחר שתלונה למשטרה או לגורם חוקר מוסמך אחר נושאת עמה מאליה פוטנציאל לפגיעה בשמו הטוב של הנילון, פרשנות מצמצמת של ההגנה הנ"ל טומנת בחובה חשש לפגיעה באינטרס הציבורי הנ"ל. לפיכך נקבע בפסיקה, כי באופן עקרוני הפרשנות להגנה בסעיף 15(8) לחוק צריכה להיות רחבה (ראו: ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.13); ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.3.16) (להלן: עניין פלונית), פסקה 36 לפסק-דינה של כבוד השופטת ד' ברק ארז והאסמכתאות שם).

עמד על הדברים כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין ריימר, בזו הלשון (שם, בעמ' 149):
"הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".

על עמדת הפסיקה ביחס לתוכנה של דרישת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע עמד כבוד השופט י' עמית בעניין פלונית, פסקה 69, כדלקמן:
"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)."

ניתן לסכם ולומר, כי תלונה שהוגשה שלא בתום לב לא תהא מוגנת מפני תובענה שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע, וכי הנטל להוכחת רכיב תום הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מוטל על המפרסם. כדי לבסס הגנת תום לב בתובענה בגין פרסום לשון הרע, יהא על המפרסם להוכיח, כי הפרסום נעשה על ידו באחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אשר לבדיקה האם הפרסום חרג מתחום הסביר, אם לאו, הרי שיש לבחון את הפרסום עצמו, האם נעשה בלשון מתונה וזהירה או שמא בלשון בוטה וחסרת רסן. בנוסף יש לבחון, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום בדרך שתפגע פחות בתובע (ראו שנהר, עמ' 265-267).

4.ב. מן הכלל אל הפרט
כפי שהובהר לעיל בהרחבה, עצם הגשת תלונה למשטרה מהווה " מעשה פרסום" במובן המונח בחוק איסור לשון הרע ועל כן יסודות העוולה מתקיימים בענייננו. כאמור, הנתבע טוען לשתי הגנות בענייננו: טענה של אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וטענה להגשת התלונה בתום לב, בהתאם לסעיף 15(8) לחוק.

אומר כבר עתה, כי שעה שבדוח החקירה צוין, כי לא נמצא שהתובע היה חמוש במועד האירוע ולא הובאה ראיה לסתור, הרי שלא קמה בענייננו הגנה של אמת הפרסום. אציין, בהקשר זה, כי גם הניסיון להוכיח כי אירעו בעבר מקרים דומים שבהם איים התובע, כביכול, באמצעות הנחת יד על נשקו, לא צלח. זאת, כפי שעולה מעדותו של מר יריב סנדלון, מנהל אגף הביטחון של עיריית פתח-תקווה ( ראו פרוטוקול הדיון מיום 17.9.18, עמ' 8 ש' 16 עד עמ' 9 ש' 4). אמנם, מר אלן מלכה, עמיתו של התובע לעבודה, העיד על מקרה כאמור ( שם, עמ' 6 ש' 22-27). אולם, חקירתו של מר סנדלון, בה מצאתי לתת אמון רב, הביאה אותי למסקנה כי בין מר מלכה והתובע קיים סכסוך ממושך ובמצב דברים זה לא מצאתי לנכון לייחס לעדות מר מלכה משקל רב.

מכאן, שנותר לברר האם הטענה להגשת התלונה בתום לב, בהתאם לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, מתקיימת. כפי שעולה מהניתוח המשפטי שעליו עמדתי לעיל, לצורך תחולת ההגנה כאמור על הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי הפרסום נעשה באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, והשני, כי הפרסום לא חרג ממתחם הסבירות. המשטרה היא בוודאי " רשות מוסמכת". לפיכך, הגשת תלונה למוקד 100 נכנסת בגדרי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע ונותר לקבוע אם הנתבע הגיש את תלונתו למוקד 100 בתום לב. אקדים מסקנה לניתוח: לטעמי יש להשיב על שאלה זו בחיוב;

כפי שעולה מכתב התביעה ומהדיון לפני, ההנחה העומדת בבסיס התביעה הינה כי הנתבע ביקש, ביודעין, "לסגור חשבון" עם התובע, ולהביא להדחתו מתפקידו, וכי זה היה המניע בהגשת התלונה הכוזבת נגדו למוקד 100. על רקע האמור, גרסת התובע, הן בכתב התביעה, הן בדיון לפני, הייתה, כי העימות בין הצדדים החל בטרם חייג הנתבע למוקד 100, כאשר השניים היו מחוץ לבית, והנתבע פתח בסדרת גידופים ואיים על התובע כי יביא לפיטוריו.

לאחר ששמעתי את עדות הנתבע לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי ברקע פנייתו של הנתבע למוקד 100 עמד מניע פסול או זדון כלשהו ומסקנתי היא, כי לא הונח כל בסיס לטענת התובע בעניין זה;

ודוק. בחקירתו הנגדית, עמד הנתבע על גרסתו כי עד לאירוע כלל לא הכיר את התובע וממילא לא ידע כי הלה מועסק במחלקת הביטחון של העירייה. הנתבע שלל בכל תוקף את גרסת התובע, לפיה גידף את הנתבע ואיים כי ידאג לכך שיפוטר מתפקידו. לגרסתו, האירוע החל רק לאחר שצלצל למוקד 100 וביקש כי יאתרו את בעל הרכב החוסם את המעבר ברחוב , אז יצא התובע אל הרכב ופתח בגידופים ואיומים. במחלוקת עובדתית זו, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבע.

ויובהר; בכתב התביעה טען התובע, כי גידופי הנתבע היו כה רמים, עד כי מוטי יצא החוצה וניסה להרגיע את הרוחות. אלא שמוטי לא הובא לעדות. כידוע, הלכה היא, כי אי-הבאת עד רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו ( ראו, בין רבים: ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993); ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (4.4.12); ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (26.8.12); יעקב קדמי, על הראיות: הדין בראי הפסיקה חלק רביעי, עמ' 1892-1891 (2009)). בענייננו, התובע נשאל על שום מה לא זימן את מוטי למתן עדות והשיב, כך: "מוטי הוא איש מאד מאד חולה שהוא מגיע למצבים שלא יכול ללכת, לא יוצא מהבית חודשים. לא אטריד אותו. תשאל את חיים מה המצב שלו." ( ראו פרוטוקול מיום 17.9.18, עמ' 6 ש' 10-12). לא מצאתי, בנסיבות העניין, כי הסבר זה, די בו. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה שבכתב ההגנה טען הנתבע, כי לאחר התקרית בין הצדדים מיהר התובע להסתיר את נשקו בביתו של מוטי קודם שהגיעו השוטרים למקום. אי הבאתו של מוטי פועלת, אם כן, לחובתו של התובע ומחזקת את ראיות הנתבע, מה גם שגרסת הנתבע עולה בקנה אחד עם תוכן דו"ח הפעולה של מוקד 100, שכן מהדו"ח האמור עולה, כי תחילה דיווח הנתבע על רכב חוסם, שבעליו אינו ידוע לו, ורק מאוחר יותר דיווח על האיום מצד הנתבע. עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה, כי המדובר בעלילה של הנתבע על התובע.

נקודת המוצא לדיון, הינה, אם כן, כי הנתבע כלל לא ידע מיהו בעל הרכב אשר חסם את המעבר עת התקשר למוקד 100, ומכאן שההנחה כי הנתבע ביקש להרע לתובע, נשמטת. כאמור, לאחר קבלת הדיווח למוקד 100, יצא התובע אל הרחוב ואז החל העימות בין הצדדים. יש להניח, כי לאחר קבלת הפנייה ממוקד 100 התובע יצא החוצה כשהוא נסער, ויש להניח, לכל הפחות, כי הטונים היו גבוהים וצורמים משני הצדדים. יוער בעניין זה, כי מעסיקו של התובע, מר סנדלון, הרוחש לתובע הערכה רבה, כפי שעולה מעדותו, אישר בהגינותו, כי ראה בעבר את התובע " יוצא מהכלים" (ראו פרוטוקול מיום 17.9.18, עמ' 9 ש' 29-30), וכי התובע נוטה לפעמים להיות " חם מזג" (שם, עמ' 9 ש' 36 עד עמ' 10 ש' 3).

על שקרה לאחר הגשת התלונה הראשונית למוקד, העיד הנתבע לפני, כך ( פרוטוקול הדיון מיום 17.9.18, בעמ' 13 ש' 14-28):
".. גיורא החנה את הרכב מול הכניסה, מול היציאה של החניה שלי. ברגע שמישהו מחנה את הרכב מול כניסה לחניה מי שרוצה לצאת לא יכול לצאת, הרחוב צר, אי אפשר לתמרן, לכן ביקשתי מאשתי שתצא, קראנו למוטי ולא היתה תגובה. אשתי החלה ללכת בין הבתים לנסות לאתר את בעל הרכב. היא התרגזה. אמרתי לה שתתקשר למשטרה והם יאתרו את בעל הרכב. ואז יצא גיורא, שאל מה הבעיה, הוא התרגז שהתקשרתי למשטרה כדי לאתר את בעל הרכב. עד אותו רגע שלא התחיל לנבל את הפה, הייתי באלם, נכון שיש עימותים אבל אף אחד לא מגיע לרמה כמו שהוא הגיע. אמרתי לו דברים, היה בינינו דין ודברים, הוא ניבל את הפה, לא קיללתי בהתחלה, הייתי בהלם שהוא בא לתקוף אותי, הגיע לעבר הרכב, עצרתי את עצמי, ישבתי ברכב ואיך שהתובע יצא, כשהבן שלי היה מאחור, הוא פתח את השער ויצא החוצה שאל מה הבעיה, אמרתי אתה לא רואה שאנחנו מתקשרים ומנסים לדעת מי בעל הרכב, הוא החליט לא לצאת רק אחרי שהתקשרו אליו מהמשטרה, ביקשתי ממנו שיזיז את הרכב, הוא התחיל אז לנבל את הפה, מי אתה שתתקשר למשטרה.. יש לנו אירועים ברחוב.. פעם ראשונה שאני מבקש ממישהו בצורה יפה, בלי קללות, ואני שומע ניבולי פה, קללות, איומים. איך שזה הגיע למצב של כנס לרכב לפני שאני מחסל אותך ושם יד על הנשק, חייגתי למשטרה אמרתי מה הוא עשה והם שלחו 2 ניידות. כשהוא ראה שאני מתקשר למשטרה הוא נכנס לבית של מוטי. אני עד היום בדעה שכן היה לו נשק, הוא רץ לבית של מוטי ולא יצא. הגיעו שוטרים, אחד נכנס להוציא אותו מהבית את גיורא, אז לא הכרתי את גיורא, גלעד נכנס איתי הביתה והוא רשם את פרטי האירוע, תוך שאני מספר לו את מה שהיה והאיום והקללות, חיים נכנס. חיים ואני בקשרים מאד טובים, מכירים תקופה ארוכה, החלטתי לרדת מהסיפור הזה. אם זה לא היה חיים לא הייתי יורד מהסיפור. חיים אמר לי שזה יפריע לו עבודה, בפרנסה ועוד כמה דברים שאני לא רוצה להגיד..".

עיון בדו"ח הפעולה ממוקד 100 מעלה, כי הנתבע ניסה לדייק בדברים שייחס לתובע ולא להפריז בחומרתם. הנתבע הדגיש בפני המוקדן, כי התובע לא שלף לעברו את הנשק והסביר כי הנתבע אך הניח את ידו על הנשק, ואיים עליו, וכפי שנרשם בדו"ח הפעולה: "הוא לא איים עם הנשק, יש לו נשק בכיס והוא החזיק אותו." הנתבע אף ציין, כי האירועים הם במסגרת סכסוך על רקע חסימת התובע עם רכבו את המעבר ברחוב מגוריו של הנתבע. יוער, כי העובדה שהנתבע מצא לנכון לציין כי איום התובע כלפיו בוצע על רקע זה, אינה מתיישבת עם הטענה כי המדובר בעלילה של הנתבע על התובע, כנטען. התובע טוען, כי הנתבע ביקש לתקן את גרסתו במוקד 100 בדיעבד, לאחר שהבין כי התובע אינו נושא נשק. אלא שפער הזמנים בין הקריאות הוא כה קצר, כשתי דקות לערך, כך שהאמור אינו אפשרי בעיני .

את גרסת הנתבע, כי פנה למוקד 100 היות שחשש לשלומו הפיזי לאחר שהתובע, אשר ניבל את פיו וקילל, אמר לו " כנס לרכב לפני שאני מחסל אותך" תוך ששם ידו על נשקו ( בפרוטוקול בעמ' 13, ש' 17-28), מצאתי כנה ואמתית. מאחר שנשמט הבסיס תחת הטענה, כי הנתבע ביקש להרע לתובע ומאחר שכלל לא הוכח כי הנתבע הכיר את התובע והיה מודע לתחום עיסוקו, הרי שגם אין כל הסבר הגיוני לעובדה שהנתבע דיווח כי התובע הניח ידו על נשק, זולת כי בכך האמין באמת ובתמים. יתרה מכך, גם בחינה אובייקטיבית של ההתרחשות שהולידה את הפנייה למוקד 100 מלמדת, כי התקיימו נסיבות שביססו קיומו של חשד סביר שהצדיק את הפנייה, וכי היא אינה חורגת מתחום הסביר ביחס לאזרח הניצב בפני נסיבות דומות, וכלשון כבוד השופט י' עמית, תאמה היא את " סבירות החשד". הפנייה למוקד 100, אם כן, כפי העולה מהראיות שבפני, לא חרגה מתחום הסביר, מה גם שבסופו של דבר הנתבע חזר בו מכוונתו להגיש תלונה למשטרה כנגד התובע ( ראו לעניין זה גם את עדותו של מר חיים רוזנבלט, שכנו של הנתבע ומי ששידל את האחרון לחזור בו מהגשת התלונה כנגד התובע: פרוטוקול הדיון מיום 17.9.18, עמ' 11 ש' 4-9).

הנה כי כן, בנסיבות כפי שהוכחו בפני, ובהתאם לסעיף 16( א) לחוק איסור לשון הרע, עומדת לנתבע החזקה הקבועה בסעיף 16( א) לחוק איסור לשון הרע, לפיה: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

ב"כ התובע הדגיש בסיכומיו את העובדה שבסופו של דבר, התובע, שכלל לא היה חמוש, שוחרר מתחנת המשטרה כבר באותו יום, בלא כלום. ברם, העובדה שבסופו של יום לא נמצא בחזקתו של התובע נשק אינה מעלה ואינה מורידה, משהוכח תום ליבו של הנתבע ואמונתו באמינות תלונתו; ודוק. בעניין ריימר קבע כבוד השופט א' ברק, כי הגנת תום הלב תחול גם מקום שבו אדם מאמין כי הנילון ביצע עבירה, אף אם אמונתו מוטעית היא. יתר על כן, כבוד השופט ברק הדגיש בפסק דינו, כי הדברים אמורים גם בתלונה שהוגשה מתוך כוונה לפגוע בנילון, מתוך מה שהוא כינה " מוטיב מרושע". זאת, מאחר ש"לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק" (שם, בעמ' 149. ראו גם עניין שטרית, עמ' 391-392). בהתאם לכך, הקביעה כי תלונה הוגשה בחוסר תום לב צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, שבהם אין ספק כי המתלונן יודע שתלונתו אינה אמת. כאמור לעיל, אין זה המקרה שלפניי. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה שבסופו של דבר בחר הנתבע שלא להגיש תלונה, כך שהדברים לא נבדקו לעומקם.

משקבעתי כי הוכח תום ליבו של הנתבע ואמונתו באמינות תלונתו, ומשלא הוכח בפני על ידי התובע, כי מדובר היה בתלונת שווא שאינה אמת, ואף לא הוכח על ידו כי הוגשה כנגדו בזדון, ומשלא ניתן ללמוד מעצם שחרורו בלא כלום מהתחנה על העדר תום ליבו של הנתבע, אני פוסקת כי הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(8) ו-16(א) לחוק איסור לשון הרע עומדת לזכות הנתבע ודוחה את התביעה בגין עוולת לשון הרע.

4.ג. העוולות מכוח פקודת הנזיקין
כאמור לעיל, התביעה דנן מבוססת גם על עוולת הנגישה שבסעיף 60 לפקודת הנזיקין ועל עוולת הרשלנות. אף שנראה כי טענה זו נזנחה על ידי התובע בסיכומיו, אתייחס להלן בקצרה גם לעילות תביעה אלו.

סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". (ההדגשה לעיל שלי – מ' ב').

כפי שעולה מהסיפא של סעיף 60 לפקודת הנזיקין, לא ניתן להגיש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה נגדו בהליכים. הוראה זו פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר " בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת" מידע כוזב לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, היות ומסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות והנזק שנגרם לו בעטיים, וזאת בשל החובה המוטלת על הרשות להעריך את המידע שנמסר לה: "החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על-פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות" (ראו בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז 653, 659 (21.11.93))

כאמור, בענייננו, בעקבות פניית הנתבע למוקד 100, החליטה המשטרה לעכב את התובע בתחנת המשטרה. בנסיבות בהן הוגשה התלונה לרשות מוסמכת כדין, נותק הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה לבין חקירת המשטרה בעקבותיה, והנזק שיכול כי נגרם בעטיה.

המסקנה היא, כי דינה של התביעה להידחות גם בגין עוולת הנגישה.

כאמור, התובע ביסס תביעתו גם על עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין. כפי שיובהר להלן, דין התביעה להידחות אף בעילה זו;

על פניו, נראה כי טעמי מדיניות מחייבים, כי כאשר אין מקום לקבל את תביעת התובע לפי העוולה הפרטיקולארית שמכוחה תבע, היא עוולת לשון הרע, הרי שיש לדחות את התביעה גם בגין עוולת הסל של רשלנות ( ראו והשוו: ע"א 243/83 ‏ ‎עיריית ירושלים‎ ‎נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128-123 (1985); ע"א 558/84 ‏‎ כרמלי‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 (1987)). מכל מקום, ואף אם אתעלם מהאמור, נראה כי לכל הפחות השיקולים שנזכרו לעיל באשר לאופן יישום הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע יפים גם בקביעת סטנדרט ההתנהגות הסביר במקרה של הגשת תלונה על ידי האזרח לרשות חוקרת מוסמכת, שרק חריגה ממנו תהווה התרשלות. כאמור, התלונה בענייננו הוגשה למוקד 100 והיא לא ניתנה על דרך ההפרזה, קל וחומר שלא על דרך ההטעיה ו/או מסירת תלונת שקר. הנתבע האמין באמיתות תוכן התלונה בעת הגשתה, כאשר תוכנה לא חרג מהמתחם הסביר בנסיבות העניין.

בנסיבות אלו, דין התביעה מכוח עוולת הרשלנות להידחות.

לפני סיום אציין, כי ניתן, אמנם, להבין ללב התובע נוכח הפגיעה שחש עקב עיכובו בתחנת המשטרה, בחשד לאיום בנשק. זאת, במיוחד לאור עברו הביטחוני ובנסיבות שבהן שוטרי התחנה הכירו אותו מעבודתו כקצין ביטחון בעירייה. אולם, במסגרת דיני לשון הרע, על מערכת השיקולים והאיזונים הכרוכה בהם בין אינטרסים לגיטימיים נוגדים, עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, ומשכך דין התביעה נגדו להידחות.

5. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל , התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בגין זימון העד מטעמו, בסך 400 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. סכומים אלה ישולמו לנתבע תוך 30 ימים, אחרת יישאו תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ט, 20 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: גיורא לוי
נתבע: דן מדר
שופט :
עורכי דין: