ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין KIDANE FILMON HAILAT נגד אורנה ואלה בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל
נציג ציבור (מעסיקים) מר אפרים שלייפר

התובע
KIDANE FILMON HAILAT
ע"י ב"כ עו"ד בנימין רובין
-
הנתבעות
1. אורנה ואלה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גליה מרום, עו"ד כנרת לביא

2. אורנה אגמון - נמחקה
3. אלה שיין - נמחקה

פסק דין

1. ביום 8.8.16 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעת 1, המסעדה בה עבד, וכנגד הנתבעות 2,3 תחת פיקוחן והנהלתן עבד.
התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, טוען כי עבד מ-1.3.15 ועד לפיטוריו לאלתר ביום 11.6.16, לאחר שבאפריל 2016 פנה לנתבעות 2,3 וביקש העלאת שכר וסורב, כשבמאי 2016 בסוף החודש, מסרה לו הנתבעת 2 כי החל ממאי 2016 יקבל ההעלאה המיוחלת.

מששולם שכרו ב-11.6.16, שם לבו כי השכר לא הועלה כמובטח. התובע פנה למר מתן, מנהל המסעדה, אך זה ביקש ממנו שידאג שהכל "יתקתק מהר".
התובע מסר שאינו יכול ואז מתן אמר לו שיזוז, "לך מפה אני אעשה את זה".

משראה, לא רק ששכרו לא הועלה כמובטח וכי מתן מתנכל לו ומנסה בכח תוך בריונות לגרום לעזיבתו, לא נותר לו אלא לסיים העסקתו, תוך התפטרות בדין מפוטר.
זה מקרה קלאסי, בו אין לדרוש ממנו ליתן הודעה מוקדמת, הגם שמסר באפריל לנתבעות 2,3 כי לא יוכל להמשיך לעבוד, ככל שלא יועלה שכרו.

התובע עבד 7 ימים בשבוע, כשקיבל יום מנוחה אקראי במהלך השבוע, במשמרות של 9-10 שעות, כאשר נדרש לעתים לעבוד גם 12-14 שעות.

נטען להרמת מסך למודל אחריות אישית.
שכרו עמד על 29 ₪ נטו, מיוני 2015 על 31 ₪ נטו ומדצמבר 2015 על 35 ₪ נטו.

לא נמסרה לו הודעה על תנאי עבודתו בשפה המובנת לו; לא נמסרו לו תלושי שכר כדין, אלא מפוברקים, המשקפים מצג שוא; על שכר היסוד הועמסו רכיבים פיקטיביים שונים.

החל מ-9.15 החלה הנתבעת לנכות "לפנסיה" (הושב לו בסיום העסקתו) .

היקף משרתו היה כמשרה מלאה.

התובע עתר לרכיבים שונים, וסה"כ 44,298 ₪.

2. בכתב הגנתן עתרו הנתבעות לסילוק על הסף של התביעה כנגד הנתבעות 2,3. יחסי עבודה התקיימו בין הנתבעת 1 לתובע.

מדובר במעסיק הגון והתביעה היא התגלמות חוסר תום לב, משעסקינן בעובד זר שהועסק 15.5 חודש וקיבל מלוא זכויותיו, כשזנח עבודתו באמצע יום העבודה.

נחתם הסכם עבודה עם התובע, בשפתו, תלושי השכר שקיבל מדי חודש תואמים את שעות עבודתו בפועל ואת שכרו לפי תנאי העבודה שסוכמו.

התובע נהג לאחֵר למשמרות ולעתים אף לא הגיע למשמרת, בלי לעדכן את מנהליו.

באפריל ביקש העלאה וסורב.
כשטען כי הובטח לו, נענה כי לא יעלה שכרו ואז בחר לא להגיע למשמרות ללא הודעה.
אח"כ חזר לעבודתו, הוזמן לשיחת הבהרה – אך לא הגיע אליה.
לאחר מספר ימים עזב המשמרת באמצע יום העבודה ולא שב.

התובע לא ענה לטלפונים (הוגשו מסרונים). בהתאם, ניכתה הנתבעת 1 חלף הודעה מוקדמת, ביצעה גמ"ח ושילמה כל זכויותיו.

הוכחשו טענותיו השונות והרכיבים שנתבעו ונטען כי עבד 5-6 ימים בשבוע, ומדי יום זכה להפסקה בת 75 דקות לפחות, הגם קיבל תשלום בגינה.

נטען לקיזוז תשלום יתר בהפסקות, שווי ארוחות וביטוח רפואי (סה"כ 21,487 ₪).
הנתבעות צירפו כל מסמכיהן להגנה.

3. ביום 23.3.17 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת תמר עציון פלץ:
התובע הסכים למחיקת הנתבעות 2-3 (להלן, נתייחס רק לנתבעת 1, " המסעדה" "הנתבעת" ).

התובע טען כי לא קיבל המסרונים ולאחר שהנתבעת 2 הציגה אותם בפניו בנייד שלה – אישר התובע כי מספר הפלאפון שלו הוא כפי שצויין, אך הכחיש קבלתם ועתר למתן צו איכון.

התובע אישר כי יש לו העתק טיוטת ההסכם, לא כתוב סכומים אבל במסמך שחתם היה כתוב 35, בסעיף 5.1.
באשר לסעיף 8, הבין שיש השלמה עבור ש"נ ושעות שבת, עכשיו אמר שזה כולל הכל.

הנתבעת 2 (להלן:"אגמון") הסבירה את אופן ההסכמה וחישוב השכר והתלוש:
שכר בסיס בחוזה, במכפלת שעות עבודה רגילות ; בתלוש מצוינות ש"נ (מתוכנת נוכחות שעוברת לתוכנת שכר) ותמריץ, כשהפנסיה וכל התנאים הסוציאליים מחושבים בהתאם.

ב-23.3.17, לאחר הדיון, הודיע התובע כי אכן התקבלו אצלו המסרונים שצורפו להגנה ומשכך, אין צורך בצו איכון.

התובע הגיש תצהיר ע"ר מטעמו, אליו צורפו תלושי השכר.
אגמון, ומי שהיתה הנתבעת 3 (להלן: "שיין") מנהלות ובעלות מניות בנתבעת, הגישו תצהיריהן.

ביום 25.6.18 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.
בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם.

4. ולהכרעתנו –

א. ראשית נבהיר כי לא נחה דעתנו מהתנהלות התובע, הן בחתימתו על תצהירו והן בעדותו בפנינו.
מתקשים אנו להבין באיזו שפה הוסבר לתובע תוכן תצהירו בטרם חתם עליו, ודאי כשערים אנו, פעמים רבות, לקושי של מתורגמנים באולם, במהלך עדות, לתרגם מילים שונות, רכיבים וכיוצ"ב.

כאן, אין בפנינו ולו באיזו שפה הוסבר לתובע תצהירו, ומה אכן הבין. די אם נפנה לרישא עדותו הראשית, כשנדרש ליותר מפעם/פעמיים להסבר האזהרה. כך אף אין להתעלם מפרק הזמן הנצרך לכך, כשספק אם במשך חצי שעה-שעה יש כדי להסביר 7 עמודים, ובתוכם: "מתנכל", "בריונות", "מיוחלת", "פברקו", "אקראי", וכיוצ"ב ( וברי לנו כי לא הוסברה כל מילה ומילה, שאחרת לדוגמא, לא היה נותר סעיף 7 רישא בניסוחו! (ודאי לא סעיפים 34-27 לתצהיר).
נזכיר כי ביה"ד חייב להיות משוכנע כי העדות הובנה ע"י העד, הן בתצהיר והן בעת חקירתו הנגדית.
לא זו אף זו, לפי ניסיוננו בהליכים השונים, עסקינן בעלות של מאות בודדות של שקלים (ולא שחלילה מזלזלים אנו בסכום כאמור), אך בכף השניה של המאזניים , מצוי ה ביטחון כי מבין עד את שנשאל ותשובתו מובנת אף היא!

ב. נדמה כי הדברים ברורים ומובנים מאליהם משתי דוגמאות נוספות:
בדיון המוקדם עתר התובע בהקשר למסרונים (שצורפו עוד להגנה) והתובע עצמו ציין כי יש לו בבית טיוטת הסכם שקיבל מהמזכירה, תוך שטען מה כתוב בו וכו'.

והנה, מייד לאחר הדיון המוקדם, מצא התובע להודיע כי חרף טענותיו בדיון המו קדם (ונפנה ל"השתלשלות" בעמ' 2 ש' 3-4 ואח"כ ש' 6-8) ניתן כבקשתו צו איכון למסרונים.
נכון נהג ב"כ התובע עת הודיע, באותו יום, כי אכן התקבלו המסרונים אצל התובע...

ומאידך, הגם ששמענו לראשונה ( ובניגוד לטענותיו בתביעה!) מהתובע בדיון המוקדם כי יש לו בבית עותק ההסכם – "תיקן" טענותיו בתצהירו ולא חזר על הטענה כי לא קיבל הודעה על תנאי עבודה, אלא טען כי ההודעה "שהוצגה" לא תואמת הרישום בתלושים ו"התעלם" מטענתו בתביעה (ס' 30) ; וברכיב הראשון שעתר לו בו עתר לפיצוי בסך 2,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה + תלושים שאינם ערוכים כדין – עתר לסך 2,500 ₪ (רק ברכיב התלושים).

נבהיר, כי הארותינו לעיל מקרינות אף על התרשמותנו ועל מהימנות גרסתו של התובע.
נציין כבר עתה כי לא שוכנענו מגרסת התובע כגרסה מהימנה כלל ועיקר (ולא רק לאור האמור לעיל). מנגד, עדויות אגמון ושיין היו מדוייקות, משכנעות ולא נסתרו.
נדון עתה ברכיבי התביעה השונים.

ג. הודעה על תנאי עבודה + תלושים כדין
נדחית טענת התובע כביכול, לא קיבל הודעה על תנאי עבודתו בשפה המובנת לו. ראוי להזכיר בהקשר זה , כי אם טען שתצהירו הוסבר לו והבינו, כשהוסבר לו בשפה העברית , וכשטע ן ברישא עדותו כי הוא מבין עברית – ודאי ו ודאי לא ראויה היתה טענתו זו שבתביעה.
הגם שההודעה צורפה להגנה – לא מצא התובע להציג ההסכם שקיבל, המצוי בביתו , וא ף לא טען בתצהירו את שטען בעדותו – כי קיבל 3 הסכמים ! התובע שטען כי קיבל 3 חוזים – אך לא טען, ולו לאחד בתביעתו, ממילא לא הציג ולו אחד. אלא שעולה מכך, כי קיבל הודעה על תנאי עבודה עם תחילת עבודתו ועם השינוי הקודם בשכרו, עוד טרם ההסכם מינואר 2016 שהוצג ע"י הנתבעת. מה שמתאים לגרסת הנתבעת (אגמון עמ' 17) לפיה העובד מקבל חוזה לעיונו, לביתו ולא תמיד חותם...

עיון בהודעה שצורפה להגנה מעלה כי נערכה בשפתו של התובע, כולא הפרטים ביחס לשכרו – אלא, שלטעמנו, בכך "מתאיינת" (לא רק טענתו כי לא קיבל הודעה על תנאי עבודה, בשפה המובנת לו) טענתו כי עסקינן בתלושי שכר מפוברקים, משצויינו בהם רכיבים שונים, כשחלוקתם במספר השעות מביא לתשלום בסך 35 נטו (בסיום יחסי העבודה).
עיון בהודעה (א' להגנה; נחתמה ע"י התובע ב-20.1.16) מלמד כי צויין במפורש כי שכר שעה הוא 27 ₪ נטו וכי בכל מקרה מתחייבת הנתבעת כי שכר שעה, בצירוף הבראה, נסיעות, ש"נ/שבת – נטו , לא יפחת מ -35 ₪ נטו.
עוד יש להבהיר – שכר שעתי, נטו, של 27 ₪ ב -1.2016 אף הוא, כשלעצמו, גבוה משכר המינימום כחוק.
עוד יש לציין כי צויין ב הודעה במפורש (סעיפים 12.1 – 12.2) כי כל שינוי/הבטחה – בטלים, אלא אם נעשו בכתב ונחתמו ע"י הצדדים.
עוד עולה מתלושי השכר כי מ-3.15 ועד כולל 5.15 קיבל התובע שכר של 25 ₪, מ-6.15 ועד סיום עבודתו (6.16) קיבל סך 27 ₪ לשעה.
בכל תלוש מופיעות ש"נ שעבד, יש רישום סה"כ שעות עבודה בחודש נתון והתעריף ששולם לש"נ הוא עפ"י האחוזים (מ-125% ועד כולל 200%).
ברוב התלושים שולם תמריץ שוטף, מה שמתאים לסעיף 8 להסכם, כך, כבר מתלוש יוני 2015 לעיתים בסכום מעט פחות מ- 35 ₪ נטו ולעיתים בסכום גבוה יותר ומשמעותית, כדוגמת תלוש 12.15 ואחריו.

בנסיבות אלה – נציין כי התובע טען לשכר בסך 29 ₪ נטו עד מאי 2015, 31 ₪ מיוני 2015 ו- 35 ₪ נטו מדצמבר 2015.
אין הוא טוען כי סוכם כך, לא שסוכם על שכר נטו ולא שסוכם על שכר מסוים כנטען לעיל.
ודאי כך, כשטען כי "במשך כל תקופת העסקתו" לא קיבל הודעה – מה שהוכח כלא נכון !
כך, מחשב הוא על בסיס טענתו את תלושי השכר – אך מתעלם מההודעה, ומכך כי מדובר על שכר מוסכם נטו ("בַּייד") לשעה ומכך, שככל שלא פחת שכרו (ברוטו) משכר המינימום, כולל רכיבי ש"נ וזכויות נלוות ששולמו – הרי אין בכך כל פגם, ודאי לא, כשש"נ שולמו, כאמור ב -% המקובלים.

בהתאם, אין בפנינו כי הנתבעת "הונתה" את התובע, או "פברקה" את תלושי שכרו, אלא, מדובר לטעמנו, בטענה בחות"ל של התובע!
בהתאם – ומשתלושי השכר מדו ייקים ומפורטים ומדובר בתשלומים כדין – נדחית התביעה ברכיב זה.

ד. הפסקת עבודה
טוען התובע כי בתחילת אפריל 2016 פנה למנהלות וביקש העלאת שכר – וסורב. בסוף החודש מסרה לו אגמון כי החל ממאי 2016 יקבל את ההעלאה המיוחלת (ובלא שציין מה ביקש...). ב- 11.6.16 , כשקיבל שכרו "שם לב" כי השכר לא הועלה כמובטח. בעקבות כך, פנה למתן – וזה אמר לו שיתקתק העבודה . התובע השיב "כי אינו יכול" וביקש ממתן "שיזוז כי מפריע לו לעשות את עבודתו" ובאותו רגע מתן מסר לו "לך מפה אני אעשה את זה". התובע ראה שלא רק שלא הועלה שכרו כמובטח וכי מתן מתנכל לו ומנסה בכוח תוך שימוש בבריונות לגרום לעזיבתו ולא נותרה לו ברירה אלא לסיים העסקתו, תוך התפטרות בדין פיטורין.
טוען התובע כי בהתאם לחוק הודעה מוקדמת ועפ"י הפסיקה, "בנסיבות קצוניות כמו במקרה שלנו בו מנוצל עובד ונרמסו זכויותיו" – זה מקרה קלסי בו אין לדרוש ממנו ליתן הודעה מוקדמת, מה גם שבאפריל מסר למנהלות כי לא יוכל להמשיך לעבוד בתנאים אלו , מאחר וצריך לפרנס משפחתו וכל עוד לא יעלה שכרו לא תשאר בידיו ברירה.
בתצהירו חזר התובע על הנטען.

הנתבעת טענה כי סוכם על שכר בסיס של 25 ₪ לשעה, שעלה אח"כ ל-27 ₪ לשעה וכן יקבל תשלום ש"נ שיעבוד, הבראה (מדי חודש) ונסיעות. כן סוכם כי במקרה שהשכר השעתי הנ"ל יפחת מ – 29 ₪ לשעה – תשולם השלמה כאמור ואח"כ , הועלה סכום ההשלמה מ-12.15 ועמד על 35 ₪.
במהלך אפריל לערך ביקש התובע העלאה נוספת בשכרו ונענה בשלילה אח"כ טען כי הובטחה לו העלאה – הובהר כי כזו לא הובטחה; התובע לא הגיע למשמרות שהיו קבועות לו ללא כל הודעה. כשחזר לעבודה הוזמן לשיחת הבהרה עם מנהל ות הנתבעת ולא הגיע. לאחר מספר ימים עזב במפתיע את המשמרת באמצע יום עבודה, ללא ה סבר ויותר לא שב. נסיון ליצור עמו קשר – לא צלח , כי לא השיב לטלפונים.
בתצהירה הסבירה אגמון את האופן בו סיכמה את תנאי העבודה וחזרה על טענות הנתבעת, תוך שהפנ תה לדו"ח הנוכחות לחודש יוני, ליום 15.6.15 , בו צוין כי התובע עבד עד 13:45, עת עזב בלי ליידע הממונה עליו, כי שלחה לו מסרון באנגלית למחרת – והתובע לא השיב ולא הגיע למשמרת , ואח"כ ב -21.6.16 – וגם עלי ו לא השיב.
אין חולק כי מתן לא העיד בפנינו, הגם שב"כ התובע הבהיר בדיון המוקדם כי יעי דוֹ מטעמו .
בפועל, לא שוכנענו כי מתן "פיטר" את התובע, שהרי עולה מתשובת התובע בח.נ. כי אמר לו שאינו יכול לעשות הכול ואז מתן אמר שהוא יעשה זאת, הוא ימשיך, שאם התובע לא עושה (את המטלות) – הוא יכול ללכת.
גם בדבריו אלה – לא מצאנו "התנכלות" ואף לא "בריונות" והעיקר – לא שמענו כי מתן פיטר את התובע!
כך או כך, גרסת התובע בתביעתו הייתה כי התפטר בדין פיטורין: הן משלא קיבל העלאה מובטחת והן לאור בריונות/התנכלות של מתן.
הבהרנו לעיל כי אין בפנינו הוכחה לבריונות או התנכלות, אלא התנהלות רגילה נורמלית במקום עבודה – מקום שמנהל מבקש מעובד לבצע עבודה (לעיתים בלחץ) והעובד, מטעמיו, משיב: "איני יכול" – אך טבע י כי המנהל "יכנס בנעליו" ויעשה את הנדרש באותה עת. בין זה לפיטורי ן, להתנכלות, או לבריונות – רחוקה הדרך.
הנה כי כן – לא שוכנענו בארוע הנטען , כמצדיק "התפטרות" . לכך נוסיף כי מענ יין דווקא שהתובע לא העיד מטעמו את עמר, אריתראי מנהל המטבח! (עמ' 6, שורות 20-22). ודאי כך, כשאך טבעי שמנהל המסעדה (מתן, כטענת התובע) "החליפו" ולא הסתייע במנהל המטבח...
לא בכדי הופנה לכך כי בתצהירו טען (ס' 2) כי האירוע עם מתן היה 4 ימים לפני שעזב – ואז משיב הוא כי אולי התבלבלו בתאריך, לא חשוב מתי, חשוב מה שהיה. זה היה ב-15.
איננו מקבלים טענה זו של התובע – גרסת התובע בתביעתו ובתצהירו הייתה כי האירוע שתיאר התרחש ב -11.6.16, כשראוי לציין כי חרף טענת הנתבעת בהגנתה לפיה התפטר וכי אין הגיון ברצף הזמנים שהוא מתאר בתביעתו וכי החליט לנטוש עבודתו ב-15.6.16 – חזר וטען כי פוטר לאלתר והן כי "לא נותר בפניי ברירה אלא לסיים את העסקתי" – אך כלל לא התייחס למועד שנטען בהגנה, מחד ומאידך, לדו"ח הנוכחות!
גם בתארו את שיחתו עם אגמון (ב"הנמקה" השניה להתפטרותו כביכול, ל"הודעה מוקדמת" שנתן ) מציין הוא כי אמר לה כי אם תוסיף לו כסף ימשיך לעבוד ואם לא, יעבוד עד סוף החודש. שוב משנה הוא גרסתו וטוען כי כך דיברו ב"חודש 3" (בתביעה, באפריל), ואז יומיים לפני סוף החודש אמרה לו "בסדר אין בעיה" (בלא שאמר על מה אמרה כך, ואף לא כמה ביקש ואף לא, ש"הסכימה" להעלות שכרו בחודש מאי) ואז חיכה 40 יום עד למשכורת ולא ראה שום דבר וגם דיבר עם שיין (שוב, גרסה חדשה) שאמרה שתדבר עם אגמון, שתיצור אתו קשר טלפוני – אך לא התקשרה כלל...
ואם לא די בכל אלה – בעדותו טען כי לא בגלל זה עזב , לא בגלל העלאה שלא ניתנה/שהובטחה – אלא בגלל מה שדיבר בקשר עם מתן (עמ' 9).
רק בהמשך ב ח.נ. השמיע התובע, לראשונה (עמ' 12 שורה 25) כי ביקש 3 ₪ תוספת לשעה.

שיין הכחישה כי אושרה לתובע העלאת שכר, מששכרו הועלה 3 חודשים קודם (מעניין שלא הוצגה לה שאלה לגרסתו החדשה לפיה דיבר עמה אחרי שראה שלא העלו שכרו והיא אמרה שתעביר טענתו לאגמון...).
עוד הובהר בעדות אגמון כי מתן לא אומר לאנשים ללכת ממקום עבודתם וכי מעבר למסרונים, גם התקשרו אליו, כמעט בטוחה. לא נוהגת להתקשר לעובדיה, נוהגת לשלוח הודעות. לא הבינה השאלה מה עש תה הנתבעת מעבר ל- 2 מסרונים : אדם עוזב עבודה באמצע לחץ, נוטש משמרת באמצע, לא מגיע לעבודה – צריך להתקשר אליו לחזור?
ראוי להזכיר את שנטען בתביעה, כי המנהלות הן בעלות המניות, הן המנהלות את המסעדה, וממילא, ברי כי מתן לא יכול היה לפטר את התובע.
גם מעדות התובע עולה כי לא פוטר ע"י מתן, הן משגרסתו שלו בהקשר האמור היא גם פוטרתי וגם התפטרתי ובעיקר, משלא שוכנענו בבריונות/התנכלות של מתן, אלא במירב, אמירה לעובד – שמשמעה, "זוז, אל תפריע לעבוד, תן לי לעשות העבודה" (תחתיך, לאחר שאמרת שאינך יכול...). נזכיר עוד כי חרף דבריו – לא ביקש לזמן את מתן ואף לא את עמר.
ודאי לא הוּכחה "הבטחה" של הנתבעת (או מי מהמנהלות) להעלות שכרו, הבטחה שלא קויימה. אין גם הסבר ממנו (ודאי לא משכנע, לאור "אמינות" גרסתו) – הכיצד לא הגיב למסרונים ופשוט נעלם...
אין אפוא בסיס כלשהו לטענות התובע בהקשר זה; לא הוכח כי פוטר, לא הוכח כי התפטר בדין פיטורין, לא הוכח כי התרה בנתבעת, כשברי כי אמירה אם לא תעלו שכרי – אעזוב, אינה הופכת העזיבה להתפטרות בדין פיטורין, או להתראה כמשמעה בחוק! ודאי אין בה מתן הודעה מוקדמת להתפטרות (אגב, טענתו בהקשר זה, שוללת מיניה וביה הטענה כי פוטר...)
בהתאם, צדקה הנתבעת בקזזה משכרו האחרון חלף הודעה מוקדמת
שלא נתן, משעזב כאמור המשמרת, תוך כדי עבודה!
למעלה מן הצורך נזכיר כי במספר חודשים [דצמבר – מאי 2016] השתכר התובע "ביד" כ- 40 ₪.

ה. הפרשי שכר וגמול ש"נ
טוען התובע כי תלושיו פוברקו וכי העמיסו על שכר יסוד, שנמוך משמעותית מהשכר שסוכם ע מו רכיבים שונים וכך לא שולם לו גמול ש"נ.
עוד טען כי זכאי הוא לדלתא (25%, 50% וכו') על שכר היסוד, שסוכם עמו וסה"כ, עפ"י הטבלה שהגיש 18,228.355 ₪.
להסברי הנתבעת לאופן חישוב שכרו, העלה (שוב, לראשונה בדיון ) את הטענה כי עסקינן "בשכר כולל" אסור.
שוכנענו כי העקרונות בהסכם העבודה הם כ אלה שהוגש ו לנו, גם בתחילת עבודתו. משמע, סוכם על שכר בסיס לשעה, סוכם על תוספות (כחוק) לש"נ, על נסיעות, הבראה וכו', תוך שסוכם כי ביחס לכל אלה, מבטיחה הנתבעת כי במכלול העסקתו יקבל ביד (בסוף תקופת העבודה) 35 ₪ נטו לכל שעה שעבד.
מכך, אין לגזור "שכר כולל" ואין לחשב רכיבים כלשהם, שהרי ככל ששכר הבסיס ששולם – כחוק הוא, בשיעורים המוסכמים והנטו, "ביד" הוא כמוסכם, מחד ומאידך, בהפחתת הרכיבים שנוספו לא שולם פחות משכר בסיס מינימום /כחוק – אין כל כשל משפטי בהתנהלות האמורה.
כפי שראוי לציין חישבנו התלושים בהתאם ולא מצאנו כי חרגה הנתבעת ("בחישוב לאחור") מהוראות הדין. בחישובינו לשכר שעה (ברוטו ונטו מדי חודש) לא התייחסנו (לא כללנו) בחישוב, לרכיב החופשה (משמע לכאורה, רכיב חופשה לא שולם ע"מ "להגדיל" ההשתכרות השעתית/ להתאימה לשכר "ביד" המוסכם ).
, כשלא לקח נו בחשבון תשלומים לחופשה בתלושים הרלוונטיים.
בהתאם, משאישר התובע רק בעדותו כי קיבל 3 הסכמים ומשאישרה הנתבעת כי ההסכמים היו זהים ורק הסכום שונה ומשבכל תלוש ותלוש עפ"י שכר הבסיס, כחוק, קיבל התובע תשלום לש"נ לפי תוספת ה - % המתחייבת – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.
נציין כי התובע אישר כי דוחות הנוכחות שלו המה והגם שהעלה טענה, לכאורה הלין על אי קבלת זכויותיו במהלך העבודה – לא הוכח כי כך ולא שמענו כי טענה כאמור אכן עלתה (ומדוע).
נזכיר עוד כי התובע בחישוביו נסמך אך על מספר השעות הנוספות שצוינו בכל תלושיו, לא חישב באופן שונה את דוחות הנוכחות (כולל לא עפ"י טענותיו בתצהירו, "עפ"י ייעוץ משפטי").

ו. נסיעות, הבראה, חגים
נסיעות – עיון בהסכם מעלה כי סוכם כי התובע יקבל תשלום בתחבורה ציבורית, לפי ימי עבודתו בפועל (בלא שצוי ין סכום).
מתלוש השכר עולה כי מדי חודש קיבל בתלושיו סכום ברוטו של 256 ₪, כך ע ד 9.15 כו לל, מ- 10.15 עד 2.16 קיבל סך של 200 ₪,מ- 3.16 שוב 256 ₪, ב- 4.16 - 6.16 סך של 1.2 ₪ לכל שעת עבודה.
לא הוכח בפנינו כי התקבול שקיבל ברכיב זה (ברוטו), פחו ּת מהמתחייב עפ"י צו ההרחבה, כשבמירב התקופה קיבל כסכום שטען לו (עפ"י ייעוץ משפטי; אגב, לא טען כי הוציא הוצאות נסיעה בסכום כלשהו) , ובחלק מהתקופה אף יותר (וב- 5 חודשים קיבל רק 200 ₪).
בהתאם, יש לחשב ס"כ זכאותו לפי 256 ( X15.5 חודש ולא 16 חודש כתביעתו!) ולפיכך, 3,968 ₪. בתלושיו קיבל סך של 3,704.4 ₪. אשר על כן, על הנתבעת להשלים לתובע ברכיב זה היתרה בסך 263.6 ₪.
הבראה – נקבע כי יהא זכאי מדי חודש בהתאם לוותק ולהיקף המשרה, וכי יקבל יחסית למשרה מלאה.
התובע עתר ל -7 ימים X 378 ₪ וסה"כ 2,646 ₪ , תוך שטען שאין לייחס משמעות לר כיב זה בתלוש, שהוא פיקטיבי.
דוחים אנו הטענה כי מדובר ברכיב פיקטיבי. הנתבעת שילמה לתובע הבראה מדי חודש באופן יחסי לס"כ שעות עבודתו, וסה"כ סך של 2,884.24 ₪.
הנה כי כן – נדחית התביעה ברכיב זה.
חגים – התובע טען ל -5 ימי חג (1,240 ₪ לפי 31 ₪ לשעה ו- 4 ימי חג 1,120 ₪ לפי 35 ₪ לשעה), סה"כ 2,360 ₪.
הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי אינו זכאי ב- 3 חודשי עבודתו הראשונים, אינו זכאי בגין ימי חג בשבת , או בימי חג בהם עבד.
עולה כי התובע לא עתר בגין 3 החודשים הראשונים ואף לא בגין שבת.
עיון בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות מלמד, כי לא עבד ב -14.9, 15.9, 23.9, 28.9, 22.4, 29.4, 12.5, 12.6, כשב"עקרון" עבד יום לפני ויום אחרי ימים אלה.
בנסיבות אלה, מצאנו כי על הנתבעת לשלם לתובע 8 יום X 27 ₪ X 8 שעות עבודה וסה"כ 1,728 ₪.
אין מדובר בשעות עבודה אלא ב חלף עבודה ומשכך, אין מדובר בחישוב לפי שכר נטו מובטח.

ז. חופשה
התובע טען כי בכל תקופת עבודתו לא יצא לחופשה שנתית בתשלום ולפיכך , עתר ל- 16 ימי חופשה בניכוי סך 2,517 ₪ , ששולם בחודש עבודתו האחרון, ולפיכך, עתר לסך 1,963 ₪.
הנתבעת טענה כי קיבל מלוא זכאותו ואף יותר מכך, משקיבל 14 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו ופדיון חופשה מלא בתלוש 6.2016.
בהסכם נקבע כי זכאי הוא ברכיב זה בהתאם לחוק.
בתלושי השכר מצאנו תשלום חופשה ב – 9.15 (וניצול 1 יום בחשבון חופשה), ב – 10.15 (ניצול 5.23 יום) ופדיון ב-6.6 בגמ"ח (7.26 יום), סה"כ 13.49 יום .
אין בפנינו כי קיבל 14 ימי חופשה במהלך עבודתו, כטענת הנתבעת, מחד ומאידך, בדקנו את כרטיסי הנוכחות ומצאנו כי בחודש 9.15 לא הועסק התובע 5 ימים ומנגד, הועסק שעות רבות, 240.5 , ב-24 ימי עבודה ; ונעדר ב- 2 ימי רה"ש). משמע, סביר היה כי נטל יום חופשה.
כך, בחודש 10.15 הועסק סה"כ 20 ימי עבודה, 182.7 שעות , מתוכן רק 113.17 שע' רגילות ועולה מכרטיס הנוכחות כי לא עבד במשך 9 ימים מתוכם 6 ברצף, מה שמתאים לחופשה.
(נכון, נהגה הנתבעת בחשבה יום חופשה לפי שכר מובטח, 35 ₪ "ביד" וכך, גם ביום הודעה מוקדמת).
הנה כי כן – משעסקינן סה"כ בתקופת עבודה בת 15.5 חודש, זכאות מלאה של התובע היא ל – 15.5 יום (ולו בהתעלם מהוראת הדין לפי ה אין משלמים בגין חלק מיום) – ומששילמה הנתבעת בגין 13.49 יום – הרי זכאי התובע ל – 2 ימי חופשה X 280 ₪ נטו 346.75 ₪ ברוטו וסה"כ 693.5 ₪ , כפי שחושב ע"י הנתבעת בתלוש 6.16; למעלה מן הצורך ומשלא נטען בעניין, מצאנו להוסיף עוד (לדייק החישוב); 2.14 ₪ לימי החופשה (לפי ערך ברוטו של יום הודעה מוקדמת לכל התקופה) וסה"כ 33.17 ₪ . משכך, סה"כ ברכיב זה 726.67 ₪.
אגב, טועה הנתבעת בטענתה בסיכומיה , כביכול , הודה שיצא בפועל לחופשה (בהפנותה לסע' 16 לתצהירו).
ח. ניכויים שלא כדין
בתביעתו טען עפ"י יעוץ משפטי , כי נוכה משכרו בניגוד לחוק הגנת השכר סך של כ- 4,885 ₪ (בלא שציין "מתי") ועתר להשבתו.
הנתבעת בהגנתה הבהירה כי התפטר לאלתר, ללא התראה או הודעה מראש ולפיכך, קיזזה ממשכורתו הודעה מוקדמת שהיה חייב לה.
רק בתצהירו טען כי מדובר בהודעה מוקדמת, "חרף העובדה כי גם נתתי הודעה מוקדמת בטרם עזיבתי" וגם אסור היה לנכות לאור רמיסת זכויותיו.
נזכיר כי בנסיבות שתוארו ומשלא הוכחו כלל טענת התובע כי "נרמסו" זכויותיו, או כי מדובר היה בפיטורין , או כי נתן התראה (רלוונטית להתפטרות בדין פיטורין) טרם התפטרותו, וכשברי כי אף לא נתן הודעה מוקדמת – צדקה הנתבעת בניכוי הודעה מוקדמת בגמר חשבון שביצעה בשכר יוני 2016.
התובע אף לא השיב ל – 2 מסרונים שנשלחו אליו בטרם הסתיים חודש יוני (16.6, 21.6).
ועוד: הנתבעת חישבה נכוי כאמור ל – 14 יום, אך מנגד, חישבה לפי 348.89 ₪ ברוטו ליום (בעוד שיום חופשה בפדיון ובמהלך העבודה שולם לפי 280 ₪ נטו ו – 346.75 ₪ ברוטו, קרי: החישוב בוצע לפי 8 שעות ליום עבודה; ראה גם הערתנו לעיל, ברכיב חופשה).
בנסיבות אלה – נדחית התביעה ברכיב זה.
ט. קיזוז
הנתבעת עתרה בהגנתה לקיזוז 3 רכיבים: שכר ששולם ביתר עבור הפסקות (מששהה ב – 75 דקות לפחות, הפסקה בכל משמרת ובתשלום וסה"כ 12,032 ₪); שווי ארוחות ושתייה מדי יום, שניתנו לו על חשבונה ( וסה"כ 7,130 ₪) וביטוח רפואי (בסך 2,325 ₪) וסה"כ 21,487 ₪.

התובע, משום מה, לא התייחס לכך בתצהירו וכך גם הנתבעת, שלא חזרה על האמור בסיכומיה.
בתצהיריה ההתייחסות היחידה לכך היא בתיקון טענתה שבהגנה, קרי: באמירה כי קיבל תשלום על שלושת רבעי שעה הפסקה ליום.
(ס' 33 לאגמון ולשיין).
חרף כך מצאנו להתייחס לטענה, תוך דחייתה:
ראשית, עסקינן בהתנהלות שוטפת ומקובלת ביחסי הצדדים. קרי: במהלך העבודה לא מצאנו כי הוחתם כרטיס בעת יציאה להפסקה. התובע בעדותו הכחיש הפסקה כנטען וטען לזמן קצר יותר.
משלא מצאה הנתבעת לנכות ההפסקה המותרת (ולהוכיחה) בזמן אמת – אין מקום לכך עתה.
באשר לארוחות שקיבל – אין מקום לקיזוזן עתה, מקום שבזמן אמת לא כך נהגה הנתבעת, וודאי כך, "כששווי ארוחות" צויין במרבית תלושיו.
באשר לביטוח רפואי – ראשית, תשלום במקומו/עבורו לא הוכח באסמכתא כלשהי.
מנגד, בסע' 7-6 להסכם כתוב כי הנתבעת תסדיר עבורו ביטוח רפואי (וכשאין לשכוח כי קיבל התובע שכר מובטח נטו ביד, לשעת עבודה).
הנה כי כן – נדחית טענת הקיזוז.

י. סיכום
הרכיבים שנקבעו לעיל ישולמו ע"י הנתבעת בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מ- 8.8.16 ועד לתשלומם בפועל.
נדחית טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.
לאחר ששקלנו הטענות כולן, התרשמותנו מהעדויות, העלמותו של התובע (שאף לא טרח לפנות לנתבעת ולטעון לזכאות כלשהי מאלה שתבע, בטרם תביעתו) קביעותנו ותוצאת פסה"ד מול התביעה – יישא כל צד בהוצאותיו.

נ.צ. מבקשים להוסיף – צר לנו כי לא השכיל התובע לסיים ההליך בהסכמה; מדובר בתקופת עבודה קצרה, לעובד שלא " דק פורתא" בגרסתו ובהתנהלותו ולאור התוצאה שנקבעה (ומעבר לחוסר "הדיוק" בטענותיו ובעדותו .. .) – סברנו כי בנסיבות ראוי לחייבו בהוצאות; יחד עם זאת, קיבלנו עמדת האב"ד והקביעה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ח, (09 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר יהונתן דקל

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר אפריים שלייפר

נחתם ע"י נ.צ. ביום 9.8.18.
קלדנית: רונה+רות בש+הדר עובדיה+רינת אברג'ל


מעורבים
תובע: KIDANE FILMON HAILAT
נתבע: אורנה ואלה בע"מ
שופט :
עורכי דין: