ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יניב קידר נגד עיריית אשקלון :

בפני
כבוד ה שופטת יעל רז-לוי

מבקשים

  1. יניב קידר
  2. אלעד גמליאל
  3. שלמה סויסה
  4. מנדפרו מני איאסו
  5. רחלי בראל

ע"י ב"כ עו"ד תמר קידר

נגד

משיבה
עיריית אשקלון
ע"י ב"כ עוה"ד מוטי גל

החלטה

האם יש מקום לסלק על הסף את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית שהגישו התובעים בנוגע לסעד של השבת כספים שנגבו מהם בגין קנסות חנייה? זוהי השאלה העומדת בפני להכרעה.
רקע
המדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו התובעים - המבקשים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית( להלן: "התובעים"), להשבת אגרות הסדר חניה שגבתה וגובה המשיבה, עיריית אשקלון, וכן קנסות חנייה ששולמו בגין דוחות חניה, אשר ניתנו על פי הנטען בניגוד לדין ובחוסר סמכות, וזאת על פי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), על פי פיו ניתן להגיש תביעה כנגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין.
על פי הנטען בתובענה עיריית אשקלון הסדירה מקומות חניה בתשלום וגבתה דמי חניה באמצעות אמצעי תשלום שלא הוגדרו בחוק העזר לאשקלון ( העמדת רכב וחנייתו), תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק העזר") ואף בתעריף שלא נקבע ו/או בתעריף גבוה מזה שנקבע בתוספת לחוק העזר. עוד טוענים התובעים, כי מתן דוחות החניה וגביית הקנסות בגין דוחות אלו, זאת בשל אי תשלום אגרות חניה, נעשו בחוסר סמכות.
התובענה נוגעת לתקופה של 24 חודשים קודם הגשת הבקשה לאישור תובענה זו.
הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית עוסקת בשני ראשים בהם לעמדת המשיבים יש מקום להורות על השבת הכספים ששולמו, זאת בשל כך שהעירייה חרגה מסמכותה בגבייתם : האחד גביית כספים שלא כדין – בנוגע לאגרות הסדרי החניה, והשני בנוגע לגביית כספים שלא כדין בנוגע לקנסות חניה. בגין שני ראשים אלו עותרים התובעים להשבת הכספים מהמשיבה ומבוקש לא שר את התובענה כייצוגית.
בתובענה צוין, כי התובעים 1-2 מייצגים את כל מי ששילם אגרות הסדר חנייה באמצעי תשלום אשר לא הוגדרו כאמצעי תשלום בחוק העזר; התובעים 3-4 מייצגים את כל מי שקיבל דוח חנייה אשר ניתן בחוסר סמכות; ואילו התובעים 2, 4 ו- 5 מייצגים את כל מי שקיבל דוח חנייה בניגוד לחוק העזר שניתן בחוסר סמכות ונאלצים לפנות בבקשה להישפט.
הטענות בבקשה ביחס לאופן תשלום אגרת החניה
סעיף 3 לחוק העזר קובע, כי בסמכותו של ראש העיר לקבוע מקום חניה מוסדר כאשר סעיף 11 לחוק העזר קובע שאדם לא יעמיד את רכבו במקום חניה מוסדר, אלא אם שילם אגרת הסדר בהתאם לתעריפים שנקבעו בתוספת הראשונה.
לטענת התובעים בהתאם לסעיף 3( ד) לחוק העזר כרטיס חניה מחייב הדפסה ואישור כדין של מועצת העירייה, כאשר כרטיסי החניה על פיהם נגבו הכספים מושא הבקשה, לא הודפסו ולא אושרו כדין על ידי עיריית אשקלון. עוד הוטעם, כי במקומות החנייה שהוסדרו לכאורה על ידי כרטיס חנייה, מתבצע תשלום באמצעות מדחן ( מכשיר אלקטרוני) אשר מנפיק שובר חנייה, למרות שלא המדחן ולא כרטיס החנייה שהונפק, הודפסו או אושרו על ידי העירייה.
התובעים טוענים, כי קיימת הגדרה ביחס לאותם כרטיסי חניה בחוק העזר "המומלץ" (חוק עזר המופיע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים בחודש אוגוסט 2011 ובו נוסח מומלץ לחוק עזר בדבר העמדת רכב וחנייתו), אך חוק העזר המומלץ טרם אושר על ידי העירייה ( להלן: "חוק העזר המומלץ"). בהתאם להגדרה בחוק העזר המומלץ " כרטיס חניה" הוא אחד מאלו: כרטיס שהנפיקה העירייה או המועצה; כרטיס ארצי מטעם המרכז לשלטון מקומי וכרטיס חניה שהופק על ידי מכשיר מכני או אלקטרוני שאושר על ידי העירייה, או כל כרטיס אחר שאושר על ידי העירייה.
מכאן טוענים התובעים, כי אזורי החניה בעיר אשקלון לא הוסדרו באמצעות כרטיס חניה כפי שמצוין בסעיף 3( ד) לחוק העזר, אלא באמצעים אחרים שלא נקובים בחוק העזר. שכן חוק העזר המומלץ ובו מפורטים כל אותם אמצעים, לא אושר או אומץ על ידי עיריית אשקלון. על כן ומאחר שלא הונפקו אותם כרטיסי חניה אליהם מכוון חוק העזר, הרי גביית אגרת חנייה באמצעות מדחן או אמצעי אלקטרוני אחר שלא הוגדר בחוק העזר(שכן בחוק העזר אף לא הוגדרו אמצעי תשלום אחרים – כגון אפליקציות וכד'), נעשית שלא כדין; ומכאן שדמי האגרה ששולמו באמצעות מדחן נגבו שלא כדין על ידי העיריה .
עוד הודגש, כי כפי שלא הוגדר בחוק העזר אמצעי תשלום באמצעות מדחן כך לא הוגדרו אמצעי התשלום האלקטרוניים האחרים
טענות ביחס לתעריף התשלום של אגרת החניה
לטענת התובעים בהתאם לסעיף 4( א) לתוספת הראשונה לחוק העזר התעריף לכל שעה או חלק ממנה ובלבד שלא תותר חניה ליותר משעתיים היא 1 ₪.
ביחס לכך מעלים התובעים שתי טענות:
א. כי במקומות החניה שהוסדרו לכאורה בסעיף 3( ד) אין כל הגבלה לזמן חניה של שעתיים בלבד.
ב. התעריף שנגבה בפועל הוא 1.2 ₪ לשעה.
הטענות ביחס להטלת דוחות חניה וגביית קנסות שלא כדין
התובעים טוענים עוד, כי מאחר ואמצעי התשלום לאגרת חניה לא אושר ולא הונפק על ידי מועצת עיריית אשקלון, הרי שכל הדוחות אשר הוטלו על ידי העירייה בגין אי תשלום אגרת חנייה – הוטלו שלא כדין ובחוסר סמכות; ולא הייתה חובה על התובעים לשלם את אגרת החנייה משזו הוטלה שלא כדין. עוד טוענים התובעים, כי העירייה הנפיקה דוחות חניה גם במקרים בהם המדחנים לא היו תקינים.
באשר לגובה הקנס שהוטל בדוח החנייה על ידי העירייה הודגש, כי מקור הסמכות ליתן דוחות חניה מוסדר בסעיף 77 לפקודת התעבורה, בסעיף 14 לחוק העזר לאשקלון וכן בסעיף 228( א) לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) התשמ"ב - 1982.
סעיף 14 לחוק העזר קובע, כי הקנס המוטל על כי מי שעובר עבירה בניגוד לחוק העזר הינו 600 ₪ כאשר בפועל בדוחות החניה נגבה תשלום של 100 ₪.על כן גבייה קנס של 100 ₪ שלא נקבע בחוק העזר נעשתה בחוסר סמכות וכך גם גביית כפל הקנס. עוד נטען, כי לא נקבע בחוק העזר כנדרש שישנו איסור באופן כללי על העמדת רכב וחנייתו בניגוד לקבוע בתקנות התעבורה, זאת בעוד שנאמר בחוק העזר המומלץ שאין לציין ספציפית את איסורי החניה, כדי לא להביא לסתירה בין נוסח חוק העזר ונוסח תקנות התעבורה. לאור העובדה שהמשיבה לא ביצעה את התיקונים הנדרשים בחוק העזר ולא התאימה אותו לאמור בחוק העזר המומלץ, ולא הוסיפה איסור כללי על העמדת רכב בניגוד לקבוע בתקנות התעבורה, הרי דוחות החנייה והקנסות שהוטלו לא ניתנו על בסיס הוראות חוק תקפה או מקור חוקי; ומעבר לאמור אף לא התקבל אישורה של מועצת העירייה וכן אישור של שר התחבורה ושל שר הפנים כנדרש.
נוכח כך המדובר באגרות וקנסות שהוטלו שלא כדין ללא הסמכה בחוק ולכן מדובר בהפרה של עקרון החוקיות.
הבקשה לסילוק על הסף
הנתבעת – עיריית אשקלון, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף ביחס לטענות הנוגעות לדוחות וקנסות החניה בטענה, כי קנסות חניה אינם יכולים להוות בסיס לתובענה ייצוגית כנגד רשות מקומית.
הוטעם, כי בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות נקבע שתובענה ייצוגית תוגש לפי הנושאים המפורטים בתוספת השנייה או בהוראות חוק מפורשות.
בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות עליו נסמכת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית דנא נקבע, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות: "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".
במקרה זה, לטענת העיריה קנסות חניה אינן נכנסות תחת ההגדרה של " מס" "אגרה" או " תשלום חובה" אשר במהותו הינו תשלום בעל אופי אזרחי. שכן קנס הינו תשלום בעל אופי עונשי מכוח הדין הפלילי. המשיבה הפנתה בעניין זה לפסק הדין שניתן לאחר הגשת התובענה דנא בבית המשפט העליון, בו נקבע כי קנסות בגין חניה אינם באים בגדר תשלומי חובה ועל כן לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית להשבת קנסות חנייה - בר"מ 7302/16 עיריית תל אביב יפו נ' רינה איגרא ( פורסם בנבו, 15.3.2018) (להלן: "עניין איגרא").
עמדת התובעים ביחס לבקשה לסילוק על הסף
לעמדת התובעים יש מקום לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, או למצער להכריע בה יחד עם הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. נטען, כי במקרה זה אין המדובר ב"עבירת קנס" (כך כינו זאת התובעים – ראה סעיף 13 לתגובתם לבקשה). שכן העבירה המיוחסת למבקשים הינה אי תשלום אגרות הסדר חניה, שלא הוסדרו כלל בחוק העזר. לכן כל עוד לא מדובר בעבירת קנס לא ניתן ליישם את הרציו שנקבע בעניין איגרא ואין מדובר באותן נסיבות; כאשר בעניין איגרא לא הייתה מחלוקת ביחס לשאלה האם מדובר בעבירת קנס, וזאת בניגוד לענייננו. לעמדת התובעים, בעניין איגרא לא הובאה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע למקרה בו מדובר על הטלת דו"ח על מעשה שאינו מהווה כלל עבירה, כפי שטוענים התובעים כאן, ולא נדונה המשמעות של מתן דוחות בגין אי תשלום אגרה, שלמעשה לא הוסדרה בחוק העזר.
לכן לעמדת התובעים , אי תשלום אגרות שלא הוסדרו בחוק העזר אינו מהווה עבירה פלילית – כלומר לא מהווה עבירת קנס, ומכאן לא הייתה לעירייה הסמכות להעביר את הגביה מהמישור האזרחי למישור הפלילי. מאחר ומדובר בפעולה של הרשות אשר אינה כדין ניתן לתקוף אותה במסגרת הליך אזרחי מנהלי כפי שנעשה על ידם.
התובעים אף חולקים למעשה על עמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שהובאה בפני בית המשפט העליון בעניין איגרא. לטענתם עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין איגרא הינה עמדה חד צדדית שלא נבחנה לעומק ובית המשפט העליון למעשה אימץ אותה בהסכמת הצדדים ללא שניתח אותה באופן מדוקדק.
התובעים מפנים לכך שסעיף 5( ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית " שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבה של סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים". מכאן שמלשון המילה " לרבות" ניתן ללמוד על הרחבת סעד ההשבה באופן שיכלול כל סכום שנגבה על ידי הרשות. וזאת, בניגוד לסעיפים 3 ו– 11 לתוספת השנייה לחוק אשר מצמצמים את ההשבה רק למס, אגרות ותשלומי חובה.
התובעים מעלים טענה נוספת ולפיה באם היו בוחרים בדרך של תקיפה ישירה ניתן היה להגיש עתירה מנהלית על עצם נקיטה של הליך פלילי ללא סמכות או טענה ביחס לחוקיות הקנסות והגביה. לכן מי שמגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות ציבורית לבית המשפט לעניינים מנהליים אינו עוקף את הערכאה המוסמכת לדון בתביעה האישית – הישירה. עוד הפנו התובעים לעע"מ 6993/15 עיריית תל אביב יפו נ' אספיאדה שם נקבע, כי כאשר מדובר בתביעת השבה נגד רשות ציבורית במקרים רבים ייתכן שוני בין בית המשפט שלו הסמכות העניינית לדון בתביעה האישית של התובע, לבין בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה הייצוגית.
התובעים טוענים עוד, כי ניתן לומר שתשלום הקנס הינו בגדר "תשלום חובה אחר". שכן תשלום קנסות בגין עבירות חנייה הינם תשלום כפוי לרשות שאין תמורה בצדו וברור שאינו מוגדר " כמחיר" (כלומר תשלום לרשות או לכל גורם בתמורה לשירות או סחורה), ומכאן הינם בגדר " תשלום חובה". לעמדתם התכלית בהטלת המס היא לצורך מימון פעולותיה של הרשות ולא לשם הענשת עבריינים, זאת בהתאם למבחנים שנקבעו בעע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.8.2012). ב"כ התובעים מפנה לסעיף 337 לפקודת העיריות המדבר על תכלית גביית מיסים " כל הקנסות, האגרות, תשלומי החובה ודמי העונשים הנגבים מכוח הפקודה או מכול החוק עזר שהותקן לפיה, ישולמו לקופת העירייה בשבילה..". המדובר בהוראת חוק ספציפית שמהווה חריג לקביעה בעניין איגרא, הוראה אשר מאגדת בתוכה את כל התשלומים האלה תחת תכלית אחת שהיא מימון פעולות הרשות המקומית, ולכן מדובר בעניין בעל אופי אזרחי ולא פלילי. כך גם התכלית המצוינת בסעיף 229 א לחוק סדר הדין הפלילי לפיו קנס בשל עבירת קנס שהוטל על ידי הרשות המקומית ישולם לקופת הרשות המקומית. על כן, אין לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שנמסרה בעניין איגרא ושאותה אימץ בית המשפט העליון, בכך שסיווג את תשלומי הקנס המוטלים על ידי הרשות ככאלה שאינם נופלים תחת הגדרה של " תשלום חובה", וזאת מבלי שנשמעה דעה נגדית או התנהל דיון שבו נבחנו עמדות הצדדים (ראה סעיף 28 לתגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף).
התובעים ציינו, כי יתכן ויש מקום שבית המשפט יבקש את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אף בעניין תובענה זו בשל השוני הנטען על ידם מהנסיבות שהיו בעניין איגרא.
תשובת העיריה
העירייה ציינה בתשובתה לתגובת התובעים, כי עמדת היועץ המשפטי עליה התבסס פסק דין איגרא ברורה וממנה עולה, כי יש לדחות את הבקשה לאישור בכל הנוגע לקנסות החנייה על הסף. הוטעם, כי למעשה בתגובתם עותרים התובעים, כי בית המשפט זה יפסוק בניגוד לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין איגרא, בו נקבע באופן חד משמעי כי קנסות ובין היתר קנסות בגין עבירות חניה אינם באים בגדר " תשלומי חובה" אליהם מתייחס סעיף 11 לתוספת השניה שבחוק תובענות ייצוגיות, ועל כן לא ניתן לתבוע השבה בגינם בגדר תובענה ייצוגית.
בדיון שהתקיים בפני ביום 10.7.2018 חזרה ב"כ התובעים את טענותיה וציינה, כי יש לאבחן את עניין איגרא מענייננו. שכן בעניין איגרא היה מדובר על דוחות שניתנו על ידי עיריית תל אביב לפי פקודת התעבורה, כך שלא הייתה מחלוקת שמי שעובר על אותו סעיף עובר עבירה. ואילו במקרה דנא טענת התובעים נוגעת לכך שמלכתחילה לא היה צריך להעביר את הדו"חות שניתנו בשל אי תשלום אגרת החנייה להליך הפלילי, ולא היה מקום להיכנס בגדר ההליך הפלילי שכן אין כלל עבירה, זאת בשל הפגם שנפל בעצם הוצאת הדו"חות. עוד צוין, כי מובן לב"כ התובעים שבית המשפט כבול להלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין איגרא, אך עדיין הם סבורים, כי יש מקום שבית המשפט העליון יידרש לטענות שלהם, שלא נדונו באופן הזה בעניין איגרא.
ב"כ העירייה הדגיש שוב, כי פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין איגרא ברור, וכי בעקבות פסק הדין בעניין איגרא תובעים רבים הגישו בקשות למחיקת תובענות ייצוגיות וכך היה גם על התובעים לעשות. נוכח כך, לאחר שניתן פסק דין איגרא הוא פנה אל ב"כ התובעים והפנה אותה לפסק הדין ולמרות האמור היא המשיכה לעמוד על התובענה. מכאן עתר לפסיקת הוצאות ואילו ב"כ התובעים ביקשה להימנע מפסיקת הוצאות בשל החשיבות הציבורית בתובענה.

דיון והכרעה

השאלה העומדת בפני הינה האם ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעילה של השבת כספים שנגבו בשל קנסות חניה שהוטלו על ידי רשות מקומית?
המדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין שתי עילות: האחת, השבת כספים בגין גביית אגרות חניה שנטען כי נגבו שלא כדין על ידי עיריית אשקלון; והשניה השבת כספים וקנסות חניה שניתנו בגין אי תשלום אגרת חניה, כאשר לטענת התובעים הדוחות הוטלו בחוסר סמכות ובניגוד לדין.
נבהיר, כי הבקשה לסילוק על הסף עניינה אותו חלק של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הנוגע להשבת כספים בגין גביית קנסות חניה בלבד (ולא לעניין הטענות הנוגעות לגביית אגרות החנייה).
סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי תובענה ייצוגית ניתן להגיש בגין "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". מכאן עלינו לשאול האם אותם קנסות חניה שהשבתם מתבקשת בגדר תובענה זו הינם בגדר " תשלום חובה אחר" אותם גובה הרשות ומשכך ניתן להגיש בגינם תובענה ייצוגית, אם לאו.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי על שלל טענות התובעים באתי לכלל המסקנה, כי הבקשה לסילוק על הסף בדין יסודה, וכי יש לסלק על הסף את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, בכל הנוגע לטענות ביחס לגבייה שלא כדין של המשיבה בגין קנסות חנייה.
למסקנתי הגעתי, לאחר שלא מצאתי כל יסוד לאבחנה שניסו התובעים לעשות בין הבקשה דכאן, לבין ההלכה שנקבעה בעניין איגרא, וזו נראית מלאכותית. מקרא טענות התובעים מלמד כי למעשה הם אינם משלימים עם ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, אשר ניתנה לאחר הגשת התובענה דנא. זאת למרות שהרציונל הברור של פסק הדין בעניין איגרא והנימוקים שהיוו בסיס לקביעה שם לפיה אין מקום להגשת תובענה ייצוגית בנושא של קנסות חניה המוטלים בהליך פלילי כאמצעי ענישה , חלים באופן ברור גם בענייננו.
בית המשפט העליון קבע בעניין איגרא באופן שאינו משתמע לשני פנים כי: "אין מקום לפרש את המונח " תשלום חובה" באופן המחיל אותו על קנסות המוטלים בהליכים פליליים". זאת לאור הפרשנות התכליתית של המונח " תשלום חובה" אשר אינו כולל בחובו קנסות חניה המוטלים כאמצעי ענישה.
בית המשפט העליון ביסס את קביעתו אף על כך שחוק התובענות הייצוגיות הינו הליך אזרחי ועל כן אינו יכול לשמש אכסניה לתקיפת תוצאותיו של הליך פלילי, כאשר עלולות להיות לקביעה שכזו במסגרת הליך של תובענה ייצוגית השלכות גם במישור הפלילי, כמו דרישה למשפט חוזר או השפעה על ההכרעה בעניינם של אלו שביקשו להישפט.
ויתרה מכך, בעניין איגרא הודגש, כי העובדה שקיים בדין הליך מובנה להשגה על דו"ח חנייה אף היא תומכת בכך שאין לנקוט בהליך חלופי מסוג זה – הליך של תובענה ייצוגית.
אותו רציונל ברור שעמד בבסיס הקביעות הנ"ל בעניין איגרא, חל באופן ברור ומובהק גם בענייננו. שכן גם כאן מדובר בקנס חנייה שהוטל בהליך פלילי, כאשר בדו"ח מצוין בפירוש מהם ההליכים בהם יכול לבחור מקבל הקנס לנקוט כגון תשלום הקנס, בקשה להישפט וכו'; וכאשר מצוין בדו"ח בבירור כי מדובר בדו"ח מסוג ברירת משפט, וכי הדו"ח ניתן לפי סעיף 228( א) לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) התשמ"ב- 1982.
מעבר לכך בפנינו קביעה ברורה בעניין איגרא לפיה לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית שעילתה השבת כספים שנגבו בגין קנסות חנייה המוטלים בהליכים פליליים, בשל כך שאלו אינם יכולים לבוא בגדר תשלומי חובה כהגדרתם בסעיף 11 לתוספת, אשר ניתן לתבוע את השבתם בתובענה ייצוגית.
אין בידי לקבל את ניסיונם של התובעים לטעון, כי למרות האמור בסעיף 5( ב)(2) לחוק תובענות ייצוגית בו נקבע כי ניתן להגיש תובענה שעילתה השבה: "לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", הרי לאור המילה " לרבות", הסעיף אינו מגביל הגשת תובענה ייצוגית נגד הרשות רק בעניינים אלו, דהיינו כי אין המדובר ברשימה סגורה. שכן, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בעניין איגרא בהתייחס לאמור בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות; ומהווה למעשה ניסיון לעקוף את ההלכה שנקבעה שם ואף אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 11 לתוספת ה שנייה לחוק.
אשר לטענת ב"כ התובעים כי המדובר ב"תשלום חובה" (זאת חרף החלטת בית המשפט העליון בעניין איגרא) שכן הטלת קנסות על ידי הרשות המקומית משמשת לצרכיה של הרשות עצמה כחלק מהכנסותיה לשם מימון תקציב והוצאות המדינה, הרי אף בה לא מצאתי ממש. אף שהקנסות אותם גובה הרשות מועברים לרשות עצמה, עדיין אין באמור כדי לשנות את התכלית של הטלת הדוחות והיא – ענישה ואכיפת הסדר.
התובעים אף מנסים לאבחן את פסק הדין בעניין איגרא מענייננו, בכך שבעניין איגרא לא היה ספק בקשר לעצם הסמכות ליתן את הקנס ( שכן לא התעוררה שאלה אם הקנס ניתן בסמכות), בעוד שבענייננו מדובר בקנסות ודוחות שהוטלו לטענתם בהיעדר סמכות ומקור בדין, מאחר והקנסות והדוחות לא הוסדרו בחוק העזר. על כן, לדידם, כפי שניתן היה לתקוף באופן ישיר את עצם הסמכות להטיל את הקנסות במסגרת של עתירה מנהלית, ניתן לעשות זאת בצורה עקיפה בדרך קולקטיבית של תובענה ייצוגית.
אין בידי לקבל האמור. הרציונל אשר עמד בבסיס החלטתו של בית המשפט העליון בעניין איגרא חל אף בענייננו, ואין מקום שחוק התובענות הייצוגיות אשר הינו הליך אזרחי ישמש אכסניה לתקיפת תוצאותיו של הליך פלילי, שהרי עלולות להיות לקביעה שכזו במסגרת הליך של תובענה ייצוגית השלכות גם במישור הפלילי, כפי שפורט בעניין איגרא. האמור חל במלוא עוזו גם בענייננו. שכן לקביעה בהליך של תובענה ייצוגית הנוגעת לטענת המשיבים לפיה הדוחות וקנסות החניה הנקובים בתובענה ניתנו ללא סמכות, וכי לא היה כל בסיס לפתיחה בהליך כפי שנעשה על ידי העירייה, יכולות להיות השלכות בהליכים הפליליים השונים ביחס לכל אלו מהקבוצה אליה מבקשים המשיבים להשתייך, אשר ביקשו להישפט והתנהלו נגדם הליכים פליליים.
זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי מאחר ומדובר בתקיפה של עצם הסמכות להטלת קנסות החנייה, הרי שאין אנו באים כלל בגדרו של ההליך הפלילי; ועל כן המדובר בנסיבות שונות מאלו שהיו בעניין איגרא. שכן אין בטענות אלו כדי להוציא את קנסות החנייה מגדר היותן עבירות קנס, ומגדר כך שעסקינן בתובענה הנוגעת לקנסות המוטלים בהליך הפלילי. למעשה בדרך זו מבקשים התובעים לעקוף את הבעייתיות הקיימת, עליה עמד בית המשפט העליון בעניין איגרא, בכך שדיון בטענות מסוג זה יעשה במסגרת הליך אזרחי של תובענה ייצוגית, על כל ההשלכות הנובעות מכך.
התובעים מנסים למעשה לרתום את העגלה לפני הסוסים, באופן שבית המשפט יקבל עוד טרם אישור הבקשה לאישור התובענה כייצוגית את טענתם, כי מדובר בדוחות שהוצאו בחוסר סמכות ועל כן אינם יכולים לבוא בגדר עבירות פליליות, ועל בסיס זה ידחה את הבקשה לסילוק על הסף, ואין כל מקום לכך. שכן קבלת טענות התובעים והכרעה בטענות אלו במסגרת הליך של תובענה ייצוגית, הינה בדיוק אותה הכרעה אשר לה השלכות רוחב להליכים פליליים רבים, על הבעייתיות הקיימת בכך שהכרעה כזו תעשה בגדר תובענה ייצוגית, עליה עמד בית המשפט העליון בעניין איגרא; ואף נקבע כי קנסות חניה אינם בגדר "תשלום חובה" אשר ניתן לתבוע את השבתו בהליך זה.
צא ולמד אפוא, כי אם לשיטת התובעים נלך , הרי בכל מקרה בו תובע יטען, כי אין המדובר בקנסות חניה, למרות ש בהתאם לדו"ח שניתן לו הוגדר הדו"ח כדו"ח חניה, תיפתח בפנינו דרך עוקפת להגשת תובענה ייצוגית, דבר אשר למעשה מרוקן מתוכן את הקביעות בעניין איגרא, ולא היא.
יתרה מכך, טענת ב"כ התובעים, כי בעניין איגרא דובר בקנסות בשל עבירות בניגוד לפקודת התעבורה בשונה מהקנסות כאן שעניינם חניה "בכחול לבן", ועל כך לבסס את אותה אבחנה לה היא מנסה לטעון, אין לה על מה לסמוך.
הדברים עולים בבירור אף מהאמור בעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בעניין איגרא בה נאמר : "ההליך הנוכחי עוסק בקנסות חנייה, במקומות שבהם החנייה מותרת, אך טעונה תשלום אגרה ( חניה ב"כחול לבן"). על פי חוק, מדובר בעבירות פליליות לכל דבר, גם אם האופי הפלילי של עבירות אלה ( בשונה מחניה על מדרכה או מקום אסור אחר) פחות לעומת עבירות תעבורה אחרות, מבחינת הרציונליים של חלק מן העבירות, סדרי הדין והנורמטיביות כביכול של ביצעון. לפיכך, גם התגוננות מפני אישום בהן צריכה להיעשות בזירה הפלילית ובכלים של המשפט הפלילי" (ראו סעיף 6 לעמדת היועמ"ש, נספח 1 לתגובה לבקשה לסילוק על הסף).
נמצאנו למדים אפוא, כי התובענה דכאן הנוגעת לקנסות חניה , עוסקת בדיוק באות ם קנסות שנידונו בעניין איגרא - קנסות בגין חניה "בכחול לבן" . על כן אף מטעם זה אין כל יסוד לאבחנה אותה מנסובעים ליצור "יש מאין" .
נוכח כל האמור, הרי אף קנסות החנייה אשר השבתם מתבקשת במסגרת הבקשה לאישור התובענה דכאן, אינם באים בגדר "תשלום חובה" ועל כן לא ניתן לתובעם במסגרת תובענה ייצוגית. וכאמור, טענות התובעים לפי קנסות החניה במקרה זה לא יכולים כלל להיכנס בשערי ההליך הפלילי, הינן טענות שיש להידרש להן בזירה הפלילית והליך הקבוע בדין, ולא במסגרת תובענה ייצוגית.
התובעים מוסיפים ומנסים לבסס טענותיהם תוך הפניה לפסקי דין שונים אשר ניתנו קודם פסק הדין בעניין איגרא. עיון בפסקי דין אלו מעלה, כי לא ניתן ללמוד מהם שיש לאשר הגשה של תובענות ייצוגיות בגין קנסות חניה כפי שעותרים ה תובעים. כך למשל בבג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נד(1) 468 המדובר בהסדר שהיה נהוג בעבר בתל אביב אשר התייחס לעבירות חניה כעבירות מנהליות - הסדר אשר בוטל, ומכאן שאין מן ההלכה האמורה שם להשליך על ענייננו.
גם בע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל אביב [ פורסם בנבו] (5.12.2005) שאליו הפנו התובעים. דובר בהערת אגב של כבוד הש' ריבלין אשר ציין, כי הליך אזרחי אינו דרך ראויה לתקיפה של קנסות אולם צוין כי ייתכן במסגרת של תובענה ייצוגית היה ניתן להתגבר על הקשיים האלה אך צוין שלאור ההלכה הנוהגת הדבר אינו אפשרי . אלא שפסק דין זה ניתן קודם שנחקק חוק התובענות הייצוגיות אשר הגדיר את סוג התביעות בהן ניתן להגיש תובענה מסוג זה. על כן אין בו כדי להסיר את המכשול העומד בפני התובעים ביחס לכך שנקבע בעניין איגרא, כי קנסות חנייה אינן בגדר " תשלום חובה".
עוד יצוין, כי לתובעים טענות רבות ביחס לעמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין איגרא אשר הוגשה לבית המשפט העליון, כאשר לא ברור באיזה אופן בית משפט זה אמור לדון באותן טענות. מעבר לכך מעניין איגרא עולה, כי למרות הסכמת הצדדים שהתגבשה ביניהם לאור המלצת בית המשפט העליון לאחר הדיון הראשון, ביקשה העירייה כי יינתן פסק דין בערעור ברוח ההמלצה. ואכן בית המשפט העליון בעקבות כך הוסיף מספר הערות בפסק דין שהבהירו את הבסיס להמלצתו למחוק את הבקשה לניהול תובענה ייצוגית בעניין קנסות חנייה, ובדברים אלו העיקר. שכן בית המשפט העליון, לאחר שהונחה בפניו עמדת היועץ המשפטי לממשלה הבהיר למבקשת, כי אין מקום לנהל תובענה ייצוגית ביחס להשבת כספי קנסות חנייה, וזהו לב ענייננו. נוכח כך, לא עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא המכשול, ודאי לא היחידי, העומד בפני התובעים, אלא המלצת בית המשפט העליון והדברים הנוספים שנאמרו בפסק דינו בעניין איגרא.
נוכח כך, לא מצאתי כי ישנו צורך בבקשת הבהרה או קבלת עמדה בפעם נוספת מטעם היועץ המשפטי לממשלה כפי שביקשו התובעים.
סיכום
לאור כל המקובץ, אני דוחה על הסף את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית ביחס להשבת הכספים שנגבו בגין קנסות החניה, והבקשה תמשיך להתנהל ביחס לסעדים הנוספים שהתבקשו בה .
אשר להוצאות, שקלתי מחד את העובדה שהתובעים עמדו על הבקשה למרות שהמשיבה הפנתה אותם לכך שלאחר הגשת התובענה ניתן פסק דין המשליך על עניינו בבית המשפט העליון והם עמדו על הבקשה אף ביחס לקנסות החניה, דבר שהצריך הגשת בקשה לסילוק על הסף בנוגע לסעדים האמורים, הגשת תגובות ואף דיון בבקשה; ומנגד נתתי דעתי לבקשת ב"כ תובעים שלא להטיל הוצאות מאחר ומדובר לעמדתם בעניין ציבורי בעל חשיבות.
בהינתן האמור מצאתי לנכון לקבוע, כי התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות הבקשה בסך כולל של 10,000 ₪.
התובעים יגישו בקשה מתוקנת לאישור תובענה ייצוגית מתוקנת וכן תובענה מתוקנות בתוך 30 יום מהיום .

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ח, 05 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יניב קידר
נתבע: עיריית אשקלון
שופט :
עורכי דין: