ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד בלה מכטייב :

בפני
כבוד ה שופטת אליאנא דניאלי

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשמת
בלה מכטייב

החלטה

עניינה של החלטה זו בשאלה אם הנאשמת שבפניי כשירה לעמוד לדין.

על מנת להגדיר את גדר המחלוקת, יובהר כי כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירה של גניבה, בניגוד לסעיף 384 בחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
במסגרת הסדר טיעון שגובש בין הצדדים , הודתה הנאשמת בכתב האישום. בהתאם לבקשת ההגנה, הופנתה הנאשמת במועד הצגת ההסדר, ביום 23.5.17, לעריכת תסקיר שירות המבחן בעניינה , במסגרתו התבקש שירות המבחן לבחון את בקשת הנאשמת להאריך מאסרים מותנים התלויים ועומדים כנגדה.

הדיון נקבע לקבלת התסקיר והטיעונים לעונש לחודש ספטמבר 2017. לקראת הדיון הוגש תסקיר שירות המבחן, אשר לימד על הכרות ארוכת שנים של שירות המבחן עם הנאשמת. מהתסקיר עלו נסיבות חיים קשות של הנאשמת , ולענייננו יצוין כי הנאשמת סיפרה לשירות המבחן כי חוותה בעבר ניתוקים נפשיים, כשהייתה תחת השפעת סמים.

כן סיפרה הנאשמת לשירות המבחן כי עברה ניסיונות גמילה שונים במהלך חייה, אולם אלו לא צלחו והיא חזרה לצרוך סמים. בתסקיר צוין כי צו מבחן הוטל עליה ביום 20.12.15 , למשך שנתיים. מדיווח של גורמי הטיפול נמסר כי הנאשמת נקייה מסמים מזה כארבע שנים, מגיעה למפגשים טיפוליים, ואולם ייתכן כי מצבה הנפשי מצריך התערבות , נוסף על הטיפול המתמקד בדפוסיה ההתמכרותיים. שירות המבחן התייחס לחזרתיות שבהתנהגות הנאשמת, לעובדה שעונשי מאסר אשר הושתו עליה לא הרתיעו אותה, ולכך שביצעה את העבירה הנדונה בעת שהייתה תחת צו פיקוח של שירות המבחן. עם זאת, נוכח התגייסות הנאשמת לטיפול, סבר שירות המבחן כי יש חשיבות להמשך הטיפול הנוכחי ולפיכך המליץ על דחיית הדיון בשלושה חודשים, על מנת לבחון את שיתוף הפעולה של הנאשמת עם התכנית הטיפולית שהוצעה לה.

בדיון שהתקיים בפניי בחודש ספטמבר 2017 , עתר ב"כ הנאשמת לאמץ את המלצת שירות המבחן . מנגד , בהתחשב בעובדה שכנגד הנאשמת תלויים מספר מאסרים מותנים, אשר חלקם חבי הפעלה, ובכך שהנאשמת ביצעה את המעשה בו הודתה תחת צו מבחן ולאחר שריצתה מאסרים קודמים, עתרה המאשימה לטעון לעונש ולא לאפשר לנאשמת קבלת תסקיר משלים.

עוד יצויין, כי מהתסקיר עלה שהנאשמת הורשעה 28 פעמים בעבר, בעיקר בגין עבירות רכוש, ונדונה ל-11 עונשי מאסר ולארבעה צווי מבחן. בנסיבות אלו, סברתי כי יש מקום לשמוע את טיעוני הצדדים לעונש בטרם יוחלט אם לאפשר לנאשמת להמ שיך בהליכי טיפול בשירות המבחן. נוכח טענת בא כוחה הקודם של הנאשמת כי אינו ערוך לטיעונים לעונש , ועל מנת שלא לפגוע בהגנת הנאשמת, נדחה הדיון בנסיבות אלו לחודש אוקטובר 2017.

לאחר דיון זה החליפה הנאשמת ייצוג, ובא כוחה הנוכחי עתר לדחיית הדיון, על פי הנטען, בין היתר מאחר שהנאשמת ביצעה ניסיון אובדני ומאז מצויה במצב נפשי קשה, אינה מתקשרת עם הסביבה ויש חשש כי היא אינה כשירה לעמוד לדין. נטען כי הנאשמת מצויה מאז הניסיון האובדני בטיפול פסיכיאטרי.

נוכח טענות ב"כ הנאשמת, הוריתי בהסכמת ההגנה, כי הפסיכיאטר המחוזי יערוך חוות דעת אודות מצבה הנפשי של הנאשמת וכשירותה לעמוד לדין.

חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי
לאחר דחיות שונות בקבלת חוות הדעת, דחיות אשר אינן לפתחה של הנאשמת, נערכה חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ביום 19.2.18. בחוות הדעת נסקרו נסיבות חייה של הנאשמת, לרבות אשפוזיה הקודמים במערכת הפסיכיאטרית וטיפולים פסיכיאטריים אותם קיבלה לאורך חייה . צוין כי היא ביצעה מספר ניסיונות אובדניים לאורך השנים ואובחנה כסובלת מהפרעת אישיות. עוד צוין כי כבר משנת 1974 התקשו במרכז לבריאות הנפש "שלוותא" לקבל דיווח מהימן על מצבה, נוכח שיתוף פעולה חלקי שלה ומספר בריחות . חוות הדעת סוקרת בהרחבה את ניסיונותיה האובדניים של הנאשמת, בכלל זה בתאי מעצר ובבתי החולים, כשהנאשמת שללה מחשבות אובדניות, וציינה כי ניסתה ל התאבד רק כששהתה במעצר.

לאורך השנים לא התרשמו הרופאים הפסיכיאטרים מקיומן של מחשבות שווא או ממצב פסיכוטי, וביום 18.7.17, לאחר שאושפזה בבית החולים "אברבנל" עקב ניסיון התאבדות במעצר, צוין כי עלה רושם להתנהגות דמונסטרטיבית. אז דיווחה הנאשמת על קולות אותם היא שומעת, אולם אמינות הדיווח הוטלה בספק. גם באוקטובר 2017 התרשמו במיון הפסיכיאטרי של ביה"ח "איכילוב" כי הנאשמת ביצעה ניסיון פגיעה דמונסטרטיבי , ללא סימנים לפסיכוזה פעילה.

עוד צוין בחוות הדעת, כי במסגרת בחינת כשירות הנאשמת לעמוד לדין, הובאה הנאשמת לחדר המיון במרכז הרפואי "באר יעקב". תעודת חדר מיון, מיום 9.12.17, הוגשה, וממנה עלה כי הנאשמת משתפת פעולה, יוצרת קשר עין, התמצאותה תקינה ואין עדויות להפרעות גסות במהלך החשיבה. הרופא בחדר המיון התרשם כי אין עדות להפרעות בתפיסה וכי בוחן המציאות של הנאשמת תקין. לא נמצאו עדויות למצב פסיכוטי, והרושם היה לקושי בוויסות רגשי ולהפרעת אישיות גבולית.

אשר להסתכלות, הרי שמהלכה תואר בחוסר שיתוף פעולה של הנאשמת עם הצוות, כשרוב היום צפתה בטלוויזיה, מבלי לענות לפניות אליה ומבלי ליצור קשר. עם זאת, היא נצפתה כשהיא עושה תסרוקת וצמות לאחת המטופלות ואף ביקשה מאחד המטופלים להתקשר באמצעותו לבנה . הוטעם כי הנאשמת אמנם לא ענתה לשאלות, ואולם במבחן הפלת יד לא הפילה את היד על פניה אלא בצורה מדורגת ליד פניה. במהלך האשפוז ביצעה ניסיון התאבדות נוסף, כאשר כרכה את תחתוניה סביב צווארה.

סיכום חוות הדעת מלמד כי בכל בדיקותיה של הנאשמת לא נמצאה עדות למצב פסיכוטי וכי היא שללה מחשבות אובדניות, למעט בזמנים בהם היתה עצורה. עורכי חוות הדעת קבעו כי לנוכח חוסר שיתוף הפעולה של הנאשמת, לא ניתן להתרשם לגבי כשירותה לעמוד לדין.

הצדדים הגישו בהסכמה חוות דעת נוספת שנערכה לנאשמת מטעם הפסיכיאטר המחוזי. חוות דעת זו נערכה בבית החולים "שלוותא", לאחר שלאחרונה הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום נוסף בגין עבירות דומות לזו בגינה היא נותנת את הדין בפניי , הפעם בבית משפט השלום בראשון לציון. כתב אישום זה מייחס לנאשמת שלושה אישומים בעבירות של גניבה והונאה בכרטיס חיוב, אשר התבצעו בחודש אוקטובר 2017 ובחודש ינואר 2018.

בחוות הדעת צוין כי באשפוזה בשנים האחרונות נוצר רושם להתנהגות מגמתית, ודפוס של הטבה ובקשה להשתחרר מאשפוז, כאשר היא משוחררת ממעצר.
צוין כי במהלך הבדיקה בבית החולים חמקה הנאשמת באופן פעיל מיצירת קשר עין ולא הגיבה לשאלות שונות באשר למצבה או באשר להליך המשפטי.

גם במסגרת זו לא שיתפה הנאשמת פעולה עם הצוות הרפואי. עם זאת, כאשר רצתה לעשן או להתפנות, סימנה לצוות הסיעודי. אף כאן, נוכח חוסר שיתוף הפעולה של הנאשמת, כתבו הרופאים כי אינם יכולים לקבוע את מידת כשירות הנאשמת לעמוד לדין.

יצויין כי במסגרת ההליך דחיתי את עתירת המאשימה לקבלת הבהרות בכתב מהפסיכיאטר המחוזי, בהתייחס להעדר שיתוף הפעולה של הנאשמת עם הרופאים, אל מול שיתוף הפעולה שלה בחקירות המשטרה. זאת, נוכח התנגדות בא כוח הנאשמת לקבלת הבהרות בכתב. באת כוח המאשימה לא עתרה לזימון נציגי הפסיכיאטר המחוזי לעדות בבית המשפט.

חוות הדעת הפרטיות
מטעם ההגנה נערכו מספר חוות דעת על ידי ד"ר יעקב חרמון, כתמיכה בעתירת ההגנה להכריז על הנאשמת כמי שאינה כשירה לעמוד לדין. ד"ר חרמון ציין בחוות הדעת כי הנאשמת הופנתה אליו על ידי בא כוחה, לצורך בדיקת יכולתה לשתף פעולה בהליך המשפטי והערכת מצבה הנפשי.

בחוות הדעת מיום 28.12.17, ציין ד"ר חרמון כי הנאשמת אינה מישירה את מבטה, היא נראית במצוקה נפשית קשה ומדוכדכת, והשיבה לשאלותיו באופן לקוני. ד"ר חרמון התרשם מאמינות התמונה הקלינית המתוארת, ולצד זאת ציין כי מהלך החשיבה והקצב מוערכים כתקינים, כי לא ידוע על הפרעות בתפיסה , וכי כושר השיפוט, שיפוט המציאות והתובנה הכללית למצב מוערכים כתקינים.

ד"ר חרמון התרשם כי הנאשמת מצויה באפיזודה דיכאונית קשה, כשברקע הפרעת אישיות גבולית, כי היא מצויה בסכנה אובדנית ממשית וזקוקה לטיפול רפואי נפשי. בנסיבות אלו, סבר כי היא אינה מסוגלת לשתף פעולה עם עורך דינה בצורה נאותה, וכי יש צורך להמתין לפיכך להשגת רמיסיה במצבה הדיכאוני.

על מסמך נוסף אותו ערך ד"ר חרמון, נכתב כי הוא נערך ביום 5.2.18, ואולם דומה כי אין חולק שהתאריך שעל גבי המסמך מוטעה, בהתחשב בכך ש כתוב במסמך מפורשות כי הוא מבוסס על בדיקה שנערכה ביום 25.2.18. במסמך זה חזר ד"ר חרמון על הממצאים ובהם חוסר במבט ישיר, והמצוקה הנפשית הקשה והדיכאון מהם התרשם. ד"ר חרמון ציין שוב כי הנאשמת אינה ורבלית ומשיבה לשאלותיו בצורה לקונית.

ד"ר חרמון שב וציין כי מהלך החשיבה והקצב מוערכים כתקינים , וכי לא ידוע על הפרעות בתפיסה . הוא חזר על מסקנותיו כי כושר השיפוט של הנאשמת, שיפוט המציאות והתובנה הכללית מוערכים כתקינים. כן התייחס לחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ושב וקבע כי הנאשמת אינה מסוגלת לשתף פעולה עם עורך דינה בצורה נאותה , ולפיכך לא ניתן לקיים הליך משפטי מיטבי עבורה .

עדות המומחה
לאחר שמיעת טעוני הצדדים, נקבע דיון נוסף, אליו זומן ד"ר חרמון מטעם ההגנה.
יצוין כי תחילה נקבע לבקשת המאשימה כי היא תוכל לזמן את גובי הודעות הנאשמת בתיקים החדשים, אולם בהמשך קבעתי כי איני מוצאת מקום לשמוע את גובי הודעות הנאשמת, וכי לא יתקיים בפניי מעין משפט זוטא בכל הנוגע להודעות אלו. בהמשך הוגשו בהסכמה חקירות אלו.

בדיון שנקבע לשם שמיעת ד"ר חרמון, לא התייצבה הנאשמת. נטען כי היא מאושפזת בבית החולים "אסף הרופא", וכי לא ניתן לקיים את הדיון בהעדרה. יוטעם כבר עתה כי ממסמכים שהוגשו מאוחר יותר, התברר כי בשעת הדיון עצמו לא הייתה הנאשמת מאושפזת אלא אושפזה לפני הדיון ולאחריו.

עיקר הוא בכך שטענת ההגנה כי נוכחות הנאשמת חיונית למהלך הדיון, אינה מתיישבת עם הטענה כי היא אינה כשירה לעמוד לדין ואינה משתפת פעולה עם בא כוחה. חרף זאת, ועל מנת שלא לפגוע בהגנת הנאשמת, נדחה הדיון שוב, על מנת לאפשר לנאשמת ולמומחה מטעמה להתייצב לדיון.

לא למותר לציין כי כאשר התייצבו הנאשמת וד"ר חרמון, ביום 2.7.18, ביקש ד"ר חרמון כי הנאשמת לא ת הא נוכחת במהלך עדותו, על מנת שלא לגרום לה נזק.

במהלך חקירתו הנגדית טען ד"ר חרמון כי פגש בנאשמת מספר פעמים, ואולם הניסיון לקבל ממנה מידע לא צלח. לדבריו, הנאשמת הגיעה פעמים רבות אל המרפאה, שכבה בחדר ההמתנה מבלי שנכנסה אל חדרו, ומכך הסיק כי מצבה של הנאשמת נותר ללא שינוי: " היא הייתה מגיעה לרגע, לפעמים היא הייתה נכנסת לחדר ההמתנה, ואז הולכת הביתה" (עמ' 23, שורות 11-12).

ד"ר חרמון הבהיר, בהגינותו, כי מצבה של הנאשמת אינו עולה כדי אי כשירות משפטית, אלא מדובר בחוסר מסוגלות לשיתוף פעולה עם עורך דינה בצורה נאותה. ד"ר חרמון הבהיר כי הוא מודע לדרישות החוק בכל הנוגע לאי כשירות משפטית ודיונית, והטעים כי הנאשמת אינה חולת נפש אלא מצויה בדיכאון קשה. משנשאל אם הנאשמת במצב פסיכוטי, השיב - "בהחלט שלא" (עמ' 24, שורה 19).

הוא הבהיר, בהגינותו, כי חוסר יכולת לעמוד לדין נקבע כאשר קיימות מחשבות שווא או פסיכוזה, וזהו אינו מצב הנאשמת, אשר מעולם לא הייתה פסיכוטית, ויודעת להבחין בין טוב לרע.

אשר למסמכים המלמדים על שיתוף פעולה של הנאשמת עם גורמים שונים, ובהם המשטרה ושירות המבחן, השיב כי אדם יכול להיות לסירוגין באפיזודות דיכאוניות . עם זאת, כאשר נשאל אם ניתן להיות ביום מסוים ב"היי" ולמחרת לא להוציא מילה, השיב כי " זה קיצוני מדי", אף כי ישנם מצבים כאלה . הוא ציין כי לא ראה תנודתיות במצבה הפסיכיאטרי של הנאשמת, ואישר כי חקירותיה במשטרה במסגרת התיק החדש, חשובות, אך לא הוצגו בפניו.

משהוצג בפניו סרטון המתעד את חקירת הנאשמת במשטרה ביום 28.2.18, ונטען בפניו כי היא מוסרת בחקירה זו פרטים ענייניים, השיב כי בתאריך זה כבר קיבלה טיפול תרופתי, וכי במצב הנראה בסרטון, יכולה הנאשמת לשתף פעולה עם בא כוחה. עם זאת, שב וטען כי בסיטואציות בהן הוא עצמו ראה אותה, לא יכולה הייתה הנאשמת לשתף פעולה עם בא כוחה, ובכלל זה עת בדק אותה ביום 25.2.18, אז הנאשמת כלל לא שיתפה עימו פעולה.

בסיום ציין ד"ר חרמון בהגינותו, כי הנאשמת מסוגלת גם כיום לעמוד לדין, ואף שהיא מבינה, לדעתו, את שמתרחש, ולכן ביקש שלא תהא נוכחת בעת חקירתו באולם בית המשפט, הרי שלטעמו היא אינה יכולה לשתף פעולה בהליך הדיוני.

טיעוני הצדדים
ב"כ הנאשמת טען כי הנאשמת אינה יכולה לעמוד לדין, כי אינה מבינה את ההליך המשפטי ואינה יכולה לשתף פעולה עם בא כוחה ועם בית המשפט. נטען כי על הנאשמת מוטל הנטל להטיל ספק באשר לכשירותה לעמוד לדין, וכי די בעצם מסקנת הפסיכיאטר המחוזי כי אינו יכול לקבוע אם היא כשירה לעמוד לדין, כדי ללמד על קיומו של ספק מובנה. עוד נטען, כי ככל שהייתה הנאשמת מתחזה, לא היו מגיעים שני בתי חולים שונים בהם שהתה בהסתכלות, למסקנה כי לא ניתן לקבוע אם היא כשירה לעמוד לדין.

ב"כ המאשימה טענה מנגד, כי מסקנת המומחה מטעם הנאשמת, ד"ר חרמון, לפיה הנאשמת מצויה באפיזודה דיכאוני ת, אינה מהווה עילה לקביעה כי הנאשמת אינה כשירה לעמוד לדין, וכי חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי מלמדת כי ברצותה היא משתפת פעולה, ונגטיביסטית כשאינה רוצה לשתף פעולה.

כן נטען כי הודעות הנאשמת במסגרת התיק החדש שנפתח נגדה, מלמדות כי היא מסוגלת למסור פרטים באופן ענייני וכשירה לעמוד לדין, וכי מכלול הנסיבות מלמד שהיא פועלת באופן מכוון ומניפולטיבי על מנת להכשיל את המשך ההליך המשפטי בעניינה, מאחר ששירות המבחן לא בא בהמלצה להאריך את המאסרים המותנים התלויים כנגדה.
כתמיכה בטענות המאשימה הוגשו מספר הודעות של הנאשמת מההליך החדש המתנהל בעניינה, דיסק המתעד את אחת החקירות, ומזכר.

ב"כ המאשימה טענה כי על הנאשמת מוטל הנטל להוכיח כי אינה כשירה לעמוד לדין, וכי בהתאם לאמרת האגב של כבוד השופט חשין בע"פ 1526/02, פלוני נ' מדינת ישראל, יש להוכיח טענה של אי כשירות ברמה של מאזן הסתברויות.

דיון ומסקנה
שאלת הכשירות הדיונית של נאשם לעמוד לדין מצויה בסעיף 170 (א) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.
בהתאם לחוק:
"קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו – 1955, או לפי סעיף 19 ב'(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט- 1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, יפסיק את ההליכים נגדו; ..".

סעיף 15 (א) בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991, אשר החליף את סעיף 6 (א) קובע:
"הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי...".

סעיף 1 בחוק טיפול בחולי נפש, מגדיר "חולה" כאדם החולה במחלת נפש.

לצורך הפסקת הליכים יש לפיכך לקבוע כי הנאשמת אינ ה מסוגל ת לעמוד לדין – בענייננו אתייחס להלן לחוסר כשירות מכח החוק לטיפול בחולי נפש.

בהתאם להלכה הפסוקה, כדי לבוא בגדרו של ס' 170 לחסד"פ, יש להצביע על קיום שני תנאים מצטברים - חוסר יכולת לעמוד לדין, הנובע ממחלת נפש (ראה רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, ע"פ 3230/05 בעניין ליסן גולה נ' מדינת ישראל , וע"פ 7492/07, עמוס חג'ג' נ' מדינת ישראל ).

במקרה שבפניי, ההגנה כלל אינה טוענת כי הנאשמת סובלת ממחלת נפש או מפגיעה בכושר השיפוט שלה או בתפיסת המציאות, דרישות המפורטות בפסיקה כחלק מהתנאים הנדרשים על מנת לקבוע כי נאשם סובל ממחלת נפש אשר יש בה, בהתקיים התנאי הנוסף, כדי להביא להפסקת ההליכים (עניין גולה שלעיל, וע"פ 3193/07 בעניין טבאגה נ' מדינת ישראל).
כאמור, לאורך כל השנים בהן נבדק עניינה הרפואי על הנאשמת, לא נמצא כי היא מאופיינת במצבי פסיכוזה, כפי שציין המומחה מטעמה במהלך עדותו.

משהנאשמת אינה עומדת בתנאי הראשון לקביעה בדבר הפסקת הליכים, ניתן היה כבר בשלב זה לסיים את הדיון בבקשתה, ולקבוע כי היא כשירה לעמוד לדין. ואולם, ערה אני לכך שבשנים האחרונות חל כרסום מסוים בהלכות בדבר חוסר כשירות לעמוד לדין, ובמקרים בודדים נקבע כי בנסיבות מסוימות נאשם אינו כשיר לעמוד לדין, אף אם אינו סובל ממחלת נפש. כך נקבע במקרים חריגים בהם התרשמו בתי המשפט כי הנאשם אכן אינו מסוגל לעמוד לדין, וכי לפיכך לא יהא זה צודק והוגן להמשיך את ניהול ההליך הפלילי כאשר הנאשם אינו יכול להתגונן או לסייע לבא כוחו בניהול ההליך. הגם שאין המדובר בפסקי דין מחייבים או מנחים, בחנתי למעלה מהצורך את מצבה של הנאשמת, ומצאתי כי היא אינה עומדת אף בבחינה גמישה של המסוגלות לעמוד לדין.

בחינת הרציונלים למבחנים לשם קביעת כשרותו של אדם לעמוד לדין, מלמדת כי אלו בוחנים את מסוגלות הנאשם לתקשר עם עורך דינו, הבנת ההליך המשפטי המתנהל כנגדו באופן בסיסי, והבנת העדויות באופן בסיסי – האם הן משרתות את טובתו או פועלות כנגדו. נקבע כי –
"רק במקרים בהם ישוכנע בית המשפט כי למערער אין הבנה בסיסית של ההליך המשפטי ובעלי התפקידים בו, הוא אינו מסוגל להבין את העדויות באופן בסיסי, ואינו מסוגל לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי , ייקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין" (ההדגשות במקור, ע"פ 7924/07, פלוני נ' מדינת ישראל).

בענין טבאגה המצוין לעיל, הוטעם כי אין המדובר בקושי שגרתי של נאשם להבין את ההליך הפלילי על בוריו, אלא בקושי לשתף פעולה עם בא כוחו נוכח חוסר הבנה על רקע מחלת הנפש, והחשש שעקב הבחנתו הלקויה של הנאשם בין מציאות לדמיון, לא יבין הנאשם את הצורך בסניגור (ר' בענין זה גם את ע"פ 1526/02, פלוני נ' מדינת ישראל).

עוד יוטעם, כי הפסיקה המרובה בסוגייה עמדה על כך שבית המשפט אינו כבול לחוות הדעת המוגשות בפניו, וכי הוא שפוסק בשאלות העובדתיות והרפואיות-משפטיות (ר' ענין חג'ג' וטבאגה המוזכרים לעיל).
כן ר' בענין זה גם את דברי המלומד קדמי, הקובע בספרו "על סדר הדין בפלילים" (חלק שני, עמ' 1976-1984), כי ההכרעה בשאלה אם אדם מסוגל לעמוד לדין מסורה לבית המשפט ולא לסמכות אחרת. הוטעם כי ההחלטה הינה מנקודת מבט משפטית ולא מנקודת מבט פסיכיאטרית, כאשר בית המשפט שוקל, בין היתר, שיקולים חוץ רפואיים.

נוכח דברים אלו, נהיר כי חוות הדעת אותה ערך ד"ר חרמון מטעם הנאשמת, היא ראיה במכלול הראיות אותן שוקל בית המשפט, ואינה חזות הכל.

בפסיקה קיימת מחלוקת אשר למידת ההוכחה הנדרשת לשם שכנוע בדבר חוסר כשירות לעמוד לדין, קרי – האם על הטוען טענה זו להוכיחה במאזן ההסתברויות, שמא די להוכיח קיומו של ספק סביר (ר' ע"פ 1526/02, פלוני נ' מדינת ישראל, במסגרתו צוין כי השאלה טרם נדונה בבית המשפט העליון, ענין טבאגה, בו צוין כי טרם הוכרעה סוגיה זו, וספרו של קדמי בעמודים המפורטים לעיל).

במסגרת ע"פ (מחוזי ת"א) 23716-09-11 בעניין רות לייטנר נ' מדינת ישראל, ציין בית המשפט המחוזי, כי מבלי לקבוע מסמרות, ראוי שמידת ההוכחה המוטלת על הטוען לאי כשירות לעמוד לדין, תהא מידת הוכחה של ספק סביר.
באותו מקרה נקבע באופן מפורש ושאינו משתמע לשתי פנים, כך לשון ההחלטה, בחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, כי המערערת אינה כשירה לעמוד לדין.
חוות הדעת באותו ענין לימדו על פגיעה משמעותית בכושר השיפוט של המערערת ועל חוסר יכולת שלה להבחין בין טוב לרע, מותר ואסור. חלקן קבע כי המערערת מצויה במצב פסיכוטי חריף.

כמפורט לעיל, חוות הדעת שהוגשו מטעם הפסיכיאטר המחוזי לא קבעו כל ממצא פוזיטיבי , והאמור בהן אינו חד משמעי, ומעורר תהיות בדבר התנהלות הנאשמת .

מנגד - הודעות הנאשמת במסגרת התיק החדש, אשר נגבו בסמוך לטענ תה בפניי כי היא אינה כשירה לעמוד לדין, מציירות תמונה שונה בתכלית מזו המצטיירת בחוות הדעת של ד"ר חרמון .

על מנת לעמוד על מצבה הנפשי של הנאשמת בסמוך ככל שניתן למועדי בדיקותיה על ידי ד"ר חרמון ועל ידי הפסיכיאטר המחוזי, אתעלם לצורך דיון זה מההודעות שנגבו מהנאשמת בחודשים אוקטובר ונובמבר 2017, ואשר עלה מהן כי הנאשמת משתפת פעולה במהלך החקירה ומשיבה באופן מהותי וענייני לטענות הנטענות כלפיה. זאת, אף שכבר בסמוך למועד זה נטען ע"י בא כוחה הנוכחי של הנאשמת, כי היא אינה כשירה לעמוד לדין (ו יצויין בהקשר זה כי במסגרת הדיון הגישה המאשימה גם מזכר מיום 21.11.17, ממנו עולה כי הנאשמת, אשר נחקרה במשטרה, ידעה לציין בפני השוטר כי יש לה בבית מסמך מפסיכיאטר המלמד כי אינה כשירה לחקירה.

אם נבחן את הודעות הנאשמת מחודש פברואר 2018, נלמד כי גם במועדים אלו ענתה הנאשמת באופן ענייני לשאלות עליהן נשאלה, ושיתפה פעולה עם חוקריה. יוטעם כי עסקינן בשיתוף פעולה אשר משמעו מתן תשובות ענייניות והגיוניות לשאלות, ולא במתן תשובות המהוות הודאה בחשדות שהוטחו בה – באופן אשר אף בו יש כדי ללמד שעסקינן במי שמסוגלת לכלכל את צעדיה, ועושה כך בפועל.

כך, ביום 25.2.18 נחקרה הנאשמת בחשד לגניבה ו לעבירות נוספות. מקרא הודעתה מלמד כי היא השיבה באופן מלא ומותאם לשאלות שנשאלה. במסגרת החקירה המתפרשת על כששה עמודים, השיבה הנאשמת באופן ענייני לשאלות מה היא עושה בזמנה הפנוי, היכן היא מתגוררת, ומה מקור הטלפונים הניידים שנמצאו בחיפוש המשטרתי. היא ידעה לציין מה המספר של אחד הטלפונים, מתי, בקירוב, רכשה כל אחד מהטלפונים שנתפסו, השיבה בשלילה לחלק מהשאלות, טענה כי עקב טיפול אותו עברה הפסיקה לגנוב, הכחישה את החשדות המיוחסים לה, הציעה מיוזמתה לערוך עימות עם מי שטוען כי גנבה את הרכוש, ועוד תשובות המלמדות על הבנה ברורה וחד משמעית של המיוחס לה, ועל מתן מענה סדור לטענות שנטענו בפניה. לא למותר לציין כי במסגרת חקירה זו, מסרה הנאשמת כי היא סובלת מדיכאונות, מסכיזופרניה (עובדה שאינה נכונה ואשר עשויה ללמד על העצמת מצבה הנפשי ), ומטופלת אצל ד"ר חרמון.

בהודעתה מיום 28.2.18, השיבה שוב באופן ענייני לש אלות עליהן נשאלה, ובכלל זה טענה כי נלקח ממנה כרטיס האשראי בשל עיקולים שהוטלו עליה, ידעה לציין את שם הבנק והסניף בו ניתן לה הכרטיס, הסכימה לקבלת פירוט חשבון על ידי המשטרה, טענה כי לא עשתה שימוש בכרטיס אלא בדקה את החשבון בלבד ועוד.

הודעתה מיום 28.2.18, תועדה בצילום בו צפיתי. צפייה בחקירה מלמדת כי אכן הנאשמת יודעת לספר מתי נלקח ממנה כרטיס האשראי שלה, מדוע נלקח – ונהיר כי היא מסיקה מסקנה הגיונית בתשובתה, שכן היא מסבירה שהכרטיס "נבלע" בכספומט נוכח עיקול שהוטל עליה . היא מבהירה כי הבנק לא סיפק אישור על לקיחת הכרטיס שכן הוא "נבלע" במכשיר, משיבה כי היא נוטלת כדורים ולכן אינה זוכרת מועד מדויק, מציינת כי היא רוצה לחזור לביתה ואין לה מה להגיד יותר, זוכרת בע"פ את מספר הסניף בו מצוי חשבונה, נשאלת אם החשבון הוא בראשון לציון ומבהירה כי הוא בחולון, מבקשת לדייק ולהבהיר גרסתה כי לא השתמשה בכרטיס אלא בדקה את מצב החשבון בלבד, עומדת על כך שביקשה להוציא כסף אולם לא הצליחה בכך, ועוד. אף כאשר נאמר לה ע"י החוקרת כי היא נראית בסרטון מוציאה כסף מזומן, עומדת הנאשמת על כך שלא עשתה כן.
יצויין כי מצפייה בסרטון ניכר שהנאשמת אכן סובלת וכואבת במהלך גביית הודעתה , ולכל הפחות נראית כך, אולם היא משיבה באופן ענייני ומשתפת פעולה בחקירה, במובן זה שהיא עונה לשאלות, טוענת טענות שונות, ומנסה להעמיד דברים על דיוקם, לשיטתה.

ההודעות שנסקרו לעיל מציגות תמונה שונה בתכלית מהתמונה שהוצגה בפני ד"ר חרמון באותם ימים ממש. קיים פער תהומי בין תשובותיה הענייניות של הנאשמת במשטרה, לבין המצב אותו תיאר ד"ר חרמון, כאשר בפניו הנאשמת לא השיבה כלל לשאלותיו, ואינה יכולה לפיכך , על פי הנטען, לשתף פעולה עם בא כוחה.

כאמור, מאחת מחוות הדעת אותה הגישה ההגנה עולה כי הנאשמת נבדקה אצל ד"ר חרמון ביום 25.2.18, מועד בו נחקרה במשטרה ומסרה תשובות ענייניות וקוהרנטיות. לאחר הדיון הגישה ההגנה הבהרות כתובות, הן ע"י ב"כ הנאשמת והן ע"י ד"ר חרמון, מהן עולה כי הנאשמת לא נבדקה על ידי ד"ר חרמון ביום 25.2.18 אלא ביום 28.2.18. בהתבסס על טענה זו ביקשה לדחות את טענת המאשימה כי הנאשמת הציגה תמונה קלינית שונה באותו יום ממש אל מול המשטרה ובפני ד"ר חרמון.

לא ירדתי לשורש טענת ההגנה בהקשר זה. כאמור, ד"ר חרמון הוא שכתב בחוות דעתו כי בדק את הנאשמת ביום 25.2.18. יתרה מכך – אף אם אקבל את הטענה, אשר נטענה באיחור ולאחר הדיון, כי למעשה הבדיקה התקיימה בפני ו ביום 28.2.18, הרי שגם במועד זה נחקרה הנאשמת במשטרה כמפורט לעיל, ומשום כך אין בטענות אלו כדי לשנות מהמסקנה הברורה והחד משמעית כי הנאשמת באו תו יום ממש שיתפה פעולה עם המשטרה, השיבה לשאלות בחקירה, ומנגד – הציגה מצג של א ישה הסובלת מדיכאון ואינה יכולה לשתף פעולה עם הרופא המטפל ועם בא כוחה – שעות ספורות לאחר מכ ן. לא למותר להזכיר בהקשר זה את תשובת ד"ר חרמון בחקירתו הנגדית, כי לא הבחין אצל הנאשמת בתנודתיות כזו במצבה הנפשי.

עת לסכם – הראינו לעיל כי על מנת לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, יש לבחון האם הוא מסוגל לתפקד באופן המאפשר לו להתגונן מפני האשמה , לקחת חלק פעיל בהליך המשפטי , ולהיות מסוגל לתקשר עם בא כוחו.
דרישות אלו נעוצות בזכותו של הנאשם להליך הוגן, כאשר ההנחה היא כי אם נאשם אינו יכול לשתף פעולה עם בא כוחו, תיפגע זכותו להליך הוגן.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בפני בעניינה של הנאשמת, באתי לכלל מסקנה כי עסקינן בנאשמת אשר מסוגלת לשתף פעולה עם בא כוחה, כפי שעשתה בעת חקירותיה במשטרה באותם מועדים ממש בהם נבדקה על ידי הפסיכיאטר מטעמה, או במועדים סמוכים. בעניינה של הנאשמת הוגשו 4 חקירות במשטרה לאורך מספר חודשים במהלכם נטען בפניי כי אינה כשירה לעמוד לדין. כל אחת מהחקירות בפניי עצמה, ובודאי מכלול החקירות, מלמד על מי שהיתה כשירה למעלה מכל ספק לשתף פעולה באותם מועדים, ולסייע בה גנתה.

מצבה רחוק ממצב נאשם אשר, כדרישות הפסיקה, אינו יכול להבין את ההליך בעניינו, "ולו אף באופן הכללי ביותר" (ענין אבנרי המוזכר לעיל).

לא למותר לציין כי מדברי ד"ר חרמון בפניי נהיר למעלה מכל ספק כי הנאשמת מסוגלת להבין את האמור בעניינה, ומטעם זה אף התבקשה לצאת מאולם בית המשפט בעת עדותו.
אף בבקשה זו בפני עצמה יש כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת ההגנה לפיה הנאשמת אינה כשירה לעמוד לדין ואינה יכולה לשתף פעולה עם בא כוחה, ויש בה כדי ללמד מיניה ובי ה כי הנאשמת מבינה את שנאמר, ועל פי הנטען אף עלולה להינזק אם תשמע את שנאמר בעניינה.

כמבואר לעיל, אף התנאי הבסיסי העומד ביסוד מסקנה בדבר הפסקת ההליכים, הדרישה בדבר מחלת נפש, אינו מתקיים בעניי ן נאשמת זו, כפי שהצהיר באופן מפורש המומחה מטעמה.

בהתבסס על מכלול האמור לעיל, נמצא כי לא הוטל ולו ספק בדבר התקיימות אף לא אחד מהתנאים המפורשים בחוק ובפסיקה בדבר הפסקת הליכים.

המומחה מטעם הנאשמת והפסיכיאטר המחוזי, שניהם כאחד, לא קבעו כי מדובר במי שאינה כשירה לעמוד לדין, והרושם אשר נוצר כתוצאה מבחינת הראיות שהוצגו בפניי הוא כי מדובר במי שמבקשת להתחזות באופן מניפולטיבי ולהציג תמונה פסיכיאטרית חמורה מזו ממנה היא סובלת, לשם הפקת רווח בהליך המתנהל כנגדה, באמצעות הפסקת ההליך כולו.

לאור דברים אלו, אני קובעת כי הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין וכי הדיונים בעניינה יתמשכו מהשלב אליו הגיעו טרם העלאת הטענה.

נקבע לטיעונים לעונש ליום 16.10.18 בשעה 9:00.

הנאשמת מוזהרת כי במידה ולא תתייצב למועדים הבאים, יוצא כנגדה צו הבאה ללא שחרור.

ניתנה היום, ה' אב תשע"ח, 17 יולי 2018, במעמד הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: בלה מכטייב
שופט :
עורכי דין: