ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד רון וורמברנד נגד קבוצת כרמלטון בע"מ :

בפני
כבוד ה שופט שמואל מנדלבום

מבקשים
עו"ד רון וורמברנד

נגד

משיבים
קבוצת כרמלטון בע"מ
ע"י ב"כ משרד מ.פירון ושות'

פסק דין

פתח דבר
זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), התשנ"ה-1995 (להלן בהתאמה-"ועדת הערר" ו-"החוק"), מיום 3.9.17, לדחות ערר שהגיש המבקש ביום 24.9.15 (ערר מס' 79/4015) ובמסגרתו עתר לביטול פיצוי והחזר הוצאות שהתווספו לנסיעות שביצע בכבישי מנהרות הכרמל ברכב המצוי בבעלותו מסוג טויוטה מספר רישוי 4871032 (להלן-"הרכב החדש") בין החודשים מאי-יולי 2015 (להלן-"ההחלטה").
רקע
העובדות שאינן שנויות במחלוקת כמפורט בהחלטת ועדת הערר הן כדלקמן;
אין חולק כי במהלך שנת 2013 רכש המבקש אצל בעלת הזיכיון המשיבה- קבוצת כרמלטון בע"מ (להלן-"המשיבה") מנוי עבור רכב קודם שהיה ברשותו לצורך נסיעה בכביש מנהרות הכרמל ולצורך כך עדכן את פרטי התשלום שלו.

במהלך שנת 2015 החליף המבקש את רכבו הקודם ברכב החדש ואולם שכח לעדכן את פרטי הרכב החדש במאגר המנויים של המשיבה .

בחודשים מאי-יולי 2015 בוצעו על ידי המבקש ברכב החדש מספר נסיעות במנהרות הכרמל בנתיב המנויים למעשה מבלי שרכש אצל המשיבה מנוי עבור הרכב החדש ומשקיבל הודעה על כך מטעם המשיבה, הת בררה למבקש הטעות, או אז, פנה המבקש למשיבה ועדכן את פרטי הרכב החדש במסגרת המנוי שכבר רכש אצל המשיבה וביקש שלא להשית עליו פיצוי והחזר הוצאות בגין כניסת הרכב החדש לנתיב המנויים וזאת עקב הטעות שאירעה.

בסופו של דבר, המשיבה הפחיתה את סכום הפיצוי והחזר ההוצאות בשיעור של 50% והעמידה את החיוב על סך של 520 ₪ בטענה כי נגרמו לה הוצאות.

הערר:

טענות הצדדים בערר

המבקש טען בערר כי אינו חולק על האחריות המוטלת עליו לעדכן את המשיבה בכל שינוי פרטי הרכב במנוי ואולם לעניין הפיצוי והחזר ההוצאות שהטילה עליו המשיבה טען כי יש להבחין בין המקרה שלו לבין מקרה של נהג שלא היה מנוי כלל אצל המשיבה וביצע כניסות לנתיב המנויים; כניסותיו לנתיב המנויים באמצעות הרכב החדש לפני שעדכן את הרכב החדש בוצעו בתום לב מובהק וראיה לכך שלא ביקש לבטל את פרטי המנוי של הרכב הישן ; הסכם הנסיעה במנהרות הכרמל נחתם בינו, כאדם, לבין המשיבה ולא בין המשיבה עם רכב כזה או אחר כך שלשיטתו בעת הנסיעה בנתיב המנויים עם הרכב החדש התקיימה מערכת יחסים חוזיים בין המבקש למשיבה ויש להתייחס אליו כמחזיק במנוי אצל המשיבה ; אין מידתיות בין חומרת העבירה (נסיעה בכבישי המשיבה ללא מנוי מעודכן) לחומרת העונש (התשלום שמבקשת המשיבה להשית עליו על פי דין) זאת בהשוואה לעבירות תעבורה אחרות וכי אין הלימה בין הסכום שנדרש לבין ההוצאות שנגרמו בפועל למשיבה בשל כך שלא עידכן את המנוי הקיים בנתוני הרכב החדש.

המשיבה טענה כי הערר הוגש בשיהוי ובאיחור, לאחר שעברו המועדים הקבועים בחוק, ויש איפוא לסלק אותו על הסף. גם לגופו של עניין, המשיבה טענה כי דין הערר להידחות מאחר וחיוב המבקש בתשלום פיצוי והוצאות נעשה בהתאם להוראות החוק החלות במקרה שאדם נוסע בכבישי מנהרות הכרמל ללא הסכם מנוי ומבלי ששולם התשלום בכניסה לכבישי מנהרות הכרמל או ביציאה מהם. לגבי המקרה דנן, טענה המשיבה כי למבקש, שהוא בעל הרכב במועד הנסיעה הרלוונטית, לא היה מנוי בתוקף אצל המשיבה משלא עודכנו פרטי הרכב החדש ומכאן יש לה את הזכות לגבות ממנו תשלום בגין נסיעה ללא הסכם מנוי וכן בתשלום פיצוי והחזר הוצאות.

המשיבה ציינה עוד כי המבקש התנהל בחוסר תום לב משהסתיר, לטענתה, מוועדת הערר את העובדה כי הוא קיבל עובר ליולי 2015 שתי חשבוניות לתשלום בגין הרכב נשוא הערר ובהן הופנתה תשומת ליבו כי ביצע נסיעה בכבישי המשיבה ללא מנוי בתוקף. עוד טענה המשיבה כי עוד בשנת 2013 (כשנתיים לפני ביצוע הנסיעות נשוא הערר) המבקש ביצע נסיעות בנתיב למנויים ברכבו, בעוד שאין לו הסכם מנוי תקף, ולאחר קיום מו"מ עם המשיבה הגיעו הצדדים להסדר לפיו ישלם 50% בגין פיצוי והחזר הוצאות.

החלטת ועדת הערר:
הועדה דחתה את טענת השיהוי שהעלתה המשיבה.

לגופו של עניין, הועדה קבעה, בהפנותה לסעיף 7א לחוק, כי הסכם מנוי עם המשיבה הינו במישור היחסים בין המשיבה לבין הרכב ולא במישור היחסים בין המשיבה לבין הנהג/הצרכן. לאור האמור, נדחתה טענת המבקש לפיה בזמן כניסת רכבו החדש לנתיב המנויים היה הסכם משפטי מחייב בינו לבין המשיבה וכי יש להתייחס אליו כמחזיק במנוי אצל המשיבה.

עוד נקבע כי למשיבה אין יכולת מעקב ו/או התחקות אחר ציבור הנהגים ולפיכך משלא הוסדרו פרטי המנוי בגין הרכב החדש מלכתחילה, אין למשיבה כל יכולת להבחין בין נהג שנכנס לנתיב המנויים ללא הסכם מנוי לבין נהג שנכנס לאותו נתיב בהיותו מנוי אצל המשיבה אך לא עדכן את פרטי המנוי עקב החלפת רכב ישן בחדש. הועדה קבעה כי מבחינה משפטית, אין כל הבחנה בין שני המצבים לעיל ובשניהם המשמעות היא נסיעה בנתיב המנויים מבלי שנכרת הסכם מנוי בין הצדדים בגין רכב ספציפי המחייבת בפיצוי והחזר הוצאות על כל המשתמע מכך.

הועדה הפנתה עוד לתקנה 10(א)(1) לתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התש"ע-2010 (להלן-"תקנות האכיפה" ) המחייבת חייב בפיצוי והחזר הוצאות לבעל הזיכיון אם הוא נסע בכבישי מנהרות הכרמל בלא הסכם שימוש תקף ו/או בלא ששולמה האגרה במהלך נסיעתו.

אשר לטענות המבקש בדבר העדר הלימה בין חומרת העבירה לחומרת העונש ובשאלת המידתיות הגלומה בסכום שנדרש המבקש לשלם למשיבה לבין החזר ההוצאות שנגרם לה בפועל, הועדה קבעה כי אינה הפורום הנאות לדיון בטענות אלו מהטעם כי הסכום המדויק בעניין חיוב בפיצוי והחזר הוצאות למשיבה נקבע בחוק ובתקנות משכך הועדה סבורה כי הדיון בטענות אלו מתייתר.

הועדה הוסיפה כי המשיבה נאותה לפנים משורת הדין והפחיתה את תשלום הפיצוי והחזר ההוצאות בשיעור 50% מסכום המקורי.

משאין חולק כי המבקש לא שילם עבור הנסיעות ברכב החדש נשוא הערר ומהנימוקים שלעיל, הוועדה החליטה לדחות את הערר וחייבה את המבקש לשאת בתשלום כלל הנסיעות בכבישי המשיבה בחודשים מאי, יוני ויולי 2015 וכן לשאת בכלל האגרות בגין נסיעות בכבישי המשיבה לרבות הוצאות פיצויים והפרשי הצמדה וריבית כעולה מסעיף 1(א) לתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010 (להלן- "תקנות הפיצוי והחזר הוצאות"). המבקש חוייב עוד בתשלום הוצאות המשיבה בסך של 450 ₪ בגין הגשת הערר.

הבקשה לרשות ערעור:
המבקש עותר למתן רשות ערעור על קביעות הועדה בטענות בדבר העדר הלימה בין חומרת העבירה לחומרת העונש ובשאלת המידתיות הגלומה בסכום שנדרש לשלם למשיבה לבין החזר ההוצאות שנגרם לה בפועל.

המבקש מפנה לדברי יו"ר הוועדה בפרוטוקול הדיון מיום 13.9.16 לפיהם "הדין מאפשר להם לקבוע את הסכום וזאת מכוח החוק" וטוען כי הועדה נמנעה מלחוות דעה נורמטיבית בשאלות האם סכום החיוב המקורי הולם את"חומרת העבירה" או "מידתי" ביחס להוצאות המשיבה בפועל ובהשוואה לקנסות המוטלים בגין עבירות חניה ותנועה המסכנות את שלום הציבור, בעוד שה"עבירה" ביצע המבקש אינה מסכנת אף אחד.

לשיטת המבקש, הימנעות הוועדה להחליט מטעמי "סמכות" מעוררת סוגיה משפטית, רוחבית, עקרונות וצרכנית שאינה מוגבלת כלל וכלל לנסיבותיו של המקרה הנדון.

המבקש טוען עוד כי הנחת העבודה של הועדה מוטעית מיסודה משלא קיים מנגנון ביקורת שיפוטי הבוחן את התעריפים והסכומים שהמשיבה מוסמכת לקבוע מכוח הדין ובאם היא מתנהלת לדבריו ב"בריונות צרכנית".

המבקש מפנה לסמכותה של המשיבה, כבעל זיכיון, מכוח סעיף 6 לחוק לקבוע את סכומי האגרה וליתן הנחות או לפטור רכב מתשלום אגרות וטוען כי סמכות זו של בעל הזיכיון כפופה לביקורת השיפוטית של הועדה וזאת, לטענת המבקש, בניגוד לקביעת הוועדה בהחלטה לפיה אין היא הפורום הנאות לדון בטענות אלו . בהקשר זה מפנה המבקש להוראת סעיף 12 לחוק שמכוחה פנה לוועדת הערר וטוען כי הוראה זו מחייבת את הוועדה לבחון את סבירות הקביעה בנסיבות המקרה.

המבקש טוען כי "גובה הפיצוי והחזר ההוצאות" לפי לשון תקנה 10(א)(1) לתקנות כפוף לביקורת שיפוטית של הועדה כדי למנוע מצב שבו המשיבה היא "המחליטה הבלעדית".

המבקש מפנה בבקשה להחלטות של ועדת הערר לפי החוק בתיקים אחרים שבהם לטענתו הועדה התערבה בשיקול הדעת של המשיבה ולמעשה ראתה את עצמה מוסמכת לכך; כך למשל המבקש הפנה, בין היתר, לערר 1091/06 דרורי יהודה נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (11.3.2008) וטוען כי באותו הליך הועדה, בהרכב אחר מזה שבמקרה דנן, בחנה את התנהלות המשיבה בהליכי האכיפה וקבעה כי נמצאו פגמים חמורים בהליכי האכיפה של המשיבה.

עוד טוען המבקש כי לועדה סמכות להתערב בשיקול הדעת של המשיבה, בכפוף לחובת הנמקה, ועל כן הוא זכאי לכך שהדיון יוחזר בפני הועדה כדי שתחליט בסוגיות ההלימה והמידתיות שבהן כלל לא דנה.

המבקש מוסיף וטוען כי לאור מעמדה המיוחד של המשיבה, שאינו שקול למעמדה של חברה פרטית המונעת משיקולי רווח בלתי מרוסנים, שומה עליה בבואה לחייב "מנוי" בכניסות שביצע עקב טעות בתום לב, להפעיל שיקול דעת באופן סביר כשטובת הצרכן והלקוח לנגד עיניה ומשלא נהגה כך במקרה דנן, היתה זו חובתה של הועדה להחליט לגבי סבירות חיובו של המבקש בסכום שבו חוייב (קנס של 950 ₪).

אשר להצעת המשיבה להפחית את הסכום שחייבה בו את המבקש לסך כ-500 ₪, המבקש טוען כי הוא דחה את ההצעה מאחר ולטענתו עיקר הבעייתיות טמונה בגובה הקנס המקורי (950 ₪).

לאור האמור, המבקש מבקש ליתן רשות ערעור, להורות על ביטול החלטת הועדה והחזרת הדיון לועדה על מנת שזו האחרונה תדון ותכריע בסוגיות ובטענות שהעלה בדבר העדר הלימה בין חומרת העבירה לחומרת העונש ובשאלת המידתיות הגלומה בסכום שנדרש לשלם למשיבה לבין החזר ההוצאות שנגרם לה בפועל.

תשובת המשיבה
המשיבה תומכת בהחלטת ועדת הערר וטוענת כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות שכן לשיטתה כל פעולותיה במקרה נשוא הערר נעשו כדין ובהלימה מוחלטת להוראותיו הברורות של החוק והתקנות הצריכות לעניין.

המשיבה מפנה להוראות סעיף 7ד' לחוק שכותרתו "פיצוי והחזר הוצאות" המעגנת את זכותו היסודית של הזכיין לדרוש פיצוי והחזר הוצאות ומסדירה בס"ק א' את המצבים שבהם רשאית המשיבה לדרוש פיצוי והחזר הוצאות. המשיבה מפנה גם לס"ק ב' הקובע כי שר התחבורה, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע את סכומי הפיצוי והחזר ההוצאות שישולמו בידי כל אחד מהמפורטים בס"ק א', לרבות מי שלא שילם אגרה שהיה עליו לשלם.

המשיבה מפנה גם לתקנה 10(א)(1) לתקנות האכיפה שכאמור הותקנו מכוח החוק ובהן מוסדרת שיטת החיוב והגביה של האגרה וכן של הפיצוי והחזר הוצאות וכן מפנה לתקנות הפיצוי והחזר הוצאות בהן מפורטים סכומי הפיצוי והחזר הוצאות. המשיבה מדגישה כי תקנות הפיצוי והחזר הוצאות מבחינות בין העדר הסכם שימוש תקף בפעם הראשונה שאז הסכום הינו מופחת לבין העדר הסכם שימוש תקף שלא בפעם הראשונה שאז סכום הפיצוי והחזר ההוצאות לפי התקנות הינו גבוה יותר.

המשיבה טוענת כי השיתה על המבקש סכומים התואמים את השיעור של הפיצוי והחזר הוצאות כפי שנקבע בתקנות ובהתחשב בשערוך הסכומים לפי תקנה 2 והוספת מע"מ.

המשיבה מפנה לתקנה 3 לתקנות הפיצוי והחזר הוצאות וטוענת כי על כל פעילותה, לרבות אופן ושיטת החישוב של ה פיצוי והחזר הוצאות,התקיים פיקוח, במשך כל התקופה המתחילה ממועד פתיחת הפרויקט לציבור המשתמשים בשנת 2010 עד היום, על ידי הרשות הממונה – חברת כביש חוצה ישראל שמתוקף תפקידה מפקחת על פעילותן של החברות המפעילות את כבישי האגרה בישראל, על התפעול, התחזוקה וקיום כל התחייבויותיו של כל אחד מבעלי הזיכיון, בהתאם להוראות החוקים וחוזי הזיכיון הרלוונטיים.

תשובת המבקש לתשובת המשיבה:
בתשובתו מיום 12.11.17 המבקש טוען כי המשיבה העלתה בהליך אחר טיעונים הסותרים את הטיעונים שהעלתה בתשובה לבקשה לרשות ערעור. המבקש מפנה בהקשר זה לטיעונים שהעלתה המשיבה בתשובתה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בעניין האופן שבו קונסת המשיבה נהגים שנסעו בנתיב של מנויים, בשעה שאין ברשותם מנוי כפי שתוארו בהחלטת כבוד השופט י' גריל בתצ' (חיפה) 12848-09-15 זקאק נ' קבוצת כרמלטון בע"מ (החלטה מיום 19.9.16, פורסם בנבו) (להלן- "עניין זקאק"). המשיבה טענה בעניין זקאק כי חברת כביש חוצה ישראל אינה גוף מנחה בעל סמכות להורות למשיבה דבר מטוב עד רע ואין לה מעמד של רגולטור כמו כן טענה המשיבה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת האישור מאחר "שהסמכות הוקנתה לועדת הערר" שהוקמה מכוח החוק.

לטענת המבקש, הועדה מוסמכת לדון בטיעוניו בסוגית ההלימה והמידתיות, כפי שגם המשיבה טענה ב"עניין זקאק" לגבי סמכויותיה של הועדה.
תגובת המשיבה מיום 16.11.17

בהתאם להחלטתי מיום 14.11.17 בה אישרתי למשיבה להגיש תגובה לתשובת המבקש, הגישה המשיבה ביום 16.11.17 תגובה במסגרתה טוענת למעשה כי אין בטיעונים שהעלתה ב"עניין זקאק" כדי לתמוך בטיעוני המבקש במקרה דנן;

המשיבה מבהירה כי התובענה בעניין זקאק כלל אינה עוסקת באותו עניין שלפנינו וטוענת כי כל שנאמר מפיה שם תומך בעמדתה בהליך דנן, ככל שיש קשר בין הדברים; בהקשר זה מסבירה המשיבה כי בתובענה בעניין זקאק כלל לא עלתה השאלה בדבר סכומי הפיצויים והחזר ההוצאות הקבועים בתקנות לעיל כמו גם שאלת ההלימה והמידתיות שמעלה המבקש במקרה דנן. המשיבה מוסיפה ומבהירה כי בעניין זקאק טענה כי ככל שהמבקש שם טוען כי חויב בחיוב יתר בניגוד לתקנות הרי שחובה הייתה עליו להקדים ולהגיש ערר לוועדת הערר וכי אין מקום כי בית המשפט יזקק לתביעתו. בשונה מהטענות בעניין זקאק, המבקש בהליך דנן טוען כי התקנות קובעות תעריפים של פיצויים והחזר הוצאות שאינם "צודקים" בנסיבות העניין והמשיבה שבה וטוענת כי אין זו מסמכותה של ועדת הערר לדון בטענה זו של המבקש ויש להפנותה למחוקק המשנה.

לעניין הטענות הנוגעות לתפקידה של הרשות הממונה, המשיבה טוענת כי בשני המקרים-עניין זקאק והמקרה דנן-העלתה טיעונים זהים לפיהם הרשות הממונה מפקחת על פעילותה של המשיבה כבעלת הזיכיון וכי למשיבה אין שיקול דעת בנוגע לפיצויים והחזר הוצאות. המשיבה גם מבהירה כי הרשות הממונה היא נציגת המדינה לצורך פיקוח על ביצוע הסכם הזיכיון שכרתה המדינה עם המשיבה ואינה "רגולטור" במובן המקובל של מונח זה כך שסמכותה מוגבלת לאמור בחוק ובתקנות ולא ניתנה לה סמכות להורות למשיבה דבר או להנחותה.

השלמת טיעון מטעם המבקש מיום 17.12.17:

בהחלטתי מיום 16.12.17 נעתרתי לבקשת המבקש להתיר לו הגשת התייחסות קצרה לנפקותם של דברים שנרשמו בהחלטת כבוד השופט מנחם רניאל בתצ' (חיפה) 61736-03-16 לחמן נ' קבוצת כרמלטון בע"מ מיום 16.11.17 (להלן- "עניין לחמן") להליך דנן.

במסגרת השלמת הטיעון שהגיש ביום 17.12.17 טוען המבקש כי מאותה החלטה של השופט רניאל עולה כי נציג מטעם המשיבה הודיע בהליך בעניין לחמן כי החל מספטמבר 2016 הנהיגה המשיבה מדיניות חדשה במסגרתה היא מאתרת נהגים אשר עשו שימוש מפר במנהרות הכרמל תוך שימוש ברכב שאינו מעודכן במערכת של המשיבה ו אשר בבעלותם רכב אחר שהנו מנוי אצלה, ומודיעה להם באופן יזום על ביצוע נסיעה מפרה ומציעה להם באותו מעמד לעשות מנוי לרכב החדש וכן מסירה את החיובים בגין פיצוי והחזר הוצאות לאחר עדכון הרכב החדש, תחת הישן, כרכב מנוי אצלה.

לטענת המבקש, מדבריו של נציג המשיבה בעניין לחמן אודות ההנחיה החדשה מספטמבר 2016, עולה כי גם לשיטת המשיבה אין דין עבריין משיג גבול כדין מנוי ותיק שחטאו הסתכם בלשכוח לעדכן את המשיבה בדבר רכישת רכב חדש עד כדי ביטול החיוב בפיצוי והחזר הוצאות כלפיו בכפוף לעדכון הרכב החדש כמנוי אצל המשיבה. עוד עולה, לטענת המבקש, כי המשיבה מכירה בכך שההתקשרות החוזית המשפטית אינה בינה לבין הרכב אלא מול הצרכן שרכש מנוי ושילם עבור שירותיה.

המבקש טוען עוד כי לאור שינוי המדיניות החל מספטמבר 2016 יש להורות על החזרת הדיון לועדה גם בשאלה האם מי שערעורו היה תלוי ועומד עת שונתה המדיניות זכאי ליהנות מתוצאות המדיניות החדשה. בהקשר זה מוסיף המבקש כי המשיבה הסתירה את עניין ההנחיה החדשה מהועדה במועד הדיון בספטמבר 2016 וגם בפני ערכאה זו הציגה המשיבה קו טיעון הפוך שהיא עצמה אינה מאמינה עוד בצדקתו הצרכנית.

תגובת המשיבה מיום 10.1.18

המשיבה טוענת כי המדיניות החדשה לא חלה על החיוב של המבקש וזאת משלושה טעמים: האחד , הנסיעות נשוא הערר בוצעו בשנת 2015-כשנה לפני החלת המדיניות האמורה על ידי המשיבה. השני, המדיניות החדשה רלוונטית אך ורק לגבי נהגים אשר ביצעו נסיעה מפרה אך טרם הופקה להם חשבונית לתשלום עבור ביצוע הנסיעות המפרות. המשיבה מסבירה כי במקרה של המבקש היא נדרשה בזמן אמת לבצע את כלל הפעולות הכרוכות באיתור, זיהוי וגביית החוב ממנו לרבות הפקת חשבוניות והוצאות נוספות, ולכן בפועל ומבחינה טכנית, הושתו עליה הוצאות גבוהות חריגות מאלו שהיא נדרשת במצב דברים רגיל. השלישי, עקרון השוויון והחובה החלה על המשיבה שלא לנקוט אפליה כלפי ציבור לקוחותיה שכן המדיניות החדשה חלה על כל מי שביצע נסיעה מפרה במנהרות הכרמל מאותו יום ואילך והחלתה באופן סלקטיבי וחריג רק על המבקש לבדו, בלא כל טעם סביר לכך, תהווה פגיעה בעקרון השוויון.

דיון והכרעה:

בטרם אדון בטיעוני הצדדים אבקש להתנצל על העיכוב במתן פסק הדין, שנבע מטעות בעטיה לא ניתנה תשומת ליבי לצורך במתן פסק הדין.

43. אקדים ואציין כי ועדת הערר הינה טריבונל מנהלי- מקצועי מיוחד אשר הוקם על פי החוק לדון בעררים המוגשים על ידי " מי שחולק על חיוב או מי שרואה עצמו נפגע מהפעלת סמכות בעל הזיכיון לפי חוק זה..." (סעיף 12 א' (א) לחוק ), שהרכבו כולל שלושה חברים, יו"ר שהינו מי שכשיר להתמנות לשופט של בית משפט שלום, עובד משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ונציג ציבור שמונה על ידי שר התחבורה ושר האוצר (סעיף 12 א' (ב) לחוק).

44. כפי שנקבע בסעיף 12 א' (ג) לחוק , " הוראות חוק בתי דין מינהליים התשנ"ב- 1992, יחולו על וועדת הערר בשינויים המחוייבים מחוק זה..." ובהתאם נקבע כי החלטה סופית של ועדת הערר ניתנת לערעור ברשות בפני בית המשפט המחוזי.

45. באשר להיקף התערבות בית המשפט בהחלטות וועדת הערר, אפנה לפסיקת בית המשפט העליון אשר דנה בעניינו של בית הדין למים, אך הדברים שנאמרו שם יפים לענייננו ולפיהם: "בתורת ערכאה מקצועית, נתון לבית הדין למים מתחם שיקול דעת רחב בתחום מומחיותו, ומתחם ההתערבות בהחלטותיו הוא מצומצם, למעט במקרים של טעות משפטית מהותית, ועילות התערבות אחרות המקובלות ביחס להחלטות בתי הדין המינהליים... ככל שהשאלות שבמחלוקת נושאות אופי עקרוני כללי, וחורגות מסוגיות שענייננן מומחיות מקצועית, מתחם הביקורת השיפוטית על החלטות בית הדין מתרחב, כמקובל".
ע"א 9535/06 עבדאללה אבו מסאעד נ' נציב המים (5.6.11, פיסקה 16).

46. לאחר שעיינתי בכל טיעוני הצדדים אינני מוצא עילה להתערב בהחלטתה של וועדת הערר ובעניין זה יש לדון בנפרד בשתי טענותיו העיקריות של המבקש, האחת, לפיה אין להחיל כלל את מנגנון הפיצוי והחזר ההוצאות הקבוע בחוק על עניינו של המבקש, והשנייה, לפיה גם אם רשאית המשיבה לחייב את המבקש בפיצוי והחזר הוצאות, עדיין הסכום שנדרש על ידה הינו מופרז ובלתי מידתי ואדון בטענות אלה כסדרן.

החלת מנגנון הפיצוי והחזר הוצאות בעניינו של המבקש

47. כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבחודשים מאי-יולי 2015, ביצע המבקש- שהתקשר בשנת 2013 בהסכם מנוי עם המשיבה ביחס לרכב שהיה בבעלותו באותה העת- מספר נסיעות במנהרות הכרמל, ברכב החדש שנרכש על ידו בשנת 2015, וזאת מבלי שהמבקש עדכן את פרטי הרכב החדש בהסכם המנוי שהתייחס כאמור לרכב אחר.

48. בעניין זה הודה המבקש עצמו בדיון שהתקיים בוועדת הערר כי :"אני מודה שהייתי צריך לשנות על הרכב..." (כך במקור ש.מ) וכן אישר כי : "... אין מחלוקת שהחובה לעדכן על שינוי הרכב הוא עליי...".

49. לאור האמור לעיל, אין גם מחלוקת על כך שבכל הנסיעות שביצע המבקש ברכב החדש לא הוסדר מראש התשלום הנדרש עבור הנסיעות, ופרטי הרכב החדש לא הופיעו ברישומי המשיבה כמשויכים למבקש, ובהתאם נדרשה המשיבה לערוך בירור מיוחד ביחס לזהות בעלי הרכב החדש ולאחר מכן נדרשה המשיבה לטפל בהוצאת חשבוניות למבקש.

50. בנסיבות אלה, השאלה בה נדרשה לדון וועדת הערר היא האם יש לקבל את טענות המבקש לפיהן לא ניתן לראותו כ"פולש" ויש לראותו כמי שהחזיק הסכם מנוי תקף בזמן ביצוע הנסיעות , וזאת בשל הסכם המנוי שהתייחס לרכבו הישן של המבקש, ובנסיבות אלה אין להטיל עליו כלל חיוב בגין פיצויים והחזר הוצאות.

51. בשאלה זו, לא מצאתי טעות משפטית מהותית בהחלטת וועדת הערר אשר דחתה את טענות המבקש וזאת נוכח הוראות סעיף 7 א' (א) לחוק הקובע כי :" לא ינהג אדם ברכב בכבישי מנהרות הכרמל אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:
(1). ברכב קיים אמצעי זיהוי או שמותרת כניסתו לכבישי מנהרות הכרמל אף בלא אמצעי כאמור, הכול על פי הסכם שימוש תקף". (דגשים שלי ש.מ).

52. לעמדתי, לשונו של החוק ברורה, וממנה עולה כי החובה החוקית המוטלת על נוהג ברכב, המבקש להיכנס לכבישי מנהרות הכרמל, היא לוודא כי ביחס לרכב שבו הוא נוהג, קיים הסכם שימוש תקף המסדיר את כניסתו, שאחרת על הנהג לדאוג לתשלום אגרה בהתאם להוראות סעיף 7 א' (א) (2) לחוק.

53. בהתאם, במקרה ובו הנוהג ברכב אינו ממלא אחר החובה האמורה לעיל, יחולו הוראות תקנה 10 (א) (1) לתקנות האכיפה שלפיהן : " חייב יחויב בפיצוי והחזר הוצאות לבעל הזיכיון בעד כל אחד מאלה:
(1). נסיעה בכביש מנהרות הכרמל בלא הסכם שימוש תקף, מבלי שחל פטור על נסיעתו או מבלי ששולמה האגרה מראש או במהלך הנסיעה".

54. לנוכח לשונם הברורה של החוק והתקנות, אינני מוצא כל טעות בקביעת וועדת הערר לפיה :"בהתאם למצב המשפטי החל בנסיבות העניין, ניתן להבחין בין נקל כי בניגוד לטענת העורר, הסכם מנוי עם המשיבה הינו במישור היחסים בין המשיבה לבין הרכב ולא במישור היחסים בין המשיבה לבין הנהג/ צרכן. משכך, אנו דוחים טענת העורר ולפיה בזמן כניסתו לנתיב המנויים היה הסכם משפטי מחייב בינו לבין המשיבה וכי יש להתייחס אליו כמחזיק במנוי אצל המשיבה".

על האמור בהחלטת ועדת הערר אוסיף כי אילו סבר המחוקק כי אדם שבידו הסכם מנוי עם המשיבה,יחשב כמחזיק ב"הסכם שימוש תקף" , ביחס לכל רכב שבו הוא מבצע את הנסיעה , נוסח סעיף 7א'לחוק היה שונה באופן מהותי, ולא היו מופיעים בו הדגשים החוזרים על החובה לוודא כי ביחס לרכב בו בוצעה הנסיעה קיים הסכם שימוש ת קף , ולפיכך ועל פי לשון החוק והתקנות המשיבה רשאית לחייב את המבקש בסכום הפיצוי והחזר ההוצאות שנקבע בתקנות.

55. יתכן כי יש מקום לפנים משורת הדין להתחשב בנסיבות המקרה, בכך שלא הייתה מחלוקת על כך שהמבקש לא ניסה להתחמק מתשלום עבור הנסיעות ברכב החדש, שהרי החזיק בהסכם מנוי תקף שלא בוטל על ידו עבור רכבו שנמכר, וכי מדובר בטעות שבה הודה המבקש.

56. מאידך, אין גם חולק על כך שבשל טעותו של המבקש נדרשה המשיבה, להשקיע את המאמץ הנדרש בטיפול המיוחד הדרוש לצורך איתור בעל הרכב החדש שלא דאג להסדרת התשלום מראש, ועל פי החוק והתקנות טיפול מיוחד זה, מזכה את המשיבה בקבלת פיצוי והחזר הוצאות.

57. ואכן המשיבה מתוך איזון ראוי של מכלול הנסיבות לעיל, הסכימה באופן חריג, להעמיד את דרישת הפיצוי והחזר ההוצאות מהמבקש על 50% מסכום דרישתה המקורית, ולעמדתי הצעה זו של המשיבה הייתה הצעה ראויה שהמבקש היה צריך לקחתה "בשתי ידיים",ולא היה מקום לדחייתה על ידו ובכל מקרה אינני מוצא בסיס משפטי לקביעה לפיה המשיבה הייתה מחויבת בנסיבות העניין לותר באופן מלא על דרישתה לפיצוי והחזר הוצאות.

58. להשלמת התמונה, אבקש להתייחס לטענת המבקש אשר הועלתה לראשונה בבית המשפט ,ואשר לפיה מהחלטה שניתנה בעניין "לחמן" עלה כי מדיניות המשיבה השתנתה החל מחודש ספטמבר 2016, וכיום במקרים כגון זה של המבקש שבו מתברר כי בוצעו על ידי מנוי של המשיבה נסיעות ברכב שאינו מופיע בהסכם המנוי, ניתנת אפשרות למנוי להסדיר את החיוב הנוסף, ובאם החיוב מוסדר, המשיבה אינה דורשת פיצוי והחזר הוצאות בהתאם לתקנות האכיפה.

59. בעניין זה אני מקבל את טענת המשיבה לפיה מאחר ושינוי המדיניות האמורה נעשה מחודש ספטמבר 2016 וחיובי המבקש הינם מחודשים מאי- יולי 2015, לא ניתן לחייב את המשיבה להחיל על המבקש באופן רטרואקטיבי את שינוי המדיניות הן מאחר ומדיניות זו לא הייתה קיימת כלל במועד הרלוונטי, והן בשל עיקרון השוויון שלפיו לא ניתן להחיל ללא טעם כדין את שינוי המדיניות באופן סלקטיבי דווקא על המבקש.

60. בעניין זה אפנה לפסיקה אשר עסקה ברשויות מנהליות ושאותה יש להחיל בשינויים המחייבים על המשיבה שהינה בעלת זכיון אשר נקבע בחוק , ואשר יונקת את כוחה וסמכויותיה מהוראות החוק והתקנות.

כך בענין חיוב המשיבה להחיל רטרואקטיבית את שינוי המדיניות שהנהיגה ביחס למתן אפשרות לבעל הסכם מנוי להסדיר נסיעות שבוצעו על ידו ברכב שלא נכלל הסכם המנוי ללא חיוב בפיצוי והחזר הוצאות, אני מפנה לבג"צ 2223/04 לוי יעקב ניסים נ' מדינת ישראל (4.9.2006 , פסקה 38) שם נקבע כי :
"לו בבואן לקבוע מדיניות ציבורית חדשה המבקשת להיטיב, לשפר או לייעל דבר מה, היו רשויות המדינה כבולות על ידי העבר, היה הדבר מוביל לשיתוק ולחוסר יכולת להנהיג שינויים. כלל המחייב את המדינה להחיל כל שינוי מיטיב אותו היא מבקשת להנהיג גם למפרע, יהווה הלכה למעשה בלם לשינויים שכן עלויותיו של כל שינוי מדיניות מיטיב גדלות משמעותית שעה שהוא מוחל גם למפרע, להבדיל מהפעלתו כשהוא צופה פני עתיד."

הדברים האמורים לעיל , יפים ונכונים בעיני גם למקרה שבפנינו .כפי שהראנו לעיל , אין למשיבה מניעה חוקית לחייב גם בעל הסכם מנוי בפיצוי והחזר הוצאות בגין נסיעה ברכב שאינו נכלל בהסכם המנוי, ובנסיבות אלו כאשר בוחרת המשיבה לפנים משורת הדין , לאמץ מדיניות חדשה הבאה להיטיב עם אותם בעלי הסכם מנוי, יש לעודד את המשיבה לעשות כן, ואין לחייבה להחיל את שינוי המדיניות רטרואקטיבית עם כל ההשלכות הארגוניות , משפטיות וכספיות הכרוכות בכך באופן שירתיע את המשיבה מנקיטת יוזמות דומות בעתיד.

עמדה זו תואמת גם את עמדתו העקבית של בית המשפט העליון, אשר עסקה בדרך כלל בשינוי מדיניות, שיש בו משום שינוי לרעה ושלפיה :"... הנה כי כן, בעקרון, על שינוי מדיניות לחול מעתה והלאה ולהיות צופה פני עתיד ולא פני עבר...".
ובהמשך נקבע כי: "... על כן, מקום בו הרשות המנהלית מעוניינת להחיל שינויים באופן רטרואקטיבי, עליה להצביע על נימוק מיוחד וכבד משקל המצדיק זאת...".
בג"ץ 1398/07 ד"ר יעל לביא- גולדשטיין נ' משרד החינוך הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל (10.5.2010, פיסקה 22).

61. גם טענתה השנייה של המשיבה בדבר פגיעה בשוויון באם רק על המבקש יוחל באופן סלקטיבי ורטרואקטיבי שינוי המדיניות , מעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון אשר קבעה כי:
"....במקרה שבו מסור לרשות שיקול דעת להעניק הטבה מסוימת הן לפלוני, הן לאחרים, הרי שאף שאין היא מחויבת להעניק את אותה הטבה כלל ועיקר, משבחרה להעניקה לאחרים, אין היא רשאית לשלול את אותה ההטבה מפלוני באין שוני רלוונטי ביניהם...."
עע"מ 7335/10 קצין התגמולים – משרד הבטחון נ' משה לופו (29.12.13 , פסקה יח)

המשיבה כאמור לעיל , בחרה לנקוט מדיניות ,לפנים משורת הדין , וזאת החל מחודש ספטמבר 2016 במקרים זהים למקרה שבפנינו, והמבקש אינו מצביע על עילה כלשהי מדוע הוא זכאי למעמד מיוחד שיאפשר לו להיכלל במדיניות החדשה, על אף שהנסיעות בוצעו על ידו בטרם החלה המדיניות החדשה וזאת באופן שונה ובלתי שיוויוני ביחס לכל יתר מנויי המשיבה.

62. לפיכך ולאור הנימוקים לעיל, אינני מוצא מקום להחזיר את שאלת שינוי המדיניות על ידי המשיבה לדיון מחודש בפני ועדת הע רר .

סכום הפיצוי והחזר ההוצאות אינו סביר ואינו מידתי- סמכות ועדת הערר לדון בטענה

63. כעולה מטיעוני הצדדים, אין למעשה מחלוקת על כך שהמשיבה חייבה את המבקש בהתאם לתעריפים שנקבעו בתקנות הפיצוי והחזר הוצאות ,וכי תעריפים אלו נקבעו על ידי שר האוצר ב הסכמת שר ה תחבורה ובאישור וועדת הכלכלה של הכנסת.

זאת ועוד לא נסתרה טענת המשיבה המופיעה בתשובתה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית (ת"צ 38021-09-15, התשובה צורפה לטיעוני הצדדים ) לפיה הסכומים שנקבעו פוקחו החל משנת 2010 ובמשך 5 שנים על ידי הרשות הממונה -חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, ולאחר בדיקות שבוצעו על ידי הרשות הממונה נשלח על ידה בשנת 2015 מכתב למנכ"ל המשיבה ואשר לפיו על פי בדיקותיה של הרשות הממונה אין מקום להמליץ על שינוי בסכומי הפיצוי והחזר ההוצאות וזאת לאחר בדיקת נתוני השנים 2011 ו-2012 ובכך לטענת המשיבה, יש גם ראיה לכך שהסכומים שנגבים על ידה משקפים בפועל את ההוצאות שנגרמו לה עקב פעולות המבקש.

64. למרות האמור, סבור המבקש כי ל וועדת הערר סמכות לדון בתוקפן של התקנות ככלל ובטענות המבקש לפיהן התעריף הקבוע בהן אינו סביר ואינו מידתי בפ רט, וועדת הערר קבעה כאמור כי שאלה זו אינה בסמכותה וכי היא אינה הפורום הנאות לדיון בשאלת ההלימה בין חומרת העבירה לחומרת העונש וכן בשאלת המידתיות הגלומה בסכום שנדרש המבקש לשלם למשיבה ביחס לסכום ההוצאות שנגרם למשיבה בפועל וזאת לעמדתה מאחר ו "הסכום המדויק בענין חיוב בפיצוי והחזר הוצאות למשיבה נקבע בחוק ובתקנות.משכך, סבורים אנו כי הדיון בטענה זו מתייתר".(סעיף 35 להחלטה).

65. בשאלה סמכות ועדת הערר , עמדתי שונה מעמדת ועדת הערר , ואינני סבור כי העובדה שתעריפי הפיצוי והחזר ההוצאות נקבעו בתקנות שוללת מיניה וביה סמכות של ועדת הערר לדון בטענות של המבקש כנגד התקנות .

בענין זה אפנה לדבריה של כבוד השופטת ד.ברק ארז בבר"מ 2657/14 ס.אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ נ' הממונה על חוק המכר (דירות)(הבטחת השקעות של רוכשי דירות) התשל"ה-1974(22.6.2014 , פסקה 21) :

"בשולי הדברים, מן הראוי לציין כי בית משפט זה הכיר זה מכבר בעקרון לפיו סמכותם של טריבונלים מינהליים אינה מוגבלת לבחינת שאלות בעלות אופי עובדתי-טכני, וכי נתונה להם הסמכות לדון גם בסוגיות בעלות אופי עקרוני, כגון טענות בדבר פגמים בחקיקת משנה הנוגעת לנסיבות אותו עניין ( ראו: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 494 (2000) (להלן: עניין יזום)). זאת, נוכח החשיבות שמיוחסת לכך שהדיון הראשוני במחלוקות שבין האזרח לרשות יתקיים במסגרת הטריבונלים המינהליים, ובהתאם למגמת ההרחבה של תחומי הסמכות הנתונים להם ( למעמדם של הטריבונלים המינהליים ראו: בר"מ 2498/14 המרכז לאקונומיה בישראל בע''מ נ' עיריית רחובות, [פורסם בנבו] פסקה 11 ( ‏10.6.2014)). ביטוי לכך ניתן גם בסעיף 38 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים), אשר מסדיר את הסמכות הנגררת של בתי הדין שעליהם חל חוק זה. לכאורה, האפשרות לרכז את ההתדיינות בעניין אחד בפני אותו טריבונל, לרבות בטענות ביחס לפגמים בחקיקת משנה, עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית המצדדת בהעלאת טענות מינהליות ב"תקיפה עקיפה" גם במסגרת הליכים שיפוטיים שאינם בעלי אופי מינהלי....."

ויודגש כי האמור לעיל נאמר אמנם באמרת אגב אך יש בו כדי להצביע על עמדתו של בית המשפט העליון, בשאלת סמכותם של גופי כגון ועדת הערר שבפנינו שעליה חל כאמור חוק בתי דין מינהליים , לדון גם בטענות הבאות לתקוף את תוקפם וסבירותן של תקנות , ולפיכך אינני מקבל את קביעת ועדת הערר לפיה אין היא מוסמכת לדון בשאלות אלו.

66. אלא שבמקרה שבפנינו ועל אף קביעתי לעיל , אינני מוצא מקום להחזיר את הדיון בשאל ות לעיל ל ועדת הערר וזאת מאחר ולעמדתי המבקש לא הניח בסיס עובדתי ו/או משפטי מינימלי אשר יצדיק דיון בטענותיו.

67. כבר נקבע לא אחת על ידי בית המשפט כי עותר או תובע המבקש לערער על תוקפם של תעריפים אשר נקבעו בתקנות מחויב להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית מבוססת לטענותיו ולא די בתחושותיו של התובע ביחס לאי סבירות או אי מידתיות אותם תעריפים. בעניין זה אפנה לבר"ם 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה (15.11.2006, פיסקה 6) שם נקבע כי: " אשר לטענתו של המבקש בנוגע לאי סבירות העלאת תעריף היטל הביוב. חזקה על רשות שהיא פועלת כדין והטוען כי פעולה מסוימת נעשתה שלא כדין, עליו הראיה. וכן, הלכה היא כי לשם הרמת נטל ראיתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה...".

68. דברים אלה יפים ונכונים למקרה שבפנינו שבו נקבע ה תעריף בתקנות על ידי שני שרים ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת , ועל תעריף זה קיים מנגנון פיקוח ובדיקה של הרשות הממונה שנקבע אף הוא בחוק , ובנסיבות אלו נהנים תעריפי הפיצוי והחזר ההוצאות הקבועים בתקנות מ"חזקת התקינות המנהלית" ועל המבקש מוטל הנטל לסתור חזקה זו , ועיון בטענות המבקש מעלה כי לא עלה בידי המבקש להניח בסיס עובדתי של ממש אשר י סתור חזקה זו ויבהיר מדוע לעמדתו של המבקש התעריף אשר נקבע בתקנות אינו סביר ומהו לעמדתו החיוב הסביר בגין פיצוי והחזר הוצאות.

בהקשר זה מן הראוי לציין כי בניגוד לרושם שאותו מנסה המבקש ליצור שלפיו סכום הפיצוי והחזר ההוצאות בגין נסיעה במנהרות הכרמל שהתשלום עבורה לא הוסדר מראש עומד על סך של 950 ₪, הרי שבפועל הסכום בו מדובר נמוך בהרבה ועומד על סך של 76 ₪ בלבד והסיבה לסכום החיוב שבו חויב המבקש מקורה במספר הנסיעות הרב שבוצעו על ידי המבקש ללא תשלום כנדרש.

המבקש לא הניח בפני ועדת הערר תחשיב המגובה באסמכתא או חות דעת כלשהי בשאלת סכום החזר ההוצאות הראוי שזכאית המשיבה לחייב לעמדתו או כל נתון אחר, וכל שנטען על ידי המבקש בפני ועדת הערר , הן טענות כלליות בדבר סבירות ומידתיות ו לא די בטענות אלו כדי לסתור את חזקת התקינות המנהלית האמורה.

69. בנסיבות אלה,וגם אם היה מתקיים דיון בטענותיו של המבקש בועדת הערר דין טענותיו היה להידחות , ולפיכך אינני מוצא מקום להחזרת הדיון לועד ת הערר.

70. לפיכך ולאור כל האמור לעיל , אני דוחה את בקשת רשות הערעור של המבקש , והמבקש ישא בהוצאות המשיבה אך בשיעור מתון בנסיבות הענין בסך של 2,000 ₪ אשר ישולמו מתוך הפקדון אותו הפקיד המ בקש , ויתרת הפיקדון תוחזר לידי המבקש.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ח, 06 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד רון וורמברנד
נתבע: קבוצת כרמלטון בע"מ
שופט :
עורכי דין: