ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד יוסף גדקה :

לפני
כבוד ה שופט יוסי טופף

העוררת:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ניר ביטון וגיא גורן
מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי)

נגד

המשיב:

יוסף גדקה
ע"י ב"כ עו"ד שלמה ערד וגיא שמר

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כבוד השופט דן סעדון) מיום 17.7.2018, במסגרתה נדחתה בקשת העוררת לפסול את רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים, ובית המשפט הורה על השבת רישיון הנהיגה לידי המשיב.

כתב האישום

1. ביום 16.4.2018 הוגש נגד המשיב כתב אישום, המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 יחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

2. לפי כתב האישום, ביום 21.1.2018 בשעה 13:10 לערך, נהג המשיב באוטובוס של חברת "בון תור", ברחוב שנקר מכיוון מזרח לצפון והתקרב אל צומת הרחובות שנקר ורחוב קויפמן בתל אביב.

בצומת, בכיוון נסיעתו של המשיב, מוצב רמזור לכלי רכב הפונים ימינה אל רחוב קויפמן. מופע האור היה אדום ומשכך עצר המשיב את האוטובוס ראשון לפני קו העצירה.

בצומת, מוצב רמזור להולכי רגל החוצים את הצומת במעבר החצייה מעברו האחד לעברו השני של רחוב קויפמן (להלן: "מעבר החצייה"). אותה העת, המתין ד.י., קטין יליד 9.6.2004 (להלן: "המנוח") על המדרכה בסמוך למעבר החצייה, כשמופע האור ברמזור היה אדום.

לכלי הרכב הפונים ימינה לרחוב קויפמן ולהולכי רגל החוצים את רחוב קויפמן מימין לשמאל דולק אור ירוק משותף.

באותו היום, שררו במקום תנאים של מזג אויר נאה וראות טובה; שדה הראיה היה פתוח והכביש תקין ויבש.

המשיב ביקש לפנות ימינה מכיוון רחוב שנקר לרחוב קויפמן, וכשהתחלף האור ברמזור לירוק, החל בנסיעתו ימינה. אותה העת, חצה המנוח את מעבר החצייה, כאשר מופע האור ברמזור להולכי הרגל בכיוון הליכתו היה גם כן ירוק.

המשיב, אשר פנה ימינה עם האוטובוס שבו נהג, פגע במנוח שהלך בתחום מעבר החצייה, עם הדופן הימני בחציו האחורי של האוטובוס (להלן: "התאונה"). בעקבות כך, הוטל המנוח על הקרקע, וגלגליו האחוריים של האוטובוס עלו עליו. המנוח נגרר על ידי האוטובוס כ-1.20 מטר עד שהמשיב עצר את האוטובוס.

כתוצאה מהתאונה הובהל המנוח לבית החולים, כשהוא סובל מפצעים ושברים רבים, אושפז לתקופה ממושכת, במהלכה עבר ניתוחים רבים, עד שלבסוף נקבע מותו ביום 18.2.2018.

כתב האישום מייחס למשיב את גרימת מותו של המנוח, ברשלנות ובחוסר זהירות, אשר התבטאה, בין היתר באלה:

א) המשיב לא היה ער למתרחש בדרך ולא הבחין בשום שלב במנוח, אלא רק לאחר שפגע בו.
ב) המשיב לא אפשר למנוח להשלים את חציית מעבר החצייה בבטחה כמתחייב בחוק, על אף שהוא מכיר את הצומת, את מעבר החצייה ואת העובדה שיש רמזור ירוק משותף להולכי הרגל ולכלי הרכב הפונים ימינה.
ג) המשיב נהג בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב להולכי רגל החוצים את מעבר החצייה וזאת חרף העובדה ששדה הראיה בכיוון נסיעתו היה פתוח לפנים ויכול היה לראות את המנוח ללא כל הפרעה.
ד) המשיב עצר ברמזור אדום, ראשון לפני קו העצירה, כך שהיה לו מספיק זמן לבדוק ולוודא כי אין איש החוצה את מעבר החצייה או מתכוון לחצותו. יחד עם זאת, המשיב לא נתן מספיק את דעתו למתרחש בצומת ולעובדה כי המנוח חיכה על המדרכה ברמזור אדום להולכי רגל.
ה) המשיב לא הבחין במנוח בעת שעמד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה, וכן בעת שהתחיל לחצות את מעבר החצייה לכיוון נסיעתו באור ירוק להולכי רגל החוצים את מעבר החצייה. המשיב לא עצר את האוטובוס בו נהג על מנת לאפשר למנוח לסיים לחצות את מעבר החצייה בבטחה וזאת על אף העובדה שבצומת יש אור ירוק משותף בכיוון נסיעתו של המשיב ובכיוון חציית הולכי הרגל.

נוכח האמור, נטען כי המשיב גרם ברשלנותו המתוארת למותו של המנוח.

ההליך בפני בית משפט קמא

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה כנגד המשיב בקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים מכוח סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

במסגרת בקשה זו ייחסה העוררת למשיב את גרימת התאונה אשר הביאה למותו של המנוח, ברשלנות ובחוסר זהירות מצדו.

נטען כי בידי העוררת קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת למשיב, ובכללן:

א) דו"ח בוחן תנועה על תאונות הדרכים הכולל גם ניסוי שדה ראיה ממנו עולה, בין היתר, כי אין כל הפרעה בשדה הראייה בכיוון נסיעתו של המשיב ובפנייתו ימינה.

ב) עוד עולה מדו"ח הבוחן כי מקו העצירה עד 14.5 מטר מדוד אין הפרעה בשדה הראיה, ועד לנקודת מדידה 18.7 מטר מקו עצירה ניתן לראות את הולך הרגל שעומד על המדרכה באמצעות מראה ימנית בזרוע המראות הימני.

ג) הודעת המשיב לפיה הוא הבחין במנוח לראשונה רק בעת הפגיעה בו. המשיב אישר כי הוא מכיר היטב את מקום התאונה ומודע לקיומו של מעבר החצייה. המשיב טען כי ישנה הפרעה או הסתרה מסוימת של שדה הראייה בשל חניית אופנועים, אך אישר כי אם הוא מתכופף מעט לפנים, הרי ששדה הראייה נפתח והוא יכול לראות את הולך הרגל ואת המדרכה.

ד) הודעת עד ראייה, המתאר כי המנוח עמד על המדרכה וחיכה לרמזור ירוק, בניגוד לדברי המשיב לפיהם לא היה איש על המדרכה בעת פנייתו ימינה, והמאשר כי המשיב פגע במנוח ועלה עליו עם גלגליו האחוריים של האוטובוס.

ה) תעודות רפואיות.

בנוסף לכך, נטען כי המשיב נהג באוטובוס ברשלנות חמורה, בקלות ראש ובחוסר תשומת לב לחיי אדם, עת לא שם לב להימצאותו של המנוח על מעבר החצייה מצד ימין ולא אפשר לו לחצות את הכביש בבטחה. לאור זאת, כך נטען, התרת המשך נהיגתו של המשיב מהווה סכנה ממשית לציבור המשתמשים בדרך, וכי המשיב אינו מודע לאחריות הכבדה המוטלת על מי שאוחז בהגה.

צוין כי לצד נהיגתו הרשלנית של המשיב במקרה דנא, עומדות לחובתו 11 הרשעות תעבורה קודמות, כאשר האחרונה משנת 2016, ביניהן עבירות בטיחות חמורות, כגון: אי ציות לתמרור עצור, אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בבטחה, נסיעה במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך עירונית ועוד.

המשיב אוחז ברישיון נהיגה מאז שנת 1979. ביום 22.1.2018, בעקבות התאונה, נפסל רישיון הנהיגה של המשיב על ידי קצין משטרה, למשך 90 ימים. משך פסילת הרישיון הוארך על ידי בית המשפט עד למתן החלטה אחרת.

4. במסגרת הדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא, שבה העוררת על טיעוניה המפורטים לעיל, ועתרה לשלילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים במשפטו.

מנגד, ב"כ המשיב טענו כי התוצאה המסתברת משלל הראיות בהליך זה היא כי המשיב יזוכה במשפטו. נטען לחסך ראייתי בכל הנוגע לחישובים על אודות מהירות נסיעת האוטובוס והליכת המנוח, המלמדים על מפגש ביניהם. נטען כי אין ראיה שהאוטובוס פגע במנוח. נטען למחדלי חקירה, היורדים לשורש היכולת של בית המשפט להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב (כך למשל, הטלפון הנייד של המנוח לא אותר ולא נבדק על אף שנטען כי באותו הרגע שוחח עם אמו בטלפון). נטען כי אין כל ראיה בנוגע להתרחשות או פרק הזמן שחלף מהרגע שהמנוח עמד על המדרכה וביקש לחצות את הכביש לכיוון מערב ועד לרגע הפגיעה. לשיטת ב"כ המשיב, האפשרות המסתברת ביותר היא שחזית האוטובוס חלפה את מעבר החצייה והמנוח לא עמד על המדרכה, ולא התכוון לחצות, אלא הסתובב באזור האופנועים, הסתובב על המדרכה לכיוון מזרח, הפנה את הגב לכביש ובשלב שהוא התחיל לחצות, הוא הבחין שיש ירוק. בשלב הזה, חזית האוטובוס עברה את מעבר החציה, ויש להניח שהמנוח, שהוא נער צעיר, לא ידע כיצד האוטובוס פונה ימינה, ולכן הניח שהוא ממשיך על הנתיב השמאלי ולא פונה חזרה לנתיב הימני. לטענת ב"כ המשיב, גם אם המנוח נפגע מדופן אחורי של האוטובוס, הגם שאין ראיה ישירה לכך, הרי שאין לייחס אחריות למשיב, ומכאן שהוא יזוכה בדין, ולמעשה כלל לא היה מקום להגיש את כתב אישום.

5. ביום 17.7.2018 נמסרה החלטת בית המשפט קמא. נקבע כי קיים קושי לקבוע היכן היה המנוח בעת שהמשיב נסע בחלוף האור ברמזור לירוק ועד לרגע התאונה. כפועל יוצא, כך נאמר, קיים קושי לקבוע כי המשיב יכול וצריך היה להבחין במנוח עובר לתאונה ולכלכל צעדיו בהתאם על מנת למנוע את התאונה. בית משפט קמא ציין בהקשר זה כך: "לדידי קיים קושי לקבוע כי נהג המתקרב למעבר חצייה, אינו רואה הולך רגל שיש לתת לו זכות קדימה לחצות את מעבר החצייה וממשיך בנסיעה קדימה, נדרש לאחר שחלף עם חזית רכבו את מעבר החצייה ופניו מופנות לפנים ולצדדים לצורך קידום סכנה אפשרית, לצפות ואף למנוע פגיעה בחלקו האחורי של רכבו הנובע מירידת הולך רגל לכביש בעת שהרבב כולו טרם חלף על פני מעבר החצייה". בית משפט קמא התרשם כי עברו התעבורתי של המשיב ביחס לוותק הנהיגה אינו מכביד ועל כן הגיע למסקנה כי המשיב עמד בנטל להראות כי המשך נהיגתו אינה כרוכה בסיכון הציבור. לאור זאת, הורה בית משפט קמא על השבת רישיון הנהיגה למשיב.

תמצית טיעוני הצדדים

6. ב"כ הצדדים שבו על עיקרי טיעוניהם כפי שנשמעו בפני בית המשפט קמא.

ב"כ העוררת טען כי שגה בית משפט קמא במסקנתו בדבר חולשה ראייתית לכך שהמשיב התרשל בנהיגתו ולא מנע את התאונה, וכך גם לגבי הקביעה כי עברו התעבורתי אינו מכביד. נטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי המשיב הרים את הנטל הנדרש ממנו והראה כי לא נשקפת כל סכנה לציבור מהמשך נהיגתו בכביש.

ב"כ המשיב הבהירו כי אין מחלוקת שהמנוח חצה את מעבר החצייה ונפגע באופן כלשהו והאוטובוס הנהוג בידי המשיב עלה עליו. לצד זאת, נטען כי על בסיס חישובים שערכו, עולה כי כדי שהאוטובוס יפגע במנוח בחציו האחורי, היה עליו לנסוע במהירות שבין 42-62 קמ"ש ממוצע, באופן שגם מכוניות מרוץ לא יכולות לעשות כן בתנאי המקום. נטען כי המשיב נסע לדבריו במהירות של בין 10-5 קמ"ש, וב"כ המשיב הפנו לנהלים של משטרת ישראל לפיהם המהירות בסיטואציה כזו היא 8.5 קמ"ש. נטען למחדלי חקירה בכל הנוגע לגביית ההודעות ואיסוף ראיות ממכשיר הטלפון של המנוח שבאותה עת שוחח עם אמו. כמו כן, דיסק הניסוי שנערך במקום נשבר, טרם הצגתו להגנה.

נטען כי התרחיש ההגיוני והאפשרי ביותר שהביא לתוצאה המתוארת בכתב האישום הוא כי המנוח שהה על המדרכה, קיבל טלפון מאמו ושוחח עמה, "עשה חצי סיבוב", ראה אור ירוק ברמזור והחל לחצות את הכביש. בה בעת, האוטובוס פנה ימינה, אך בשעה שאוטובוס פונה ימינה, להבדיל מרכב פרטי, הוא לא פונה על הנתיב הימני, אלא נכנס לנתיב השמאלי כשהגלגל האחורי שלו על הנתיב הימני ולאחר מכן מתיישר חזרה לתוך הנתיב הימני. נטען כי המנוח סבר שהאוטובוס ממשיך בנסיעה על הנתיב השמאלי, ובעודו משוחח בטלפון, הוא לא היה מרוכז, ויתכן כי כלל לא פגע באוטובוס, אלא החליק, משום שלא זוהה מקום פגיעה בגוף האוטובוס שהיה אז מאובק. בהמשך לאמור, עלה האוטובוס עם גלגלו האחורי על המנוח בעת שהשלים את הפנייה ימינה חזרה לתוך המסלול הימני. על בסיס תרחיש זה, שתואר על ידי ב"כ המשיב, נטען כי אין להטיל על המשיב חובת זהירות, ולמעשה לא היה מקום להגיש את כתב האישום.

דיון ומסקנות

7. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שעיינתי בחומר החקירה, נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולהחלטת בית משפט קמא והתרשמתי ממכלול נסיבות העניין - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, ויש להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו.

8. בקשת הפסילה שהוגשה לבית משפט קמא מבוססת על הוראת סעיף 46 ב לפקודת התעבורה, הקובעת כי ככלל:

"(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו.
(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן ( א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור"

ודוק, סעיף 46 ב לפקודת התעבורה אינו דורש מהתביעה להוכיח קיומן של ראיות לכאורה כתנאי לפסילת הרישיון. סעיף זה מקים חזקת מסוכנות לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ומונע ממנו המשך נהיגה. אולם, אם הוכיח הנהג כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות, רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה ( ראו: בש"פ 6282/09 בסאם תראווה נ' מדינת ישראל (18.8.2009)).

מלשון החוק משתמע, כי די בהגשת כתב אישום כדי להורות על פסילה כאמור, כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק ( הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה ( מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007), שם נאמר: "בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין, מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים". דעת לנבון נקל, כי המסר שבסעיף 46 ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות דרכים קטלניות, כדי להגן על הציבור, להרתיע ולאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין " עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. מכאן, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור.
בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21( ב) לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה מתחילה. הנה כי כן, בעוד בחוק המעצרים הנטל לעניין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן נתקיימו חזקות סטטוטוריות לעניין עילות המעצר ( סעיף 21( א)(1)(ג) לחוק המעצרים), במקרה דנא חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום ( ראו: בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (14.9.2009)).

לאור זאת, נקבע לא אחת, כי במקרים כגון דא יש לשלול את רישיון הנהיגה באופן אוטומטי. כך למשל באו הדברים לידי ביטוי בבש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל (29.10.2007), שם נקבע:

"...בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה ' אוטומטית', אשר מטרתה ' להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור' (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה ( מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז – 2007, ה"ח 129). אמור מעתה, כי סעיף 46 ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה."

לצד זאת, כאמור, העניק המחוקק סמכות לבית המשפט שלא להורות על פסילה במקרים מעין אלה, על-ידי מתן אפשרות לסתירה החזקה. בהקשר זה, ניתן להביא בחשבון השיקולים לקביעת המסוכנות גם את משקל הראיות לכאורה בתיק, כאשר הראיות מהוות אבן בוחן למידת מסוכנותו של הנאשם, או מקום בו יש חולשה ניכרת בחומר הראיות, העשויה להביא לזיכויו. ברי גם, כי בין השיקולים בהקשר זה יהיו עברו התעבורתי ( וגם הפלילי) של הנאשם, ונסיבות התאונה שבתוכן ישתקללו הראיות לכאורה. למותר לציין כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפי הנאשם, המבקש להפריך את חזקת מסוכנותו, ובידי בית המשפט הברירה האם לבחון את חומר הראיות בשלב זה. כללו של דבר, בחינת חומר הראיות אינה תנאי מקדים לפסלות, כי אם חלק ממכלול השיקולים לבחינת פסילה בשעה שמבקשים שלא להורות עליה.

9. מעיון בחומר הראיות לכאורה שהונח לפניי ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בקשר לכך, שוכנעתי כי חזקת המסוכנות הסטטוטורית העולה מנסיבות התאונה במקרה הנדון, לא הופרכה על ידי המשיב.

כידוע, בהליך דנא ובשלב זה, אין בית המשפט מכריע בדין אם להרשיע נאשם או לזכותו, ואין להידרש לבקשה לפסילת רישיון נהיגה כאל הכרעת דין. אין כאן הכרעה בתיק לגופו, או קביעה באשר להימנות עדים, אך יש בחינה של ממש את חומר הראיות והסתכלות על התוצאה האפשרית של ההליך הפלילי, לא רק בשים לב לראיות התביעה, אלא גם לעוצמתן, להיגיון הדברים ולראיות הגנה ככל שישנן.

במקרה דנא, איסוף חומר הראיות אכן נמשך באופן יחסי מעבר למצופה, ככל הנראה בשל העובדה כי המנוח נפטר לאחר למעלה מחודש ימים ממועד קרות התאונה, כך שיתכן והדבר פגם במיצוי איסוף כלל הראיות. ברם, בסופו של דבר, מעיון במכלול חומרי החקירה באתי למסקנה כי יש בו די, למצער לשלב דיוני זה, כדי המסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעצמה מספקת, המבססת סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ויש בה כדי ללמד על מסוכנותו. לכן, לעת הזו סבורני כי מתקיימת התשתית הלכאורית הנדרשת, וטענותיו של המשיב תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי.

10. מסקנתי באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספקת, מבוססת בעיקר על הראיות הבאות:

א) הודעות המשיב באזהרה:
בהודעה שנגבתה באזהרה מהמשיב ביום 21.1.2018, הוא מסר כי במועד התאונה שררו תנאי מזג אוויר וראות טובים, כביש יבש ותקין ומערכת רמזורים תקינה. המשיב מסר כי עצר את האוטובוס ראשון בקו העצירה בצומת בעת שהאור ברמזור היה אדום, על מנת לפנות ימינה לרחוב קויפמן בכיוון צפון. לאחר שהאור ברמזור התחלף לירוק, פנה המשיב ימינה, כאשר מעבר החציה היה נקי מהולכי רגל. לדבריו, הוא לא ראה אף אחד משני צדי מעבר החצייה. ואז, כך לדבריו: "פתאום שכבר סיימתי את הפניה ראיתי ממראה ימנית תחתונה שפתאום מישהו מתהלך מתחת לגלגל האחורי ימני שלי מלמטה ואז עליתי עליו. אני מיד עצרתי ...".
המשיב נשאל בחקירתו בנוגע לשדה הראיה לשני צדי מעבר החצייה בעת שהמתין לאור הירוק ברמזור, וכך השיב: "שאני עומד יש לי בעיה בשדה הראייה ימינה למדרכה הימנית בגלל עמוד עם תמרור עצור ואופנועים על המדרכה אבל שהתחלתי בפניה ימינה אני מתחיל לראות אבל חלש".
בהמשך לכך, נאמר למשיב כי "בניסוי שדה הראיה שביצעת איתי מקו עצירה אתה טוען כי יש אופנועים ותמרור עצור שמפריע לך ואתה טוען כי אם תתכופף קדימה אז תוכל לראות את המדרכה הימנית, אם זה נכון?", ועל כך השיב המשיב: "זה רק אם אני מתכופף ימינה". לאור זאת, נשאל המשיב: "אם שדה הראיה היה מוסתר למה באמת לא התכופפת להסתכלת?", ותשובת המשיב הייתה: "למה אני צריך להתכופף? זה לא מקובל".

בהודעה שנייה שנגבתה מהמשיב באזהרה ביום 20.2.2018, הוא מסר בין היתר כך: "אני נהגתי באוטובוס חברת בון תור ברחוב שנקר לכיוון הים ובצומת עם רחוב קויפמן רציתי לפנות ימינה לצפון. זה צומת מרומזר והייתי בנתיב הימני יש נתיב אחד ימינה. אני עצרתי ראשון בקו העצירה כי לי אור אדום ברמזור, כאשר התחלף הרמזור לירוק הסתכלתי ימינה למעבר חצייה שלרוחב רחוב קויפמן וגם למדרכה וגם את האי תנועה שמפריד בין כווני הנסיעה ברחוב קויפמן. לציין שעל המדרכה הימנית חונים כלי רכב דו גלגלי וממש חוסמים את הירידה למעבר חצייה. אם הולך רגל רוצה לרדת מהמדרכה למעבר חצייה הוא צריך לעבור בין הקטנועים. וכאשר הסתכלתי למעבר חצייה למדרכה ולאי תנועה לא היה אף הולך רגל והכל היה פנוי לכן כאשר התחלף לי הרמזור לירוק התחלתי לפנות ימינה במהירות הכי איטית, אני לא הסתכלתי על הספידומטר ואני לא יודע באיזה מהירות הייתי, אבל זה אוטובוס והייתי במהירות מאד איטית אולי 10 עד 5 קמ"ש. בכל אופן וכמעט שאני מסיים את המעבר חצייה אבל הגלגל האחורי שלי עבר את המעבר חצייה והחלק האחורי של האוטובוס היה על מעבר חצייה שמעתי בום באוטובוס כמו רעש של חבטה קלה ואז מיד הסתכלתי במראה הימנית כי המבט שלי היה קדימה לנסיעה ישר כבר, אז ראיתי שהחלק האחורי שלי על המעבר חצייה והגלגל האחורי כבר עבר את המעבר חצייה וכשהסתכלתי במראה הימנית ראיתי משהו מחליק לי מתחת לגלגל האחורי ואז עליתי עליו ובלמתי כבר אחרי הפגיעה נסעתי עוד קצת בערך מטר זזתי טיפה ונעצרתי באותו מצב עד שהגיעה המשטרה...".

המשיב נשאל האם היה משהו שהפריע לשדה הראיה ימינה למעבר החצייה ואי התנועה, ועל כך השיב: "לא. רק האופנועים שחנו על המדרכה הימנית ומסתירים. אבל בכל מקרה לא היה אף אדם שחצה או רצה לחצות".

ב) הודעה שנגבתה מעד ראיה, אמיר אברהם, מיום 19.2.2018 (להלן: "אמיר"), לפיה הוא הגיע למקום רכוב על קטנוע על מנת למסור משלוח. אמיר מסר כי הוא רצה לרדת לכביש במעבר החצייה, בעודו רכוב על הקטנוע, והבחין במנוח שעמד על המדרכה כאשר היה לו אור אדום ברמזור. אמיר ביקש מהמנוח לזוז שמאלה על מנת לאפשר לו לרדת עם הקטנוע לכביש. המנוח זז שמאלה ועדיין הרמזור להולכי רגל היה באדום. אמיר ירד אל הכביש והחל בנסיעה, ולאחר שעבר מרחק של כ- 10-15 מטר, וחלפו כ-5 שניות, שמע בום ורעש של מכה. אמיר מסר שהוא סובב את ראשו לאחור, וראה את האוטובוס בפניה ימינה ואת המנוח שכוב על הכביש, במרחק של פחות ממטר מהדופן הימני האחורי של האוטובוס. האוטובוס המשיך בפנייתו ימינה ועלה על המנוח עם הגלגליים האחוריים הימניים. אמיר ציין כי המנוח לא שוחח בטלפון בעת שהבחין בו עומד באור האדום להולכי רגל. הוא גם לא ידע לומר האם חצה את הכביש באור ירוק ברמזור. לדבריו, המנוח נישא לגובה של כ- 1.40-1.50 מטר, והיה גבוה מהאופנועים שחנו על המדרכה.

ג) אמו של המנוח מסרה בהודעתה מיום 22.1.2018 ציינה כי שוחחה עמו בטלפון עובר לתאונה. המנוח אמר לה: "אמא אני יצאתי חוצה את הכביש". המנוח דיבר רגוע ואמר לה: "זהו ביי", אך השיחה לא נותקה ואז היא שמעה צעקה / צווחה ומישהו צעק והשיחה נותקה. האם ניסתה להתקשר למנוח אך לא היה מענה. בשלב זה, האם הבינה כי קרה דבר מה, התקרבה למקום וראתה את בנה שכוב על הכביש ואמבולנס לצדו.

ד) דו"ח בוחן תנועה על תאונת דרכים שנערך ביום 21.1.2018. הבוחן ציין כי בוצע ניסוי שדה ראיה במקום התאונה, באותם תנאי מזג אויר, באמצעות אותו האוטובוס כשהוא נהוג בידי המשיב עצמו, ובסיוע הולך רגל שדימה נער בן 14 בגובה 1.60. הניסוי החל כאשר חזית האוטובוס נמצא בקו עצירה בכיוון נסיעת האוטובוס המעורב, מנקודה זו נהג האוטובוס טען כי ישנה הסתרה בשדה הראיה ימנה למדרכה הימנית ולמקום עמידת הולך הרגל המדמה בשל קטנועים על המדרכה ותמרור עצור המוצב על עמוד הרמזור מימין לאוטובוס, אך המשיב טען כי אם יתכופף מעט לפנים, שדה הראיה שלו למדרכה הימנית ולהולך הרגל נפתח והוא יכול לראות את הולך הרגל. בהמשך, מקו העצירה ועד מרחק מדוד של 14.5 מטר בפניה ימינה של האוטובוס נמצא כי אין כל הפרעה לשדה הראיה, ואילו במרחק 14.5 מטר מקו העצירה טען המשיב כי אינו רואה את הולך הרגל בשל הסתרה של קורת הדלת מימין, אך טען כי אם יתכופף מעט לפנים יוכל לראות את הולך הרגל מימין. בהמשך הניסוי הולך הרגל המדמה החל להתהלך מהמדרכה הימנית ועד לקו כתם הדם שעל הכביש, בשלב הליכתו זו מסר המשיב כי הולך הרגל מוסתר לעתים מקורה ימנית קדמית של האוטובוס, אך גם כאן שב וטען כי אם יזיז מעט את ראשו יוכל לראות את הולך הרגל חוצה את הכביש. מנקודת מדידה של 14.5 מטר ועד 18.7 מטר מקו העצירה לא נמצאה כל הסתרה של הולך הרגל מימין.

לאור זאת, צוין בדו"ח הבוחן כי המשיב היה צריך להבחין במנוח, אף אם נדרש להתכופף מעט לפנים כדי להגדיל את שדה ראייתו ימינה, ובכך לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי למנוע את התאונה.

עוד עולה מדו"ח הבוחן כי על פי הנזקים באוטובוס לא ניתן לקבוע איזה חלק של האוטובוס, דופן ימין או חזית, בא במגע עם המנוח. כמו כן, צוין כי לא ניתן לבצע שחזור ואף לקבוע זמן שהות המנוח בכביש בשל חוסר נתון של זמן שהייתו בכביש.

ה) דו"ח צפייה בווידאו מיום 18.3.2018 ובו תמונות של הזירה, הדגמה של פניית האוטובוס ימינה, מעבר החצייה וחניית האופנועים הצמודה למדרכה מצד ימין של הפניה ימינה.

11. כנגד ראיות התביעה, נתתי דעתי גם לטיעוני ב"כ המשיב, אשר עשה ככל יכולתו על מנת לשכנעני שלא ניתן להטיל כל אחריות על המשיב בגין הנסיבות שהביאו למותו של המנוח, עד כי כלל לא היה מקום להגיש נגדו את כתב האישום. ברם, לא מצאתי ממש בטיעונים אלה, למצער בשלב דיוני זה. נחה דעתי כי החישובים שהוצגו לפני הינם בשלב זה ספקולטיביים ומבוססים על השערות בלבד. יתר על כן, אף אם אאמץ כנכון את התרחיש "ההגיוני והאפשרי ביותר", כטענת ב"כ המשיב, שלדידי הינו כל כולו ספקולטיבי ומבוסס על עובדות משוערות, לפיו המנוח שהה על המדרכה, בעת שקיבל טלפון מאמו ושוחח עמה, לאחר מכן " עשה חצי סיבוב", וכשראה אור ירוק ברמזור חצה את הכביש. ובמקביל האוטובוס פנה בנסיעה ימינה, ולצורך כך נכנס לנתיב השמאלי כשהגלגל האחורי שלו על הנתיב הימני ולאחר מכן התיישר חזרה לתוך הנתיב הימני. המנוח, נער צעיר אשר היה מרוכז בשיחת הטלפון, סבר לתומו כנטען כי האוטובוס מתכוון להמשיך בנסיעה על הנתיב השמאלי. עוד באותו הרגע, כך נאמר, החליק המנוח ארצה, ולמרבה הצער האוטובוס עלה עליו עם גלגלו האחורי בעת שהשלים את הפנייה ימינה חזרה לתוך המסלול הימני. יצוין כי תרחיש זה אינו עולה בקנה אחד עם עדות המשיב כי שמע פגיעה באוטובוס עוד בטרם עלה האוטובוס עם גלגלו האחורי ימני על המנוח. בנוסף לכך, אין התרחש המתואר עולה בקנה אחד עם עדותו של אמיר לפיה המנוח כלל לא שוחח בטלפון. בהקשר זה יוסף כי אמו של המנוח מסרה כי השיחה בניהם הסתיימה עוד טרם הפגיעה, אלא שהשיחה לא נותקה וכך עלה בידה לשמוע את הצעקות.

על אף כל זאת, חרף הסתירות שבתרחיש המתואר אל מול העדויות שנגבו בתיק, אניח כי זהו התרחיש שארע, כתרחיש המיטיב ביותר עם המשיב, לפיו שגה המנוח בסברו כי האוטובוס ימשיך בנסיעה על הנתיב השמאלי, כשבעצם כניסת האוטובוס לנתיב זה נועדה אך כדי לבצע את הפנייה ימינה, ומיד לאחר מכן התיישר חזרה אל תוך הנתיב הימני בכוונה להמשיך לנסוע בו לאורך רחוב קויפמן ( מסלול הפניה ככזה אכן עולה מהתמונות שבדו"ח צפייה בווידאו).

מכאן, האם ניתן לקבוע כי תרחיש זה מאיין כל אחריות מצד המשיב למנוע את התאונה? מבלי לטעת מסמרות, דומני כי יש להשיב על כך בשלילה. למעשה התרחיש המתואר מוביל למסקנה כי המשיב התרשל לכאורה בנהיגתו וסביר שהיה ביכולתו למנוע את התאונה הטרגית שהביאה לפגיעה הקטלנית במנוח. ואפרט.

תחילה יש לציין כי המנוח הכיר היטב את מסלול נהיגתו ואת הצומת שבה ארעה התאונה. המנוח חצה את הכביש, כך גם לשיטת המשיב, במעבר החציה להולכי רגל כאשר הרמזור היה ירוק. למותר לציין את שנקבע לא אחת בפסיקה כי:

"מעבר חצייה בכביש, ממלכתו של הולך הרגל הוא, ורכב כי יתקרב לאותה ממלכה חייב הוא לעצור עד אם יעבור הולך הרגל בשלום את דרכו מעברו האחד של הכביש של עברו האחר. נהג רכב הפוגע בהולך רגל בהלכו במעבר חצייה, מחייב עצמו, לכאורה, במעשה רשלנות או במעשה רשלנות חמור. וכך, רכב הפוגע בהולך רגל המצוי במעבר חצייה, ניתן להעלות על הנוהג בו כי עשה, לכאורה, מעשה רשלנות; הדבר כמו מדבר בעדו, שבעל הרכב פלש עם רכבו למקום שאסור היה לו לבוא בו בלא היתר; ומשפגע בהולך הרגל, חייב עצמו, לכאורה, במעשה רשלנות. אכן, אפשר שבמקרה פלוני, יזנק הולך רגל לפתע מאי-שם אל מעבר חצייה, בנסיבות שבהן לא יכול היה הנוהג ברכב לצפות כי הולך רגל יעשה את אשר עשה. במקרה זה, כך ניתן לטעון, לא יהא הנהג חייב במעשה רשלנות. ואולם, אם כך במקרים אחרים, לא כן בענייננו שלנו, שעל פי הראיות הלכה המנוחה על מעבר חצייה שעה ששוחחה בפלאפון. על עובדה זו סומך בא-כוח העורר, ולטענתו חייבה עצמה המנוחה באשם תורם. אולם גם אם אמרנו כן, אין בכך בכדי לפטור את העורר מאשמו שלו" ( בש"פ 7578/00 שוויקי תחסין נ' מדינת ישראל (24.10.2000)).
זאת ועוד, אף אם המנוח שוחח בטלפון בעת חציית הכביש ואף החל לחצות בשעה שחזית האוטובוס חצתה את מעבר החציה, בעודו נכנס למסלול השמאלי כדי להתיישר למסלול הימני, הרי שבואו של האוטובוס חזרה אל המסלול הימני, חובה הייתה על המשיב להביט במראה כדי לוודא שהמסלול פנוי, וככל ששדה הראיה הוסתר, כפי שהודגם בניסוי, היה עליו לרכון קדימה כדי לאפשר לו לראות את המסלול הימני, שמא הולך רגל, רוכב אופניים או כלי רכב מנועי אחר לא נמצא בטווח שבין האוטובוס למדרכה, בבואו להתיישר לתוך המסלול הימני. תשובת המשיב בחקירתו לפני הוא אינו נדרש להתכופף קדימה כדי למנוע מחניית האופנועים והתמרור הניצב במקום מלהסתיר לו את שדה הראיה, מוטב היה לו לא הייתה נשמעת, ויש בה כשלעצמה להמחיש וללמד על אודות רשלנותו לכאורה של המשיב בעת נהיגתו עובר לתאונה.

בהקשר זה אפנה לע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506 (2003), שם נקבע בין היתר כך:

"מתקין התקנות צפה אפוא סכנה האורבת להולכי רגל במעברי חצייה, ועל-כן מצא להטיל על נהג הרכב חובה להאט את מהירות נסיעתו, ועל-פי הנדרש אף לעצור את רכבו, כדי לאפשר להולכי רגל להשלים בבטחה חצייתו של מעבר חצייה. אכן, הדעת נותנת כי על נוהגים ברכב המתקרבים למעבר חצייה שומה עליהם לצפות הימצאותם של הולכי רגל במעבר החצייה – או הולכי רגל העומדים לעלות על מעבר החצייה – ולנקוט אמצעי זהירות ראויים למנוע פגיעה בהם. על טיבה של חובת הצפיות המוטלת על נהג רכב המתקרב למעבר חצייה עמד השופט אור בע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל ( פרשת מלניק), בפסקה 8 לפסק-הדין: 'מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן – להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל'.

הנה כי כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו אף על אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל ולצפות אותה. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו. על חובת הצפיות המוטלת על נהג במצב כגון דא עמד המשנה לנשיא ש' לוין ברע"פ 6918/02 אחיה נ' מדינת ישראל: 'במצב שבו אין זה ברור אם הולך הרגל עומד לחצות את מעבר החצייה אם לאו, ואין אינדיקציה לכאן או לכאן, חייב נהג הרכב לצפות אפשרות כזו ובמקרה מתאים אפילו להאיט את רכבו עד כדי עצירה לפני מעבר החצייה'. ראו עוד המ' 475/69 רוכורגר נ' מדינת ישראל, בעמ' 252.

חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג, או אז חובה היא המוטלת על נהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 6616/99 בר נוף נ' מדינת ישראל: 'ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חציה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין ביטחון כי הולכי רגל ' מוסתרים' לא ירדו לתוכו'.

חובה זו קיימת גם כאשר מקצת מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל כלי רכב אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו ' שטח מת' שנוצר במעבר החצייה עשוי להימצא הולך רגל – הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למעבר החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר. ראו והשוו: ע"א 84/77 הררי נ' רז, בעמ' 512-511; רע"פ 925/92 גור נ' מדינת ישראל".

הנה כי כן, על בסיס התרחיש שהציג המשיב לטובתו, חרף הקשיים לאמצו, הרי שנראה שגם על פיו, לו המשיב היה נאות לרכון מעט קדימה על מנת להרחיב את שדה ראייתו המוסתר, הרי שהיה ביכולתו, לפי שעה לכאורה, כדי לזהות את המנוח חוצה את הכביש במעבר החצייה, בחשבו לתומו, כך לשיטת המשיב, כי האוטובוס ימשיך בנסיעתו במסלול השמאלי ולא יתיישר חזרה לתוך המסלול הימני ובדרכו זו יפגע במנוח. בחוסר ערנותו של המשיב לנוכחות המנוח על מעבר החצייה, גם אם חזית האוטובוס עברה את מעבר החציה, והוא לא עשה כל אשר לאל ידו כדי לבחון ללא כל הפרעה את מלוא שדה הראיה ימינה, בשובו אל הנתיב הימני לצורך השלמת הפנייה, הרי שבכך גלומה התרשלותו.
12. בנוסף לכל המקובץ, אין בידי להתעלם מגיליון הרשעותיו של המשיב בעבירות תעבורה, הכולל עבירות שלכאורה רלוונטיות למקרה דנא, גם אם הן לא גרמו לתוצאות כה הרות אסון, כגון: אי ציות לתמרור עצור, אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית מעבר החצייה בבטחה, נסיעה במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך עירונית ועוד, כאשר העבירה האחרונה היא משנת 2016 בגין נהיגה ללא חגורת בטיחות.

13. הנה כי כן, באתי למסקנה כי הנסיבות שהובילו להתרחשות התאונה מלמדות כי יסודן בעבירה שביצע המשיב ובחוסר זהירות מצדו. בנסיבות אלו, התנהלותו ומחדלו של המשיב, בצירוף תוצאת התאונה אשר בעטיה נהרג אדם, מלמדים על מסוכנותו.

מבלי לטעת מסמרות בעניין, התרשמתי כי בנסיבות אלו דומה שהתאונה הייתה נמנעת לו ניאות היה המשיב לרכון מעט קידמה עם גופו כדי לראות שהתרחש מימין לאוטובוס ולאתר את המנוח בשעה שחצה את הכביש. בנסיבות אלו, לעת הזו, אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה האשמה לתאונה אינה מוטלת עליו, או כי נסיבות התאונה אינן מלמדות על מסוכנות הנשקפת מנהיגתו. בהינתן כי המשיב ביצע עבירת תנועה ונהג בחוסר זהירות וכתוצאה ממנה, כך לכאורה, נגרם מותו של נער צעיר, שוכנעתי כי המשיב לא הפריך את חזקת המסוכנות המיוחסת לו.

למעלה מכך, טענת המשיב לפיה נסיבות התאונה מלמדות כי האחריות לתאונה אינה רובצת על כתפיו, כמוה כטענת הגנה אשר בית המשפט לא נזקק לה בשלב זה, שכן ככלל, מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת פרשת ההגנה (בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל (10.10.2002)).

14. למעלה מהצורך, והגם שהטענה לא נשמעה, לא נעלם מעיני כי פסילת רישיון נהיגתו של המשיב תביא קרוב לוודאי לפגיעה במטה לחמו. אולם, אינני סבור כי יש בכך כדי להפחית מהבכורה שיש לייחס לאינטרס הציבורי, המבקש לחזות בהגנה על שלום הנוסעים בדרכים. האינטרס הפרטני של המשיב, המבקש להגן על זכויותיו ובכלל זאת היכולת להתפרנס, נסוג מפני האינטרס הציבורי.

15. הנה כי כן, לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים שהונחו לפניי, לאור מעורבותו הלכאורית של המשיב בתאונה קטלנית שמקורה בעבירת תנועה שביצע, אני מקבל את הערר ומורה על פסילת רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו.

ברם, ככל שמשפטו של המשיב יימשך מעבר לתקופה של 9 חודשים מתחילת פסילתו המנהלית, שמורה זכותו להגיש בקשה תואמת לבית משפט קמא, אשר ידון בבקשה לפי מיטב חכמתו.
1

ניתנה היום, י"ט אב תשע"ח, 31 יולי 2018, במעמד הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: יוסף גדקה
שופט :
עורכי דין: