ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הראל חברה לביטוח בע"מ חברות נגד נציגות הבית המשותף רח' דוד ניב 20... :

בפני
כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובעת

הראל חברה לביטוח בע"מ חברות, 520004078
ע"י ב"כ עוה"ד ליאת קורטלר דנן ואח'

נגד

הנתבעת

נציגות הבית המשותף רח' דוד ניב 20 באר שבע
ע"י ב"כ עוה"ד אוהד פריאל ואח'

פסק דין

לפניי תביעתה של התובעת לפיצוי בגין נזקי רכוש שאירעו לרכב שבוטח על ידה עקב אירוע שהתרחש ביום 11.12.2010 ברח' דוד ניב 20 בבאר שבע ובמהלכו נפל אריח חיפוי חיצוני של הבניין על הרכב (להלן: "האירוע").

דין התובענה להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

התובעת הינה המבטחת של רכב מס' רישוי 5354765 (להלן: "הרכב") אשר במועד התאונה היה בחזקתו של מר ירחי אבישי (להלן: "מר ירחי").
הנתבעת הינה נציגות הבית המשותף ברח' דוד ניב 20, באר שבע (להלן: "הבניין").
בכתב התביעה טענה התובעת כי בעת שחנה הרכב בחניית הבניין נפל מהבניין אריח חיפוי חיצוני על הרכב וגרם לו נזק. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של שמאי וכן צורפו אסמכתאות ביחס לתשלומים ששולמו ע"י התובעת. התובעת טענה כי בנסיבות המקרה יש להחיל את הכלל הקבוע בס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). התובעת פירטה בס' 6 לכתב התביעה במה באה לידי ביטוי רשלנותה של הנתבעת ובכלל זה כי לא דאגה לאתר מבעוד מועד מפגעים, לא ביצעה בדיקות או בדיקות תכופות מספיק על מנת לאתר מפגעים, לא וידאה את תקינותו של החיפוי החיצוני ועוד.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי האריחים שנפלו היו באחריותו של הקבלן המבצע, אדן השרון בנייני איכות בע"מ (להלן: "אדן"), שבנה את הבניין וכי אלו "נבנו בצורה לקויה ופגומה ולא תוחזקו ע"י דיבלים, לפיכך היה ברור שאריחים אלו שלא היו בידיעת הנתבעת שהיו פגומים ייפלו ויגרמו לנזק למבוטחת התובעת". הנתבעת צירפה תמונות המעידות כי האריחים הותקנו ללא דיבלים. הנתבעת טענה כי האחריות מוטלת במלואה על הקבלן המבצע וכי לה עצמה לא הייתה כל ידיעה או יכולת לדעת כי אריחי חיפוי חיצוני ייפלו.
עוד טענה הנתבעת כי בכוונתה להגיש הודעה לצד שלישי כנגד הקבלן המבצע וכן נגד החברה שתחזקה את הבניין ואת הרכוש המשותף במועד האירוע, עובד שירות ואיכות בע"מ. עוד טענה הנתבעת כי הרכב לא חנה כדין שכן מדובר בחניה פרטית של דיירי הבניין. הנתבעת חלקה על גובה הנזק שנגרם לתובעת. הנתבעת הגיעה הודעה לצד שלישי כנגד אדן אך לא כנגד חברת האחזקה של הבניין.
בדיון הראשון הגיעו הצדדים, ובאותו שלב ההודעה לצד השלישי כנגד אדן עמדה על כנה, להסכמות דיוניות ובכלל זה בדיקה ביחס למי שביצע בפועל את עבודות החיפוי בבניין. עוד הוסכם כי הנתבעת זכאית להגיש הודעה מתוקנת לצדדים שלישיים כפי שאכן הוגשה בסופו של יום והוסכם כי ביחס לבקשתה של אדן לסילוק ההודעה על הסף הדבר יידון בדיון הבא.
ואכן, בהמשך הגישה הנתבעת הודעה לצד שלישי מתוקנת וכללה כצדדים שלישיים גם את מי שערך את הבקשה להיתר בנייה וגם את המהנדס האחראי לביצוע שלד הבניין. בדיון השני שהתקיים הגיעו הצדדים להסכמה על מחיקת ההודעה לצדדים השלישיים כולם והמחלוקת נותרה בין התובעת לבין הנתבעת.
קבעתי את התיק לשמיעת הראיות ובדיון נחקרו מר ירחי וגב' אלבז נציגת התובעת וכן מר רמי יצחק מטעם הנתבעת. בתום הדיון ביקשו הצדדים למצות את המשא ומתן ביניהם וציינו כי במידה ולא יגיעו להסכמה יגישו סיכומים קצרים בכתב. הצדדים לא הגיעו להסכמות ואכן הגישו סיכומים בכתב.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת האחריות. אין מחלוקת אמיתית ביחס לנזק שנגרם לתובעת והנתבעת לא הגישה חוות דעת של שמאי מטעמה ולא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת.

דיון והכרעה
חניית הרכב בבניין והיעדר קשר סיבתי

טענת הנתבעת כי הרכב חנה שלא כדין בחניית הבניין נדחית. בחקירתו העיד מר ירחי כי הגיע לבקר את אחותו שמתגוררת בבניין וכי אין שער חשמלי בכניסה לבניין. אף שמתמונת החנייה כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנת גוגל מפות ניתן ללמוד כי מדובר בחנייה שנועדה לשרת את בעלי הבניין הרי שטענתו של מר ירחי ביחס להיעדר שער חשמלי בכניסה לחניה לא נסתרה.
הנתבעת גם לא הוכיחה כי קיים שילוט כלשהוא המתריע בפני מי שאינם דיירי הבניין כי מדובר בחניה המיועדת לדיירי הבניין בלבד. מתשובתו של מר ירחי בחקירתו ניתן ללמוד כי אין זו הפעם הראשונה בה הוא חונה בחניית הבניין והוא ציין כי החניה היא על בסיס מקום פנוי וטענה זו לא נסתרה.
ס' 37 לפקודה קובע כי "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוול". אין תחולה לסעיף זה בענייננו שכן בנסיבות בהן אין כל איסור על כניסה לחניית הבניין ובהן מר ירחי הגיע לבקר את אחותו המתגוררת בבניין, שמן הסתם נתנה לו הרשאה לחנות בחניית הבניין, מר ירחי אינו יכול להיחשב כמסיג גבול במשמע הסעיף.
יתירה מזו, גם אם טענתה של הנתבעת הייתה מתבררת כנכונה הרי שאין כל קשר סיבתי בין החניה הלא מותרת כטענתה לבין האירוע בדיוק כפי שטענה התובעת בס' 11 לסיכומיה. ברי כי לא החניה היא זו שיצרה את הסיכון וברי גם כי האריח לא נפל בשל אותה חניה במקום הספציפי או בכלל. האריח נפל. באותה מידה הוא יכול היה לפגוע באדם או במיטלטלין אחרים. את אחריותה של הנתבעת לאירוע, אם קיימת כזו, יש לבחון במישור העקרוני וזאת נעשה עתה.
חיפוי הבניין

מחומר הראיות שהוגש עולה בבירור כי אדן היא לא הקבלן המבצע. אדן היא החברה שרכשה את פעילותה העסקית של החברה שבנתה את הבניין, אריה את עופר בניה והשקעות (97) בע"מ (להלן: "החברה").
נסקור בקצרה את הנתונים שעלו ביחס לבניית הבניין ולמצבה המשפטי של החברה. ביום 27.08.2002 ניתן לבניין טופס 4 ואושר האכלוס. ביום 11.03.2004 ניתן לחברה צו הקפאת הליכים ע"י בית המשפט המחוזי בבאר שבע ומונה לה נאמן. בחודש אוגוסט 2004 נחתם הסכם בין החברה לבין אדן (בשמה הקודם) שעניינו רכישת פעילותה של החברה כעסק חי. אדן רכשה את החברה במצבה כפי שהיא. ס' 4.8.6 להסכם קובע כי " בגין אחריות החברה בגין תקופת הבדק והאחריות תוגבל האחריות לתיקונים בפועל בלבד, ככל שניתן לבצע תיקונים כאמור". ביום 31.08.2004 הוגשה בקשה לאשר הסדר נושים המתבסס על אותו הסכם. ס' 18.5 להסדר הנושים שהוצע קובע כי "החברה מתחייבת לתקן בפועל ליקויי בנייה על פי החוק (לרבות במיוחד בניינים שנבנו ונמסרו) אולם החברה לא מחויבת לכל פיצוי כספי עקב ליקויים אלה...". ס' 2.1 להסדר הנושים קובע כי "הסדר זה ממצה את זכויות הנושים של החברה אשר עילתן עד המועד הקובע", שהוגדר בהסכם כמועד כינוס אסיפות הנושים. בית המשפט המחוזי אישר את הסדר הנושים ואת העברת מניות החברה, השליטה והניהול בה לידי אדן כאמור בהחלטתו מיום 12.09.2004.
ס' 25 לכתב ההגנה שהגישו עורך הבקשה והמהנדס נטען כי החיפוי בוצע ע"י החברה או ע"י אדן וכי מהנדס הביצוע בשטח מטעם אדן "היה רוסלאן והם כאמור קבעו את שיטת החיפוי". אף שעניין זה אינו טעון הכרעה שכן התובעת לא תביעה באופן ישיר את אדן או את המהנדס והאדריכל איני סבור כי הוכח שאדן היא זו שבנתה את הבניין או שהיא זו שהייתה אחראית לחיפוי החיצוני. בנסיבות בהן טופס 4 ניתן בשנת 2002 כאמור וההסכם לרכישת פעילותה של החברה נחתם שנתיים לאחר מכן סביר יותר לומר כי החברה היא זו שאחראית לחיפוי החיצוני ולא אדן.
בכל מקרה, בהחלט ייתכן שיש גורמים נוספים רלוונטיים לאותו ליקוי נטען שהביא לנפילת האריח באירוע נושא התובענה שלפנינו אך התובעת לא תבעה את אותם גורמים. כל עוד עמדה ההודעה לצדדים השלישיים שהגישה הנתבעת על כנה עוד ניתן היה להקל עם התובעת בעניין זה וזאת מתוך הנחה כי אותם גורמים נוספים בכל זאת מהווים, גם אם לא באופן ישיר, צדדים בתיק, אך משנמחקה ההודעה לצדדים השלישיים יש להניח כי התובעת שקלה את המשך צעדיה ואם החליטה כי היא ממשיכה בהליכים כנגד הנתבעת בלבד הרי שזו כמובן זכותה אולם במצב כזה יש לבחון האם, במנותק מכל שאר הגורמים האפשריים , הוכיחה התובעת כי הנתבעת התרשלה כלפיה והפרה חובות כלשהן.
ועוד, בדיון הראשון הוסכם כי ב"כ הנתבעת יפנה לנאמן וכן לגורמים אחרים לפי שיקול דעתו על מנת לברר פרטים טובים יותר ביחס למי שביצע בפועל את עבודות החיפוי בבניין. בסופם של כל ההליכים טרם הוברר כי בדיוק הגורם שביצע את עבודות החיפוי. עניין זה הוא קריטי גם בכל הנוגע להיבט המהותי בתביעה מול הנתבעת.
התביעה כנגד הנתבעת מייחסת לה עוולות אולם לא יכול להיות חולק כי התובעת אינה טוענת כי הנתבעת היא זו שביצעה את עבודות החיפוי בבניין. במצב כזה יש שלושה מצבים אפשריים: האחד, האריח נפל בשל כוח עליון, השני, האריח נפל בשל פגם בעבודה שבוצעה לגביו והשלישי, האריח נפל בשל פגם במוצר ששימש להדבקתו או בשל פגם באריח עצמו.
ביחס לאפשרות הראשונה הרי שהצדים לא טענו לקיומו של כוח עליון ואם היה מוכח קיומו של כוח עליון הרי שממילא הנתבעת פטורה מאחריות . באשר לשאר האפשרויות הרי שברור כי בנסיבות אלו קיים מעוול ישיר ובעל זיקה טובה יותר לאותה נפילה של אריח, נפילה שיכולה להתרחש בשל עבודה לקויה או שימוש בחומרים לקויים או בשל פגם באריח עצמו. המעוול הישיר האפשרי במקרה כזה לא נתבע. אין כל וודאות כי אותו מעוול ישיר הינו החברה או אדן ובנסיבות בהן ביצוע עבודות, ובפרט עבודות מקצועיות, לרוב מבוצעות ע"י קבלני משנה היה על התובעת לשקול לברר בעצמה, ולא רק לסמוך על הנתבעת כי תעשה זאת, מי ביצע את עבודות החיפוי בפועל.
ודוקו, החובה לברר את השאלות השנויות במחלוקת אינה רק חובתו של בית המשפט כפי שקובעת למשל תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 אלא היא, בראש ובראשונה, חובתה של התובעת שעליה מוטל הנטל להוכיח את התביעה.
במצב בו קיים, או לפחות עשוי להיות קיים, מעוול ישיר שעשוי להיות בעל יכולת פירעון, ללא שום קשר לשאלה הנוגעת לתקופת האחריות ביחס לעבודה שבוצעה ברי כי מטעמים של מדיניות שיפוטית האפשרות להטיל על מי שאינו המעוול הישיר אחריות היא בוודאי קיימת אך יש לנקוט משנה זהירות בקביעה כי אותו מעוול עקיף אחראי לנזק שמקורו, אם כך היה מוכח, בעבודה שבוצעה ע"י המעוול העיקרי.
עניין זה הוא עניין של מדיניות שיפוטית ראויה ובהתאם לכך נבחן עתה את אחריותה של הנתבעת אך ראשית נבחן האם התקיימו התנאים הקבועים בס' 41 לפקודה שבהתקיימם עובר אל הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה.
האם התקיימו התנאים להפעלת הכלל הקבוע בס' 41 לפקודת הנזיקין

ס' 41 לפקודה קובע כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
הסעיף קובע אפוא מספר תנאים מצטברים שבהתקיימם יש להעביר אל כתפי הנתבעת את הנטל להוכיח כי לא התרשלה. נבחן האם התקיימו התנאים בענייננו.
באשר לתנאי הראשון: יש להבחין בעניין זה בין הידיעה בפועל לבין היכולת לדעת. טענתה של התובעת, בדיוק כפי טענתה של הנתבעת אגב, כי לא הייתה לה ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק מקובלת עליי והיא הגיונית.
עם זאת, בכל הנוגע לחלקו השני של התנאי הראשון סבורני כי התובעת לא הוכיחה כי לא הייתה לה יכולת לדעת מה היו הנסיבות כאמור. על פי הפשט שני המינוחים שצוינו בתנאי הראשון, הן הידיעה והן היכולת לדעת מתייחסים לפרק הזמן שעד לרגע בו קרה המקרה.
פרשנות כזו הינה סבירה שעה שלא ניתן לברר, בבחינת אותה "יכולת לדעת", מה היו הנסיבות. לעומת זאת, לטעמי, כאשר יש יכולת לברר מה היו הנסיבות אין מקום לאותה פרשנות לשונית על פי הפשט ובמקרה כזה נכון יהא לערוך את ההבחנה הבאה: המונח "ידיעה" מתייחס לפרק הזמן שעד לרגע שבו קרה המקרה ולעומת זאת המינוח "יכולת לדעת" מתייחס למה שניתן היה לברר לאחר שקרה המקרה.
בענייננו: נפילת אריח אינה משולה לאסון טבע או למקרה שלאחריו נעלמו כלא היו הראיות הרלוונטיות. האריח נפל. הוא לא התאדה. הקיר שממנו נפל אותו אריח עומד על תילו. שני אלו יכולים היו, וצריכים היו להיבדק ע"י התובעת, באמצעות בעלי מקצוע מטעמה כמובן, בזמן אמת על מנת לנסות ולהגיע למסקנה טובה יותר ביחס לנסיבות שהביאו לנפילת האריח.
ונדגיש: אין מדובר בבדיקה שעל ב"כ התובעת היה לעשות. ב"כ התובעת, כהרגלם, עשו עבודתם נאמנה ובמקצועיות. הבדיקה הייתה צריכה להיעשות ע"י התובעת בזמן אמת. לא הייתה כל מניעה מביצוע אותה בדיקה. לא הוכח כי הנתבעת העלימה את האריח. המצהיר מטעם הנתבעת לא נשאל על כך בחקירתו והתובעת כלל לא פירטה אם ניסתה לעשות בדיקה כאמור. ובכל מקרה, את הקיר ממנו נפל האריח בוודאי של ניתן להעלים. לא הוכח כי הנתבעת שינתה את מצב הדברים ביחס לקיר לאחר האירוע.
לא הייתה שום מניעה מבדיקת שני גורמים אלו על מנת להגיע למסקנה טובה יותר ביחס לסיבות לנפילת האריח, נפילה שבוודאי לא הייתה צריכה להתרחש ובדרך נס גרמה רק לנזק לרכוש ולא לנזק גוף. במצב דברים כזה המסקנה היא כי התנאי הראשון הקבוע בס' 41 לפקודה לא מתקיים.
באשר לתנאי השני: התנאי מתקיים שכן הבניין הוא בשליטה מלאה של הנתבעת. אין בכך כמובן כדי לקבוע כי הנתבעת התרשלה כפי שיפורט בהמשך אולם ביחס לתנאי השני הקבוע בס' 41 לפקודה המסקנה היא כי הוא התקיים.
באשר לתנאי השלישי: כפי שיפורט בהמשך לא הוכחה רשלנות כלשהיא מצדה של הנתבעת קודם לאירוע ובנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי "אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה" כפי שמחייב הסעיף. התנאי השלישי אינו מתקיים אפוא.
סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי התקיימו התנאים המצטברים הקבועים בס' 41 לפקודה והמסקנה היא אפוא כי הנטל להוכיח את רשלנותה או הפרת חובותיה נותר מוטל על התובעת. נבחן עתה האם התובעת עמדה בנטל זה.
רשלנותה הנטענת של הנתבעת

ס' 6 לכתב התביעה, על סעיפיו הקטנים, מפרט את הרשלנות, במעשה או במחדל, המיוחסת לנתבעת. יש לבחון אם הנתבעת ידעה על קיומו של סיכון לנפילת אריח או יכולה הייתה לדעת על קיומו של סיכון כאמור קודם שאירע האירוע.
אין חשיבות בהקשר זה לשאלה כיצד פעלה הנתבעת לאחר האירוע כפי שנטען בס' 22 לסיכומי התובעת ויש לקוות כי סיכון זה נבדק לגופו על מנת למנוע הישנותו ובוודאי שבמקרה כזה עריכת ביטוח אינה מספיקה. לענייננו הרי שביחס לנתבעת, שלא כפי ביחס לתובעת כפי שציינו קודם לכן, השאלה הנוגעת ליכולת לדעת נבחנת ביחס למה שקדם לאירוע .
הנתבעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית של עדים מטעמה. בפתח הדיון שנקבע לשמיעת הראיות מסר ב"כ הנתבעת כי הנתבעת "לא הצליחה לאתר את הנציג הרלוונטי של ועד הבית מזמן האירוע". לאחר הפסקה שניתנה לנתבעת על מנת שתוכל לאתר עד מטעמה התייצב לדיון מר רמי יצחק מטעם הנתבעת. בחקירתו העיד מר יצחק כי הוא מתגורר בבניין משנת 2005 וכי במועד האירוע לא היה חבר הנציגות. עוד העיד מר יצחק כי ידע על האירוע כאשר הוגש כתב התביעה. תשובה זו מעוררת ספק חרף מהימנותו הכללית של העד שכן חרף העובדה כי האירוע גרם לנזקי רכוש בלבד ההסתברות כי הדיירים לא ידעו עליו היא אפשרות קלושה יחסית. ואכן, בחקירתו הנגדית העיד מר יצחק תשובה שונה לחלוטין ומסר כי "כאשר קרה האירוע הדיירים ראו אך לא עשו עם זה דבר. אני עצמי לא נכחתי באירוע אבל למחרת שכנים דיברו אז ידעתי עליו".
עוד העיד מר יצחק בחקירתו כי מאז שהוא מתגורר בבניין לא קרו אירועים נוספים מאותו סוג והעיד גם כי אינו יודע מה קרה לפני שהגיע לגור בבניין. עדותו בעניין זה לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין.
אין ספק כי הנתבעת יכולה הייתה לאתר את מי שהיה חבר בנציגות בתקופה שקדמה לאירוע. בהקשר זה לא ראיתי על מה מבוסס האמור בס' 5 לסיכומי הנתבעת הן ביחס למקום מגוריהם של מי שהיו חברי הנציגות בעת האירוע. ועוד, הטענה לשיהוי בהגשת התביעה כאמור בס' 5 לסיכומי התובעת נדחית. ראוי היה כמובן כי התובעת הייתה מבצעת בדיקות בזמן אמת כפי שציינו אולם אין לקבוע כי התובענה הוגשה בשיהוי.
חרף אי העדת עדים רלוונטיים מטעמה של הנתבעת הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובעת והעובדה כי אי העדת עדים רלוונטיים פועלת לחובת הנתבעת כפי שמורה ההלכה הפסוקה הרי שאין בכך כדי לסייע לתובעת בהוכחת התביעה.
מסקנה זו אליה הגעתי נסמכת גם היא על אותה מדיניות שיפוטית שציינו קודם לכן אודות חובתה של התובעת לעשות את כל הבירורים הנדרשים לשם הוכחת התביעה. בירורים אלו אינם מתמצים רק בבירור טוב יותר של הסיבות שגרמו לנפילת האריח אלא גם ביחס לאותה רשלנות המיוחסת לנתבעת. כך למשל, גם התובעת, אף שהמידע מצוי גם בידי הנתבעת, יכולה הייתה לאתר דיירים שהתגוררו בבניין מעת שבוצע החיפוי על מנת לנסות ולקבל תשובה נוספת לשאלה האם אירעו מקרים מעין אלו בעבר קודם לאירוע. התובעת לא הוכיחה כי עשתה כן. ועוד, מר ירחי הגיע לבקר את אחותו המתגוררת בבניין ויש אפוא קצה חוט שדרכו ניתן להגיע אל דייר בבניין. לא הוכח כי התובעת עשתה שימוש בקצה חוט זה.
בסיכומיה התייחסה התובעת לפסק הדין שניתן בעניין הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ועד הבית המשותף בתל אביב רח' מיכ"ל 21 בת"א. פסק הדין דן בעניין דומה כמובן אולם הוא מובחן מענייננו לחלוטין שכן במקרה שנדון שם "אין מחלוקת כי היה כבר ארוע של התנתקות אריחים מקיר הבנין והכשל תוקן על ידי הועד". בית המשפט בעניין הנדון ציין כי "המקרה הקודם היה אמור לשמש כסימן מקדים ו/או כתמרור אזהרה לאפשרות קריסתם של אריחים נוספים". בענייננו לא הוכח כי היה מקרה קודם.
ועוד, הבניין נושא התובענה שבפנינו קיבל אישור אכלוס בשנת 2002. האירוע אירע בשנת 2010. מובן כי האפשרויות השונות שבשלן יכול אריח ליפול יכולות להביא לנפילתו גם יום למחרת ביצוע החיפוי אך על פי מבחן השכל הישר דומני כי בניין בן 8 או 9 שנים הינו בניין חדש יחסית. במקרה כזה הצפיות לנפילתו של אריח הינה נמוכה מאוד. מובן כי לא ניתן לשלול זאת באופן גורף גם יום לאחר שבוצע החיפוי אך אין זה סביר כי שעה שאין כל סימנים מקדימים לאירוע מסוג זה על הנתבעת לנקוט באמצעים למניעת אותו סיכון. כך או אחרת, התובעת לא הוכיחה מהו פרק הזמן הסביר שבו אריח אמור להישאר דבוק או מחובר לקיר ובנסיבות אלו בוודאי שאין אפשרות לקבוע כי הייתה צפיות לנפילת אריח כפי שנטען בתביעה ובס' 27 לסיכומי התובעת.
הנתבעת יכולה הייתה, ובצדק, להניח כי מתן אישור אכלוס יש בו כדי להעיד כי הבניין נבנה כדין, לרבות שימוש בחומרים תקינים וביצוע עבודה ע"י מי שיש בידו רישיון כדין לבצע את אותה עבודה ואיני סבור כי בנסיבות אלו היה עליה להניח באופן סביר קיומו של סיכון לנפילת אריח כפי שקרה בענייננו. המצב היה כמובן שונה אם היה מוכח כי אירוע דומה קרה לפני האירוע נושא התובענה. אולם דבר זה לא הוכח.
ס' 6 לכתב התביעה מפרט כאמור את המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעת. סעיפים אלו נוסחו בכלליות ואינם ספציפיים דיים. כך למשל, לא צוין אילו בדיקות יכולה הייתה הנתבעת לעשות על מנת לוודא את תקינות החיפוי ועל מנת לאתר את אותו מפגע כאמור בסעיף ומהי תכיפותן של אותן בדיקות שהתובעת סבורה שהיה על הנתבעת לעשות.
לנוכח כל האמור לעיל סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת נהגה שלא כפי שנציגות סבירה ונבונה הייתה נוהגת בנסיבות העניין במשמע ס' 35 לפקודה.
ביום 29.06.2007 התקשרה הנתבעת בהסכם למתן שירותי ניהול ואחזקה עם חברת עובד שירות ואיכות בע"מ. ההסכם מפרט את השירותים הניתנים. מדובר בהסכם סטנדרטי ומקובל המתייחס לתחזוקה השוטפת של הבניין ובוודאי שאין בו התייחסות לחיפוי החיצוני ולא הוכח כי היה על הנתבעת לנקוט פעולה כלשהיא בקשר עם בדיקת החיפוי החיצוני בנסיבות בהן לא היו כל סימנים מקדימים לקיומו של סיכון כאמור קודם לאירוע.
לנוכח כל האמור סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיה ובכלל בכל הנוגע לאירוע.
יובהר בשולי הדברים כי טענתה של הנתבעת לתחולתו של ס' 15 לפקודה נדחית שכן לא הנתבעת היא זו שהתקשרה עם החברה או עם מי שביצע את החיפוי בפועל.
לנוכח התוצאה אין צורך לדון בנזקי התובעת.
סיכומו של דבר

לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה ומחייב את התובעת בהוצאות המשפט של הנתבעת בסך של 2,500 ₪. הבאתי בחשבון לעניין זה כי לא הוכח כי הנתבעת עשתה די על מנת לנסות ולאתר עדים רלוונטיים. הסכום ישולם לב"כ הנתבעת עד ליום 01.10.2018.
עד ליום 10.09.2018 תדאג התובעת לתשלום המחצית השנייה של האגרה.
התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, י"ד אלול תשע"ח, 25 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הראל חברה לביטוח בע"מ חברות
נתבע: נציגות הבית המשותף רח' דוד ניב 20 באר שבע
שופט :
עורכי דין: