ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד יהודה רותם :

בפני כבוד השופטת איילת הוך-טל
התובעת
מדינת ישראל
נגד

הנתבעים

  1. יהודה רותם ת.ז. XXXXXX535
  2. עמית רותם ת.ז. XXXXXX060

פסק דין

לפניי תביעה לסילוק יד ממקרקעין.

תמצית העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים

תביעה זו נוגעת למקרקעין המצויים בשטח העיר נהריה וידועים כחלקות 123,124,127,496 בגוש 18209 הנמצאות בבעלות רשות הפיתוח ומדינת ישראל, כל אחת לפי חלקה. על מקרקעין אלה בנויים בית מגורים וחצר המכילה מבנים ארעיים שונים לרבות מוסך המופעל על ידי צד שלישי ( להלן ייקראו – הנכס או המקרקעין).

הנתבעים הינם בני משפחה, אב ובנו, נצר למשפחת רוטמן שהתיישבה במקרקעין סמוך לקום המדינה. להלן סקירה עובדתית קצרה אודות קורות המשפחה בהתייחס למקרקעין נשוא המחלוקת.

אין חולק כי מר רוטמן יעקב, סבו של הנתבע 1, התגורר במקרקעין כדייר מוגן על פי הסכמי שכירות המקנים לו זכות חוזית למגורים זמניים במבנה הנמצא במקרקעין וזאת בין השנים 1951 ועד להסכם האחרון שנחתם בשנת 1968. מר רוטמן נפטר בשנת 1973 .

החל משנת 1970, החלו בני משפחת הנתבעים לתפוס חלקים במקרקעין, מעבר למה שהוקנה להם במערכת החוזית שבין הצדדים.

בגין חריגות אלה הוגשה תביעה נגד חיה ויחזקאל רוטמן, אלמנתו ובנו של יעקב, במסגרת ת"א ( שלום-חיפה) 5841/79 . בעקבות הליך משפטי ניתן פסק דין ביום 3.5.84 ( ת/7) בו נקבע כי על הנתבעים שם לפנות את החלק במקרקעין שנמצא מצפון לבית המגורים ( להלן – ההליך הקודם). שטח זה אמנם פונה.

אין חולק כי לאחר פטירתו של יעקב, הוסיף והתגורר בבית המגורים בנו יחזקאל והתובעות המשיכו בגביית דמי השכירות בגין אותה מערכת חוזית עד לשנת 1997 ( נספח ט לתצהיר התובעות וכן ת/4). יחזקאל נפטר בחודש יולי 2010. כיום מתגורר במקום הנתבע 2.

התובעות טוענות כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין, או בחלק מהם, ללא זכות שבדין.
לעמדתן, הנתבעים ובני משפחתם המשיכו לעשות שימוש בחלקים במקרקעין שלא הוקנו להם.
במהלך ביקורי נציג התובעות בנכס התברר כי הנתבעים פלשו למקרקעין והקימו בהם מחסנים, גדרות וסככות המשמשות לעסקים שונים. השימושים המותרים במקרקעין הינם לשטח ספורט ולדרך, כך שלא ניתן להשתמש בהם לצורך מגורים ובוודאי שלא לצורך מסחר ועסקים.
בנוסף, בשנים האחרונות מקדם משרד השיכון והבינוי פרויקטים ליצירת פתרונות דיור. בשלהי שנת 2016 פורסמה ברשומות תכנית לבניית מאות יחידות דיור, דיור מוגן ושטחי מסחר באזור זה. המקרקעין נכללים בגדר תכנית זו ולכן מדובר בשטח חיוני הנמצא בתקופת פיתוח. אף מטעם זה יש לזרז את פינוי הנתבעים מהמקום.
אשר על כן, יש להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין והעברת החזקה במקרקעין לתובעות, כשהם פנויים מכל אדם, מבנה או חפץ.
מטעם התובעות, הוגש תצהיר של מר חיים ג'יבלי ( להלן – ג'יבלי), פקח במחוז חיפה ברשות מקרקעי ישראל ( להלן – רמ"י).

הנתבעים הינם אב ( נתבע 1, להלן - יהודה) ובן ( נתבע 2 , להלן - עמית) הטוענים כי יהודה כלל אינו מחזיק במקרקעין ואילו עמית זכאי להחזיק בהם כדייר מוגן. הנתבעים מפנים להיסטוריה המשפחתית במקרקעין, טוענים להתנהלות רצופת מחדלים מצד התובעות וסבורים כי יש להורות על דחיית התביעה הן מחמת העובדה שעומדת להן זכות דיירות מוגנת במקרקעין והן נוכח השנים הארוכות שחלפו בהן נמצאים המקרקעין בחזקת בני המשפחה, ללא כל טענה מצד התובעות ואף תוך הודאה מפורשת בזכות הדיירות המוגנת.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של יהודה, עמית וחבר של עמית, מר תום בליר.

כל העדים נחקרו בדיון מיום 17.4.18 ולאחר השלמת סיכומי הטענות בשלה העת להכריע.

דיון והכרעה

זכויות הנתבעים במקרקעין

התובעות טוענות כי הנתבעים פלשו למקרקעין.
לטעמי, בשים לב למערכת היחסים ארוכת השנים בין הצדדים, ספק אם ראוי להגדיר את הנתבעים כ'פולשים' ולצורך כך נתייחס בקצרה להיסטוריה של המקרקעין, על יסוד הראיות שהוצגו.
לעניין זה יוער כי מן הראיות שהוצגו בפניי, הנתבעים מחזיקים כיום רק במבנה ובחלקים מן המקרקעין לגביהם נקבע במפורש בהליך הקודם ( בעמ' 3-2 לפסק הדין) כי הם מהווים חלק מן המושכר.

הוכח כי ארבעה דורות של בני משפחת רוטמן-רותם החזיקו במקרקעין החל משנת 1951 ועד כה.
בהתאם להסכמי השכירות שצורפו נספח ח' לתצהיר התובעות, יעקב רוטמן ( להלן – יעקב) החזיק בזכויות שכירות לדיירות מוגנת בנכס החל משנת 1951.

הוכח כי לאחר פטירתו של יעקב, המשיכו אשתו חיה רוטמן ( להלן – חיה) ובנו יחזקאל רוטמן ( להלן – יחזקאל) להחזיק במקרקעין וכנגדם הוגשה התביעה בהליך הקודם.
לעניין זה יוער, כי לטענת הנתבעים, יחזקאל החזיק במקרקעין מאז שלהי שנות ה-40'. עם זאת, רק לאחר עלייתם של יעקב וחיה רוטמן ארצה ב- 1950 נחתם הסכם השכירות הראשון מול יעקב. עניין זה לא הוכח שכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין, על כל הכרוך בכך. בנוסף, מדובר בעדות מפי השמועה, שכן יהודה נולד בשנת 1952 ( עמ' 16 לפרוטוקול ש' 14-13), כך שלא היה יכול לקלוט מידע זה בחושיו. אף אם אקבל טענות עובדתיות אלו, אין להן משמעות מעשית.
עצם ההחזקה במקרקעין לא הקנתה ליחזקאל זכויות במקרקעין. העובדה שנכרת הסכם במסגרתו רכש יעקב זכויות שכירות במבנה מעידה על כך. ניתן לראות גם בהליך הקודם וגם בהליך זה כי הנתבעים ובני משפחתם ויתרו על כל טענה למקור אחר לזכויות במקרקעין ומתמקדים בזכויות כדיירים מוגנים, מכוח הסכמי השכירות.

כאמור, המערכת החוזית הסתיימה עם כריתתו של ההסכם האחרון משנת 1968, שאז עמדו ליעקב זכויות של דייר מוגן במבנה. בהתאם לכך, גם חיה ויחזקאל זכו להיכנס בגדרי החוק. חיזוק לכך נמצא גם בעמדת בית המשפט בהליך הקודם ( עמ' 2 לפסק הדין) –
"אין התובעת כופרת בזכותו של המנוח יעקב רוטמן כדייר של המושכר וכן בזכותם של הנתבעים הבאים במקומו באותן הזכויות...
...בתוך תחומי שטח זה נמצא גם הבניין שהוא כולו אותו מושכר שהושכר בזמנו למנוח יעקב רוטמן. לאור הצהרת התובעת בסעיף 6 לכתב התביעה נראה שמלכתחילה לא בקשה התובעת את פינויים של הנתבעים מהמבנה שלכאורה יש להם זכויות של דיירים מוגנים לגביו."

כלומר, אין מחלוקת כי לעניין בית המגורים יעקב, חיה ויחזקאל רכשו זכויות על פי הסכמי השכירות וחוק הגנת הדייר [ נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן – החוק), בהתאמה. כעת יש לבחון מהן אותן זכויות ובאילו זכויות מחזיקים הנתבעים.

לעמדת הנתבעים, רק לעמית זכות של דייר מוגן בנכס, זכות המוקנית לו מסבו יחזקאל.
נטען כי עמית עבר להתגורר בנכס ביחד עם סבו בשנת 2007 , גר שם יחד עמו עד לפטירת יחזקאל בשנת 2010, והמשיך להתגורר שם גם לאחר מכן ועד היום.
בחקירת הנתבעים ותום עלו ספקות ביחס לגרסת הנתבעים בעניין זה. עם זאת, אף בהינתן ספיקות אלה, אזי בהנחה שכך היו פני הדברים, ממילא אין בעמדה זו כדי לסייע לטענות הנתבעים בנוגע למעמדו של עמית בנכס.

הוכח כי חלק מן המבנה ומן המקרקעין משמשים לצורך מוסך אשר מתופעל על ידי צד ג' השוכר חלק במקרקעין. בהסכם השכירות ( ת/3) רשומים המשכירים – עמית ואנה רוטמן ( להלן – אנה), אנה היא אמו של יהודה ואשתו של יחזקאל. הוכח כי יהודה הינו זה שגובה את שכר הדירה, כאשר התשלומים משולמים לפקודתה של אנה ( ראו עדותו של ג'יבלי בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 6-5 ובעמ' 7 , ש' 25 – עמ' 8, ש' 10).
בהתאם לעדותו של יהודה, אנה עצמה לא התגוררה במקרקעין בעשרות השנים האחרונות שכן היא ויחזקאל חיו בנפרד ( ס' 17 לתצהיר יהודה ובעמ' 17 לפרוטוקול, ש' 9-1 ). הנתבעים גם מודים בכך שאנה לא רכשה את זכויותיו של יחזקאל במקרקעין ( ס' 39ב לכתב ההגנה). בנוסף, בעדותו יהודה לא ידע להסביר מה מקור זכותה של אנה לקבל דמי שכירות מן המקרקעין ( עמ' 18 לפרוטוקול ש' 31 – עמ' 19 ש' 2). יהודה טוען כי לו אין כל קשר למקרקעין מעבר לאמור לעיל ומעבר לכך שהתגורר שם בילדותו.

הנתבעים טוענים כי זכויותיו של עמית הוקנו לו בשל המגורים המשותפים עם יחזקאל, היינו בהתאם לס' 20 ו-27 לחוק.
יש לזכור כי "זכות לדיירות מוגנת איננה מהווה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק לפי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר" ( דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 247 (מהד' שניה – עדכון 8, 2017)).

להלן נוסחם של הסעיפים הרלבנטיים לעניינו.

"20. דייר של דירה שנפטר
(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן ( א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.
...
27. הפסק ההגנה
היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם –
(1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר;
(2) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם;
(3) רשאי בית המשפט להורות, אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן, שילדי דייר שהם למטה מגיל 18 והיו תלויים בו בשעה שנפטר או שחדל להחזיק במושכר, יחזיקו במושכר לתקופה ובתנאים שיקבע בית המשפט.

סעיף 20 כולל שני תנאים ( ראו ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד לט (2) 441, 442 (1985)) –
מגורים יחד עם הדייר שנפטר לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו;
העדרה של דירה אחרת למגורים.
תנאים אלה רלוונטיים לענייננו, אולם לא לעניין לזכויותיו של עמית, אלא לזכויותיו של יחזקאל במקרקעין.

הדייר המקורי בהתאם להסכמים שבין הצדדים הינו יעקב ( להגדרת המושג ראו ע"א ( ת"א) 26301-12-16 ליאופולד נ' מנצור (פורסם במאגרים, 16.04.2018( בס' 23).
משכך, זכויותיו של יחזקאל במקרקעין הינן כ'דייר נגזר' על פי סעיף 20( ב) לחוק.
עובדה זו אושרה גם בפסק דינו של בית המשפט בהליך הקודם ( ראו סעיף ‎25 לעיל) ונראה כי גם התובעות לא חלקו על כך במהלך השנים.

מעמדו של יחזקאל כדייר נגזר משפיע על מעמדו של עמית, שכן לאחר שקרוב משפחה אחד כבר " זכה" במעמד של דייר נגזר, הרי כל הבאים אחריו יכולים להיות רק דיירים ' נדחים' על פי סעיף 27.
ראו בס' 24 לע"א ( חי') 22264-12-17 חורי נ' מסדר הכרמליתים היחפים ( פורסם במאגרים, 03.05.2018( -
"...החוק מגביל את הסבת הזכויות תוך שמבחין בין שני סוגים של דיירים מוגנים: האחד, דיירים מוגנים מקוריים שהם השוכרים החוזיים; והשני, דיירים נגזרים, שהם הופכים להיות דיירים מוגנים לפי הוראות סעיפים 20-26 לחוק. ההבדל בין שני סוגי הדיירים נוגע למקרה בו הדייר נפטר: אם הדייר שנפטר הוא הדייר המקורי אז יחולו על הדיירות המוגנת הוראות סעיפים 20-26 לחוק והדיירים לפי סעיפים אלו יהיו " דיירים נגזרים". לעומת זאת, אם הדייר שנפטר היה דייר נגזר, יחולו הוראות ס' 27 לחוק על הדיירות המוגנת..."

לאור האמור, נבחן את התנאים לתחולת סעיף 27(1) הרלוונטי לענייננו –
מגורים עם הדייר 'המקורי' במשך שישה חודשים בסמוך למותו;
המשך מגורים בדירה עד לפטירת הדייר ' הנגזר';
העדרה של דירה אחרת למגורים.
ראו קביעת בתי המשפט בהקשר זה במסגרת ע"א ( ת"א) 26301-12-16 בס' 29 ו-50-48 (ערעור על פסק הדין נדחה ברע"א 3818/18); רע"א 9360/06 וינבך ( אקרמן) נ' האוניברסיטה העברית ירושלים ( פורסם במאגרים, 28.01.2007) בס' (4); ת"א ( של'-י-ם) 4268-04-13 זלום נ' הקדש ( פורסם במאגרים, 29.7.15) בס' 20-19; רע"א 7575/09 עארף עארף עלווי נ' לטיפה חסן אחמד (פורסם במאגרים, 12.4.10) בפס' י'; ורע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון שדז'ונסקי ז"ל, נד(1) 394, 404-399 (2000).

כאמור, יעקב הוא הדייר המקורי. יעקב נפטר בשנת 1973 . עמית נולד בשנת 1990. לכן, עמית לא מקיים את התנאי הראשון של מגורים עם הדייר המקורי.
למעלה מן הדרוש, יוער כי עמית לא מקיים את התנאי הראשון גם ביחס ליחזקאל.
הוכח כי המבנה פוצל לשתי יחידות נפרדות כאשר עמית עבר להתגורר בו ( ראו עדותו של עמית בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 10-1). כך שלמעשה, עמית כלל לא התגורר ביחד עם יחזקאל, שהרי מתן אפשרות לבן משפחה לעשות שימוש בחלק מן המושכר אינו מהווה שימוש בצוותא כדרישת הסעיף ( ראו ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99, 104 (1977)). לכן, התנאי למגורים משותפים לא מתקיים גם ביחס ליחזקאל.
ודוק, עמידה בתנאי הראשון של הסעיף משמעה מגורים משותפים ביחד עם הדייר המקורי לא רק במשך שישה חודשים, אלא באופן ספציפי בששת החודשים הסמוכים לפטירתו ( ראו ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד לט(2) 441, 442 (1985) ותא"ח ( של'-י-ם) 51828-10-10 אלאטיף נ' קוטינה ( פורסם במאגרים, 31.7.12) בס' 7). יהודה בעדותו התייחס לכך שלפני פטירתו היה יחזקאל מאושפז במוסד סיעודי ( עמ' 20 לפרוטוקול ש' 32-11) –
"ש. תום שאלנו אותו אם אביך היה סעודי והוא אמר איש שמנמן וגר בקורת קרקע זה נכון?
ת. נכון שהוא היה שמנמן לצערי. הוא נפטר מארוע מוחי. לאבא שלי היה חצי עיוורון. אבי נפטר בבית חולים אחרי כמה חודשים. בית חולים סעודי בחיפה.
...
ש. אביך חי בגפו ואז היה לו ארוע מוחי אושפז ונפטר בבית החולים?
ת. כן"
כלומר, ספק רב אם השימוש המשותף של עמית ויחזקאל במקרקעין משתרע על פני ששת החודשים הסמוכים לפטירתו.

אשר על כן, משעה שיהודה אישר כי אינו בעל זכויות כלשהן במקרקעין ומשעה שהטענה כי בעל הזכויות היחיד במקרקעין הוא עמית, אין מנוס מלהורות על פינוי המקרקעין, והשבתם ריקים מכל אדם או חפץ לרשות התובעות.
יוער, בשים לב לטענות הנתבעים בנושא, כי עמדת נציג כזה או אחר של התובעות, דוגמת הפקח מר ג'יבלי ( בעדותו בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 17-18) או הגב' שטיינמץ ( במכתבה ת/6), אינה מקנה זכויות בנכס ולכן בין אם גורמים אלה הביעו עמדה לפיה אין טענה ביחס לבית המגורים, ברי כי אין בעמדה זו להקנות זכות ממשית במקרקעין.

למען הסר ספק מובהר כי צו הפינוי מתייחס למכלול השטח במקרקעין.
אמנם, לכאורה מי שמקבלת את התשלום על השימוש בקומה התחתונה של המבנה וביתר חלקי המקרקעין הינה אנה, אולם אין בכך לגרוע מהקביעה לפיה על עמית לפנות את השטח כולו וזאת בשל כל אחד מהטעמים כדלקמן.
הראשון, משום שהנתבעים עצמם טענו כי לאנה אין זכות במקרקעין (39 ב לכתב ההגנה) ולא ידעו להסביר מדוע היא זכאית לתשלום.
השני, משום שהסכם השכירות מכוחו הושכרו אותם חלקים במקרקעין לצד ג' לצורך ניהול מוסך, כולל גם את עמית כ-'משכיר' ולכן צו הפינוי כנגדו כולל גם את הזכויות שהעניק לאחרים במקרקעין.
השלישי, משום שההפרדה בין חלקי המקרקעין, אף שככל הנראה אירעה עוד בתקופת חייו של יחזקאל, אינה חלה ביחסים שבין הצדדים ויש לראות במקרקעין כמקשה אחת, מסקנה המתיישבת עם קביעת בית המשפט בהליך הקודם.

למעלה מן הדרוש, נתייחס בקצרה למספר עילות פינוי נוספות אשר נטענו על ידי התובעות –

הפסקת תשלום דמי שכירות ( ס' 131(1) לחוק) – התובעות טוענות כי הנתבעים ובני משפחתם החזיקו ומחזיקים במקרקעין במשך שנים מבלי לשלם דבר וכי היה עליהם להראות נכונות ולבצע תשלום כלשהו על מנת להראות נכונות לשלם דמי שכירות בתום לב.
מנגד, נטען כי רמ"י והתובעות לא פעלו לגביית תשלומים מן המחזיקים במקרקעין משלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת ולא פעלו להסדיר את הגבייה גם לאחר פניות מטעם יחזקאל ויהודה לעניין זה ( ראו מוצגים ת/5 ות/6 לדוגמה).
אמנם הנתבעים הראו כי ביצעו תשלום אחד מבלי שיצאה דרישה כלשהי מצד התובעות או רמ"י ( מוצג ת/4) אולם אין בעצם ביצוע תשלום כאמור כדי לחייבם להמשיך בפעולה זו. ברור כי אי ביצוע התשלום נובע ממחדל של התובעות או מי מטעמן, אשר לא דרשו תשלום דמי שכירות, גם לאחר פניות יזומות של יחזקאל להסדרת התשלום. התנהלות זו מהווה סירוב לקבלת תשלום. במצב זה הפסיקה קובעת כי אין לחייב את הדייר לשלם עד שהמשכיר מביע הסכמה לקבלת תשלום ( ראו רע"א 1901/99 כראם נ' זוהר ( פורסם במאגרים, 30.05.99) וכן ע"א ( מח'-י-ם) 3650/09 גנזל נ' בן שאול ( פורסם במאגרים, 7.12.10) בס' 9).

שימוש מסחרי במקרקעין ( ס' 131(2) לחוק)– השימוש במקרקעין לצרכים שאינם למגורים מהווה הפרה של סעיף 4 להסכם השכירות משנת 1968. לאור סעיף 10 להסכם, המאפשר פינוי עם הפרת הוראות ההסכם, אף אילו הוכחו הזכויות הנטענות של עמית, היה מקום להורות על פינוי מחמת הפרת תנאי ההסכם ( ראו ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"מ לב(2) 809 812-811 (1978) ו ת"א ( של'-ת"א) 8111-09-15 כהן נ' הרברט הלל סלי ז"ל ( פורסם במאגרים, 21.12.17) בס'
42-37).
יוער כי אף שנראה כי שימושים חורגים כאמור היו עוד לפני ההליך הקודם, אין בקיומו של פסק הדין בכדי ' לרפא' את ההפרה שכן בית המשפט קבע שם במפורש כי שאלת אופי השימוש נמצאת מחוץ לגדרי המחלוקת באותו עניין.

שימוש במושכר למטרה לא חוקית ( ס' 131(4) לחוק) – טענה זו נטענה בסיכום טענות התובעות בחצי פה ללא הסבר. יכול להיות שהיא מתחברת לטענת התובעות בכתב התביעה כי השימושים המותרים במקרקעין אינם מאפשרים מגורים. עם זאת, טענה זו אינה יכולה לעמוד לתובעות שעה שהסכמי השכירות על פיהם רכשו בני משפחת הנתבעים זכויות בקרקע מיועדים למטרה של מגורים.

השכרת משנה ( ס' 131(6) לחוק) – הוכח כי הנתבעים השכירו חלקים במקרקעין בשכירות משנה ללא קבלת רשות מן התובעות. טענה זו נטענה באופן לקוני שכן התובעות לא הראו כיצד משפיעה עובדה זו על עילת הפינוי.

סעדים נוספים

מעבר לדרישת הפינוי מהמקרקעין, מבקשות התובעות סעדים נוספים אגב ביצוע הפינוי, לרבות מתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש במקרקעין; צו הריסה ועקירה ביחס לכל הבנוי והנטוע במקרקעין; להורות כי אם לא יבצעו הריסה ופינוי כאמור, יעשו זאת התובעות ויוכלו להטיל את העלויות על הנתבעים; מתן אפשרות לפיצול סעדים על מנת שהתובעות יוכלו להגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים וסעדים נוספים כמפורט בסעיף 28 לתביעה, אשר מרביתם אינם רלבנטיים עם קבלת התביעה לפינוי.

נתייחס בקצרה רק לשני סעדים אופרטיביים הנלווים לפינוי עצמו.
הבקשה למתן צו הריסה ועקירה או אפשרות לביצוע על חשבון הנתבעים, דינה להידחות. מעיון בראיות שהוצגו בנוגע להתנהלות התובעות ורמ"י מול מחזיקי המקרקעין לאורך השנים ניכר קיומם של מחדלים רבים.
התובעות טוענות כי השימוש במקרקעין חורג מן המותר על פי חוק, אולם מן הראיות עולה כי במקרקעין נעשה שימוש חורג במשך עשרות שנים כאשר התובעות ורמ"י לא הציגו כל דרישה בנושא וממילא לא פעלו לטיפול בבעיה.
בנוסף, התובעות לא הוכיחו כי המבנים ביסוד הדרישה נבנו על ידי מי מהנתבעים. ההיפך מכך. הראיות מטעם שני הצדדים מצביעות על כך שמדובר במבנים שהוקמו עוד בתקופות בהן החזיקו יעקב או יחזקאל במקרקעין.
משמע, עצם המשך החזקת משפחת הנתבעים במקרקעין ועצם קיום הבנוי והנטוע במקרקעין הינם תולדה של מחדלי התנהלות מצד התובעות במהלך שנים ארוכות ומשום כך אין להטיל את האחריות להריסה ולעקירה לפתחם של הנתבעים.
באשר לדרישת פיצול הסעדים ברי כי היה מקום לדון תחילה בסוגיית הפינוי, בנפרד מהדרישות הכספיות. לפיכך, לתובעות מוקנית הזכות, הכפופה לכל דין, לעתור בדרישה לזכויות כספיות הנובעות מהפינוי וההחזקה במהלך השנים כלפי הגורמים הרלבנטיים. לכן, ניתן היתר לפצל סעדים בנסיבות.

סוף דבר, התביעה מתקבלת בכל הנוגע לנתבע מס' 2.
הנתבע מס' 2 ידאג לפינוי המקרקעין ולהשיבם לתובעות פנויים מכל אדם וחפץ, למעט בעניין הבנוי והנטוע כפי שנקבע לעיל , זאת עד ליום 2 1.10.18 .

התביעה נגד הנתבע מס' 1 נדחית.

לאור התוצאה המשולבת, הייצוג המשותף של הנתבעים והתנהלות התובעות בניהול המקרקעין במהלך השנים, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ה' אב תשע"ח, 17 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: יהודה רותם
שופט :
עורכי דין: