ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נגד ועדת ערר מחוזית-מחוז תל אביב :

לפני
כבוד השופט שאול שוחט, סגן נשיא

העותרים

ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד יודפת כהן והראלה אברהם אוזן
(עת"מ 47726-01-18)

אברהם שלום חיים ויורשי פאני חיים ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד מרים דונין
(עת"מ 63004-01-18)

נגד

המשיבים

1. ועדת ערר מחוזית-מחוז תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד איריס גילבר
2. אמריקן וילג' - שותפות מוגבלת
ע"י ב"כ עו"ד אורי ימין
(שתיהן בעת"מ 47726-01-18 + 63004-01-18 )
3. אברהם חיים ויורשי פאני חיים
ע"י ב"כ עו"ד מרים דונין
(עת"מ 47726-01-18)
4. ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד יודפת כהן והראלה אברהם אוזן
(עת"מ 63004-01-18)

פסק דין

מטעמי נוחות ייקראו הצדדים לעתירות: "ועדה מקומית"; "ועדת ערר"; "וילאג'"; אברהם שלום חיים ואח': "הבעלים".

העובדות הצריכות לעניין

  1. עניינן של העתירות במגרש ריק בשטח של פחות מדונם, שנמצא בבעלות הבעלים ( להלן: "המגרש"), שגובל במגרש שבבעלות וילאג' אשר הקימה בו בית מגורים.
  2. על המגרש חלו, בזמנים שונים, שלוש תכניות מתאר: תכנית יפו B; תכנית 397 ותכנית 2606, בהתאם לסדר הכרונולוגי להלן:

א. תכנית יפו B מיום 1.6.1938 אשר סיווגה את המגרש תחת קטגוריית " מסחר" וקבעה את זכויות הבניה במקרקעין בסיווג זה עד כדי 50% לקומה בשטח המגרש, סה"כ 525% בניה.
ב. תכנית מפורטת 397 מיום 21.11.1968 שביטלה את תחולת הוראות תכנית יפו B בתחומה וסיווגה את השטחים הכלולים בה, כולל המגרש, תחת קטגוריית " מלאכה" עם אחוזי בניה שלא יעלו על 120%.
ג. תכנית מפורטת 2606 מיום 16.11.97 שמהווה, בין היתר, שינוי לשתי התכניות שקדמו לה, תוך ייעוד המגרש ל"אזור מגורים מיוחד".
* מכאן ולהלן: שלוש התכניות בסדר הכרונולוגי הנ"ל ייקראו: "יפו ב'"; "397"; "2606".

3. תכנית 2606, שהיא התכנית התקפה בענייננו, הגדירה בסעיף 9 שבה את מטרותיה; בסעיף 22 את " היחס לתכניות התקפות" כך שתכנית זו משנה את הוראות תכנית יפו ב' ואת תכנית 397; בסעיף 10 פירטה את ההוראות הנוגעות ל"אזור מגורים מיוחד" כאשר ס"ק 2( א) לסעיף 10 מפרט את אחוזי הבניה המותרים באופן הבא:

"2. אחוזי בניה ותכסית קרקע
אחוזי הבניה המרביים לשטחים העיקריים יהיו 120% משטח המגרש נטו"; הוסיפה וקבעה בסעיף 10(7), ביחס לתקפות תכנית יפו ב', כי: "למרות האמור לעיל בסעיפים 10.2-4 הוראות תכנית זו אינן משנות בתחומה (של תכנית זו ש' ש') את הוראות תכנית מפורטת יפו ב' לגבי זכויות בניה, גובה בניינים וקווי בניין. כל יתר הוראות תכנית זו תהיינה תקפות לגבי תכליות מותרות, מרתפים, קומת עמודים מפולשת וחניה כמצוין לעיל בסעיפים 10.1; 10.5; 10.6" .

4. א. אין מחלוקת, כך גם על דעת הצדדים כולם – בתחומי תכנית 2606 קיימים 3 סוגי מגרשים בייעוד מגורים מיוחד ובעלי יחס שונה מבחינת זכויות הבניה וגובה קווי הבינוי:

א. מגרש המצוי בתחומי תכנית 2606 בלבד. מגרש זה אינו, ומעולם לא היה, בתחומי תכנית יפו ב'.

ב. מגרש המצוי בתחום החפיפה של שלושת התכניות, אשר תכנית יפו ב' בוטלה לגביו בהתאם להוראות תכנית 397.

ג. מגרש המצוי בתחום החפיפה של תכנית 2606, קרי נמצא בתחום עליו חלה, עד לכניסתה לתוקף של תכנית 2606, תכנית יפו ב'.

ב. אין גם חולק, כי במגרש מהסוג הראשון חלות הוראות סעיפים 10.2-4 לתכנית 2606, והוראות תכנית יפו ב' אינן חלות לגביו. עוד אין חולק, כי במגרש מהסוג השלישי חל החריג הקבוע בסעיף 10(7) לתכנית 2606 לפיו, בכל הנוגע לזכויות הבניה וקווי הבניין וגובהו, תחולנה הוראות תכנית יפו ב'.

ג. המחלוקת היא לגבי מגרשים מהסוג השני – כמו המגרש נושא העתירה שנמנה עליהם ( ראו הודעת ב"כ הצדדים בעמ' 1 לפרוט') – האם חל לגביו החריג הקבוע בסעיף 10(7) – מה שיחזיר את זכויות הבניה העודפות שהיו בתכנית יפו ב' לגביו, עמדה בה תומכים הבעלים והועדה המקומית, או שלא, שאז זכויות הבניה בו יעמדו על 190% בלבד ( מכוח תכנית 2606), עמדה בה תומכים הועדה המחוזית ווילאג'.
במילים אחרות – האם החריג שבסעיף 10(7) מחיה את תכנית יפו ב' מחדש ומחיל אותה על כל התחום עליו חלה בעבר, לרבות בשטחים לגביהם ביטלה תכנית 397 את תכנית יפו ב' עובר לאישור תכנית 2606 – ביניהם המגרש נושא העתירה.

5. המחלוקת בין הצדדים התעוררה בעקבות אישורה של תכנית תא/מ"ק/3993, מטעם הבעלים שהוגשה על ידם לוועדה המקומית. וילאג', שהייתה בין המתנגדות לתכנית, עתרה נגד אישורה לוועדת ערר מחוזית. וועדת הערר, דחתה את הערר וקבעה, כי יש לפרש את הוראות תכנית 2606, בנוסחה המופקד, כמכוונת להחזיר ולהחיות את זכויות הבניה שהיו קיימים מכוח תכנית יפו ב' באותן חלקות שפורטו בסעיף 10(7) משסברה שהמגרש נמצא בחלקות אלו. התוצאה הייתה שאחוזי הבניה הועמדו במקום 190% על 525% בהתאם לתכנית יפו ב'.
על החלטה זו של ועדת הערר הגישה וילאג' עתירה מנהלית ( עת"מ 26012-02-15) שנדונה לפני כבוד השופטת צפת. העתירה התקבלה, בין היתר, מהטעם שוועדת הערר נדרשה לנוסחו המופקד של סעיף 10(7) בעוד שהיה עליה להידרש לנוסח המאושר, ש"הינו כללי יותר ונתון לפרשנות". המחלוקת הוחזרה לוועדת הערר לבחינה מחודשת.

6. בעקבות החלטת כבוד השופטת צפת, קיימה ועדת הערר, ביום 9.6.16, דיון מעמיק וקיבלה בסופו של יום את ההחלטה נושא העתירה. כך חזרה, אפוא, השאלה שבמחלוקת והונחה על שולחני. לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת נחזור ונציין את ההוראות הרלבנטיות של תכנית 2606 בנוסחה הנכון, המאושר; נגדיר שוב את המחלוקת; נפרט את החלטת ועדת הערר נושא העתירות; נבחן את טענות הצדדים ונכריע במחלוקת.

7. כזכור, תכנית 2606, אשר נכנסה לתוקפה ביום 16/11/1997, מהווה, בין היתר, שינוי לשתי התוכניות שקדמו לה, וייעדה את שטח המגרש ל"אזור מגורים מיוחד".
סעיף 9 לתוכנית מגדיר את מטרות התכנית ובהן:

"9. מטרת התוכנית: 1. להחיות את אזור שד' ירושלים במתחם למגורים ושמושים מעורבים ולחזק את שד' ירושלים כציר אורבני ייחודי, תוך שמירת אופי המרקם העירוני הקיים והשלמתו, וכן יצירת רצף עירוני בין חלקיה העתיקים של יפו ממערב ויתר שכונותיה הישנות והמתחדשות של תל אביב יפו מצפון וממזרח (מנשיה, נוה צדק, שבזי, פלורנטין והמושבה האמריקאית) ותוך הסדרת אזורי תעשיה ומלאכה הקיימים כחלק המזרחי של התוכנית לאורך רח' הרבי מבכרך, רח' עציון גבר ורח' 3316.
כל זאת על ידי:
קביעת אזורי מגורים לכ- 1,075 יח"ד, ותעשיה ומלאכה לכ- 75,000 מ"ר של בניה. קביעת תכליות, זכויות בניה והנחיות בניה בהם.
.....
....
2. לשנות בתחום התחולה של התוכנית את הוראות תוכנית בנין עיר יפו B, 250, 397, 452, 500 ו-1367 על שנוייהן, אשר אושרו למתן תוקף ופורסמו כחוק (להלן: "התוכניות הראשיות") כמפורט בסעיף 22 שלהלן "יחס לתוכניות תקפות".
סעיף 22 שעניינו "היחס לתוכניות התקפות" מדגיש שוב את האמור בסעיף 9(2):
"תוכנית זו משנה את הוראות התוכנית הבאות בתחומה על שינוייהן:
תוכנית בנין העיר "יפו B"...
....
תוכנית מפורטת מס' 397..."

סעיף 10 מפרט את ההוראות הנוגעות באשר ל"אזור מגורים מיוחד" כאשר סעיף קטן 2א. מפרט את אחוזי הבנייה המותרים באופן הבא:

"2. אחוזי בניה ותכסית קרקע
אחוזי הבנייה המרביים לשטחים העיקריים יהיו 190% משטח המגרש נטו".
סעיף קטן 7, מסייג את תחולתו של סעיף 10, וקובע הוראות ביחס לתקפות תכנית יפו B כדלקמן:
"7. תקפות תכנית יפו B:
למרות האמור לעיל בסעיפים 10.2-4 הוראות תוכנית זו אינן משנות בתחומה את הוראות תכנית מפורטת יפו B לגבי זכויות בניה, גובה בנינים וקווי בנין.
כל יתר הוראות תוכנית זו תהיינה תקפות לגבי תכליות מותרות, מרתפים, קומת עמודים מפולשת וחניה כמצויין לעיל בסעיפים 10.1, 10.5 10.6."

8. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בפרשנות חריג זה, ובשאלה האם בעניין זכויות הבנייה חלות הוראות תכנית יפו B (שבענייננו מגיעים ל-525%), כשם שחלו בעבר, מכח, הוראות תכנית 2606 ש"החייתה" אותה מחדש – גישת הבעלים והועדה המקומית; או שמא, הואיל ותוכנית 397 ביטלה את תכנית יפו B ביחס למגרש הנתון במפורש, והוראותיה עומדת בעינן, אזי אין להחיל את החריג אלא את הסעיף הכללי 10.2-4, המקנה זכויות בנייה של 190%, כגישת הועדה המקומית ווילאג'.

9. א. בהחלטתה, דחתה ועדת הערר את הפרשנות של הבעלים ושל הועדה המקומית לחריג שבסעיף 10(7) לתקנון התכנית וקבעה, כפי עמדתה של אמריקן וילג', כי "יש לתקן את הוראות תכנית 3993 ולקבוע כי זכויות הבניה, גובה הבניין וקווי הבניין יתאימו לאלה הקבועים בסעיפים 10(2)-10(4) להוראות תכנית 2606".

משמעות ההחלטה הינה כי זכויות הבניה במגרש יעמדו על 190% ולא על 525%.

ב. את החלטתה ביססה ועדת הערר על כללי הפרשנות של תכניות תוך מתן דגש ללשונה של תכנית 2606 ועל בחינת תכליתה, כמו גם על הליכי התכנון שהביאו לאישורה של תכנית זו.

ג. בהיבט הפרשני-לשוני קבעה ועדת הערר, כי הפרשנות של הבעלים והועדה המקומית מייתרת חלק נכבד מסעיפי התכנית (סעיפים 10.2-4 לתכנית) והשינוי שנעשה בהיגד "אינן משנות" שבסעיף 10(7) לתכנית מלמד, כי האמור בסעיף זה מתייחס למצב התקף, שאותו הוראות תכנית 2606 אינן משנות בקשר לזכויות הבניה, קווי הבניין וגובהו. לגישתה, מאחר שמטרות התכנית היו לשנות מצב תקף לגבי כל מגרש ומגרש, חיוני היה להוסיף את סעיף 10(7) במסגרתו הובהר, כי בנושאים מסוימים תכנית 2606 במגרש באזור מגורים מיוחד, אינה משנה מהמצב התקף ערב אישורה. משאין חולק כי במגרש, התכנית התקפה ערב אישור תכנית 2606 היתה תכנית 397, אשר ביטלה באופן מפורש את תכנית יפו ב', הרי שאין מקום לקבוע כי הוראותיה של זו, יפו ב', תימשכנה לחול על המגרש, שעה, שכאמור, הן לא חלו עליו ערב אישור התכנית. פרשנות זו מתבקשת, לדעת ועדת הערר, מלשון הוראת סעיף 10(7) באופן ברור ומפורש בוודאי באופן משתמע.

בהיבט הפרשני-תכליתי קבעה ועדת הערר, כי המטרה שעמדה מאחורי תכנית 2606 היתה שלא לפגוע באותם מגרשים שלגביהם היתה קיימת ותקפה, ערב אישור תכנית 2606, תכנית בניין שמטיבה זכויות בניה, קווי בניין וגובה, ולא ניתן לייחס לה כוונה לשפר זכויות בניה מקום שערב התכנית שיעורן היה נמוך יותר בשל תכנית תקפה אחרת שחלה עליהם.

את החיזוק למסקנתה מצאה ועדת הערר בשינוי שחל בנוסח סעיף 10(7), שינוי שהוכנס לתכנית בעקבות התנגדות מהנדס העיר לנוסח המופקד, שקבע את החריג בסעיף 10(7), לחלקות ספציפיות, ובהסבר שניתן על ידו לשינוי, הסבר שהתקבל על ידי הועדה המקומית, בעקבותיו אף שונה הנוסח לנוסח כללי יותר.

ועדת הערר אף נדרשה לשאלת הרצף התכנוני ולטענה כי במגרשים סמוכים, הזהים מבחינת הרצף התכנוני החל עליה למגרש נושא הערר, הותרו זכויות בניה וכו' בהתאם לתכנית יפו ב' וקבעה, כי אין הנדון דומה לראיה שעה שבחלקם עסקינן בבניינים לשימור ובחלקם לא הוצא בסופו של יום היתר בניה.

לסיכום מטעימה ועדת הערר – הוראות התכנית נושא המחלוקת הינן ברורות ומחייבות פרשנות אחת, זו שניתנה על ידה ואין מקום לתת משקל לפרשנות של הועדה המקומית שכן אנו לא במצב בו יש שני פירושים סבירים וראויים להוראות התכנית.

העתירה

טענות הבעלים והועדה המקומית

10. ועדת הערר לא הבחינה בין מגרשים הנמצאים בחלק הצפוני של תכנית 2606 לבין מגרשים הנמצאים בחלק הדרומי של התכנית. הבחנה זו, שראוי ונכון היה לעשותה, מובילה להחלת הוראות סעיפים 10.2-4 לתכנית 2606 רק על המגרשים בחלק הדרומי שלה, שמעולם לא היו בתחום תכנית יפו ב', ולהחלת החריג שבסעיף 10(7) על המגרשים בחלק הצפוני, ובכלל זה המגרש נושא העתירה. להבחנה זו גם היגיון תכנוני – החלק הצפוני של התכנית היה כולו בתחומה של תכנית יפו ב' ומבחינת הרצף התכנוני אין היגיון בהחרגת המגרש נושא העתירה ( כמו גם שלושה מגרשים נוספים בסמוך לו) מזכויות הבניה על פיה. הבחנה זו גם נותנת משמעות להוראות סעיפים 10.2-4 לתכנית, שוועדת הערר סברה כי הן מתייתרות נוכח הפרשנות של הוועדה המקומית, ולא היא! משכך, על בסיס הבחנה זו ולנוכח ההיגד בו נוקט סעיף 10(7) לפיו "למרות האמור לעיל בסעיפים 10.2-4 הוראות תכנית זו אינן משנות בתחומה את הוראות תכנית מפורטת יפו ב' לגבי זכויות בניה וכו'" יש לפרש הוראה זו כמכוונת לתחום חפיפה להבדיל מהמשכיות תחולה ולהחייאת תכנית יפו ב' גם בתחום שבוטלה לרבות המגרשים " באזור מגורים מיוחד" שנמצאים בתחום החפיפה בין שתי התכניות ובכלל זה המגרש נושא העתירה.

הועדה המקומית מוסיפה וטוענת, כי השינוי בין הנוסח המופקד לנוסח המאושר היה צריך להביא למסקנה אחרת שכן יש בו כדי לתמוך בפרשנותה שלה להוראה שבמחלוקת המהווה פרשנות סבירה וראויה שלא היה נכון להתערב בה. מסקנה זו נלמדת גם מההליכים שהתנהלו סביב התכניות מאז פרסומה ומהעובדה כי הועדה המקומית פעלה בהתאם לפרשנותה ביחס לשלושה מגרשים אחרים בתכנית שבהם רצף תכנוני דומה. כך או כך, לגישתם הפרשנות שלה לתכנית מובילה לפתרון המיטבי והראוי ביותר.

11. הועדה המחוזית ווילאג' – תמכו בפרשנותה של ועדת הערר להוראה שבמחלוקת. לגישתם, הפרשנות של ועדת הערר התבססה על כללי הפרשנות הראויים – ותואמת את לשונה ותכליתה של תכנית 2606 כמו גם את ההיגיון התכנוני שלה. לטענתם יש לדחות את טענת הבעלים והועדה המקומית בדבר ההבחנה בין החלק הדרומי לחלק הצפוני שאין לה זכר בתכנית; את המשמעות שמבקשים הבעלים והוועדה לייחס לשינויי הנוסח שנעשו בעקבות התנגדות מהנדס העיר; את הטענה בדבר מחויבותה של ועדת הערר לפרשנות הועדה המקומית ולמצער העדפתה של האחרונה משמדובר בשתי פרשנויות אפשריות; את הטענה להסתמכות, פגיעה במגרשים אחרים וטענות למעשה עשוי.

12. בדיון שהתקיים בעתירה חזרו הצדדים על טענותיהם, אף הרחיבו בהן.

דיון והכרעה

13. נפתח במושכלות ראשונים:
ועדת הערר הינה " מוסד תכנון" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק"), והינה אחד ממוסדות התכנון הנמנים בפרק ב' לחוק במסגרת תיקון מס' 43, כאשר בהקמתה ביקש המחוקק למצוא פתרון לעומס העבודה המוטל על הוועדות המחוזיות.
הערר על החלטת הועדה המקומית הוגש לוועדת הערר בהתאם להוראות סעיף 152 לחוק, וההחלטה, נושא עתירה זו, ניתנה על ידי ועדת הערר מכוח סמכותה לפי סעיף 12 ב לחוק.
ועדת הערר, בהיותה מוסד תכנון, מוסמכת ואף מחויבת לקבוע ממצאים תכנוניים. ועדת הערר הינה בעלת סמכות מקורית רחבת היקף לדון ולהחליט בסוגיות הנתונות להכרעת הועדה המקומית ואין היא מוגבלת לבחינת חוקיות וסבירות ההחלטה בלבד.

על עליונותה ההיררכית של ועדת הערר חזרו בתי המשפט לא אחת. כך למשל בעת"מ 43422-10-11 מ.מ.ש מלונות בוטיק בע"מ נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה חיפה ( פורסם בנבו 24.6.2012).

כלל הוא, מימים ימימה, כי רשות מנהלית, ככלל, איננה כפופה להחלטות קודמות וריבונית היא לשנות מהחלטותיה גם כאשר הן עוסקות באותו עניין ממש ( ר' דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 123/64 סאיסנאס טאני קליופי ואח' נ' הועדה המקומית לבניה ותכנון עיר, תל אביב יפו, פ"ד יח 533, 540; בג"ץ 9717/03 נעלה – עמותה להתיישבות בשומרון נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(6)97, בעמ' 102-101). כך ביחס לרשויות מנהליות בכלל, וכך בפרט כשעסקינן בועדת הערר, שהינה מוסד תכנון אשר איננה " צד" הנתפס על טענותיו בהליך כזה או אחר ( ר' למשל בג"ץ 18/82 חברה קדיש"א גחש"א ת"א נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב יפו, פ"ד לח(1) 701: "מותר לה לוועדת תכנון ובנייה גם לחזור בה מהחלטה קודמת, שכן עקרון " מעשה בית הדין" אינו חל על החלטות כאלה: רשות תכנון רשאית מבחינה עקרונית לשנות את דעתה, אם לטובת האזרח ואם לרעתו").

מכאן שיש לדחות את הטענות נגד ועדת הערר על כך שקיבלה החלטה אחרת בדיון המחודש, בוודאי משזה התקיים בעקבות פסק דין ( השופטת צפת), ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד תכנון שנכנס ממילא בנעלי הוועדה המקומית ורשאי להחליף את שיקול דעתה בשלו.

כך גם אין ממש בטענות להעדפת פרשנותה של הועדה המקומית, והעובדה כי עד כה נהגה לפיה, כשזו עומדת מול ועדת ערר; כך גם בנוגע לפסיקה המובאת בעתירתה של הוועדה המקומית, לפיה יש ליתן משקל לפירושה שלה כרשות מינהלית, שכן בענייננו הרשות המנהלית הרלבנטית, שהינה במדרג גבוה יותר, הינה ועדת הערר – ומשכך הפרשנות אותה היא מצאה לנכון כסבירה וראויה היא היא הפרשנות הנכונה שיש לתת לה " עדיפות". בהקשר זה נפנה לדברי בית המשפט בעת"מ 24428-01-18 כהן נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב ואח'; ניתן ביום 29.5.2018: "גם העובדה שועדת הערר ביטלה החלטה של ועדת המשנה, שאף היא רשות תכנונית מוסמכת ומקצועית לכל הדעות, אינה מצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטתה של ועדת הערר, ממש כשם שאם ערכאות הערעור מבטלות פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, אין הדבר מצדיק התערבות של ערכאת ערעור גבוהה יותר" (סעיף 31 לפסק הדין). קבלת טענות הבעלים והועדה המקומית בהיבט זה עומדת בניגוד להלכה לפיה ועדת הערר היא מוסד תכנון עליון שמוסמך ומחויב בנסיבות מסוימות להיכנס בנעלי הוועדה המקומית ולקבל החלטה, כשברור כי במדרג הנורמטיבי החלטתה של ועדת הערר היא המכריעה.

זאת ועוד, בשאלה פרשנית - כך הש' נאור בע"א 8797/99 אנדרמן ואח' נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 חיפה, פ"ד נו(2) 466, 475-474 - על בית המשפט לעניינים מנהליים לבחון את הפרשנות הראויה לאותו סעיף בחוק ואל לו לבחון אם פרשנות ועדות התכנון חורגת ממתחם הסבירות. כך נכתב: "אוסיף ואומר, כי השקפתי היא שבתי המשפט לערכאותיהם השונות הינם, לעולם, הפרשנים המוסמכים של הדין, לרבות תכניות בניין עיר שהן כאמור חיקוק....לאור האמור השאלה, לדעתי, איננה אם יש מקום להתערב בשיקול הדעת של ועדות התכנון בפרשנות התכנית. אל לנו לשאול אם החלטת ועדות התכנון שקבעו כי " הוסטל" הוא " מרפאה" חורגת ממתחם הסבירות. השאלה שעלינו להציג לעצמנו היא בפשטות, אם ה"הוסטל" הוא בגדר " מרפאה". השאלה הטעונה הכרעה היא מה פרשנותה הנכונה של התכנית החלה, וההכרעה בשאלה זו מסורה בידי בתי המשפט". השופט פוגלמן השלים את המהלך שהחלה בו השופטת נאור, לאור העובדה שהוראות תכנית בניין עיר מהוות חיקוק, וביצע הבחנה בין שני סוגי החלטות של מוסדות תכנון: החלטות בעניינים תכנוניים-מקצועיים והחלטות בעניין הפרשנות שיש ליתן להוראה בתכנית בניין עיר. כך נפסק:

"לעניין אמת המידה לביקורת שיפוטית על החלטותיהם של מוסדות התכנון יש להבחין בין שני סוגי החלטות: בעוד שעל החלטות בעניינים תכנוניים-מקצועיים המסורים לשיקול דעתן של רשויות התכנון תחול ביקורת שיפוטית התחומה לעילות ההתערבות במעשה המנהלי (בג"ץ 9485/08 עזרא נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים; 30.1.2012; עע"ם 9057/09 איגנר נ' בן נון; 20.10.2010), שונים הם פני הדברים ביחס לפרשנות של הוראה בתכנית; שכן בית המשפט הוא לעולם הפרשן המוסמך של דברי חקיקה, ותכניות מתאר בכללותם (עע"ם 241/12 ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום נ' פז בית זיקוק אשדוד בע"מ; 09.08.2012).
משכך, כשמדובר בפרשנות הוראה בתכנית בניין עיר, בית המשפט המנהלי לא יבחן אם פרשנות ועדת הערר היתה בלתי סבירה בעליל אלא יפרש את הוראת סעיף 10.7 לתקנון תכנית 2606 בעצמו ויגיע למסקנתו בדבר הפרשנות הראויה.

אמנם, במתן הפירוש בית המשפט לא יתעלם מהפירוש שנתנה הרשות המנהלית ( על הנימוקים לכך ראו י' זמיר, הסמכות המנהלית, חלק א', 224-223) ברם, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת הפירוש שהרשות המנהלית נתנה מקום שברור לבית המשפט כי הרשות נתנה פירוש מוטעה, בוודאי שעה שלחוק/לתכנית אין אלא פירוש אחד והרשות נתנה פירוש אחר. שונים הם פני הדברים כשלחוק/לתכנית ניתנים פירושים אחדים, שונים זה מזה, שכולם סבירים ואפשריים והרשות נקטה באחד מהם. מה יעשה אז בית המשפט? תשובה לכך מוצאים אנו בבג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מ(3) 529:

"כאשר באה לפני בית משפט שאלה פרשנית, על בית המשפט לפרשה על פי מיטב הבנתו. על בית המשפט להתחשב בפירוש שנתנו גורמי שלטון ( ועדה מוסמכת של הכנסת, רשות מוסמכת במסגרת הרשות המבצעת) להוראת החוק. אין לומר כלל, כי פירושם שלהם אינו רלבנטי ואין בו כדי להעלות או להוריד. נהפוך הוא: רשות שלטונית המופקדת על ביצועו של חוק מתמחה בו, יודעת יפה את כוחו ומגבלותיו, וערה למלוא הבעיות שכל פירוש אפשרי יעורר. על כן, על בית המשפט להטות אוזן לפירושה של הרשות המבצעת את החוק ולהערותיה. עם זאת, לאחר שבית המשפט עיין בפירושן של הרשויות השונות, עליו להכריע בפירוש הראוי, תוך שעליו לראות עצמו חופשי בבחירת הפירוש שנראה לו כפירוש הנותן ללשון החוק אותה משמעות המגשימה את תכליתו על פי תפיסתו של בית המשפט את מובן הלשון ומשמעות התכלית. עצם העובדה, שהפירוש של רשות השלטון הוא פירוש אפשרי, אינה מספקת, כדי שבית המשפט יאמץ אותו. על בית המשפט להשתכנע, כי הפירוש שניתן להוראת החוק על ידי רשות שלטונית אחרת הוא אכן הפירוש הראוי, כלומר הפירוש שבית המשפט היה נותן לו גם אילו הפירוש של הרשות השלטונית היה שונה... עליו ליתן אותו פירוש, שעל פי תפיסתו שלו והערכתו שלו מגשים בצורה הטובה ביותר את תכלית החוק על בסיס לשונו".

14. מן הכלל אל הפרט: נקודת המוצא בפרשנות תכנית מתאר, בדומה לפרשנות של דברי חקיקה, היא לשון התכנית, לה יש להעניק את המשמעות המקובלת והרגילה ( ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' מייזליק; 30.1.2006). נוסף על כך, מתפקידו של בית המשפט להתחקות אחר תכליתה של התכנית ולהעניק לה פרשנות המגשימה את מטרתה ( ע"א 9355/02 מדינת ישראל נ' ראשד, פ"ד נח(4) 406, 416).

לשון סעיף 10.7 לתכנית 2606 היא ברורה וחדה: "למרות האמור לעיל בסעיפים 10.2-4 הוראות תכנית זו אינן משנות בתחומה את הוראות תכנית מפורטת יפו B לגבי זכויות בניה, גובה בניינים וקווי בניין. כל יתר הוראות תכנית זו תהיינה תקפות לגבי תכליות מותרות, מרתפים, קומת עמודים מפולשת וחניה, כמצויין לעיל בסעיפים 10.1, 10.5, 10.6. "

הוראות סעיפים 10.2-4 לתכנית 2606, המחילות בתחום תחולתה של התכנית את ההוראה בדבר הגדלת אחוזי הבניה מ-120% ל-190% משטח המגרש נטו, לא תחולנה על מגרשים שהתכנית התקפה לגביהם, ערב אישורה של תכנית זו, הייתה תכנית יפו ב', גם אם מגרשים אלה נמצאים בתחום תחולתה של תכנית 2606. במגרשים אלה אחוזי הבניה, קווי הבניין והגובה יהיו על פי מה שהוענק בתכנית יפו ב'. ההיגד " תחום תחולתה" בו עשיתי שימוש הינו ההיגד בו נוקטת התכנית בסעיף 9, סעיף המטרות ס"ק(2) "לשנות בתחום התחולה של התכנית..." ומשזו המטרה ברור, כי השימוש שנעשה בסעיפים שלאחר מכן, לרבות סעיף 10(7) הנוקט בלשון "אינן משנות בתחומה", מכוונות לתחום תחולתה, קרי להמשכיות התחולה ולא לתחום החפיפה, כטענת הבעלים והוועדה המקומית.
משכך, פרשנות זו, עם כל ההבנה לעמדת הבעלים, מתחייבת היא בהיבט הלשוני. ראשית, כותרת הסעיף "תקפות תכנית יפו ב'" וכוונת ההחרגה הבאה לידי ביטוי בסעיף מבהירה, כי תכנית יפו ב', ככל שזו חלה על מגרשים בתחום תחולתה של תכנית 2606, עובר לאישורה של האחרונה, לא תשתנינה ותמשכה לחול עליהם. מן ההחרגה האמורה נלמדת בהכרח הגבלת ההחרגה לפיה מגרשים בתחום תחולתה ( חפיפה אם תרצו) של תכנית 2606, שתכנית יפו ב' לא חלה עליהם עובר לאישורה של האחרונה, אלא תכנית אחרת (397 למשל), לא תחולנה עליהם הוראות תכנית יפו ב' אלא התכנית האחרת שהייתה תקפה עובר למועד אישורה. רוצה לומר, הכותרת מלמדת, כי סעיף 10(7) נועד להחריג שטחים מסוימים עליהם חלה עד כה תכנית יפו ב' ושחופפים לשטחים בתכנית 2606 כך שתכנית יפו ב' תמשיך לחול עליהם. כך ולא מעבר לכך. הפרשנות הלשונית האחרת, אליה מכוונים הבעלים והוועדה המקומית אכן תייתר את הוראות סעיפים 10.2-4 לתכנית, העוסקות בהיקף זכויות הבניה וכו', שכן משמעותה היא שלתכנית 2606 אין תחולה בכלל המגרשים בייעוד מגורים מיוחד, גם אלה שנכללים בתחום תכנית יפו ב' וגם אלה שנכללו בעבר בתחום תכנית יפו ב'. על אלה וגם אלה תחול תכנית יפו ב'.

15. מודעים לבעייתיות הלשונית בקבלת פרשנותם מבקשים הבעלים והוועדה המקומית להבחין בין החלק הצפוני של תכנית 2606 לחלקה הדרומי. על פי הבחנה זו סעיפים 10.2-4 אינם מתייתרים משום תחולתם על החלק הדרומי שמעולם לא היה בתחומי תכנית יפו ב', מה שסולל את הדרך להחלת החריג על החלק הצפוני של התכנית שבתחומה נכלל המגרש נושא העתירה. משעה שוועדת הערר לא הבחינה כאמור והתייחסה לתכנית יפו ב' כחלה על כל הרצף התכנוני, הן הצפוני הן הדרומי, שגתה עובדתית, מה שהביא אותה לפרשנות המוטעית בדבר התייתרות סעיפים 10.2-4 לתכנית 2606.
אין בידי לקבל טענה זו.

ועדת הערר לא התייחסה לתכנית יפו ב' כתכנית שחלה על כל הרצף התכנוני, דרום וצפון גם יחד. ועדת הערר היא שחילקה את תחום הקו הכחול של התכנית לשלוש קטגוריות תוך הבחנה של סוגי המגרשים בייעוד מגורים מיוחד שבכל קטגוריה וקטגוריה:
מגרשים כאמור, שאינם ומעולם לא היו, בתחום תכנית יפו ב'.
מגרשים כאמור שהיו בזמן מן הזמנים בתחום תכנית יפו ב' וזו בוטלה ביחס אליהם בהתאם לתכנית 397.
מגרשים כאמור שנמצאים בתחום עליו חלה, ערב כניסתה לתוקף של תכנית 2606, תכנית יפו ב'.

צא ולמד, שאין מקום לייחס לוועדת הערר טעות עובדתית. החלק הדרומי שנמצא בקטגוריה א', על המגרשים שבו, חלות הוראות תכנית 2606; החלק הצפוני ( אליו מכוונים הבעלים והוועדה המקומית) שנמצא בקטגוריה ג' ועליו חלות הוראות תכנית יפו ב'; ובחפיפה בין השניים חלק מיוחד של מגרשים שלעת אישורה של תכנית 2606 לא חלה עליו תכנית יפו ב' אלא תכנית אחרת (397).

חלוקה זו של הועדה ( שהצדדים אינם חולקים עליה) מלמדת, כי היא לא התייחסה לתכנית יפו ב' כתכנית שחלה על כל הרצף התכנוני וקביעתה כי פרשנות הבעלים והוועדה המקומית מייתרת את הוראות סעיפים 10.2-4 לתכנית הינה שאלה פרשנית ולא עובדתית.

כך או כך, משמעות הוראת סעיף 10(7) הינה, פשוטה – במקום בו בתחום תכנית 2602 יש מגרשים, שלעת פרסומה של זו, חלה עליהם תכנית יפו ב', לא יחולו עליהם הוראות תכנית 2606. זו הפרשנות, לטעמי, ואין בלתה - ומכלל הן שומעים לאו - מגרשים ( בחלק הדרומי) שעליהם מעולם לא חלה תכנית יפו ב' ומגרשים שתכנית יפו ב' לא הייתה בתוקף לגביהם, ערב פרסומה, אלא תכנית אחרת, הם המגרשים שנמצאים בחפיפה, תחולנה הוראות התכנית. ואכן כדברי ועדת הערר:

"לו היתה כוונה כי בכלל המגרשים ביעוד מגורים מיוחד תחול תכנית יפו B או כי זו תחול בכלל המגרשים ביעוד מגורים מיוחד שנכללים או שנכללו בעבר בתחום תכנית יפו B הרי שכלל לא היה צורך בכללים הקבועים בסעיפים 10(2)-10(4) לתכנית, והדבר היה נקבע במפורש במסגרת סעיף 10.7 שלא היה חריג אלא היה הכלל למגרשים ביעוד מגורים מיוחד.
משנקבעו הוראות כלליות למגרשים ביעוד מגורים מיוחד, אנו סבורים כי יש בכך ללמד כי הוראת סעיף תקפות תכנית יפו B אינה מתייחסת לכל המגרשים בייעוד מגורים מיוחד בתחומה של תכנית 2606 אלא אך לאותם מגרשים אשר ערב אישור תכנית 2606, תכנית יפו B חלה עליהם".

16. חיזוק לפרשנות האמורה ניתן ללמוד משינוי הנוסח שבוצע בסעיף 10(7) כפי שהופיע בתכנית המופקדת לנוסח שבתכנית המאושרת, זה העומד לבחינה. בנוסח המופקד של תכנית 2606 תחולת הוראת תכנית יפו ב' יוחדה לחלקות ספציפיות:

"למרות האמור לעיל בסעיפים 10.2-4 הוראות תכנית זו אינן משנות את הוראות תכנית מפורטת יפו B בתחום גוש 7016 בחלקות 50, 49, 47, 45, 42, 41, 39, 19, 18, 17, 3, 2, 1. בתחום החלקות האמורות לעיל זכויות הבניה, גובה הבניינים וקווי הבניין יקבעו על פי תכנית מפורטת יפו B".
מהנדס העיר הגיש התנגדות לנוסח הסעיף המופקד במסגרתה טען כדלקמן:
"מאחר וכוונת תכנית זו לא היתה להקטין זכויות בניה בכלל, וביחס לתכנית יפו B בפרט, אלא לאפשר ולעודד פיתוח ויזמות, תוך הסדרת שימושי הקרקע המותרים למנוע מטרדים, ברצוננו לתקן את סעיף התקנון אשר מגדיר תחולת הזכויות על פי תב"ע יפו B ביחס לתכנית 2606 ( סעיף 10.7 בהוראות התכנית).
לאור האמור אנו מציעים לשנות את סעיף 10.7 בתקנון ובמקום האמור בו לקבוע כדלקמן: למרות האמור לעיל בסעיף 10.2-4, לגבי זכויות הבניה גובה הבניינים וקווי הבניין, בכל הנוגע למגרש בו סה"כ זכויות הבניה על פי הוראות תכנית מפורטת יפו B תהיינה גבוהות מהמצוין בהוראות שבסעיפים 10.2-4 דלעיל תקבענה הוראות תכנית מפורטת יפו B".

הטעם להתנגדות מהנדס העיר נעוץ במטרת התכנית – לא להביא להקטנת אחוזי בניה מקום שערב אישורה של התכנית חלו על מגרשים, בתחום תחולתה, זכויות בניה גדולות יותר מאלה המצוינות בסעיפים 10.2-4 שבתכנית, דוגמת זכויות הבניה בתכנית יפו ב'. במגרשים אלה, יהיו אחוזי בניה כפי שייקבעו בתכנית יפו ב'. השינוי בנוסח בא למנוע מצב בו קיים מגרש העונה למצב האמור ולא נמצא ברשימת החלקות שבנוסח המופקד.

הוועדה המחוזית קיבלה את ההתנגדות ובפרוטוקול הדיון שהתקיים לפניה ביום 19.11.16 נשמעו הדברים הבאים מפי הועדה המקומית:

"אשר להתנגדות מהנדס העיר המתייחסת למתחם נגה. בעקבות ההתנגדות שהוגשה לתב"ע תא/2606 נעשתה בדיקה נוספת של זכויות המוקנות ע"י התכנית המוצעת לעומת זכויות התכנית התקפה יפו B. מהבדיקה עולה כי בחלק מהמגרשים תכנית 2606 עלולה להפחית זכויות בניה יחסית לתכנית יפו B. מאחר וכוונת התכנית לא היתה להקטין זכויות בניה אלא לאפשר ולעודד פיתוח ויזמות, הועדה רוצה לתקן את סעיף התקנון אשר מגדיר את הזכויות על פי תב"ע יפו B ביחס לתכנית 2606 ( סעיף 10.7 בהוראות התכנית)".

דברים אלה, מדברים בעד עצמם. גם הועדה המקומית, שהסכימה לשינוי הנוסח, מכוונת ליחס שבין תכנית יפו ב' לתכנית 2606 כך שמקום שתכנית יפו ב' בתוקף, זכויות הבניה יהיו על פיה ולא על פי תכנית 2606. הועדה המקומית לא ביקשה להחיות את תכנית יפו ב' גם במגרשים לגביהם היא אינה בתוקף. אין ולא הייתה בקשה כזו.

זאת ועוד, אין מחלוקת שהחלקה בה נמצא המגרש נושא העתירה לא מנויה ברשימת החלקות שפורטו בנוסח המופקד. עמדה על כך כבוד השופטת צפת בפסק דינה בעת"מ ( ת"א) 25012-02-15 הנ"ל. מכך נלמד שהחלקות שפורטו בנוסח המופקד היו רק חלקות שתכנית יפו ב' חלה עליהן נכון למועד אישור התכנית. גם לא נטען לפניי אחרת. אילו נוסח זה היה נותר על כנו גם בתכנית המאושרת העתירה שלפניי לא הייתה באה לעולם. השינוי בנוסח לא הרחיב ולא ביקש להרחיב את הסייג שבסעיף 10(7) לתכנית 2606 על מגרשים שתכנית יפו ב' לא הייתה בתוקף לגביהם נכון למועד אישורה. הוא נועד למנוע הפחתה בזכויות הבניה בכל מגרש שתכנית יפו ב' היתה בתוקף כלפיו, ולשמר לגביהם את זכויות הבניה על פיה, שהן גבוהות יותר מאלו שבתכנית השינויים 2606 ( וראו שוב דברי הועדה המקומית בישיבת הועדה המחוזית מיום 19.11.16 שצוטטו לעיל).

עוד יש לזכור, כי סעיף 9(2), בהתייחס למטרות תכנית 2606 מבהיר, כי היא באה "לשנות בתחום תחולתה של התכנית הוראות תכנית בנין עיר יפו ב'... 397... כמפורט בסעיף 22 שלהלן: "יחס לתכנית תקפות" קרי " לשנות" להבדיל מלבטל לרבות שינוי תכנית 397, כשהשינוי ביחס למגרשים עליהם הייתה תכנית זו (397) בתוקף עד אישורה של תכנית 2606 היא הגדלת אחוזי הבניה מ-120% ל-190%. גם הרציונל שעמד מאחורי תכנית 2606 מכוון לכך. עמדה על כך ועדת הערר ואין לי אלא להסכים עמה:

"נבהיר כי הרציונל העומד בבסיס סעיף 10(7) לתכנית 2606, לפיו הועדה המקומית ואף המחוזית ראו לנגד עיניהם מצב בו במגרשים מסוימים בתכנית 2606 חלה קודם תכנית שמיטיבה בעניין זכויות בניה, גובה וקווי בניה ולא רצו לפגוע בזכויות בניה אלו, הוא הנותן כי במקרה בו עסקינן במגרשים עליהן חלה תכנית 397, אין מקום לפעול בהתאם לחריג שנקבע, שכן, תכנית 397 התירה זכויות בשיעור נמוך מזה שנקבע בתכנית 2606 ועל כן תכנית 2606 אינה פוגעת באותם מגרשים הכלולים בתכנית 397" – שכן מגדילה היא את אחוז הבנייה מ-120% ל-190%.

17. אשר להיגיון התכנוני – אין מניעה לקבוע זכויות שונות בחלקים שונים שבתחום תחולתה של תכנית, בפרט שעה שמדובר בתכנית שנועדה לשינוי מצב קיים. תכנית 2606 לא ראתה לפגוע בזכויות בניה שהיו קיימות, מזה עשרות שנים מכוח תכנית יפו ב', ערב אישורה ולכן מצאו להחריגן. אין חובה שהיגיון זה יחול גם על שטחים, שנכון לעת אישורה חלה עליהם תכנית 397, שביטלה לגביהם את תכנית יפו ב' והתירה לגביהם זכויות בניה בשיעור נמוך יותר מזה של תכנית 2606. לכן אישורה של תכנית 2606 לא פוגע במגרשים אלה אף מיטיב עמם משהעלה את אחוזי הבניה בכ-70%.

18. בטרם נחתום אדרש למספר טענות נוספות של הבעלים והוועדה המקומית:
א. פגיעה באינטרס ההסתמכות – לשיטתם, הם הסתמכו על החלטתה הראשונה של ועדת הערר, שבעקבותיה ניתנו היתרי בנייה בהתאם לפרשנות הועדה המקומית, ומכאן שהחלטתה השנייה של ועדת הערר פגעה באינטרס ההסתמכות שלהם.

כידוע, תורת ההשתק תחול " כאשר צד אחד הציג מצג מסוים בפני צד אחר, והצד שכלפיו הוצג המצג הסתמך עליו בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, עשוי הצד שהציג את המצג להיות מושתק מלהתכחש לו." (רע"א 4928/92 עזרא ואח' נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94, 100). משכך, היה על הבעלים והוועדה המקומית להוכיח, כי הם הסתמכו על החלטתה הראשונה של ועדת הערר בתום לב ובאופן סביר, וכתוצאה מכך מצבם אף השתנה לרעה ( ראו בהקשר זה ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, פסקה 32 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז; 14.07.2016). דא עקא, הועדה המקומית היא זו שפרסמה את תכנית 3993 על אף העובדה שהיא, כמו גם הבעלים, ידעו ואף לקחו חלק בעתירה המינהלית, שנדונה לפני השופטת צפת, שלימים הובילה את ועדת הערר להחליט אחרת. נראה, אפוא, כי הבעלים והוועדה המקומית לא יכולים להסתמך על ההחלטה הראשונה של ועדת הערר בתום לב ובאופן סביר. בהקשר זה ראוי להפנות אל דברי השופטת צפת בעתירה הראשונה, שם הועלתה טענת ההסתמכות על רקע פרשנות הועדה המקומית במקרים דומים בעבר: "שיקול זה, שכבודו במקומו מונח, איננו יכול לעמוד כשיקול יחידני, עת יש לתת את הדעת לפרשנות החוקית אשר עולה בקנה אחד עם הקבוע בתוכניות." (פסקה 45 לפסק דינה של השופטת צפת). זאת ועוד, אין חולק על עליונותה ההיררכית של ועדת הערר במדרג הנורמטיבי של מוסדות התכנון. אין לקבל את הטענה לפיה העובדה שעד כה הוועדה המקומית פירשה הוראה תכנונית ונהגה לפיה ( באופן שבו כיום ועדת הערר מוצאת כלא סביר ולא ראוי) די בה כדי לבכר את פרשנותה של הוועדה המקומית. מדובר במסקנה שמאיינת את עליונותה של ועדת הערר ואין לקבלה, בוודאי שלא בענייננו, על רקע ההליך הקודם, בו ועדת הערר נדרשה במפורש לדון מחדש בערר, ואף הובהר בפסק הדין ( הש' צפת) , כי אין לקבל נימוק זה של הוועדה המקומית.

ב. "מעשה עשוי" – לשיטתם, הבעלים השקיעו כספים רבים בפרויקט שלהם עד מועד החלטתה השנייה של ועדת הערר. משוועדת הערר החליטה בראשונה לאשר את תכנית 3993, בהתאם לפרשנות הוועדה המקומית, מדובר במעשה עשוי.

כלל ה"מעשה העשוי" גורס, כי "באופן רגיל לא יצווה בית-המשפט על עשיית דבר בניגוד לחוק לרבות הפרת חוזה המהווה מעשה בלתי-חוקי, או על עשיית דבר שביצועו נגמר בשלמותו או בחלקו המכריע." (בג"ץ 292/61 בית אריזה רחובות בע״מ ואח׳ נ' שר החקלאות ואח׳, פ"ד טז 20, 31). בענייננו, נהיר וברור, כי החלטת ועדת הערר השנייה תואמת את הדין, כפי שפורט לעיל, ובנוסף הבעלים והוועדה המקומית לא הוכיחו שביצוע הפרויקט נגמר בשלמות או בחלקו המכריע. זאת ועוד, הרציונל העומד מאחורי כלל המעשה העשוי הוא, כי "אין ליתן סעד שיפוטי בעניין שאינו ניתן לשינוי, או שקיים קושי מהותי לשנותו" (ר' עע"מ 2339/12 שוחט ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פסקה 51 לפסק דינו של השופט שהם (פורסם בנבו, 19.08.2013)). הבעלים והוועדה המקומית לא הוכיחו, כי פועלם של הבעלים הוביל לאי שינוי או לקיומו של קושי מהותי לשנות את ביצוע הפרויקט נושא עתירתם. הבעלים והוועדה המקומית גם לא הוכיחו באופן קונקרטי, כי נסיבותיהם מונעות השבת המצב לקדמותו טרם מתן החלטת ועדת הערר הראשונה, ועל כן, לא ניתן לומר, לטעמי, שאנו ב"מעשה עשוי" (רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' רואה-חשבון גבי טרבלסי, הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ (בהקפאת הליכים) ואח', פ"ד נז(5) 481, 489). אם לא די בכל אלה, נוסיף ונאמר, כי לתכנית 3993 ניתן תוקף טרם מתן פסק דינה של השופטת צפת ואף היא לא ראתה בכך משום מחסום לקבלת העתירה בחלקה והחזרת הדיון לוועדת הערר.

סוף דבר

19. שתי העתירות נדחות.
הבעלים ישלמו לוועדת הערר ולוילאג' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ לכל אחת. הוועדה המקומית תשלם לוועדת הערר ולוילאג' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ לכל אחת.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ח, 06 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט, סג"נ


מעורבים
תובע: ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב
נתבע: ועדת ערר מחוזית-מחוז תל אביב
שופט :
עורכי דין: