ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית תל-אביב-יפו נגד שמואל לוי :

לפני כבוד השופט עמית יריב

התובעים:
עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד אורנה אחרק-פרלוק

נגד

הנתבעים:

  1. שמואל לוי
  2. רחל לוי (המנוח)
  3. אביגיל ברכה
  4. אברהם לוי
  5. אהרון לוי
  6. שושנה הדד לוי
  7. אילנה זיידנברג
  8. יחיאל לוי - ת.ז. XXXXX470
  9. יפת לוי

ע"י ב"כ עוה"ד גלי הררי וארנון שצמן

החלטה

התובעת, עיריית תל-אביב – יפו, היא הבעלים הרשום של חלקה 24 בגוש 7423, ברחוב מח"ל פינת אלנקווה, בכפר שלם, בעיר תל-אביב-יפו, המהווה חלק מכביש/דרך קיימת ( להלן: "הדרך").
הנתבעים הם יורשי המנוח שמואל לוי ז"ל והמנוחה רחל לוי ז"ל ( להלן: "הורי הנתבעים").
במסגרת תכנית איחוד וחלוקה שלא מרצון, קיבלו הורי הנתבעים זכויות בניה בחלקה 6 תחת זכויותיהם בחלקות 5,7 ו-24 במקרקעין.
בשנת 2004 נחתם הסכם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברת חלמיש, אליו צורף תשריט המגדיר את המקרקעין עליו הוא חל ( להלן: "ההסכם").
סעיפים 5-3 להסכם הגדירו את הקרקעות בהן הוקנו לחלמיש זכויות, בין אם במכר ובין אם בחכירה.
התובעת טוענת כי מההסכם עולה שהדרך אינה כלולה בשטחי חלמיש וממילא אינה באחריותה. על כן, התובעת פנתה ביום 16.2.2012 אל הורי הנתבעים בבקשה לסלק את ידם מהדרך, אשר לטענתה חלק ממנה תפוס על ידם.
ביום 22.2.2012 הנתבעים השיבו כי הם מוכנים לשקול פינוי מן המקרקעין תמורת פיצוי המגיע להם.
לטענת התובעת, הורי הנתבעים החזיקו שלא כדין בדרך וכך גם מי מילדיהם שמחזיק כיום במקרקעין. התובעת הוסיפה כי ככל שהנתבעים יטענו שהם בני רשות במקרקעין, הרי שרשות זו בטלה מרגע שהיא פנתה בכתב להורי הנתבעים ביום 16.2.2012.
בראשית כתב ההגנה, טענו הנתבעים טענת סף מקדמית, לפיה דין התובענה להיסלק על הסף מאחר והיא עומדת בסתירה לקביעת בית המשפט העיון בבג"ץ 4331/12 ועד כפר שלם ואח' נ' ועדת הפינויים ואח', מיום 6.3.2017 ( להלן: "בג"ץ כפר שלם").
הנתבעים הוסיפו כי בבג"ץ כפר שלם פסק בין המשפט העליון, כי כל ההליכים המשפטיים הקשורים בכפר שלם יוקפאו באופן מלא ומוחלט, כפי שהוקפאו עד לאותה העת על פי החלטות קודמות של בג"ץ.
הנתבעים טענו בנוסף, כי עניין הפינוי והפיצוי בכפר שלם אמונה חברת חלמיש, וכי ניתן מנדט באופן מלא ומוחלט לחברת חלמיש בכל הקשור לייעוד ציבורי או לדרכים ולכן היא צריכה להיות תובעת בתביעה דנן.
התובעת בכתב התשובה מטעמה טענה כי בג"ץ כפר שלם התייחס להתחייבותן של שתיים מתוך חמשת המשיבות, קרי – התחייבות מדינת ישראל וחברת חלמיש בלבד, כאשר נקבע באופן מפורש לגבי הליכים התלויים ועומדים כי אופן ניהולו כל כך הליך כאמור, יקבע בהתאם למאפייניו, כל מקרה לגופו.
התובעת הוסיפה כי הסמכת מדינת ישראל וחברת חלמיש אינה על דעתה של העירייה והעירייה אינה שותפה לה ולכן היא רשאית לפעול על פי שיקול דעתה ובהתאם לזכיותיה במקרקעין.
מאחר שהצדדים הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם פסק הדין שניתן בבג"ץ כפר שלם חוסם את התובעת מלהמשיך ולנהל את ההליך, הוריתי לצדדים, בדיון מיום 13.3.2018, להגיש עמדותיהם בכתב בנושא.
טיעוני הנתבעים
הנתבעים מציינים כי בבג"ץ כפר שלם, ביקשו העותרים בין סעדיהם השונים, כי תמנע היכולת של חברת חלמיש, אשר היא אמונה על טיפול בענייני תושבי השכונה, בהגשת תביעותיה לסילוק ידם של מי מתושבי שכונת כפר שלם. הנתבעים הוסיפו, כי העותרים אף ביקשו כי חלמיש תמנע מפרסום מכרזים וחתימה על הסכמים עם צדדים שלישיים הנוגעים להליכי הפינוי של התושבים.
הנתבעים טוענים כי במסגרת בג"ץ כפר שלם, המדינה הגישה הודעה בה ציינה כי לאחר שדנו בנושא העתירה, ניתנה החלטה על המשך הטיפול בסוגיה במסגרת הליך החקיקה שמתנהל בכנסת ישראל, במסגרת הצעות חוק פרטיות ובהתאם להחלטת ועדת הכלכלה, "כך שמשמעות המעשית של עניין זה היא, כי המצב השורר כעת יימשך" באותה המתכונת של הקפאה ( להלן: "הודעת המדינה").
לטענת הנתבעים, התנאים להסדר הנ"ל היו כלהלן:
לאחר החקיקה האמורה, חייבת להתקבל החלטה רשמית מאת המועצה, אשר בקביעתה זו תקבע אחרת בנוגע להקפאה עליה הוחלט בבג"ץ כפר שלם, כך שהיה והמועצה תקבע אחרת בהמשך הדרך, תוכל לשוב פעילותה המלאה של ועדת הפינויים, וזאת אך ורק לאחר שיושלם הסדר החוקי ובהתאם להוראות שיעגנו בו.
המדינה בשילוב עם היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי של רמ"י, הנחו על עצירת כל הפינויים למשך כל התקופה שבה ייערכו ויימשכו הליכי החקיקה, זאת מבלי שהדבר ייגרע כהוא זה מיתר ענייני תושבי כפר שלם.
המדינה וחלמיש הבהירו כי לפנים ומשורת הדין, פסקי דין חלוטים לפינוי ולתשלום דמי שימוש ראויים לא יבוצעו, אלא בהתקיימותם של תנאי משנה:
ג1. בהתראה מקדימה בת שישה חודשים מן המועד שבו יאושרו לראשונה הקריטריונים, אם באמצעות סיום הליכי החקיקה ואם בהתאם להחלטת המועצה, כזו שתינתן.
ג2. בהתייחס להליכים תלויים ועומדים, שהדיון בהם טרם נסתיים, נקבע הסדר מפורט ודווקני שבו יהיה ניתן לחדש הליך כזה או אחר, אך ורק לאחר שתוצג עמדתה הנוכחית של המועצה ( לאחר סיום הליכי החקיקה כאמור), כך שאופן ניהול כל הליך ייקבע באופן דווקני למאפייניו הוא, בבחינת כל מקרה לגופו ולא באופן גורף כלפי מספר תושבים, ובשים לב למכלול כל הנסיבות הרלוונטיות לכל תיק ותיק.
הנתבעים טענו כי פסק הדין ניתן תוך שקיבל הצהרה של מדינת ישראל, שהייתה הצד העיקרי לעתירה, לפיה המשמעות המעשית של קבלת הצהרת המדינה, תהא עצירה מוחלטת של המצב ששרר במקרקעי שכונת כפר שלם בכללותה, ללא יוצאים מהכלל וללא כל סייגים.
הנתבעים הוסיפו כי בתום הדיון שנערך ביום 3.6.2017 המליצה נשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת הנשיאה מרים נאור, כי מוצע לעותרים להסתפק בהצהרות שהוגשו במסגרת הודעת המדינה, כך שהעתירה תימחק ולאחר שתתקבלנה החלטות חדשות, בין עם באמצעות הליכי חקיקה ובין עם באמצעות החלטות מנהליות שתתגבשנה בגופים האמונים על שכונת כפר שלם, ורק לאחר הליכים אלה, יוכל כל צד לפעול לפי הבנתו, והאמור יהווה חלק מספק הדין ( להלן: "המתווה").
לטענת הנתבעים, לאורך כל הדיון בעתירה, התובעת לא טענה כי הודעת המדינה או המתווה לפשרה המוצע אינו מקובל עליה או שאינו מחייב אותה, אלא שמה דגש יחידי מטעמה כי פעולות העירייה אינן מבוצעות מכוח החלטות ועדת הפינויים.
הנתבעים טוענים כי הדבר מהווה את הסמכת התובעת, גם אם מדובר בהסכמה בשתיקה, שעה שאפשרה קבלת המתווה שהוצע בידי בג"ץ תוך שהציגה כלפי בית המשפט וכלפי יתר המעורבים בעתירה זו מצג, שלפיו על אף הסתייגותה, הרי שבכוונתה ליישר קו אל מול המדיניות המוצעת של מדינת ישראל, חלמיש, ורשות מקרקעי ישראל, מול העותרים דשם, וכפועל יומא מכלא לה – כלפי תושבי שכונת כפר שלם.
הנתבעים מוסיפים כי המשמעות המעשית של המתווה הוא כי כלל שטחי שכונת כפר שלם יישארו על כנם וכי " המצב השורר כעת יימשך" באופן שאינו מוגבל בזמן. בתום פסק הדין הודע והוסכם בידי כלל בעלי הדין באופן שוויוני כי במידת הצורך בעתיד, שמורות להם טענותיהם, תוך שבית המשפט שב על קביעתו כי אין מקום להמשך הדיון בעתידה ודינה להימחק.
לטענת הנתבעים, הודעת המדינה המלאה, מהווה הבטחה שלטונית מחייבת ומהווה מסמך משפטי מחייב, ובית שאת, לאחר שבית המשפט העליון והצדדים לעתירה אישרו עיקרי הדברים שנרשמו בהודעה זו.
הנתבעים טוענים כי אותם התאים שאושרו בבג"ץ כפר שלם, ושעליהם הצהירו המדינה ויתר הגורמים האמונים על מציאת פתרונות לתושבי כפר שלם, לא התקיימו כלל וכלל – לא הובאה כל ראשית ראשיתה של הליכי חקיקה שהסתיימו בכנסת ישראל ולא ידוע על כל החלטה דווקנית הנוגעת לתיק התובענה הנוגע לנתבעים אשר יצאה מלפני המועצה, שבה הביעה עמדתה הנוכחית.
משכך, טוענים הנתבעים כי יש להורות כבר עתה על עיכוב ללא מועד של התובענה, בהתאם למתווה שהוסכם בידי כלל הגורמים המעורבים בבג"ץ כפר שלם.
טענות התובעת
התובעת כאמור טוענת כי הסכמות המדינה וחלמיש, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, אינן מחייבות אותה והיא רשאית לפעול על פי שיקול דעתה ובהתאם לזכויותיה במקרקעין. התובעת מוסיפה, כי הודעת המדינה אינה חלה באופן כלשהו על העירייה מהטעם שהעירייה לא היתה שותפה להחלטת המדינה בעניין זה.
לטענת התובעת, אין כל תנאי מקדים לחידוש הליכים משפטיים תלויים ועומדים, ויתרה מכך, אף הודעת המדינה מבחינה בין מצב בו קיים פסק דין לפינוי – כאשר במקרה זה יש ליתן התראה של שישה חודשים וכו', לבין מצב בו קיים הליך תלוי ועומד – אשר המשך ניהולו נסמך לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.
התובעת טוענת כי בתשובה לעתירה שהוגשה ביום 27.2.2017, הבהירה העירייה כי לטעמה, דין העתירה, ככל שהיא מתייחסת לעירייה, להידחות על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות, שיהוי וחוסר תום לב ( להלן: "הודעת העירייה").
התובעת מוסיפה, כי כבוד הנשיאה נאור אך התייחסה להודעה מטעמה, וקבעה בפרוטוקול הדיון כי היא קיימת בתיק ולא צריך יותר ממנה. על כן טוענת התובעת כי לא הייתה אמורה לעשות דבר מעבר לאמור, ודי בהגשת ההודעה מטעמה.
לטענת התובעת, עניינה של העתירה כוון כנגד החלטות שהתקבלו על ידי המדינה וועדת הפינויים, כאשר גם הסעדים שהתבקשו במסגרתה, הופנו כלפי המדינה וחלמיש וכנגדה לא התבקש כל סעד. מכאן, טוענת התובעת כי אין מניעה מצדה להמשיך בניהול הליכים משפטיים כנגד המחזיקים או לנקוט בהלכים חדשים הנובעים מבעלותה במקרקעין.
בנוסף, התובעת שבה וטענה כי מעיון בהסכם ובתשריט עולה כי המקרקעין מושא התביעה אינם כלולים בשטחי חלמיש וממילא אינם באחריות חלמיש, אלא בבעלותה בלבד ולכן סמכותה המלאה לפעול לפינויים של הנתבעים.
דיון והכרעה
לאחר העיון בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה למנוע מן התובעת להמשיך בניהולו של ההליך, וכי הנתבעים קוראים לתוך פסק הדין בבג"ץ כפר שלם את אשר אין בו. פסק הדין בבג"ץ כפר שלם לא " קבע" דבר, לא " הורה" דבר ולא " אסר" דבר: פסק הדין בבג"ץ כפר שלם קבע כי העתירה מיצתה עצמה, והיא נמחקה תוך שהצדדים כולם שומרים על מלוא טענותיהם. על כן, ממילא אין באמור בפסק הדין בבג"ץ כפר שלם כדי למנוע ממי מהצדדים לפעול.
גם אם נקבל את עמדת הנתבעים כאן, שלפיה מחיקת העתירה בבג"ץ כפר שלם נעשתה לאור הודעת המדינה, אשר פסקאות אחדות ממנה הובאו בגוף פסק הדין שם, ועמדה זו – הגיונה בצדה, עדיין אין בכך כדי לקבוע, שהמשיבה לפניי אינה רשאית להמשיך ולנהל את ההליך.
ראשית, יש לשים לב כי בסעיף 26 לתצהיר התשובה של המדינה, כפי שהובא בפסק הדין בבג"ץ כפר שלם, נאמר מפורשות כי הדברים המובאים בו משקפים את עמדת המדינה – המקובלת גם על " חלמיש", קרי – המשיבות 1 – 3 ו-5 בהליך שם. המדינה אינה טוענת כי עמדתה גובשה לאחר היוועצות עם עיריית תל-אביב, המשיבה 4 שם והתובעת בהליך שלפניי, או כי עמדה זו נמסרת גם על דעתה של העירייה. ודוק: בסעיף 26 הנ"ל נכתב מפורשות כי העמדה המוצגת היא על דעתה של " חלמיש", כלומר – כאשר הביאה המדינה, במסגרת עמדתה - היא גם את עמדתה של אחת המשיבות הנוספות – היא ציינה זאת במפורש. מכאן שהעמדה שהוצגה לפני בית המשפט העליון לא הייתה עמדת עיריית תל-אביב, ויש לציין, כי העירייה אף עמדה על עובדה זו במסגרת הדיון בבית המשפט העליון ( וראו נספח ב' לתשובת העירייה בהליך כאן).
יש לשים לב, כי אף שבית המשפט העליון ציטט את עמדת המדינה בתשובתה, ההחלטה האופרטיבית שבפסק הדין מורה על מחיקת העתירה, ולא על מתן תוקף של פסק דין להצהרות המדינה. מכאן שלשיטתי, אף שהמדינה, כמובן, "נתפסת" על התחייבותה שם, ועמה " חלמיש", יש קושי משפטי לקבוע, כי עיריית תל-אביב, אשר לא זו בלבד שלא נתנה את הסכמתה להצהרת המדינה, אלא אף הבהירה במעמד הדיון את התנגדותה לאמור, תיחסם מלממש את זכויותיה הקנייניות הנטענות.
אולם גם אילו סברתי שיש לכלול את העירייה בהתחייבויות המדינה – וכאמור, אינני סבור כך, בהיות העירייה גוף משפטי עצמאי ונפרד מהמדינה – גם אז, אני סבור כי אין בפסק הדין בבג"ץ כפר שלם כדי לחסום את ניהול ההליך בידי העירייה.
נזכיר, כי בהודעת המדינה נדונו שלושה סוגי הליכים:
הליכים חדשים לפינוי – אשר מהודעת המדינה לבג"ץ ניתן להבין כי לא יוגשו עד להסדרת מעמדם של תושבי שכונת כפר שלם ( סעיף 23 להודעת המדינה לבג"ץ, נספח 1 לתשובת העירייה);
פסקי דין חלוטים לפינוי – אשר סוכם כי לא יבוצעו עד להחלטה אחרת ( סעיף 26 להודעת המדינה לבג"ץ);
הליכים תלויים ועומדים – אשר לגביהם נקבע מפורשות כי ההחלטה אם להמשיך בניהולם או להפסיקם תהיה פרטנית, כל הליך לגופו, וכלשון הודעת המדינה לבג"ץ:
"ביחס להליכים תלויים ועומדים, אופן ניהול כל הליך יקבע בהתאם למאפייניו, כל מקרה לגופו. זאת, בשים לב למכלול הנסיבות הרלבנטיות לכל תיק ולאחר שתוצג כמובן עמדתה הנוכחית של המועצה, כעולה מישיבתה האמורה מיום 16.1.17, וכמתואר לעיל"
העולה מן האמור הוא, כי הליכים תלויים ועומדים ( דוגמת ההליך שלפניי) אינם נפסקים אוטומטית מכוח התחייבות המדינה ( כאמור, גם בהנחה שהעירייה כפופה להתחייבות זו), אלא שהגורם המנהל את ההליך יידרש לקבוע את המשך ניהול ההליך בהתאם למאפייני ההליך, למכלול הנסיבות הרלוונטיות, ובשים לב לעמדתה של מועצת מקרקעי ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בישיבתה מיום 16.1.2017 ( אשר הייתה כבר קיימת עם מתן פסק הדין בבג"ץ).
מכאן שלא ניתן לומר שהעירייה אינה רשאית – באופן גורף – להמשיך בניהול ההליך, וגם בתרחיש הטוב ביותר מבחינת הנתבעים כאן, קמה לה זכות מלאה להמשיך בניהול ההליכים, כל עוד ערכה בירור ובדיקה מתאימים.
מאחר שהעירייה היא רשות מינהלית, הנהנית מחזקת תקינות המינהל, חזקה עליה שבטרם החליטה לחדש את ההליכים לפניי, שקלה את מלוא השיקולים הרלוונטיים, והגיעה למסקנות – ומכל מקום, הנתבעים כלל לא טענו אחרת. משכך, אין מקום למנוע מהעירייה את זכותה – כבעלים הרשום של המקרקעין – לנהל הליך פינוי.
סוף דבר
לאור כל האמור, אני קובע כי התובעת רשאית להמשיך ולנהל את ההליך.
הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים של גילוי מסמכים, עיון בהם ומשלוח שאלונים עד יום 2.10.2018.
גילוי מסמכים ספציפי ותצהירי תשובות לשאלונים יוגשו עד יום 1.11.2018.
בקשות מקדמיות בנושאים אלה יוגשו עד יום 8.11.2018, ויובהר כי בקשה שלא תוגש עד מועד זה, אפשר שתידחה מטעם זה בלבד.
מאחר שהנתבעים טוענים נגד זכות בעלות רשומה, הנטל עליהם להוכיח טענותיהם, ועל כן – יביאו הנתבעים את ראיותיהם ראשונים. הנתבעים יגישו אפוא תצהירי עדות ראשית וחומר ראיות (לרבות חוות דעת) מטעמם עד יום 1.12.2018.
התובעת תגיש תצהירי עדות ראשית וחומר ראיות מטעמה עד יום 1.1.2019.
צד המבקש לזמן עד ללא הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו יגיש בקשה נפרדת, לא יאוחר ממועד הגשת חומר הראיות. הבקשה תהיה מפורטת ותבהיר את הרלוונטיות של העדות המבוקשת ואת הטעם שבגינו לא ניתן להגיש תצהיר של העד. מובהר כי רק במקרים שבהם סירב עד למסור תצהיר, אשקול להתיר זימונו לעדות ללא תצהיר .
קדם משפט לאחר תצהירים נקבע ליום 4.3.2019, בשעה 09:00.
מועדים אלה הם קשיחים, ולא בנקל יוארכו או ישונו.
חיוביהם הדיוניים של הצדדים אינם תלויים זה בזה.

ניתנה היום, כ"ה אב תשע"ח, 06 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית תל-אביב-יפו
נתבע: שמואל לוי
שופט :
עורכי דין: