ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנורה מבטחים פנסיה בע"מ נגד מועצה אזורית אל-בטוף :

לפני:

כבוד השופטת הבכירה ורד שפר
נציג ציבור (עובדים) מר אברהם אלוק
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב בראל

התובעת
מנורה מבטחים פנסיה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד מתן דביר

-

הנתבעת
מועצה אזורית אל-בטוף
ע"י ב"כ: עו"ד תמים עבד אל חלים

פסק דין

1. התובעת הינה חברה פרטית לניהול קרנות פנסיה, שהיא "חברה מנהלת" כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) התשס"ה -2005 ובתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תשלומים לקופות גמל) תשע"ד 2014 , והיא מנהלת בנאמנות את קרן הפנסיה "מבטחים החדשה" (להלן: "קרן הפנסיה"), וכן קופת גמל לפיצויים ולתגמולים (להלן: " קופת הגמל").

הנתבעת הנה רשות מקומית אשר העסיקה בתקופות מושא התביעה עובדים אשר היו חברים בקופת הגמל ובקרן הפנסיה.

מושא תביעה זו הינן הפרשות דמי גמולים שהיה על הנתבעת להעביר בעבור עובדיה, בהתאם לרשימות גבייה שהועברו על ידיה לנתבעת, בגין חודשי העבודה מרס 2012 עד מאי 2013 (בגין גמל) ומרס 2012 עד לחודש ספטמבר 2013(פנסיה).
דמי גמולים אלה, שהתחייבו מרשימות הגבייה שהעבירה הנתבעת עצמה, לא שולמו עד למועד הגשת התביעה, מועד בו עמדה יתרת החוב שיוחסה לנתבעת על סך של 1,755,190 ₪.

2. כשנתיים לאחר הגשת התביעה, ובעקבות ניהול מגעים בין הצדדים, שולם ע"י הנתבעת לתובעת סך של 1,500,000 ₪.
בעקבות זאת העמידה התובעת את חובה של הנתבעת נכון ליום 22/05/16 על הסך של 494,270 ₪, כאשר מתוכו חוב במונחי קרן בגין אי תשלום דמי גמולים בסך של 176,671 ₪, וחוב ריבית פיגורים בסך של 317,599 ₪ (להלן: " החוב המעודכן").

על יתרת חוב זו ניטשת כעת המחלוקת בין הצדדים.

יוער כי לאחר ניסיונות שכשלו, להגיע להסדר בכל הנוגע לחוב המעודכן, נקבע התיק לשמיעת הוכחות, הוגשו תצהיר עדות ראשית - מטעם התובעת הוגש תצהירה של הגב' אנסטסיה גולדרבישר , מנהלת צוות גביית חובות בתובעת, ומטעם הנתבעת מר חאלד עודה מנהל החשבונות הראשי בנתבעת, והם נחקרו על תצהיריהם.

3. תמצית טענותיה העיקריות של הנתבעת כנגד החוב המעודכן המיוחס לה –

א. יש להפחית את חובה של הנתבעת כלפי התובעת עקב תשלומים ששילמה הנתבעת ישירות לעובדיה העמיתים.
בהקשר זה הפנתה הנתבעת לכך שמהלך שנים עובר לתקופה מושא התביעה , כמו גם במהלכה ואף נכון למועד הדיון בתביעה עצמה, הייתה היא מצויה בקשיים כלכליים גדולים ובגירעונות כבדים, בעקבותיהם ננקטו בה הליכי הבראה קשים ומונה לה חשב מלווה.
בנסיבות אלה, כך טענה הנתבעת, עוכבו תשלומי שכר עבודה לעובדיה והועברו כספים באיחור לקרנות פנסיה קופות גמל וקרנות השתלמות.
על רקע זה, בחלק גדול מהמקרים, כאשר עובד פרש מעבודתו, שילמה לו הנתבעת ישירות בגין הפרשות שלא הופרשו או בגין פיצויי פיטורים.
חלק מהתשלומים ששולמו במסגרת זו נעשו מכוח פסקי דין שניתנו לטובת עובדים כנגד המועצה, ואף מכוח מימוש עיקולים שהוטלו על חשבונותיה לביצוע חלק מאותם פסקי דין.
לטענת הנתבעת, אם כן, יש לקזז מחובה את הסכומים ששולמו ישירות לעובדים, ואשר עומדים לפי טענת המצהיר מטעמה על סך 260,820 ₪.

ב. אין הצדקה, בנסיבות העניין, לקביעה שעל החוב המעודכן של הנתבעת תתווסף ריבית פיגורים ובעיקר לא שתתווסף ריבית פיגורים על ריבית הפיגורים.
אין חובה בדין לחייב מעסיק שהשתהה בהעברת כספים בריבית הפיגורים המקסימלית.
בנוסף, יש לראות את התובעת כמי שהתרשלה בגביית חובה של הנתבעת כלפיה, שכן למרות שהפיגור בהעברת דמי הגמולים מושא התביעה היה בגין התקופה שהחל מחודש מרס 2012, התביעה לבית הדין הוגשה רק בחודש נובמבר 2013.
אין זה הגיוני שבנסיבות אלה התובעת תקבל ריבית פיגורים בגין תקופה במהלכה היא עצמה השתהתה.

ג. הנתבעת טענה שסיבה נוספת לכך שאין זה מוצדק לגבות ממנה את הריבית המקסימלית הינה שהעובדים אינם נהנים מהריבית אשר מתפצלת בין עמיתי הקרן.

עוד ביקשה הנתבעת לקחת בחשבון לעניין הריבית את העובדה שהיא רשות מקומית ענייה ביותר, שקופתה ריקה , וחיובה בתשלום סכומים אלה עלול לגרום לה לעיכובים בתשלום שכר עובדיה .

ד. לבסוף, טענה הנתבעת שגם חישובי הריבית עצמם לא נכונים, וזאת בהסתמך על חוות דעת חשבונאית שקיבלה המועצה, ואשר צורפה לתצהיר שמטעמה, וזאת בעיקר משום שחישובי התובעת אינם לוקחים בחשבון תשלומים שביצעה הנתבעת.

נדון להלן בטיעוני הנתבעת בכל הנוגע לחוב המעודכן, ובמסגרת דיון זה נפרט את נימוקי התובעת לעניין כל טיעון בנפרד.

4. האם יש להפחית מהחוב המעודכן כספים ששילמה הנתבעת לעובדיה העמיתים במקום להעבירם לתובעת?

א. לטענת הנתבעת, כפי שהובאה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, הרי ש "בחלק גדול מהמקרים, כאשר עובד של המועצה פרש מעבודתו, המועצה שילמה לו ישירות בגין ההפרשות שלא הופרשו לקרנות ההשתלמות/פנסיה שלו, לרבות התובעת".
לתצהירו, צירף המצהיר מטעם הנתבעת טבלה מסכמת של העובדים שעל פי הנטען שולמו להם תשלומים במישרין (להלן: " הטבלה"), כאשר העמודה המסכמת בטבלה עומדת על סך של 260,820 ₪ , וכן סיכום עבור כל אחד מהעובדים האמורים, אשר הופק ממערכת תלושי השכר, שבו מופיעים התשלומים שעל פי הנטען שולמו לכל אחד מהעובדים הנכללים בטבלה, בחודש העבודה האחרון שלו.

המצהיר מטעם הנתבעת, שהחל לעבוד בשירותה רק בשנת 2013, נשאל האם הנתבעת הודיעה לתובעת ששילמה ישירות לעובדיה תשלומים כלשהם, ולא ידע להשיב מידיעה אישית כל תשובה שהיא, למעט האמירה שנדמה לו שראה מכתבים שכתב גזבר המועצה בעניין זה.

יוער, שעיון בטבלה מראה שחלק מהעובדים הנכללים בה סיימו עבודתם כבר בשנים 2004, 2005, 2007-2009, שנים רבות עובר לתקופה אליה מתייחסות רשימות הגבייה מושא התביעה.
בנוסף, ניתן לראות שבכל המסמכים שמתייחסים באופן פרטני לעובדים, מופיע רישום לפיו שולמו לעובדים "פיצויים" ; זאת, למרות שלפחות על פי הנטען בתצהיר – התשלומים שקיזוזם מבוקש הנם כאלה ש"שולמו ישירות לעובדים בגין ההפרשות שלא הופרשו לקרנות ההשתלמות /הפנסיה שלו".
לא ניתן ללמוד ממסמכים אלה (או מעיון בטבלה) האם מדובר בפיצויי פיטורים, או שמא מדובר בפיצוי בגין הפרשות שהופרשו בחסר (כנטען בתצהיר) ובמידה ואכן מדובר בפיצוי מהסוג השני – בהפרשות חסרות לאיזו קרן מדובר, קרן פנסיה, קרן השתלמות, או גורם אחר אליו הייתה הנתבעת אמורה להפריש כספים בגין העובד.

עוד יוער, שעובר לשנת 2013 נערכו לפחות שלושה הסכמי פריסה של חובותיה של הנתבעת לתובעת, והמצהיר מטעם הנתבעת לא ידע לומר האם במסגרת הסכמי הפריסה עדכנה הנתבעת את התובעת שישנם כספים ששולמו על ידיה ישירות לעובדים.

ב. נקדים את המאוחר ונאמר כי סבורים אנו שדי באמור לעיל כדי להצדיק קביעה שהנתבעת לא הוכיחה ששילמה בפועל לעובדיה תשלומים מסוימים כאלה או אחרים אותם ראוי ומוצדק להפחית מהתביעה בה עסקינן.
ראשית – הרישומים שמופיעים במערכת תלושי השכר אינם הוכחה לביצוע התשלומים הנקובים בהם בפועל. ככל שרצתה הנתבעת להוכיח ששילמה לעובדיה את הכספים הנטענים, היה עליה להציג אסמכתא להעברת הכספים לעובדים, ואין די באמירה כללית של המצהיר שמטעם הנתבעת, שהועברו כספים לעובדים בהעברות בנקאיות.
שנית – הרישום "פיצויים" אינו מסוים דיו, ולא ניתן להסיק ממנו שמלוא הסך המוגדר כ"פיצויים" משויך לפיצויי פיטורים, או להפרשות בחסר שהייתה אמורה הנתבעת להפריש לתובעת בגין אותו עובד, ודברים אלה יפים ביתר תוקף לאור האמור בתצהיר הנתבעת, בו נטען שהנוהג של העברת תשלומים במישרין לעובדים במקום להפרישם לתובעת, התייחס גם לכספים שאמורים היו להיות מועברים לקרנות אחרות.
שלישית, העובדים בגינם נזקפו החובות לא היו צד לדיון בבית הדין, לא הוזמנו להעיד, והנתבעת לא התיימרה לטעון שבביצוע התשלומים המדוברים הסכימו העובדים שהסכומים ששולמו יבואו לסילוק טענותיהם כלפי התובעת לפחות בגין סכומים אלה.
רביעית, נעיר כי לא נעלמה מעיננו טענת הנתבעת לפיה "הרשימה" שהגישה עונה על ההגדרה של "רשומה מוסדית" בהתאם לסעיפים 35-36 לפקודת הראיות.
טענה זו דינה להידחות.
סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971 קובע כהאי לישנא -
"רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) הייתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב".
בענייננו, הטבלה נערכה ע"י המצהיר מטעם הנתבעת, והיא מקווה ריכוז לכאורה של נתונים לצורך התביעה, ודאי שלא מדובר ברישום של אירוע שהמוסד נוהג לערכו בסמוך להתרחשותו.

ג. יש לומר שהנתבעת טענה כי לפחות במקרה של שניים מעובדיה הוגשו תביעות לבית הדין ומכוחן שולמו לתובעים כספים.
בדיקת טיעוניה בהקשר זה מראה כי לגבי אחד העובדים מר עומר באסם) נטען כי שולמו לו "בסופו של יום " פיצויים בסך של 22,521 ₪, אלא שגם לגביו לא הוכח תשלום הכספים ורק צורף תלוש בו רשומים שני תשלומים בגין פיצויים כאשר גם המצהיר מטעם הנתבעת לא ידע לומר האם אכן שולמו לו סכומים אלה.
בכל הנוגע לעובד השני, מדובר במר חטיב ראיד, שכיהן כראש המועצה הנתבעת, ולגביו ניתן פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, בו נרשם , בין היתר, כי 45,000 ₪ מתוך הסך לתשלום בפשרה הינו בגין "הפרשים פנסיוניים" (בעוד שבכתב התביעה נטען שהנתבעת הפרישה בחסר בגינו סך של מעל 120,000 ₪ ).
עוד נרשם בהסכם, כי הנתבעת לא תשלם את הסך שהוגדר כבא בגין הפרשים פנסיוניים, ככל שתוכיח שהיא מחויבת לשלמו מכוח תביעה שהוגשה נגדה ע"י מבטחים (שהיא התביעה מושא פסק דין זה).
ואכן, הנתבעת לא ביצעה את הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף, והעובד נקט בהליכי הוצל"פ, טענת "פרעתי " שניסתה לטעון מכוח ההתניה שצוטטה נדחתה, ומכוחם נגבה סך של 51,000 ₪, שנמוך מסכום פסק הדין, ולא ודאי שייזקף על חשבון החלק שאמור היה להיות מופרש לנתבעת.

ד. מכל מקום, ונוכח האמור לעיל, איננו סבורים שעלה בידי הנתבעת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולהוכיח כי יש לקזז סכומים כלשהם מהסך מושא התביעה.

ה. למעלה מן הצריך, נציין כי מקבלים אנו את עמדתה של התובעת בהיבט הנורמטיבי, לפיה יש למצוא טעם לפגם בעובדה שהנתבעת נטלה דרור לעצמה ושילמה (ככל ששילמה) כספים שהייתה אמורה להעביר לתובעת – במישרין לעובדים, באופן שקרוב לוודאי היה בו כדי לפגוע בזכויות העובדים ובחסכון הצבור שלהם בקרן הפנסיה ובקופת הגמל, וקל וחומר שיש לראות התנהלות זו בחומרה בהינתן שלא טרחה לעדכן את הנתבעת על כוונתה לעשות זאת, ורק המציאה לה בדיעבד את הרשימה הנטענת במסגרת ניהולה של תביעה זו.

5. הטענות הנוגעות לריבית הפיגורים –

א. יוזכר כי הנתבעת טענה, בהקשר זה, כי אין חובה בדין לחייב מעסיק שהשתהה בהעברת כספים - בריבית הפיגורים המקסימלית, וכי יש לראות את התובעת כמי שהשתהתה בגביית חובה של הנתבעת ועל כן לא יהא זה הגיוני שבנסיבות אלה התובעת תקבל ריבית פיגורים בגין תקופה במהלכה היא עצמה השתהתה, וודאי שלא ריבית פיגורים על ריבית הפיגורים.

ב. בענייננו רלבנטיות תקנה 20 ו – 22 ל תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) התשכ"ד 1964, אשר היו רלבנטיים בתקופה מושא התביעה, וזו לשונן –
"20. קופת גמל תקבל מהמעבידים רק סכומים כמפורט בתקנה 19(א) . התשלומים יתקבלו במזומנים בלבד ולא יאוחר מהמועד המוקדם מבין אלה (להלן – מועד התשלום):
(1) שבעה ימי עסקים מיום תשלום המשכורת החודשית לעובד;
(2) חמישה עשר ימים מתום החודש שבעדו על המעביד לשלם את המשכורת לעובד.
21...
22. לא שילם מעביד את תשלומיו הוא כאמור בתקנה 20 או לא העביר את תשלומי העמית-השכיר בזמנם כאמור בתקנה 21, תקבל הקופה על סכומים אלה מאת המעביד ריבית בשיעור שלא יפחת משיעור ריבית הפיגורים בשל איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית שמפרסם החשב הכללי של מדינת ישראל מזמן לזמן (להלן – ריבים הפיגורים);
הסכומים שיעביר המעביד בהתאם לתקנה זו ייזקפו תחילה לחשבון התשלומים שחב בהם המעביד ולבסוף לחשבון הריבית, ואולם ריבית פיגורים תחול גם על חוב ריבית. "

יצויין כי הסיפא של תקנה 22 הוספה רק בתיקון מ- 8.04 וקודם לכן לא צו ין בתקנה שגם על חוב הריבית תחול ריבית פיגורים . מכאן, שעצם התיקון מעיד על כוונת מחוקק המשנה לפיה גם הריבית תישא ריבית פיגורים.
מלשון תקנה 22 לתקנות עולה כי על איחור בהעברת תשלום לקרן ההשתלמות נקבע רף מינימלי שלא יפחת מריבית החשב הכללי. לשון התקנה ברורה. ריבית הפיגורים שנקבעה ע"י החשב הכללי בהתאם לתקנה 22 לתקנות , היא בבחינת הגבול התחתון של שיעור הריבית שיש להעניק לקופת גמל שעה שהמעביד מעביר אליה את התשלומים באיחור. [ראו - דברי בית הדין הארצי בעניין ע"ע 112/08 ש.ח.ן. כרמלי עבודות קבלנות בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין (מיום 17/5/09); ע"ע 357/06 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעו"ס בע"מ - מועצה מקומית פקיעין ואח' (מיום 9/6/09)] .

בהקשר זה יש להפנות גם לפסק דין שניתן לא מכבר על ידי בית הדין הארצי, העוסק בתביעה שהגישה התובעת, ואשר בקביעותיו יש כדי לדחות גם טענה נוספת של הנתבעת לפיה העובדים אינם נהנים מריבית הפיגורים.
בע"ע (ארצי ) 35888-11-15 מועצה מקומית מג'אר נ' מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (פורסם בנבו, 08.03.2017) אמר בית הדין הארצי בין היתר כך -
"בטענות המועצה לפיהן כספי ריבית הפיגורים אינם נצברים לזכות העמית, לא מצאנו ממש. לעניין זה נפנה להוראת סעיף 25 לתקנון מנורה בו נקבע כך: "25.א. כל מרכיבי דמי הגמולים, כאמור בתקנה 22, ישולמו לקרן על ידי המעסיק מדי חודש בחודשו, לא יאוחר מהמועד הקבוע בתקנות מס הכנסה. ב. איחר מעסיק בתשלום דמי גמולים, יהיה עליו להוסיף על דמי הגמולים ריבית פיגורים בשיעור שתקבע החברה בהתאם להוראות תקנות מס הכנסה, ומששילם את דמי הגמולים בצירוף אותה ריבית, תזקוף הקרן לסכום הצבור לזכות העמית את אותם הסכומים שהייתה זוקפת לסכום הצבור אילו הופקדו דמי הגמולים שהיה על המעסיק להפקיד בגין העמית במועדם, ואם נותרה יתרה עקב תשלום ריבית הפיגורים כאמור – תיכלל היתרה בנכסי הקרן. ג. לא שילם המעסיק את סכום החוב בגין דמי הגמולים בצירוף ריבית הפיגורים במלואו, תזקוף הקרן את הסכום ששילם המעסיק בהתאם להוראות ההסדר התחיקתי, ועל המעסיק יהא לשלם לקרן את יתרת סכום החוב האמור, שגם עליה מצטרפת ריבית הפיגורים שקבעה החברה. ד. כל עוד לא סילק המעסיק את סכום החוב במלואו, תהא החברה רשאית לתבוע מהמעסיק, בשם הקרן, ריבית, פיצויי הלנה ושיפוי בהתאם להוראות ההסדר התחיקתי.".

עיננו הרואות, אם כן, שהן הדין והן תקנונה של התובעת, קובעים את החיוב בריבית פיגורים.

אשר לטענה לפיה הנתבעת השתהתה בגביית החוב של הנתבעת –
אין אנו סבורים שעסקינן בשיהוי כבד משקל בהקשר בו עסקינן, שכן התביעה עצמה אמנם הוגשה בשלהי שנת 2013 בעוד שרשימות הגבייה מושא התביעה הן בגין התקופה שראשיתה במרס 2012, אולם מעבר לכך שהתובעת הפנתה שורה ארוכה של דרישות בכתב לנתבעת לעניין החוב הרי שלאורך השנים שקדמו להגשת התביעה נוהלו מגעים מתמשכים בין התובעת לנתבעת, ונקשרו לפחות שלושה הסכמים לפריסת חובות, כך שאין לומר שהתובעת שקטה על שמריה.
כך או כך, אין מדובר בטענה שראוי שתיטען מצד המועצה הנתבעת, שהיא זו שהתעכבה בהעברת הכספים, והמועדים שנקבעו בדין לעניין חובת הקרן לתבוע כספי הפרשות שאינם מועברים אליה (בתקנה 19א לחוק הגנת השכר) – באו להגן על העובדים העמיתים וודאי שלא על המעסיק שאינו מעביר את הכספים.

ג. אשר על כן דין טענות הנתבעת בדבר חיובה בריבית פיגורים – להידחות.

6. טענות הנתבעת לפיהן עצם חישוב חובה וחישוב הריביות – שגויים –

א. טענות אלה של הנתבעת מושתתות על חוות דעת חשבונאית שצורפה לתצהיר העד מטעמה.
נותן חוות הדעת לא התייצב בבית הדין להיחקר על חוות הדעת.

ב. זאת ועוד – מח קירת העד מטעם הנתבעת עלה כי אפילו לדידו נפלו טעויות בסיסיות בחוות הדעת.
בחקירתו בבית הדין, אישר שמספר הנחות בסיסיות בחוות הדעת אינן נכונות, דוגמת ההנחה שכל התשלומים וההעברות שעשתה הנתבעת עצמה מופיעות בכרטסת התובעת, שבחוות הדעת לא נלקחו בחשבון במלואם הסדרי הפריסה שנעשו בין התובעת לנתבעת ומכוחם שולמו תשלומים שונים, וכן שקיימת טעות יסודית בהנחה שהיה על המועצה להעביר את הכספים בכל חודש עד ה – 25 לחודש בעוד שאין חולק שהמועד הנכון הוא ה – 15 לחודש.

בנוסף, חוות הדעת הושתתה על טעות משפטית , שכן אליבא ד'עורך חוות הדעת יש ללמוד מהפסיקה שריבית פיגורים איננה נושאת ריבית פיגורים, בעוד שההפך הוא הנכון (ראו פסק הדין בעניין מועצה מקומית מג'אר שאוזכר לעיל, וכן ע"ע (ארצי ) 34755-11-10 קרן השתלמות למורים וגננות בע"מ - רשת גני ילדים (פורסם בנבו, 16.10.2012) , שם הדגיש בית הדין הארצי כי "קריאת סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה יחד עם תקנה 22 מובילה למסקנה, כי תקנה 22 כפשוטה מחייבת את המעביד בכובעו כנתבע גם בריבית פיגורים על ריבית הפיגורים.".

ואם באמור לעיל לא די, הרי שניכר שגם הנתבעת עצמה לא רחשה אמון גדול לחוות הדעת, שכן לאחר שחוות הדעת , בה נקבע שקיים חוב בשיעור של כמיליון ₪, שילמה הנתבעת לתובעת על חשבון חובה סך של 1,500,000 ₪.

ג. מעבר לאמור לעיל, צודקת הנתבעת שדווקא חישוביה, והדו"חות שהוגשו בבית הדין כמו גם הכרטסת שהיא מנהלת הם בגדר רשומה מוסדית , וכך נאמר לגבי הדו"חות מהסוג שהוגשו בענייננו, במקרה אחר שהתברר בבית דין זה - ק"ג (אזורי נצ') 3215/09 מנורה מבטחים פנסיה בע"מ - מועצה מקומית טורעאן (פורסם בנבו, 16.08.2011) -
"יש להתייחס לדוחות המפורטים שהגישה התובעת כאל רשומה מוסדית. בסעיף 35 לפקודת הראיות מוגדרת רשומה מוסדית כ"מסמך, לרבות פלט אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". "מוסד" מוגדר באותו סעיף כ"המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור." לפי סעיף 36 לפקודת הראיות רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה מקום בו מדובר בו המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו, ומקום בו דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה".

ד. מכל מקום, המסקנה היא כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את האמור בחישובי התובעת בדבר שיעור החוב והחוב המעודכן, ומתכונת חישובו.
אשר על כן יש לדחות טענותיה בעניין זה.

7. נותר עוד להידרש לטענות מצד הנתבעת המושתתות על מצבה הכלכלי הקשה, קופתה הריקה, מצויה בהליכי הבראה וחיובה בסכומים מושא התביעה, ובעיקר ריבית הפיגורים – עלול לפגוע בה בצורה קשה.
בהקשר זה ביקשה הנתבעת לטעון שלבית הדין מוקנה שיקול דעת לקבוע שהנתבעת לא תשלם ריבית פיגורים אלא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א 1961 בלבד, כפי שמוקנה לו שיקול דעת להפחית פיצויי הלנת שכר.

התובעת, מצידה, טענה כי היא מחויבת לגבות ריבית פיגורים, ואם לא תעשה כן, תהא צפויה לעיצום כספי עי הממונה מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל).

נאמר כי גם בהקשר זה מקבלים אנו את עמדת התובעת.
אכן, על פי ההלכה הפסוקה שכבר אוזכרה לעיל, ריבית הפיגורים הינה הגבול התחתון של שיעור הריבית שיש להעניק לקופת גמל שעה שהמעביד מעביר אליה תשלומים באיחור.
כמו כן, אכן על פי סעיף 86(יא)(3) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) תשס"ה 2005 נקבע כך -
(יא) היה לממונה יסוד סביר להניח כי חברה מנהלת הפרה הוראה מ תקנות קופות גמל, כמפורט להלן, רשאי הוא להטיל עליה עיצום כספי בסכום שהיה ניתן להטיל עליה לפי התוספת השנייה אילו הפרה הוראה המנויה בחלק א' לתוספת הראשונה, ויחולו לעניין זה ההוראות החלות על עיצום כספי לפי פרק ה': (1)... (2) ...
(3) לא גבתה ממעביד ריבית בשל איחור בהפקדה בהתאם להוראות תקנות 22 או 44(ג);.

משכך, אין בידינו לסייע לנתבעת בבקשתה להעמיד את ריבית הפיגורים שעליה לשלם על פי הדין על שיעור מופחת נוכח מצבה הכלכלי.

8. סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת, במובן זה שעל הנתבעת לשלם לתובעת את החוב המעודכן, בצירוף ריבית פיגורים מיום 22/05/16 ועד לתשלום המלא בפועל.
כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 18,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

9. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ח, (30 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור(עובדים)
מר אברהם אלוק

ורד שפר,
שופטת בכירה

נציג ציבור (מעסיקים)
מר יעקב בר-אל


מעורבים
תובע: מנורה מבטחים פנסיה בע"מ
נתבע: מועצה אזורית אל-בטוף
שופט :
עורכי דין: