ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון נגד אשר כהן :

בפני
כבוד ה שופט אברהים בולוס

מבקשים

  1. האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
  2. מדינת ישראל

נגד

משיב
אשר כהן

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה מתאריך 11.6.18, שניתנה בת"א 23842-09-17 ( להלן: ההחלטה).

המשיב הגיש לבית משפט קמא כתב תביעה בגדרו טען, כי ביום 15.7.81 אביו המנוח העביר לבעלותו נכס מקרקעין בקרית טבעון (להלן: הנכס) במסגרת עסקת מתנה אשר דווחה ללשכת מיסוי מקרקעין, אלא שעסקה זו לא הושלמה ברישום. עוד הוסיף, כי ביום 4.5.89 אביו נפטר והותיר אחריו צוואה לפיה הוריש את הנכס למשיב ואחיו בחלקים שווים, כאשר אחיו מכיר בזכותו הבלעדית בנכס.

כן טען המשיב, כי בשנת 2011 הוא גילה שהנכס נמכר על ידי המבקש מס' 1, האפוטרופוס הכללי ( להלן: המבקש), עוד בשנת 2010 מכוח צו ניהול שניתן על ידי בימ"ש ביום 26.7.83 (להלן: צו הניהול) וכן צו המורה על מכירת הנכס שניתן ביום 11.3.10. לטענת המשיב, המבקש נהג ברשלנות בניהול הנכס, כן משלא פעל בשקידה סבירה כדי לאתר אותו או את אביו המנוח, ובכך גרם לו לנזקים.

בשל כך, המשיב עתר בתביעתו לחיוב המבקש לתשלום פיצויים בסך מיליון ₪ או לחילופין, קבלת נכס מקרקעין שווה ערך או שוויו המלא.

בכתב ההגנה אותו הגישו המבקשים, הם אשרו את עיקר העובדות אותן הציג המשיב. בכתב ההגנה הובהר כי הנכס אותר בעקבות פעולות גילוי יזומות מטעם המבקש לאיתור רכוש עזוב. מאז שנת 1983 ועד למכירת הנכס בשנת 2010, המבקש נהל את הנכס ונשא בתשלום הוצאות והיטלים רבים. מהטעם שאחזקת הנכס לא הניבה תשואה כלשהיא הוחלט למכור אותו - החלטה שהוצאה אל הפועל בשנת 2010 בתמורה לסך 1,790,000 ₪, והיתרה מתמורה זו, לאחר ניכוי הוצאות המבקש, עמדה על סך כ-340,000 ₪ והועברה למשיב ואחיו בשנת 2013.

ביום 29.3.18, המבקשים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, מדובר בתביעה כספית ועל כן תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים. כן טענו, כי בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: החוק) עילת התביעה נולדה בשנת 1983 עת הועברו המקרקעין לניהול המבקש ונרשמה הערת בלשכת רישום מקרקעין.

מנגד המשיב טען בתגובתו, כי בהתאם לסעיף 8 לחוק, מאחר ונעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה, תקופת ההתיישנות התחילה ביום בו נחשף לעובדות, דהיינו בשנת 2011 ועל כן טרם חלפו 7 שנים. לטענתו, חל גם בנסיבות סע' 7 לחוק אשר מפסיק את תקופת ההתיישנות עקב אי ידיעת עובדות בשל התנהלותו הפסולה של המבקש; הגם, כך נטען, התביעה עוסקת במקרקעין, שכן מדובר בתביעת השבה ו/או השבת נכס והטענה לפסיקת פיצויים הינה חלופית.

בתשובה לתגובת המשיב שהמבקשים הגיש ו בפני ביהמ"ש קמא הוסיפו, כי המשיב זנח את זכויותיו שעה שלא פעל לרישום זכויותיו, הן לאחר עסקת המתנה משנת 1981 והן לאחר שהתקבלה צוואת המנוח, וזאת למשך תקופה של כ- 35 שנים, למרות שיכל לעשות כן. עוד נטען, כי הנטל להוכיח התקיימות יסודות אחד החריגים מוטל על המשיב, והוא לא הרים נטל זה. עוד ציינו בסעיף 9 לתשובתם כי המשיב ואחיו קיבלו את יתרת התמורה בגין מכירת הנכס, ועל כן טענות המשיב הינה בגדר עזות מצח.

בהחלטתו בימ"ש קמא ציין כי בניגוד לדעתו של המשיב, עסקינן בתביעה לפיצוי כספי בגין התרשלות נטענת, ועל כן תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים. עם זאת נקבע, כי לאור ההלכה לפיה לא תסולק תביעה על הסף כשנחוצים בירורים עובדתיים כדי לעמוד על התשתית הרלבנטית, לרבות בסוגיית ההתיישנות עצמה, יש לדחות את הבקשה, כן ביהמ"ש קמא הוסיף בזו הלשון:

" לא ניתן לקבל, בשלב זה, את טענת המבקשים לפיה יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות, בטרם ניתנה למשיב האפשרות להוכיח את מועד היווצרות העילה או את טענתו לפיה מתקיימים החריגים לכלל.
טענות התובע לפיה עילת התביעה נודעה לו רק בשנת 2011, או הטענה כי נמנע ממנו מלהגיש תביעה עקב עובדות שלא היו ידועות לו, בשל התנהגות הנתבעות, והטענה כי עילת התביעה נולדה עם גילוי הנזק באיחור, הינן טענות המצריכות בירור עובדתי לשם הוכחתן או הפרכתן".

המבקשים לא השלימו עם ההחלטה והגישו את בקשת רשות ערעור שכעת מונחת בפניי. המבקשים חזרו על כל טענותיהם שהוצגו בבקשתם ובתשובתם אשר הוגשו בפני ביהמ"ש קמא והוסיפו טענות נוספות.

את תמצית הטענות אסקור להלן.

לטענת המבקשים, החלטת בית משפט קמא הינה שגויה שכן במסגרת בקשתם הועלו טענות משפטיות בלבד אשר לא נדרש כל בירור עובדתי על מנת להכריע בהן. לצורכי הבקשה לסילוק על הסף המבקשים הסתמכו על גרסת המשיב לפיה ידע לעניין ניהול הנכס רק בשנת 2011, אלא, לגישתם, אובייקטיבית היה עליו לדעת על כך קודם לכן.

לטענת המבקשים, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מתקיים מאחר והמבקש לא הראה שהעובדות נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו, אלא ההיפך מכך. הוא יכל, כך נטען, לגלותם בנקיטת אמצעי זהירות סבירים כגון עיון במרשם המקרקעין, ומשלא עשה כן אין בחריג הנטען כדי לחסום את טענת ההתיישנות.

עוד טענו המבקשים, כי גם סע' 7 לחוק לא חל בנסיבות שהרי לא ניתן ליחס להם התנהלות פסולה, כגון הטעיה או איומים ושימוש בכח, שמנעה מהמשיב להגיש את תביעתו בזמן.

המבקשים הדגישו, כי אין תחולה לאף חריג מאלה עליהם סמך המשיב, גם מהטעם שטענה זו נטענה ע"י המשיב בעלמא ולא זכתה לגיבוי ותמיכה לעובדות העומדות ביסודה.

המועד הקובע לתחילת מרוץ התיישנות הינו רישום ההערה באשר לצו הניהול בפנקס המקרקעין בשנת 1983, ומשום שלא קיים טעם להשעיית מרוץ זה, הרי מאז חלפה תקופת ההתיישנות.

לגישת המבקשים, שעה שהעובדות עליהן סומך המשיב עצמו, מבססות את טענתם להתיישנות, היה נכון להכריע בטענה זו לגופה בתחילת ההליך, ולא להותירה לסוף ולו משיקולי יעילות.

לאחר עיון בבקשה, בהחלטה ובתיק קמא, אני סבור כי דין בקשה זו דחיה.

אכן ברגיל אין לדחות את הדיון בטענת ההתיישנות, או כל טענת סף אחרת, עד לסיום ההליך מקום בו ההכרעה בטענה זו תביא לסיום ההתדיינות בתביעה, וזאת משיקולי יעילות. ראוי ויעיל שבית המשפט ידון ויכריע בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית, אך כל זאת שעה שהתשתית העובדתית הדרושה להכרעה במחלוקת הינה שלמה ואינה שנויה במחלוקת בין הצדדים ( ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.6.09), פס' 2 לפס"ד השופטת פרוקצ'ה).

במקרה זה אף נקודת המוצא לעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות עליה סומכים המבקשים בעתירתם לסילוק על הסף מוטלת בספק גדול. יש להדגיש כי הטענה המרכזית אשר עומדת ביסוד התביעה הינה כי המבקש פעל ברשלנות בניהולו לנכס ובכך הסב למשיב נזקים (סע' 27 לתביעה). בהנחה כי היה על המשיב לדעת אודות צו הניהול מיד לאחר רישומו, אלא שידיעה זו לכשעצמה לכאורה לא יכולה הייתה לבסס או להקנות בידי המשיב את כח התביעה באשר לטענה לקיומה של רשלנות ב עקבות אחזקת וניהול הנכס.

הנזק הנטען יכול להתרחש תוך כדי ניהול הנכס ולא ו דווקא בשל צו הניהול או רישומו, ואפשרי הדבר כי לעובדות המקימות את הטענה לרשלנות שגרמה ל נזק הנטען , המשיב נחשף בשלב מאוחר יותר, דבר שיש לברר.

ועוד, אני גם מזכיר למבקשים כי הם אלה שטענו בסע' 13 לכתב ההגנה כי המבקש החזיק, ניהל ומכר את הנכס כ נאמן לטובת המשיב ואביו המנוח לפניו , שהינם הנהנים. כלומר, המבקשים מודים בקיומם של יחסי נאמנות, כאשר אחד הסעדים להם עתר המשיב בתביעה (סע' 70) הינו חיוב המבקשים לשלם למשיב את מלוא התמורה שהתקבלה בעקבות מכירת הנ כס.

והנה עוד טענה הסומכת על יחסי הנאמנות ששררו בין הצדדים, ואשר לכאורה נראה כי הנחת המבקשים כי מרוץ ההתיישנות החל עם רישום צו הניהול, לא חל ה לגביה או למצער העובדות אינן בהירות דיין כדי לבסס הכרעה נחרצת בטענת ההתיישנות עוד בתחילת הדרך .

אין כל טעם שארחיב מעבר לאמור לעיל, ויש להותיר את ההכרעה בטענות ההתיישנות לביהמ"ש קמא אחרי מתן הזדמנות לשני הצדדים להביא ראיותיהם. עם זאת אזכיר את ההלכה הידועה לפיה שאלת אופי ניהולו של ההליך מסורה בידי הערכאה המבררת, וככלל : " כאשר מדובר בשיקול דעת בעניינים שבסדרי דין אין בית המשפט שלערעור מתערב אלא אם כן ההחלטה הנדונה נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין" (רע"א 266/88 סן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206, עמ' 2010 (8.4.90). בפרט כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה: "דיונית המבכרת את המשך בירור ההליך לגופו" (רע"א 1353/06 שלמה עקרי נ' בנק לאומי לישראל בע''מ (14.8.06) ; ראו גם רעא 2824/17 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (5.4.17) ; בעמ 378/16 פלונית נ' פלוני, פס' יג (17.3.16).

אף נקבע :" אם המותב הדן בתיק מתרשם שעל מנת לבסס את הכרעתו עליו להעמיק את הבירור, קשה להלום כי ערכאת הערעור תכפה עליו להסתפק בבירור מקיף פחות"(רע"א 9286/07 א.ט שירותים משפטיים בע"מ נ' י.גרוס ובניו בע"מ ואח', פס' ד(3) (29.11.07).

מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

משלא התבקשה תשובה, לא אחייב את המבקשים בתשלום הוצאות משפט.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ח' אב תשע"ח, 20 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
נתבע: אשר כהן
שופט :
עורכי דין: