ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סהר רחמים נגד עיריית בת ים :

לפני כבוד השופטת מי-טל אל-עד קרביס

התובע:

סהר רחמים ת.ז. XXXXXX071

נגד

הנתבעת:

עיריית בת ים

פסק דין

לפניי תביעה כספית בסכום של 5,000 ₪.

1. לטענת התובע, הנתבעת אינה מתחזקת כראוי שביל הולכי רגל בו הוא עושה שימוש בדרכו מביתו לתחנת האוטובוס ומשם לעבודתו (למסלול הליכתו ראו מפה ת/1). כתוצאה, מכנסיו ונעליו מתלכלכים מבוץ ומגשם בתקופת החורף. עוד נטען כי הנתבעת אינה אוכפת את האיסור לעשן בתחנות אוטובוס או את האיסור לרכב על אופניים חשמליים על המדרכה. התובע הוא תושב ראשון לציון, אולם לדבריו בשל סמיכות הערים, ראשון לציון ובת-ים , הוא נוהג לפקוד את העיר בת ים לעיתים מזומנות לקניות, לסידורים וכד'.

לאחר שקראתי את תיק בית המשפט ושמעתי את הצדדים דין התביעה להידחות.

2. שביל הולכי הרגל עליו מלין התובע מחבר בין ראשון לציון לבין בת-ים. התובע מגיע מביתו בראשון לציון, יורד בגרם מדרגות (ראו תמונה צבעונית שצורפה לכתב התביעה) ועובר בשביל הממשיך לדבריו עד לתחנת האוטובוס שלו (ראו תמונות שצורפו לכתב התשובה). התובע לא ידע לומר מה אורך השביל, כמה זמן לוקח לו לעבור אותו בהליכה, ואף לא בדק עובר להגשת התביעה היכן עובר הגבול בין שתי הערים, והאם המפגע עליו הוא מלין הוא בשטחה המוניציפאלי של ראשון לציון או בשטחה של בת-ים.

לדברי נציג הנתבעת, מר סלוניקו מנהל אגף הפיקוח, גרם המדרגות הוא בתחומה המוניציפאלי של עיריית ראשון לציון. בתמונה שצורפה לכתב התביעה ניתן לראות כי בסוף גרם המדרגות יש שביל שלאחריו גדר. גדר זו היא בסמוך לכביש ושם כבר יש מדרכה שניתן ללכת בה ימינה או שמאלה (ראו תמונות שצורפו לכתב התשובה). על פניו, בעת ירידת גשמים יש זרימת מים מלמעלה, מגרם המדרגות, למטה לשביל הולכי הרגל. מר סלוניקו העיד כי זליגת המים מתבצעת משטחה של ראשון לציון, הוא אינו יודע לומר למי שייך מקטע השביל שבתחתית גרם המדרגות, ואילו לאחר הגדר השטח כבר שייך לבת-ים (עמ' 3 שו' 30-32). התובע ביקש מהנתבעת להציב אבני שפה לאורך השביל כדי למנוע גלישת בוץ מהגינה שבצדי השביל. סמכותו של בית משפט זה אינה משתרעת על מתן צו "עשה", ובכל מקרה לא הוכח כי קטע השביל שבו נגרם לכאורה לתובע נזק הוא בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת ולא של רשות מקומית אחרת.

3. הנטל להוכיח את עילת התביעה קרי, את כל אותן עובדות שעל פי הדין המהותי יש בהתקיימותן כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש על ידו, מונח לפתחו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (2007), בפסקה 23). במשפט האזרחי נקבע כי נטל זה ה וא על פי "הטיית מאזן ההסתברויות" - "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50% על-פי מאזן ההסתברות..." (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589, 598 (1986)).

במקרה דנן, לא ראיתי להטיל אחריות על הנתבעת בגין תחזוקה לקויה לכאורה של שביל הולכי רגל, משלא הוכח כי הקטע הרלוונטי הוא בתחום אחריותה וכאשר מדובר בסופו של יום בתוצאות מזג האוויר שאינן בשליטת הנתבעת. אציין כי לדברי התובע בחודש ינואר 2018 הוא פנה שלוש פעמים למוקד העירוני של הנתבעת בבקשה לנקות את השביל. פנייתו הועברה לבדיקת מחלקת הטיאוט ומאוחר יותר נסגרה (ראו צילומי מסך בכתב התשובה). לא הובהר על ידי התובע בגין איזה שטח בדיוק נפתחו הקריאות במוקד העירוני ומה היה תוכנן. גם אם הנתבעת טיפלה בפנייה (וסגרה אותה), לא ידוע באיזה שטח מדובר וייתכן כי היה זה דווקא השטח שמעבר לגדר, שהוא אכן, לדברי נציג הנתבעת, שטחה של עיריית בת-ים. מאחר שלא הוכחו דבר הקריאות עד-תום – לא ניתן לראות ב סגירת הפניה על ידי הנתבעת כמלמד על אחריותה.

לא זו אף זו, התובע גם לא הוכיח כי נגרם לו נזק. כך למשל לטענת התובע יש 30 ימי גשם בשנה (לאחר ניכוי ימי שישי-שבת). זוהי הערכה שלו בלבד והוא לא הביא לכך כל אסמכתה. עוד התובע טוען כי בגדיו ונעליו מתלכלכים ובהגיעו לעבודה הוא מבזבז כ – 15 דקות לצורך ניקויים, ולכן מעסיקו דורש ממנו להחזיר את הזמן הא בוד בסוף היום. גם טענה זו לא הוכחה; לא הוצגו תלושי שכר, לא הוצג דוח נוכחות, המעסיק לא הובא למתן עדות כך שלמעשה לא זו בלבד שלא הוכחה האחריות, לא הונחה גם תשתית ראייתית לחיוב הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק כלשהוא .

4. אכיפת האיסור על עישון בתחנות אוטובוס; התובע טוען כי בימי שישי, ולעיתים במהלך השבוע הוא עושה שימוש בתחבורה הציבורית ברחבי העיר בת-ים. הוא נאלץ לעמוד בתחנות האוטובוס ולנשום בעל כורחו עשן סיגריות. בחישוב גס שלו מדובר בלפחות 100 שעות עישון במצטבר.

נציג הנתבעת הסביר כי מספר הפקחים בשטחה, העובד ב – 3 משמרות, הוא מוגבל. במסגרת המשמרת הפקחים אוכפים עשרות חוקי עזר עירוניים. ברי שלא ניתן להציב פקח בכל קרן רחוב ובכל תחנת אוטובוס, דבר שיכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית ועל הציבור. לדברי נציג הנתבעת, במוקד העירוני מתקבלות כ – 60 פניות ביום אותן יש לתעדף ולקצוב להן זמן לטיפול . הנתבעת צירפה דוח (נ/1) לפיו בשנה האחרונה ניתנו קנסות ל – 34 אנשים שעישנו במקומות ציבוריים. אעיר כי יש קושי בסיסי באכיפת החוק בתחנות אוטובוס באשר לר וב אנשים נמצאים שם לפרק זמן קצוב וקצר וממשיכים לדרכם (אם ברגל אם באוטובוס לו המתינו) כך שקשה "לתפוס" אותם גם אם מתקבלת קריאה במוקד. מעבר לדרוש, שכן ממילא לא מצאתי כי העירייה נוקטת במדיניות של "שב ואל תעשה", גם הפיצוי אותו דורש התובע מבוסס על הערכה כללית , סתמית וחסרת כל בסיס.

5. אכיפת האיסור של נסיעה על מדרכות על ידי רוכבי אופניים חשמליים; חוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות (תעבורה), תשנ"ו – 2016 (ותיקונו בחודש יולי 2017 בתיקון מס' 1) הסמיך פקחים של הרשות המקומית ליתן דוחות גם בעבירה האמורה. בהתאם לחוק, פקח יהיה מוסמך לאכוף את הוראותיו במידה שעבר הכשרה מתאימה. לדברי נציג הנתבעת, 3 פקחים כבר עברו את קורס ההסמכה ובינתיים האכיפה מתבצעת באמצעות השיטור העירוני ( קרי, שוטר ופקח יחדיו) כך שבשנת 2018 ניתנו 524 דוחות בגין האמור (נ/2). לא מצאתי איפוא ממש בטענותיו של התובע להיעדר אכיפה או בזכאותו לפיצוי .

6. אין בהתנהלותה של הנתבעת פגם המצדיק מתן סעד לתובע בדמות פיצוי כספי. הסכום של 5,000 ₪ שהתובע נקב בו בכתב התביעה (וממילא לא הוכח) הוא סכום שרירותי (מאחר שהוא לא ידע כיצד לכמת את תביעתו, ולפיכך בחר בסכום התביעה המקסימאלי האפשרי במינימום אגרה (עמ' 1 שו' 14-15).

7. סוף דבר; התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 500 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק דין זה לתובע , שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מההמצאה.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ח, 05 אוגוסט 2018, בהיעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סהר רחמים
נתבע: עיריית בת ים
שופט :
עורכי דין: