ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע"י ב"כ עו"ד חביב עמר נגד ח.ע.י. עבודות בניה בע"מ :

לפני כבוד השופטת יעל אנגלברג שהם
נציג ציבור (עובדים) - מר אפרים ויגדר
נציג ציבור (מעסיקים) - מר יאיר כפיר

התובע:

BERHANE BERAKI, דרכון 4628/87528
ע"י ב"כ עו"ד חביב עמר

-
הנתבעת:
ח.ע.י. עבודות בניה בע"מ, ח.פ. 514013804
ע"י ב"כ עו"ד גבע מהצרי

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות בגין יחסי עבודה וסיומם.

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה לעבודות בנין. התובע, אזרח אריתריאה, עבד בשירות הנתבעת מיום 22.11.09 ועד ליום 12.10.12.

2. על יחסי הצדדים חלות הוראות צווי ההרחבה בענף הבנין כפי שהוחלו מעת לעת. על פי הוראות אלה, חודש עבודה הוא בן 182 שעות ואילו שבוע עבודה הוא בן 42 שעות.

3. התובע זכאי לשכר שעתי על פי שכר המינימום הענפי בענף הבנין.

4. לטענת התובע, ביום 11.10.12 הודיע לו בעל החברה, מר עופר יחזקאל (להלן: מר יחזקאל) על סיום עבודתו לאלתר. לטענת התובע, לא שולמו לידיו שכר העבודה והזכויות הסוציאליות המגיעות לו במלואן.

5. ביום 23.1.14 הגיש התובע תביעה לתשלום זכויותיו (סעש 48645-01-14; להלן: התיק הקודם). עדותם של התובע ומר יחזקאל נשמעה בפני מותב בית הדין (סגן הנשיאה (כתוארו אז) כבוד השופט אילן סופר ונציג הציבור מר יוסף רחמים) ביום 22.1.15. בתום הדיון נדרש התובע להגיש סיכומיו עד ליום 22.2.15. משלא הוגשו סיכומי התובע במועדם ובמועדים שהוארכו, ניתן ביום 20.7.15 פסק דין המוחק את תביעת התובע. בקשה לביטול פסק הדין שהוגשה על ידי התובע נדחתה בהחלטת בית הדין ביום 18.1.17.

ביום 23.1.17 הגיש התובע מחדש את תביעתו בתיק זה. בדיון שהתקיים ביום 14.12.17 הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית על פיה ינתן פסק הדין על יסוד כל החומר שהיה מצוי בתיק הקודם ובתיק זה אשר ישמשו כבסיס ראייתי כהכרעה בתיק וכי הם מוותרים על הצגת ראיות נוספות. להסכמה זו נית ן תוקף של החלטה והצדדים נדרשו להציג את סיכומיהם. ביום 22.1.18 הגיש התובע את סיכומיו ואילו סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 15.2.18.

6. עיון בחומר בתיק הקודם ובתיק זה מעלה כי מטעם התובע העיד התובע עצמו ואילו מטעם הנתבעת העיד מר יחזקאל. הנתבעת צרפה את תלושי השכר ודוחות נוכחות של התובע ובפנינו עמדו גם עדויותיהם של הצדדים כפי שנמסרו בפני המותב בתיק הקודם.

7. בסיכומיו העלה התובע לראשונה טענה כי הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר בהתאם לטבלאות השכר על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין. משטענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי התובע ואינה מופיעה כרכיב הן בתביעתו זו הן בתביעה הקודמת אין מקום לפסוק דבר ברכיב זה ודין תביעת התובע ברכיב זה - להידחות.

להלן תידונה תביעות התובע כסדרן.

הכרעה

גמול שעות נוספות

8. לטענת התובע, הגיע לעבודה מידי יום בשעה 06:00-06:30 ועבד עד לשעה 18:30 (12 שעות ביום) ובימי שישי עד לשעה 13:00-14:00 (7 שעות). לדבריו, עבד 6 ימים בשבוע ועל כן זכאי הוא לגמול שעות נוספות בגין השעה השמינית והתשיעית בשיעור של 125% והחל מהשעה העשירית לשכר בשיעור 150%. לטענת התובע, שילמה הנתבעת תוספת של 25% בעבור השעות הנוספות לרבות השעה העשירית ועל כן העמיד את תביעתו לפיצוי בגין השעה העשירית בסך של 25% בעבור 682 ימי עבודה ובסך כולל של 4,194 ₪.

התובע טוען כי לא ניתן לקבל את רישומי הנתבעת ביחס לשעות עבודתו שכן אלה נערכו על ידי הנתבעת, לא פורט ו בהם שעות התחלה וסיום של עבודתו של התובע והתובע לא נדרש לחתום על הדוחות. התובע מציין, כי בתלושי השכר לא נרשמו השעות הרגילות ומספר השעות הנוספות. לטענתו, לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה המוטל עליה לפי חוק הגנת השכר ובהעדר ראיה לסתור, יש לקבוע כי התובע עבד לפחות 12 שעות בימי א' עד ה' ו-7 שעות בימי ו'. התובע העמיד את תביעתו על הפרשי גמול שעות נוספות בגין שעתיים שבהם קיבל תוספת של 25% במקום 150% ובסך כולל של 4,194 ₪ ואילו בעבור השעתיים הנוספות בגין 682 ימי עבודה תבע התובע את ה שכר השעתי בשיעור של 150% בסך כולל של 50,331 ₪ אם כי בתביעתו העמיד את סכום התביעה הכולל ברכיב זה על הסך של 53,323.7 ₪. התובע טוען כי ניתנה לעובדים הפסקת אוכל והפסקה קצרה להתרעננות אך העובדים לא היו רשאים לעזוב את האתר ועם סיום ההפסקה נדרשו לחזור לעבודה ועל כן אין להפחית את זמן ההפסקה משעות עבודתו של התובע.

9. לטענת הנתבעת, שעות נוכחותו של התובע בימים א' עד ה' היו בין השעות 07:00-17:00 כאשר לתובע כמו ליתר העובדים ניתנה שעת מנוחה להפסקות (30 דקות לארוחת צהריים ושתי הפסקות נוספות בנות 15 דקות כל אחת) כך ששעות עבודתו של התובע הסתכמו ב-9 שעות עבודה ביום ואילו בערבי חג וימי שישי נכח באתר העבודה בין השעות 07:00-13:30 כאשר ניתנה חצי שעת מנוחה להפסקה, כך שהתובע עבד ביום זה 6 שעות עבודה. הנתבעת טענה כי התובע סווג כעובד יומי ומשלתוכנת השכר אין יכולת לבצע אבחנה בין ימי עבודה רגילי ם לבין עבודה בימי שישי וערבי חג, קיבל התובע בגין כל יום עבודה שכר קבוע המחושב בעבור 10 שעות עבודה (על פי הפירוט הבא: 9 שעות עבודה כאשר לשעה השמינית והתשיעית משולמת תמורה נוספת בשיעור 25%).

במקביל, טענה הנתבעת, כי היא מנהלת כרטיס נוכחות עליו חותם העובד מידי חודש ואשר בו מפורטות שעות העבודה וימי העבודה שעבד בפועל וזאת כבסיס לתשלום שכרו. הנתבעת מציינת כי התובע טען שלא קיבל לידיו את תלושי השכר, אך בחקירתו הנגדית אישר כי אלה נמסרו לידיו וכן אישר את חתימתו עליהם. עוד מוסיפה הנתבעת כי שילמה לתובע את מלוא שכרו הן בגין שעות רגילות והן בגין שעות נוספות. באשר לגמול שעות נוספות, טענה הנתבעת כי התובע מאשר שקיבל גמול על שתי שעות ביום לפי שיעור של 125% והתובע לא הבהיר מדוע הוא זכאי בגין שעות אלה להשלמה ל-150%.

10. הצדדים הסכימו כי על פי צו ההרחבה עומד היקף השעות השבועיות על 42 שעות. לטענת הנתבעת, פעלה להטיב עם התובע כך שחישבה את יום עבודתו בהיקף של 7 שעות וכי החל מהשעה השמינית שילמה לו שכר שעות נוספות. לדבריה, משאין חולק כי התובע קיבל גמול שעות נוספות בגין שעתיים כל יום (125%) אין הוא זכאי לכל תשלום נוסף.

11. המחלוקת בין הצדדים נגעה למהימנות דוחות הנוכחות ותלושי השכר. הנתבעת טענה כי התובע אישר מידי חודש את דוח הנוכחות ואף חתם עליו. התובע הכחיש טענה זו.

בחקירתו הנגדית מיום 22.1.15 אישר התובע כי חתם על תלושי השכר אך עמד על טענתו כי לא אישר את דוחות הנוכחות (עמ' 9 שורות 19 לפרוטוקול) וכי עבד כל יום מהשעה 06:00 ועד לשעה 19:00. מנגד העיד מר יחזקאל כי כל קבוצת העובדים מתחילה לעבוד בשעה 07:00 ומסיימת בשעה 17:00 ו על סמך זאת ממלאים את דוחות הנוכחות והעובדים חותמים על מסמך זה. עיון בדוחות הנוכחות ובתלושי השכר מעלה כי החתימות המתנוססות עליהן דומות. עוד יצוין כי לתיק בית הדין הוגשו דוחות הנוכחות הנושאים חתימה מקורית.

12. בפרשת ריעני ( ע"ע 47715-09-14 ריעני - אליאסי שיווק , מיום 29.3.17) סקר בית הדין הארצי את המצבים השונים העומדים בפני בית הדין בבואו לבחון את מידת הוודאות של עבודה בשעות נוספות והיקפה ואת הנטל הראייתי בסוגיה הנצבת בפניו, וכך קבע:

"המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים - בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק - לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה - הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה".

בעניינו, אין מחלוקת כי התובע עבד שעות נוספות. המחלוקת היא לגבי שיעורן.

13. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד בכל יום כ-11 שעות. בחקירתו הנגדית טען כי עבד בכל יום 13-14 שעות ובסיכומיו טען כי עבד כ-12 שעות ביום. אף אחת מגרסאותיו לא נתמכה בכל ראיה שהיא והיא נדמית כטענה בעלמא. הנתבעת מנגד הציגה רישום נוכחות אשר חתימת התובע נחזית להתנוסס עליו. יתרה מזו, בסעיף 10 לתצהירו טען התובע כי לא קיבל תלושי שכר ואף שבחקירתו הנגדית אישר בתחילה כי תוכן תצהירו ידוע לו, בהמשך הודה כי הטענה שלפיה לא קיבל תלושי שכר, אינה נכונה (עמ' 9 שורות 29-30 לפרוטוקול). יודגש , כי גם על התלושים מתנוססת חתימתו של התובע והוא אישר זאת. כאמור, בפנינו הוצגו דוחות הנוכחות המקוריים אשר עליהם מתנוססת חתימה הנאחזת להיות חתימת התובע ולא מצאנו כל סיבה שלא ליתן בהם אמון.

יצויין כי עדויות הצדדים לא נשמעו בפנינו והצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך החומר שבתיק. בנסיבות אלה, לאחר שעיינו בדוחות הנוכחות המקוריים (אשר התובע טען בתחילה כי הנתבעת "בישלה" את חתימת התובע עליהן בכך שצילמה את חתימתו מתלושי השכר , טענה שלא מצאנו לה כל יסוד), משקיימת הודאה מטעם הנתבעת באשר להיקף השעות הנוספות והתקיים רישום חודשי אשר כאמור חתימת התובע נחזית כמתנוססת עליו, סברנו כי מתקיים המצב הראשון עליו הצביע בית הדין הארצי וכי יש לקבוע את הגמול על פי הנתונים שהציג המעסיק. יצויין כי גם לשיטת אלה הגורסים שיש להעביר את נטל הראיה, משהסמכות המוקנית בידי בית הדין היא לחייב בתשלום בהיקף של "מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות " משמעו, עד ל-15 שעות שבועיות ולא בהכרח כל 15 השעות. משמצאנו כי אין כל תימוכין לטענת התובע שלפיה עבד לפחות 11, 12, 13 או 14 שעות ביום וכי מנגד קיימת ראיה סבירה להיקף הנטען על ידי המעסיק, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת באשר להיקף העבודה וקובעים כי התובע עבד 10 שעות ביום (כולל שעת ההפסקה שאותה יש לנכות ). משאין חולק כי התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות מהשעה השמינית ואילך, יש לבחון את זכאותו על בסיס זה.

14. לטענת הנתבעת, קיבל התובע בכל יום תשלום בעבור 10 שעות עבודה כאשר שולם לו גמול שעות נוספות בשיעור 25% בעבור שעתיים ביום. עיון בתלושי השכר תומך בגרסת הנתבעת כי שילמה לתובע את המגיע לו הגם שאופן הרישום בהם לקוי. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע על פי ימי עבודתו על בסיס 10 שעות ביום וזאת גם בעבור עבודה בימי שי שי הגם שבימים אלה עבד רק 6.5 שעות. טענה זו לא נסתרה. מכאן כי בכל שבוע שולם לתובע בגין 3.5 שעות רגילות שבהן לא עבד וכן גמול שעות נוספות (25%) בגין שעתיים נוספות שבהן לא עבד (ביום שישי) . כך למשל בחודש 2/2011 עבד התובע על פי דוח הנוכחות 216 שעות מתוכן 38 שעות בגמול של 25% ו-19 שעות בגמול של 50% כאשר בפועל שולם לו שכר רגיל בעבור 230 שעות (5,374.48 ₪) ותוספת בשיעור 25% בעבור 48.47 שעות (283.1 ₪). בהינתן כי התובע עבד סך הכל 216 שעות הרי שקיבל תשלום ביתר בעבור 14 שעות (בשיעור 100%) שאותם יש להמיר לתשלום גמול 50% בגין 28 שעות נוספות. משעבד התובע רק 19 ימים ארוכים בחודש זה, הרי שקיבל את המגיע לו ואף יותר.

כך לדוגמא גם בחודש אוגוסט 2011 - עבד התובע על פי דוח הנוכחות 244 שעות מתוכן 42 שעות בגמול של 25% ו-21 שעות בגמול של 50% כאשר בפועל שולם לו שכר רגיל בעבור 260 שעות (6,185.40 ₪) ותוספת שעות נוספות בסך של 417 ₪. בהינתן כי התובע עבד סך הכל 181 שעות רגילות, 42 שעות 125% ו-21 שעות 150%, זכאי היה לקבל על בסיס שכר המינימום הענפי (24.38 ₪ לשעה) סך של 6,459.98 ₪ (5,948 ₪ + 255.99 ₪ (תוספת 25%) + 255.99 ₪ (תוספת 50%). משקיבל התובע סך של 6,602.4 ₪, הרי שקיבל תשלום ביתר בסך של 142.42 ₪ ואין הוא זכאי לכל תשלום נוסף.

יצוין כי החישוב שערכנו מבוסס על 10 שעות עבודה ליום בעוד שלטענת הנתבעת כי יש לנכות את שעת ההפסקה ועל כן יש לערוך את התחשיב על בסיס 9 שעות ליום. התובע טען בסיכומיו כי אין לנכות את שעת ההפסקה ואולם על אף שטענות הנתבעת לניכוי ההפסקה הועלו כבר בכתב ההגנה בהליך הקודם, לא טען התובע בתצהירו דבר לעניין זה ועל כן לא מצאנו כי טענות הנתבעת בדבר הפסקה שניתנה לתובע שאותה יש לנכות מחישוב שעות העבודה, נסתרו.

מכאן, הגם שמצאנו כי בשנת 2012 לא עדכנה הנתבעת באופן מלא את שכרו התעריפי של התובע, בהינתן שלתובע חושבה שעה נוספת אשר היה מקום לנכותה, לא מצאנו כי שכר התובע שולם בחסר (ראו גם חישובי הנתבעת שצורפו לתצהיריה) .

15. על יסוד האמור, לא מצאנו כי התובע זכאי לתשלום נוסף ברכיב זה ודין תביעתו להידחות.

הפרשות לפנסיה

16. לטענת התובע, הנתבעת לא הפרישה בעבורו דבר ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן הפנסיה לתקופה שעד לחודש 12/11 בשיעור של 3.3% משכרו ולתקופה שמיום 4.1.12 להפרשה בשיעור של 4.16% משכרו ולסך כולל של 12,189 ₪. בכתב התביעה העמיד התובע את סכום התביעה הכולל ברכיב זה על הסך של 9,439 ₪.

לטענת הנתבעת, במהלך תקופת עבודתו של התובע פנתה למספר קרנות פנסיה ואולם בשל מעמדו של התובע לא נמצא ה חברת ביטוח שמוכנה לבטחו. הנתבעת טוענת כי התובע זכאי לכל היותר להפרשה בשיעור של 6% בהתאם לשכר המינימום החל בכל תקופה ותקופה ואשר עומדים על סך כולל של 7,533 ₪. הנתבעת ביקשה לקזז סכום זה מתשלומים שהתובע חב לה בשל אי מתן הודעה מוקדמת.

17. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים לענין זכאותו של התובע לתשלומי פנסיה. עיון בתצהיר הנתבעת מעלה כי ערכה את חישוביה על בסיס שכר המינימום הענפי כפי שהיה מעת לעת בתקופת עבודתו של התובע. התובע מנגד לא פירט ולא ידע להסביר את תחשיביו. בנסיבות אלה מתקבלים תחשיבי הנתבעת ואנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסך של 7,533 ₪.

סיום העבודה

18. לטענת התובע, פוטר לאלתר על ידי מר יחזקאל בהודעה שניתנה לו ביום 11.10.12 ומבלי שניתנה לו כל הודעה מוקדמת או תמורתה. התובע העמיד את תביעתו לפיצויי פיטורים ב הליך הקודם על סך של 12,687.5 ₪ ואילו בתביעה זו העמיד את הסכום הנתבע בגין רכיב זה בסך של 16,612 ₪ כאשר בסיכומיו טען לזכאות בסך של 21,602 ₪ ולחילופין 15,616 ₪. באשר לחלף הודעה מוקדמת טען התובע בתביעתו הקודמת כי הוא זכאי לסך של 4,350 ₪ ואילו בתביעתו הנוכחית טוען התובע כי הוא זכאי לסך של 5,537 ₪. עוד טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע לסך של 15,000 ₪ (רכיב זה לא נתבע בתביעתו הקודמת).

19. לטענת הנתבעת, עזב התובע את עבודתו משבחר ביום 12.10.12 שלא להתייצב וזאת מבלי שמסר לה כל הודעה מוקדמת לכך. הנתבעת טוענת כי בנסיבות אלה התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ולחילופין זכאי הוא לכל היותר לסך של 7,533 ₪ וזאת על בסיס שכר מינימום הקבוע בחוק ועל פי חישוב ההפרשות לפנסיה. באשר לדמי הודעה מוקדמת, מכחישה הנתבעת את זכאות התובע וטוענת כי הוא נותר חייב לה דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,000 ₪. הנתבעת טענה כי משהתובע בחר לסיים את עבודתו לא הייתה מוטלת עליה כל חובה ואף לא הייתה לו כל יכולת לערוך שימוע לתובע ולא בכדי לא נתבע פיצוי בגין רכיב זה בתביעתו הראשונה.

20. בתצהירו טען התובע כי פוטר מעבודתו מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. עם זאת, ובניגוד לאמור בכתב התביעה, בתצהירו אין התובע מציין מי פיטרו. בחקירתו נשאל התובע לעניין נסיבות סיום עבודתו וכך השיב:

"ש. אתה מסכים שהחל מיום 11.10.12 לא התייצבת יותר; עבודה?
ת. אני עבדתי ב- 11.10 וקיבלתי ביד את הכסף.
ש. ויום אחרי זה?
ת. מאז לא.
ש. אני אומר לך ששולם לך משכורת על אוקטובר 2012. תוכל לומר איך קיבלת את המשכורת?
ת. אני לא זוכר בדיוק, אבל אני זוכר את ה-11 לחודש. עבדתי יום וקיבלתי יומית ביד.
ש. אתה זוכר שמשכורת חודש אוקטובר ביקשת מבן משפחה שיאסוף עבורך?
ת. נכון. שלחתי מישהו שיביא את הכסף. הוא לא הסכים לתת. הוא אמר שאבוא לקחת והלכתי בעצמי לקחת את הכסף". (עמ' 9 שורה 29 - עמ' 10 שורה 8 לפרוטוקול מיום 22.1.15).

התובע חזר על הדברים גם בחקירתו החוזרת.

מעדותו של מר יחזקאל עולה כי התובע ביקש תחילה ששכרו יועבר אליו באמצעות חברו. אך, משסירב מר יחזקאל לתת את המשכורת לחבר, הגיע התובע עצמו למשרד הנתבעת וקיבל את משכורתו.

21. לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי פוטר מעבודתו והוא לא טען לכל סיבה שבגינה פוטר. משמצוקת זמינותם של עובדים בענף הבניין ידועה ומשלא הוצגה בפנינו כל עילה לפיטורי התובע, מצאנו לקבל את גרסת הנתבעת שלפיה, קיבל התובע ביום 11.10.12 את שכרו, סיים את יום עבודתו ועזב ללא כל הודעה. בנסיבות אלה , אין התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מכח החוק אלא מכח הוראות צו ההרחבה החל על הצדדים המחייב את הנתבעת בהפרשות לקופת הפנסיה בעבור רכיב פיצויי הפיטורים ואשר תואם לתחשיב ההפרשות לפנסיה, היינו, ברכיב זה זכאי התובע לתשלום בסך של 7,533 ₪. באשר לתביעות התובע לתשלום חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין, משלא הוכח כי התובע פוטר, הרי שדינם להידחות.

על אף שלא קיבלנו את טענות התובע באשר לפיטוריו ולזכאותו לסכומים הנובעים ממעשי פיטורים, הרי שבשל אי הבהירות האופפת את נסיבות סיום העבודה, לא מצאנו לחייבו בתשלום דמי הודעה מוקדמת בדרך של קיזוז מהזכויות שתיפסקנה, ודין טענת הנתבעת לעניין זה - להידחות.

פדיון חופשה

22. לטענת התובע בתצהירו , זכאי הוא לתשלום פדיון חופשה בעבור 37 ימי חופשה בסך של 5,060 ₪. לדבריו, לא ניתן להסתמך על הרישומים בדוחות הנוכחות ותלושי השכר.

לטענת הנתבעת, התיישנה התביעה ברכיב זה ולחילופין ניתן לראות בתלושי שכרו של התובע כי במהלך תקופת העסקתו שילמה הנתבעת לתובע 9,146.74 ₪ בגין ימי החופשה וכי ניתן לראות בדוחות הנוכחות כי התובע ניצל את ימי החופשה במהלך תקופת העסקתו. עוד טוענת הנתבע ת כי סך הכל היה זכאי התובע ל-35 ימי חופשה ולסך כולל של 6,057 ₪ ו מששלמה לתובע סכום העולה על סכום זה, קיבל ביתר סך של 3,089.11 ₪.

23. עיון בדוחות הנוכחות מעלה כי כמעט בכל החודשים, לא עבד התובע בכל חודש את מלוא ימי העבודה החודשיים וכאשר נעדר נרשם כי הוא שהה בחופשה. עיון בתלושי השכר מעלה כי בכל חודש שולמה לתובע תמורת חופשה של יום אחד.

בשנת 2009 (שבו החל התובע לעבוד בחודש נובמבר ועל כן היה זכאי לשני ימי חופשה בלבד) יצא התובע לשלושה ימי חופשה וקיבל תמורה בגין שניים מהם. בשנת 2010 עבד התובע 11 חודשים, יצא ל-11 ימי חופשה וקיבל תמורה בגין 11 ימים. בשנת 2011 יצא התובע ל -12 ימי חופשה וקיבל תמורה בגין כולם. בשנת 2012 שבו עבד התובע עד לתחילת חודש אוקטובר, יצא התובע ל-14 ימי חופשה וקיבל תמורה בעבור 10 ימים. מכאן, משקיבל התובע תמורה בעבור ימי החופשה שאותם נטל ושלהם היה זכאי, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף ודין התביעה ברכיב זה - להידחות. מנגד, לא שוכנענו כי גילום יום חופשה, כפי שצויין בתלושי השכר, משקף נכונה את התשלומים לתובע, ועל כן איננו יכולים לקבל את טענת הנתבעת כי שילמה לתובע תשלומי ייתר ברכיב זה.

דמי הבראה

24. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום בעבור 20 ימי הבראה בתער יף של 351 ₪ ליום. לדבריו, אין לקבל את רישומי הנתבעת בתלושי השכר ודוחות הנוכחות ומששילמה הנתבעת סך של 137 ₪ לחודש, זכאי הוא ליתרה בסך של 2,164 ₪.

לטענת הנתבעת, התיישנה תביעתו של התובע ברכיב זה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי שילמה לתובע במהלך תקופת עבודתו סך של 5,434 ₪ בגין דמי הבראה כאשר על פי חישוביה זכאי היה לכל היותר לתשלום בסך של 5,923 ₪ ועל כן היתרה שלה זכאי התובע עומדת על סך של 489 ₪ אשר יש לקזזם מסכומים ששולמו לתובע ביתר.

25. לא מצאנו לקבל את טענת התובע כי אין להתחשב בתשלומים המפורטים בתלושי השכר. חישוב תשלומים אלה מעלה כי התובע קיבל במהלך תקופת עבודתו דמי הבראה בסך של 5,432 ₪. בסיכומיה פרטה הנתבעת את תשלומי דמי ההבראה שלהם זכאי התובע על פי התעריפים שחלו בתקופות השונות במהלך עבודתו. בדקנו את התחשיב ואנו מקבלים את עמדת הנתבעת שלפיה זכאי היה התובע לתשלום בסך של 5,923 ₪. מששילמה הנתבעת לתובע סך של 5,432 ₪ זכאי התובע להפרשי הבראה בסך של 491 ₪.

דמי חגים

26. לטענת התובע בכתב התביעה , זכאי הוא לתשלום בעבור 19 ימי חג ( בסיכומיו טען ל-6 ימים בשנת 2009 הגם שאלה לא הופיעו בכתב התביעה והגם שהתובע החל לעבוד בחודש 11/09; שנת 2010 - 9 ימים; שנת 2011 - 9 ימים, שנת 2012 –יום אחד) מתוכם שולמו לו 3 ימים בשנת 2010. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 4,161 ₪.

לטענת הנתבעת, החל התובע את עבודתו בנתבעת ביום 22.11.09 ועל כן אין הוא זכאי לכל תשלום בגין ימי חג בשנת 2009. לדבריה, תבע התובע את ימי החג באופן שרירותי מבלי שטרח לפרט את התנאים ואת זכאותו ומבלי שהצביע על הימים שבגינם הוא תובע. הנתבעת טענה כי על פי תלושי השכר לשנת 2010 ניתן לראות כי בחודשים 3/10 עד 5/10 שילמה לתובע בגין ימי חג כאשר היה זכאי לכך ובהתאם לדוחות הנוכחות. הנתבעת טוענת, כי התובע אינו זכאי לכל תשלום נוסף ברכיב זה.

27. בתצהיר עדותו הראשית לא טען התובע דבר לעניין ימי החג למעט הטענה כי הוא זכאי לתשלום בסך של 5,548 ₪. אכן, הצדק עם הנתבעת בטענתה כי הלכה היא שתובע נדרש לפרט מהם ימי החג הנתבעים על ידו והאם הוא עומד בתנאי הזכאות לתשלומם. עם זאת, מדוחות הנוכחות שהוגשו על ידי הנתבעת עולה כי התובע עבד בימים שלפני ואחרי החג ולא נסתרה טענתו כי הוא זכאי לתשלום בגין ימים אלה. כעולה מכתב התביעה יום הכיפורים בשנים 2010-2011 חל בשבת ועל כן יש להפחיתם ממכס ת ימי החג. עוד עולה מהמסמכים שהוגשו בתיק בית הדין כי בחודש 9/10 לא עבד התובע כלל. בהינתן כי בחודש זה חלו 4 ימי חג (בנוסף ליום ה כיפורים שהופחת כאמור לעיל), לא הוכיח התובע זכאותו לתשלום ימים אלה. באשר לשנת 2012 עמדה זכאותו על 4 ימים אך הוא העמיד תביעתו על יום אחד בלבד. משכך, זכאי היה התובע לתשלום בגין 13 ימי חג ( 4+8+1). כעולה מתלושי השכר קיבל התובע תשלום בעבור 4 ימי חג בשנת 2010 (בחודשים 3-5/10) ועל כן זכאי הוא לתשלום בגין 9 ימי חג בלבד בסך כולל של 2,070 ₪ (230 * 9).

נסיעות

28. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום דמי נסיעות משכונת שמשון באשקלון ועד לאתר הבנייה בשכונת ברנע אליו נהג לנסוע על אופניו, וזאת על פי תעריף של חופשי חודשי בסך של 147 ₪ לחודש בגין כל תקופת עבודתו בסך כולל של 4,852 ₪. בסיכומיו העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על הסך של 5,292 ₪. התובע הודה כי רכיב זה לא נתבע בתביעתו הראשונה, אך הוא לא ידע להסביר למה.

לטענת הנתבעת, בכל תקופת עבודתו של התובע העמידה הסעה לאתר ה עבודה וחזרה ממנו לכל העובדים ובהם גם התובע ועל כן אין התובע זכאי לתשלום דמי נסיעות. לטענתה, לא בכדי לא נתבעו דמי נסיעות בתביעה הקודמת והתובע אף לא עמד בנטל ההוכחה לתשלום הוצאות בפועל כמוטל עליו.

29. שאלת הנסיעות הועלתה במסגרת הדיון המוקדם בהליך הקודם ועובדה היא שהתובע בחר שלא לתקן את תביעתו ולהוסיף לה תביעה לתשלום דמי נסיעות. בכך יש להעיד כי ככל שקיימת תביעה כזו, הרי שהתובע בחר לזנוח אותה. יתרה מזו, משרכיב זה אינו מופיע בתצהיר התובע, לא ניתן לראות בתובע כמי שהוכיח את תביעתו ברכיב זה, ודינה להידחות.

חוק הגנת השכר

30. לטענת התובע, אשר הועלתה לראשונה בסיכומיו יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין הנפקת תלושים בחסר וזאת בניגוד לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958.

31. משלא נתבע רכיב זה במסגרת תביעתו של התובע, אין מקום להידרש אליו ודין התביעה ברכיב זה - להידחות.

קיזוז

32. לטענת הנתבעת, פעלה להטיב עם התובע ושילמה לו בנוסף לזכויות המגיעות לו גם תשלום בסך של 10,614.63 ₪ בגין הוצאות אש "ל חרף העובדה כי סיפקה את כל צרכיו וכאשר לא מוטלת עליה כל חובה לעשות כן. עוד טענה כי שילמה לו ביתר סך של 23,175.21 ₪. הנתבעת עתרה לקיזוז הסכום האמור מכל סכום שיפסק לתובע, ככל שיפסק.

33. לא מצאנו מקום לקיזוז התשלומים. הנתבעת שילמה לתובע את שכר העבודה שסברה כי עליו לקבל בגין עבודתו לרבות תשלומי האש"ל. אין מקום להפחית תשלומים אלה מתביעות התובע להפרשי זכויות קוגנטיות אשר למעשה גם הנתבעת אינה חולקת על זכאותו לקבלן. משכך, דין טענת הקיזוז להידחות.

אחרית דבר

34. על יסוד כל האמור תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן:

א. פיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסך של 7,533 ₪.
ב. פיצויי פיטורים בסך של 7,533 ₪.
ג. דמי חגים בסך של 2,070 ₪ .
ד. הפרשי הבראה בסך של 491 ₪.

תביעות התובע להפרשי שכר ולהפרשי גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים מלאים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פדיון חופשה, דמי נסיעות ופיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר - נדחות.

טענת הקיזוז של הנתבעת - נדחית.

משהעמיד התובע בסיכומיו את תביעתו על הסך של 134,024 ₪ (תוך שהוא כולל רכיבים שכלל לא נתבעו על ידו) בעוד שבכתב התביעה העמידו על הסך של 95,610 ₪ ובתצהיר על הסך של 103,037 ₪, ומשבסופו של יום קבענו כי התובע זכאי לסך של 17,627 ₪ בלבד שהם כ-17% מתביעתו המקורית, רק לפנים משורת הדין, החלטנו שלא להטיל על התובע את הוצאות ההליך וכי כל צד יישא בהוצאותיו. אין באמור כדי לפגוע בפסיקת ההוצאות מיום 20.6.17.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, ח' אב תשע"ח, (20 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אפרים ויגדר
נציג ציבור (עובדים)

יעל אנגלברג שהם
שופטת

מר יאיר כפיר
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: ע"י ב"כ עו"ד חביב עמר
נתבע: ח.ע.י. עבודות בניה בע"מ
שופט :
עורכי דין: