ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ביטוח חקלאי אגו דה שיתופית בע"מ נגד אלעד ממן :

בפני
כבוד ה שופטת שרון צנציפר הלפמן

תובעים

ביטוח חקלאי אגו דה שיתופית בע"מ

נגד

נתבעים

1.אלעד ממן
2.ריב"ל 26 אלד בע"מ

נגד

צד ג' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפני תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען , לרכב התובעת בתאונה מיום 19.8.13.

הרקע העובדתי וגדר המחלוקת

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 19.8.2013, משאית (להלן: המשאית) השייכת לנתבעת 2, חברת ריב"ל 26 אלד בע"מ (להלן: הנתבעת), פגעה ברכב התובעת בעוצמה מאחור וגרמה לו לנזקים. במשאית נהג הנתבע 1, מר אלעד ממן (להלן: הנתבע).

התביעה הוגשה נגד הנתבע ונגד הנתבעת – המעבידה, מתירת השימוש, המחזי קה והבעלים של המשאית.

הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון בעניינו. אישור מסירה כדין לנתבע הוגש לבית משפט ביום 10.2.16.

הנתבעת לא הכחישה כי המשאית פגע ה ברכב התובעת מאחור , אך טענה כי לא פעלה ברשלנות ונקטה בכל האמצעים הד רושים לוודא כי לא תתרחש התאונה, בין היתר, תדרכה את עובדיה בדבר ציות לחוקי התעבורה, שמירת ככלי הזהירות בדרכים וכיוצא באלה. לפיכך, נטען כי ככל שימצא שהנתבעת חבה באחריות כלשהי לנזק, האחריות המלאה לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע.

בנוסף, שלחה הנתבעת הודעה לצד שלישי, למבטחת המשאית במועד הרלבנטי, חברת הפניקס בע"מ (להלן: המבטחת). נטען כי הנתבעת כי רכשה מהמבטחת פוליסת ביטוח חובה ומקיף ל משאית מיום 1.12.12 ועד ליום 31.11.13. הנתבעת הודיעה למבטחת על התאונה. ביום 13.11.13 דחתה המבטחת את התביעה וטענה כי מבירור שנערך במשרד הרישוי, עלה כי רישיונו של הנתבע נשלל עובר לתאונה ומשכך לא היה בידיו רישיון נהיגה תקף במועד התאונה. הנתבעת חולקת על קביעה זו וטוענת כי הכיסוי הביטוחי חל במועד התאונה וכי על המבטחת לשאת מכוח פוליסת הביטוח וחבותה החוזית, בכל חיוב בו תחוב הנתבעת.

המבטחת טוענת כי דין ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדה להידחות. נטען כי הנתבע נהג במשאית כשרישיונו בשלילה ובניגוד לתנאי הפוליסה, ועל כן, פטורה המבטחת ממתן כיסוי ביטוחי. עוד נטען כי אין לנתבעת להלין אלא על עצמה, שלא בדקה היטב אם לנתבע, שהיא מעסיקתו, יש רישיון נהיגה תקף עת העסיקה אותו.

הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים משתרעת הן על שאלת האחריות והיקף הנזק, הן על שאלת תוקף הכיסוי הביטוחי של הנתבעת, נוכח שלילת רישיונו של הנתבע. שאלות אלה ידונו להלן.

שאלת האחריות והנזק

הנתבע לא התייצב, כאמור, לדיונים שנקבעו ואף לא הגיש כתב הגנה מטעמו. לפיכך, נשמעה רק עדותו של נהג התובעת, מר דוד אביגדור (להלן: נהג התובעת).

נהג התובעת תיאר בעדותו כי שעה שנסע בכביש 4 לכיוון דרום: "...אחרי שפניתי ימינה ונסעתי ישר, קיבלתי מכה מאחור, זה היה עומס תנועה בשעות צהריים כביש 4 לחולון, יש עומס תנועה נכנס בי מאחור. עצרנו בצד ביקשתי ממנו את הפרטים שלו, ביקשתי רישיון נהיגה לא היה לו, הביא לי פוליסת ביטוח, היה לי מכה מאחור. פנס נשבר, ביקשתי פרטים הביא לי ביטוח, העתקתי מה שרלוונטי ביקשתי ת.ז.. ר ישיון נהיגה אמר לי שאין לו" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 15-19). נהג התובעת חזר על הדברים בחקירתו: "... אתה נוסע לאט בגלל העומס ושם אני מקבל מכה מאחור" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 12-11); "ש. איזה פעולות עשית על מנת להימנע מפגיעה? ת. מה אני אעשה אני אפרוש כנפיים? אני נוסע בין 25-20, מתקדמים לאט לאט בנתיב ההשתלבות, ואז הוא נכנס בי מאחור, מה אתה רוצה שאני אעשה" (שם, שורות 23-21). עוד מסר הנהג בחקירתו כי הנתבע לא מסר לו את רישיון הנהיגה שלו והיה "עצבני ונסער" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 3).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה. עדותו של נהג התובעת הייתה אמינה ועולה ב קנה אחד עם ההודעה למבטחת שנמסרה על ידו יום לאחר התאונה. הרכב נבדק במוסך ותוקן יומיים לאחר התאונה. לא הוצגה גרסה נגדית, לא נטען וממילא לא הוכח כי יש לייחס לנהג התובעת אשם תורם כלשהו, לפגיעה בו מאחור. לאור האמור, יש לקבוע כי האחריות לתאונה רובצת במלואה על הנתבע.

אשר לאחריות הנתבעת – הנתבעת היא בעלת המשאית בה נהג הנתבע, הייתה מעסיקתו של הנתבע במועד התאונה ולא עלתה טענה כי התאונה התרחשה שלא תוך כדי עבודתו של הנתבע. זאת ועוד. הנתבעת טענה, אך לא הוכיחה באמצעות עדים מטעמה, כי ערכה בדיקות כלשהן בדבר רישיון נהיגתו של הנתבע ועברו התעבורתי ( לחובתו המוגברת של המעביד, ראו: בר"ע (מחוזי ת"א) 21450/99 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שוויק (23.12.1999). משכך, קמה חבותה של הנתבעת בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

התובעת שילמה למבוטח, בהתאם לחוות דעת השמאי שהוגשה ולפוליסה, סך 12,937 ₪. כן נשאה היא בשכר טרחת שמאי בסך 433 ₪ (סעיף 9.1 לכתב התביעה). לאור האמור, התביעה נגד הנתבעים מתקבלת, יחד ולחוד, בגובה הנזקים שנתבעו והוכחו.

שאלת הכיסוי הביטוחי

התשתית הראייתית

לבית המשפט הוגשו מספר תעודות עובד ציבור, כמפורט להלן:

במ/ 1- אישור מסירה לידי הנמען הרשום (הנתבע), מיום 21.4.2011, של דואר רשום שמספרו RA511963486G2 (להלן: אישור המסירה).

במ/2 – תעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי בנוגע לתוקף רישיון הנהיגה של הנתבע , חתומה על ידי גב' יהודית גלבהואר (להלן: אישור תוקף רישיון הנהיגה). בתעודה נרשם כי רישיון הנהיגה בוטל לפי חוק ההוצאה לפועל וכי נכון למועד התאונה (19.8.2010), רישיון הנהיגה נשלל על ידי משרד הרישוי בשל שיטת הניקוד, החל מיום 8.6.2011. בנוסף, נרשם כי רישיון הנהיגה לא הופקד.

במ/3 – תדפיס הודעת פסילה לפי שיטת הניקוד מיום 19.7.16 (להלן: תדפיס הודעת הפסילה). על פי האמור בתדפיס, הודעת הפסילה נשלחה לנתבע בדואר רשום שמספרו RA511963486G2, אשר נמסר לידי הנמען הרשום. תאריך הנפקת ההודעה הוא ביום 24.4.2011. עוד פורטו בתדפיס העבירות שבוצעו והניקוד בגינן.

במ/4 – מכתב מטעם משרד הרישוי, חתום בידי גב' יהודית גלבהואר, ראש אגף נהיגה (להלן: מכתב ההבהרה).

לדיון שנערך, זומנה לעדות גב' יהודית גלבהואר, החתומה על תעודות עובד הציבור מטעם משרד התחבורה.

תמצית טענות הצדדים

הנתבעת מדגישה כי הנטל להוכיח כי בעת האירוע נשלל הכיסוי הביטוחי מוטל על המבטחת. לשיטתה של הנתבעת, נטל זה לא הורם. בין השאר טוענת הנתבעת לעניין זה כי מעיון באישור המסירה לא ניתן לומר כי הלה נמסר לידי הנתבע 1 ושם המקבל אינו הנתבע; מדובר בתצלום דהוי של אישור המסירה ולא צורף המקור; אישור המסירה לא הוגש באמצעות תעודת עובד ציבור מטעם הגורם הרשמי המוסמך – רשות הדואר; בהתאם לבמ/3, הודעת הפסילה נשלחה ביום 24.4.11 ואילו במ/1 נחתם לכאורה על ידי הנתבע ביום 21.4.11. חוסר ההתאמה בין תאריך הנפקת הודעת הפסילה לבין תאריך שליחתה, כך נקבע, מהווה טעם לחיוב המבטחת באחריות מלאה לכיסוי הביטוחי. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי יש להורות על פסילת עדותה של הגב' גלבהואר שכן זו תודרכה על ידי המבטחת. בנוסף , נטען כי ניתן למצוא חיזוקים נוספים לכך שהודעת הפסילה לא נמסרה מעולם לנתבע וכי האחרון לא קיבל מרשות הרישוי הודעה בדבר שלילת רישיונו, בין היתר בכך שהנתבע לא הפקיד את רישיונו; לא הוגש כתב אישום כנגד הנתבע בגין נהיגה ללא רישיון; גב' גלבהואר הודתה כי אין בידה את הודעת הפסילה וכי אינה הגורם המוסמך ליתן גרסה או תשובה בעניין הודעת הפסילה; ההחלטה בדבר שלילת רישיון הנתבע ניתנה לכאורה ביום 8.6.2011, כחודשיים מאוחר למועד בו נשלחה כביכול הודעת הפסילה. לאור האמור, טוענת הנתבעת כי לא הוכחה ידיעתו הממשית של הנתבע אודות השלילה.

המבטחת טוענת כי דין ההודעה לצד שלישי נגדה להידחות, שכן ביום התאונה רישיון הנהיגה של הנתבע היה שלול ו/או מותלה וכי הנתבע ידע על כך. לפיכך, כך נטען, נהיגתו לא הייתה מכוסה בפוליסה שהוצאה. המבטחת טוענת לעניין זה כי בהתאם לתקנה 550 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1960, על רשות הרישוי לשלוח לנהג הודעה בדואר רשום או במסירה אישית. במקרה דנן, פעל משרד הרישוי על פי חובתו בדין ושלח לנתבע את הודעת השלילה בדואר רשום עם אישור מסירה. זאת ועוד, המבטחת עמדה בנטל והציגה לבית המשפט את אישור המסירה הנדרש. המבטחת מדגישה כי יש לאבחן את פסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת, שכן בשונה מן המקרים שהוצגו, במקרה דנן הוצג אישור מסירה חתום, ומשכך הוכח מתן הודעה של ממש לנתבע . לאור האמור, טוענת המבטחת כי קמה חזקת המסירה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. הנתבעת לא סתרה חזקה זו.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע התשתית הראייתית שהונחה בפני, הגעתי למסקנה כי עלה בידי המבטחת להרים את הנטל ולהוכיח כי במועד התאונה, ידע הנתבע על התליית רישיון נהיגתו בשל שיטת הניקוד. להלן אפרט את טעמי החלטתי.

הלכה היא כי על המבטחת, הטוענת לשלילת הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה שהנפיקה, מוטל הנטל להוכיח כי בעת התאונה נשלל הכיסוי הביטוחי בשל התליית רישיון הנהיגה וכי הנהג היה מוד ע לפסילת רישיונו טרם א רעה התאונה מושא התביעה (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); ע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ג(1) 450, 452 (1999)). מידת ההוכחה הנדרשת של טענת ההגנה היא של הטיית מאזן ההסתברויות לטובת המבטחת, הנושאת בנטל השכנוע.

בפסיקת בית המשפט העליון הובהר כי אין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" אלא נדרשת הודעה-ממש למשולל רישיון (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל (20.6.07)). ב ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (11.10.11) חזר בית המשפט על הצורך במודעותו של הנהג לכך שרישיונו הוּתלה, כתנאי לאי-תחולת הכיסוי הביטוחי. כבוד השופט ח' מלצר עמד באותו עניין על הטעם בהחלת חובת היידוע בפועל בדבר פסילת הרישיון אף בהקשר האזרחי-נזיקי. לדבריו: "מדובר בעיצום חריף: מי שהחליט כי חרף פסילת רישיונו הוא ימשיך לנהוג, וגרם לתאונה, חשוף כאמור לכך שהוא ייאלץ לשאת מכיסו – בנזקיו שלו ואף של ניזוקים אחרים. טרם השתת הוצאה שכזו, מובן שהנהג חייב להיות ער לכך שהתיישבותו בכיסא הנהג עלולה להיות בעלת השלכות כה דרמטיות" (שם, פסקה 28). חובת היידוע של בעל הרישיון אודות ההחלטה המנהלית להתלות את רישיונו, כך הוטעם, היא אף פועל יוצא של חובת הרשות המנהלית לפעול בהגינות כלפי האזרח, בשים לב לפגיעה הקשה שיש בהתליה של רישיון בכלל ושל רישיון נהיגה בפרט (שם, בפסקה 29). "הדגש" – כך הוטעם – "... צריך להיות לא על משלוח טכני של ההודעה, כי אם על הבאתה בפועל לידיעתו של בעל הרישיון" (שם, בפסקה 33. הדגשה במקור). בעניין חאדג'ג' דן בית המשפט בהרחבה בדרך האפקטיבית למשלוח הודעת התלייה – באמצעות דואר רשום. הודגש כי יתרונה של דרך זו הוא בכך ש"מאפשרת לרשות הרישוי לעקוב אחר הדואר, ולדעת האם התקבל בידי הנמען... חשוב לא פחות: דרך משלוח זו יעילה אף במניעת התדיינויות משפטיות מיותרות, שכן רשות הרישוי אוחזת אז בראייה כבדת משקל באשר לנתון שהודעה כזו אכן נשלחה לבעל הרישיון (זאת – בהנחה שרשות הרישוי עורכת מצדה רשימה סדורה ומפורטת ביחס לדואר הרשום ששלחה) ובאשר למה שעלה בגורלה של ההודעה" (שם, בפסקה 33).

בהתאם להלכות שנפסקו בעניין ממו ובעניין חאדג'ג', עמדו בתי המשפט בשורה של מקרים על כך שאין די במשלוח ההודעה בדואר רשום, אלא שיש צורך להראות אף מה עלה בגורל ההודעה. כך למשל, בעפ"א (מחוזי חי') 277/08 מנסור נ' פרקליטות מחוז חיפה-פלילי (18.12.08), קבע בית המשפט קבע כי אין די באישור על משלוח דבר הדואר כדי להוכיח שהנאשם זומן לדיון. מקום בו "המאשימה לא מראה כל מסמך בדמות אישור מסירה או אישור אחר שמראה שהנאשם נמנע מלקבל את דברי הדואר... יהא זה מרחיק לכת לקבוע שהנאשם זומן כדין ולשופטו בהעדרו על כל המשתמע מכך" (וראו גם את עפ"א (מחוזי ת"א) 8329/05 גל נ' עיריית תל אביב (29.10.2006) ; תא"מ 4515-10-13 (שלום רמ') פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ נ' הובלות באר יעקב (20.11.2017). בתי המשפט אף הגדילו וקבעו, בשורה של מקרים, כי לא הוכחה ידיעה קונקרטית של המבוטח או כי עלה בידי המבוטח לסתור את חזקת ההמצאה בדואר רשום, אף כשהוצג אישור לפיו דבר הדואר "לא נדרש" או הוחזר לשולחו (ראו את תא"מ (שלום ביש"א) 35833-02-14 אבו עומר נ' בטאש (7.5.2015) ואת תא"מ (שלום נצ') 54362-09-14 אלסחוב נ' אטדגי (31.12.2015) , שם נפסק כי מקום בו אישור המסירה של דואר רשום מטעם אגף הרישוי ובו הודעת התלייה חוזר עם כיתוב "לא נדרש", אין המדובר ביידוע הנהג אודות השלילה ולפיכך יש לראותו כבעל רישיון נהיגה בתוקף (ראו גם האסמכתאות הנזכרות שם בסעיפים 9 ו-14 לפסק הדין ואת תא"מ (שלום עכו) 13702-09-14 עטאריה נ' סייף (28.4.2015)).

עוד נפסק, כי מקום בו הוכח שבוצעה מסירה כדין של הודעת הפסילה לנהג, מועבר הנטל לנהג להוכיח כי לא ידע על הפסילה (ת"א (מחוזי חי') 1592/00 בראסטר נ' אבו כליב פסקאות 9-7 (16.3.2005); ת"א (שלום חי') 51007-03-15 דורפייב נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ פסקה 14 (1.1.2017).

בענייננו – עמדה המבטחת בנטל להוכיח כי הודעת הפסילה, שנשלחה לנתבע בדואר רשום, נתקבלה על-ידו.

מעיון באישור תוקף רישיון הנהיגה (במ/2) ומעדותה של נציגת משרד הרישוי, הגב' יהודית גלבהואר, עולה כי רישיונו של הנתבע נפסל על פי שיטת הניקוד החל מיום 8.6.2011 (במ/2; עדות הגב' גלבהואר בעמוד 17 לפרוטוקול, שורות 12-11).

בנוסף, צירפה המבטחת את תעודת עובד הציבור במ/3 – תדפיס הודעת הפסילה – בו נרשם כי הודעת הפסילה נשלחה לנתבע בדואר רשום שמספרו RA511963486G2, אשר נמסר לידי הנמען הרשום. בתדפיס פורטו גם העבירות שביצע הנתבע והניקוד בגינן.

בתגובה שהגישה הנתבעת ביום 7.5.2015 לתעודת עובד הציבור האמורה, טענה הנתבע ביחס לדבר הדואר הרשום האמור, שמספרו RA511963486G2, כי מבדיקה שערכה באתר האינטרנט של רשות הדואר תחת "מעקב משלוחים" עולה כי אין כל תיעוד ו/או אישור למשלוח דבר הדואר האמור וקבלתו על ידי הנתבע. לתגובה צורפו תדפיסים מאתר רשות הדואר המאשרים טענה זאת. ואולם, עובר לישיבת ההוכחות, עלה בידי המבטחת להציג אישור מסירה חתום, לכאורה, על ידי הנתבע, המאשר כי קיבל את הודעת הפסילה ( במ/1).

לשיטת המבטחת, קיימת הלימה בין מספר הדואר שבתדפיס משרד הרישוי לבין מספר הדואר המופיע על גבי אישור המסירה. כמו כן, בשם "המקבל" מצוין באופן ברור שם המשפחה של הנתבע (ממן) וחתימה. הנתבעת לא הגישה ראיות לסתור את תוכנו של אישור המסירה ומכאן, כך לטענת המבטחת, שהנהג ידע על התליית רישיונו.

הנתבעת מצדה בקשה לערער על תוקפו של אישור המסירה. נטען כי באישור המסירה (במ/1) נרשם כי דבר הדואר נמסר לידי הנמען הרשום ביום 21.4.2011 ואילו בתדפיס הודעת הפסילה נרשם כי "תאריך הנפקת ההודעה" הוא ביום 24.4.2011 (במ/3). הנתבעת מציינת כי לא יתכן שההודעה הונפקה במועד מאוחר למועד בו נמסרה לנתבע.

שקלתי היטב טענה זו של הנתבעת. נתתי דעתי אף לפסיקה של בתי משפט השלום בהם נדונה טענה דומה. במקרה דנן, שוכנעתי כי אין בטענה זו כדי להועיל לנתבעת. אסביר את טעמי.

המבטחת הגישה לעניין זה מכתב הבהרה מטעם משרד הרישוי – במ/4 – שנחתם על ידי גב' גלבהואר. במכתב נרשם כי "על פי רישומינו בהודעת הפסילה תאריך הנפקת ההודעה הוא: 24.4.2011 ובאישור המסירה נרשם התאריך 21.4.2011. השוני בין התאריכים המצוינים נובע מהעובדה שבמשרד התחבורה מצוין תאריך משוער מקסימלי, אשר עד לתאריך זה אמור המכתב להגיע לייעדו...".

הגב' גלבהואר נחקרה בדיון וחזרה על הדברים: "נקבע שהשוני יהיה תאריך מקסימלי שיגיע לידי האזרח, הנהג, המכתב שיגיע, תאריך משוער מקסימלי. משום כך, תאריך הנפקת ההודעה זה 24.4.11 ואישור המסירה זה 21.4.11... התאריך שרשום 24.4.11, הוא התאריך המשוער המקסימלי, שעד התאריך הזה, המכתב אמור להגיע ליעדו" (עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 34-33; עמוד 20, שורות 6-4).

הובהר, אפוא, כי מקום בו רשום "תאריך הנפקת ההודעה", אין הכוונה לתאריך בו הונפקה ההודעה בפועל, אלא לתאריך המשוער המכסימלי, שעד אליו אמור המכתב להגיע ליעדו. אף אם המינוח הלא מדויק בו נקט משרד הרישוי מעורר חוסר נוחות, אין בכך כדי להועיל לנתבעים, שכן בענייננו הוכח פוזיטיבית, באמצעות במ/1, מהו המועד בו קיבל הנתבע את הודעת הפסילה. ודוקו: אין חולק כי מספר הדואר הרשום המצוין בתדפיס במ/1 זהה למספר הדואר הרשום באישור המסירה. זאת ועוד, בתדפיס הודעת הפסילה נרשם כי המסמך שנשלח בדואר הרשום האמור הוא הודעת הפסילה. נציגת משרד הרישוי, הגב' גלבהואר מסרה במכתב ההבהרה הסבר סביר לפער בין "תאריך הנפקת ההודעה" לבין מועד מסירת ההודעה בפועל. גב' גלבהואר נחקרה בדיון ועמדה על הדברים. על זאת יש להוסיף את עדותו של נהג התובעת, שאינו בעל עניין בתוצאות ההליך. נהג התובעת העיד כי כשביקש מהנתבע להציג את רישיון הנהיגה הלה "אמר לי שאין לו" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 15-19). נהג התובעת נחקר עוד בעניין זה: "ש. אחרי התאונה ביקשת רישיון אמר לך אין לי? ת. הוא לא נתן לי היה עצבני ונסער" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 3-2). הנתבע לא התייצב לדיון, על אף שזומן כדין והדברים אומרים דרשני. בנסיבות העניין, סבורני כי די בצירופם של כל אלה כדי להרים את הנטל המוטל על המבטחת, להוכיח במאזן הסתברויות כי הודעת הפסילה שנשלחה בדואר רשום, הומצאה לידי הנתבע כדין. משעבר הנטל לנתבעת, לא טרחה הנתבעת לנסות להוכיח כי הנתבע, שנהג במשאית מטעמה במועד הרלבנטי, לא ידע על הפסילה. בפרט לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת לא זימנה את הנתבע להעיד ולא פירטה כל פעולה בה נקטה על מנת להביאו למסר את גרסתו לדברים.

לבסוף אציין כי נתתי דעתי למקרים אחרים, בהם נדרשו בתי משפט השלום ל אי ההתאמה האמורה, בין תאריך הנפקת הודעת הפסילה לבין מועד המצאת ההודעה לנהג. המותבים השונים הביעו חוסר נוחות מאי ההתאמה, אך למיטב הבנתי, זו לא עמדה בבסיס ההחלטה לדחות את טענת המבטחת ומכל מקום, נסיבותיהם שונות לחלוטין מן המקרה דנן. כך, בת"א (שלום חי') 51007-03-15 דורפייב נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (1.1.2017) התייחס בית המשפט לפער האמור (סעיף 13 לפסק הדין), אך באותו מקרה התייצב הנהג לדיון, כּפר בטענה לפיה הודעת הפסילה נמסרה לו ונחקר על גרסתו. לא הוצג אישור מסירה לנהג ונקבע כי אין באישור שהוצג (לבעלת הבית) כדי לספק את דרישת המסירה; בת"א (שלום ביש"א) 57268-11-13 שג'ראוי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (19.4.2016) נדרש בית המשפט לנושא (סעיפים 34-34) והעלה תמיהותיו, אך גם באותו עניין נחקר התובע, הבהיר כי "בכתובתו הרשומה גרים עשרות בני משפחה, לרבות דודים ובני דודים" ועדותו לא נסתרה (שם, בסעיף 30) ; בתא"מ (שלום טב') 2706-04-15 בן אבו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.7.2017) צוין חוסר ההתאמה בין תאריך הנפקת ההודעה לבין תאריך שליחתה בשולי הדברים, תוך שבית המשפט מתייחס בעיקר לכך שלא צורפה כלל תעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי בדבר משלוח הודעת הפסילה לנהג.

הנתבעת העלתה תהייה נוספת לפיה בבמ/2 נרשם כי שלילת הרישיון היא מיום 8.6.11, בעוד שההודעה על השלילה נשלחה בחודש אפריל 2011. אף לעניין זה מקובל עלי ההסבר שניתן מפי הגב' גלבהואר. העדה הסבירה כי "הפסילה לא נכנסת לתוקף מיד לפי תקנות תעבורה, נותנים לו בערך 45 יום משהו כזה, ורק אז נכנסת הפסילה, ולדוגמא, תאריך הנפקת הודעה 24.4.11, הפסילה נכנסה ב- 8.6.11, אז כן נתנו לו. זה על פי תקנות התעבורה, זה לא גחמה של מישהו, לפי תקנות התעבורה" (עמוד 22 לפרוטוקול , שורות 19-17). הסבּרה של הגב' גלבהואר, לפיו יש להודיע מראש לנהג על השלילה ועל כן הודעת השלילה נשלח לפני מועד שלילת הרישיון בפועל, לא נסתר על ידי הנתבעת.

מן המקובץ עולה כי המבטחת הציגה את במ/1 – אישור מסירה הנושא את שם הנתבע וחתום, לכאורה, בחתימתו המעיד באופן פוזיטיבי על מסירת הודעת השלילה לנתבע; קיימת התאמה בין מספר הדואר הרשום בבמ/3 לבין אישור המסירה בבמ/1; התהיות שהעלתה הנתבעת זכו להסבר מתקבל על הדעת מפי נציגת משרד הרישוי; עדותו של נהג התובעת בדבר התנהלותו של הנתבע בזמן אמת, מצטרפת לאמור. בכל אלה יש כדי להביא למסקנה שהמבטחת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה כי ההודעה בדבר התליית רישיון הנהיגה אכן נשלחה לנתבע בדואר רשום שנתקבל על ידו וכי הנתבע ידע על פסילת רישיונו. הנתבע ים מצדם לא הרימו את הנטל שהועבר אליהם, להוכיח כי הנתבע לא ידע על הודעת הפסילה. כך, הנתבע לא התייצב לדיון ולא מסר גרסה מטעמו ואילו הנתבעת לא הזמינה את הנתבע בלא שסיפקה הסבר לכך. לאור האמור, המבטחת הוכיחה את טענת הגנתה לפיה בנסיבות העניין מתקיים החריג לפוליסת הביטוח. על כן , פטורה היא מתשלום לנתבעת-המבוטחת ודין ההודעה לצד השלישי – להידחות.

סוף דבר

התביעה העיקרית מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 12,937 ₪, בצירוף שכר טרחת השמאי בסך 433 ₪, אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק בדיונים ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,270 ₪ .

ההודעה לצד השלישי נדחית.

הנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בשכר-טרחת בא-כוח הצד השלישי בסך 2, 270 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ב אב תשע"ח, 03 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ביטוח חקלאי אגו דה שיתופית בע"מ
נתבע: אלעד ממן
שופט :
עורכי דין: