ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עד-לי חברה לעבודות בניה ושרותי כ"א בע"מ נגד עיריית אריאל :

בפני
כבוד ה שופט אריאל ברגנר

התובעות

  1. עד-לי חברה לעבודות בניה ושרותי כ"א בע"מ
  2. אור - נור בניה ופיתוח בע"מ

נגד

הנתבעות

  1. עיריית אריאל
  2. החברה הכלכלית לאריאל בע"מ

החלטה

בפני בקשת הנתבעת 2 להעביר את התביעה לבירור במסגרת הליך בוררות.

תביעה זו עניינה בעתירת התובעות למתן צו הצהרתי לפיו הן פטורות מתשלום מיסי ארנונה בגין אדמות בניין על מקרקעין בעיר אריאל, שבבעלות התובעת 2, וכן להורות על ביטול החיובים נשוא התביעה והשבת הסכום בסך 6,187,386 ₪ שנגבה שלא כדין ושולם תחת מחאה. תביעת התובעות מבוססות בעיקרה על הסכם שנחתם בין התובעת 1 לנתבעת 2 בשנת 1994 הכולל לפי הנטען " הבטחה שלטונית" לפטור מתשלומי מס עירוני על המקרקעין.

הנתבעות התגוננו מפני תביעה זו ובמקביל הגישה הנתבעת 1 כתב תביעה שכנגד כלפי התובעת 2 לתשלום דמי הארנונה עבור השנים 2000-2009 בסכום כולל של 26,702,536 ₪. אשר לטענת ההבטחה השלטונית טוענות הנתבעות כי לפי המנגנון המוסכם הקבוע בהסכם במקרה שייגבו מיסים הם יקוזזו מחלקה של הנתבעת 2 ברווחים ולכן לא ניתן לבצע ההתחשבנות בדרך אחרת.

הנתבעת 2 מבקשת לעכב ההליכים בתביעה על סמך הסכמת הצדדים המעוגנת בסעיף 5 להסכם משנת 1994 לפיה כי כל הסכסוכים הנוגעים להסכם זה ימסרו לבוררות זבל"א. התובעות מתנגדות לבקשה וטוענות כי תניית הבוררות בהסכם הינה תניית שיפוט מקבילה עפ"י ניסוחה ולאור סעיף 7 של הסכם זה. זאת ועוד טוענות התובעות כי העברת הדיון לבוררות לא תאפשר לסיים את כלל המחלוקות בין הצדדים מאחר ורק התובעת 2 והנתבעת 1 הם צדדים להסכם כאשר מי שחויבה בפועל בתשלום דמי הארנונה היא התובעת 1. משכך ככל שיתקיים הליך בוררות בין התובעת 1 לנתבעת 2 יתמצו הטענות בביטול ההסכם מחמת הפרתו והשבת הקרקעות שניתנו לנתבעת 1 לידי התובעת 1.

בהמשך לטענה זו מבהירות התובעות כי העברת ההליך לבוררות יגרור את פיצול הדיון מאחר והתובעת 1 אינה יכולה לדרוש מהנתבעת 2 את השבת כספי ארנונה שגבתה הנתבעת 1 מהתובעת 2. אם כי, לפי הנטען, ניתן יהיה לבקש סעד של ביטול ההסכם והשבת המקרקעין כאמור לעיל.

הנתבעות דוחות מכל וכל את פרשנות התובעות כי עסקינן בתניית שיפוט מקבילה, ולפי עמדתן , סעיף 5 להסכם מנוסח באופן חד-משמעי וקובע במפורש כי "כל סכסוך" הנוגע להסכם זה וכל דבר הנוגע ממנו יימסר להכרעה בהליך של בוררות. יתרה מזו, סעיף 7 להסכם דווקא מחזק את המסקנה כי גם אם תיווצרנה נסיבות בהן יגיע הסכסוך לבית המשפט למרות האמור ב סעיף 5 תהא מעורבותו לצורך קיום ההסכם לרבות סעיף 5 לעיל .

הנתבעות מוסיפות וטוענות כי העברת התובענה להליך בוררות הינה ראויה ומוצדקת בהתחשב בעובדה שהתובעות אינן זכאיות לסעד כלשהו כלפי הנתבעת 2 וכפי שהיטיב לבטא זאת בית המשפט המחוזי בהחלטתו "בהעדר סעד נתבע מהנתבעות 2 ו-3 דומה כי טוב תעשה התובעת אם תשקול שנית אם אמנם ישנה הצדקה להכללת הנתבעות 2 ו-3 בתביעה נוספת, אם תוגש".

דיון והכרעה

הוראת החוק המסדירה את סוגיית עיכוב ההליכים בשל תניית בוררות מצויה בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, הקובע כי אם הוגשה תובענה בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל דין שהוא צד להסכם לעכב את ההליכים – יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. בהמשך לכך מוסיף 5(ג) כי בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה "טעם מיוחד" שהסכסוך לא יידון בבוררות.

מעיון בהסכם שנחתם בין התובעת 1 לנתבעת 2 ביום 8.6.1994 ניכר כי כוונת הצדדים היתה להקים חברה משותפת – היא התובעת 2, שתוחזק על ידי מר מוצלח (הבעלים של התובעות) באמצעות הצדדים להסכם, בד-בבד עם חילופי קרקעות שהיו בבעלות התובעת 1 ובאופן שמלוא הזכויות במקרקעין יירשמו על שם החברה המשותפת אשר לימים הוקמו עליהם אוניברסיטת אריאל והפארק העירוני.

הסכם זה חובק מספר הוראות חוזיות וביניהן סעיף 5 המעגן את הסכמת הצדדים שזו לשונה:

"כל סכסוך הנוגע להסכם זה, וכן בכל דבר וענין הנובע מהסכם זה, יימסר לבוררות זבל"א. הצדדים ימנו כל אחד בורר מטעמו עם התגלע סכסוך שכזה [...] הבוררים לא יהיו קשורים לסדרי הדין בבתי המשפט אך יפסקו לפי הדין המהותי הישראלי ויהיו חייבים בהנמקת החלטתם. סעיף זה מהווה הסכם בוררות לכל דבר ועניין".

סעיף 7 להסכם קובע כי "מוסכם בין הצדדים כי אם תיווצרנה נסיבות לפיהן יגיע הסכסוך ביניהם לבית המשפט למרות האמור בהסכם זה, הרי הסמכות מוקנית לבית משפט השלום ו/או המחוזי בתל אביב יפו. מוסכם כי מעורבות בית המשפט תהיה לצורך קיום הסכם זה לרבות סעיף 5 לעיל, אלא אם יחליט בית המשפט אחרת ".

בהמשך לכך קובע סעיף 8 כי הסכם זה מהווה שטר בוררין.

התובעות טוענות כאמור כי עסקינן בתניית שיפוט מקבילה, ועל כן, אין מקום לעיכוב ההליכים.

שאלה זו עלתה בפני בית המשפט המחוזי בת"א (מחוזי מרכז) 1746-01-08 Samsung Techwin Co. Ltd נ' קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ (25.11.2008) שם נפסק כי עת עסקינן בבוררות ייחודיותה של תניית הבוררות, אינה תנאי בלעדיו אין לעיכוב ההליכים, ולעניין זה – די בתניית בוררות "רגילה" (בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה ב רע"א 722/09 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' Samsung Techwin Ltd (11.03.2009) ).

עמדה שונה הביע המלומד ישראל שמעוני בספרו 'דיני בוררות אופק חדש בבוררות', כשלדידו סמכותו של בית המשפט אינה נשללת אלא אם נקבע במפורש כי סמכות הפורום של הבוררות הינה ייחודית (ישראל שמעוני, דיני בוררות אופק חדש בבוררות (מהדורה 2 – 2014) , עמ' 129).

מבלי לקבוע מסמרות בצורך בשאלת סיווגה של תניית בוררות, להתרשמותי, הגם שמדובר בהוראה המנוסחת בלשון פעילה ("יימסר לבוררות") מפורשת ובלתי מסויגת הרי שנוסח סעיף 5 אינו שולל במפורש את סמכותו של בית המשפט לדון בסכסוך בין הצדדים להסכם וכך גם נעדרים מושגים המייחדים את הסמכות. ויובהר כי הצדדים לא פירשו ולא פירטו בכתבי הטענות את הנסיבות שאפפו את כריתת ההסכם ועל כן אין בידי ללמוד על סיווגה מתוך הנסיבות והתכלית שמאחוריה.

תנאי מסייע לפרשנות זו הוא סעיף 7 להסכם הקובע כי אם תיווצרנה נסיבות לפיהן יגיע הסכסוך לבית המשפט, למרות האמור בהסכם זה – פשיטא, כי עומדת לצדדים הברירה להחליט האם להסדיר הסכסוך ביניהם בבית המשפט או במסגרת הליך בוררות. אולם, ועל כך מושם הדגש, כאשר יגיע הסכסוך לבית המשפט רשאי צד להסכם לבקש את בירורו בהתאם למנגנון המוסכם בסעיף 5 להסכם . לפיכך אני סבור כי אם יש לגזור מסקנה מסעיף 7 היא תפעל להטיית הכף לעיכוב ההליכים באם התקיימו תנאי סעיף 5 לחוק הבוררות .

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באיזון השיקולים הנדרשים לעניין הגעתי למסקנה כי מתקיימים התנאים הכלולים בסעיף 5(א) לחוק הבוררות. לצד האמור יש לזכור כי בית המשפט ימנע מלעכב את ההליכים אם מצא כי קיים "טעם מיוחד" שהסכסוך לא יידון בבוררות .

בהקשר זה עולה טענת התובעות כי התובעת 1 והנתבעת 2 אינן צד להסכם משנת 1994 , ולפיכך, היענות לבקשת עיכוב ההליכים תוביל לפיצול ההליכים .

הלכה ידועה היא כי אין אפשרות לצרף בעל דין לבוררות ללא הסכמתו ואין סמכות לבורר לפסוק בעניינו של מי שאיננו צד להסכם הבוררות. ברע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(1) 397 (1993) נקבע מבחן דו-שלבי להתקיימות טעם מיוחד לאי עיכוב ההליכים מחמת צירופו של צד שאינו כפוף לתניית הבוררות: ראשית האם צירופו לכתב הטענות נעשה על מנת להתחמק מליישב את הסכסוך במסגרת בוררות (נחיצות דיונית); ושנית האם ניהולם של ההליכים כמקשה אחת, ללא פיצול, מהווה תנאי לכך שהתובע יוכל לזכות בסעד אפקטיבי (נחיצות מהותית).

כפי שעולה מכתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד , גביית הארנונה נעשתה ונעשית על ידי הנתבעת 1 מכוח סמכותה לפי סעיפים 76א,ב,ג לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון), תשמ"א-1981. על כן, לשיטת הנתבעות, גם אם תוכחנה טענות התובעות בכתב התביעה העיקרי לא ניתן יהיה לקבל את הסעד המבוקש מהנתבעת 2. כל שכן לפי הנטען, הנתבעת 1 אינה צד להסכם משנת 1994 ולכן לא ניתן לדרוש סעד כלשהו ממנה מ כוח ההסכם. כך גם התובעת 1 אינה הבעלים של המקרקעין והדרישה לתשלום הארנונה בגין "אדמת הבניין" לא הופנתה אליה, ולפיכך התשלומים ששולמו לנתבעת 1 בוצעו על ידי התובעת 2.

מנגד ולפי הנטען בתגובת התובעות, הנהנית העיקרית מהסכם החלפת הקרקעות שנחתם בין התובעת 1 לנתבעת 2 היא הנתבעת 1 אשר קיבלה את שטחי הקרקע ברחבי העיר כאשר הפעולות המיוחסות בכתב התביעה לנתבעת 1 הן בשל גבייה שלא כדין מהתובעת 2.

מסקירת הטענות דלעיל דומה כי השאלה המרכזית הנחוצה לסיום הסכסוך היא טיב הזכויות והחובות עפ"י ההסכם משנת 1994, וקיומו אם בכלל, שכן לאחר הכרעה בה עשויה למצות המחלוקת בין כלל הצדדים וכפועל יוצא לייתר קיום ההליך בין יתר הצדדים בתיק. כך גם לא מן הנמנע שהתובעת 2 והנתבעת 1 שאינם צדדים להסכם יקבלו את קביעותיו של הבורר לצורך הסדרת המחלוקת במלואה . לא כל שכן כאשר קיום ההליך המשפטי אינו ברור מאליו בנסיבות העניין מאחר ו הנפקות המעשית של המחלוקת בין התובעת 2 לנתבעת 1 מותנית במידה רבה בהכרעה בשאלה שתונח בפני הבורר והיא על פני הדברים משנית למחלוקת העיקרית. למעלה מזאת אני סבור כי גם אם יידרש הליך משלים בפני בית המשפט המוסמך אין בכך הצדקה לסכל את הסכמת הצדדים להפנות כל סכסוך ביניהם לפי ההסכם להליך הבוררות.

אשר לטענת התובעות בדבר אי ה חוקיות הנטענת של ההסכם אין לי אלא להפנות ל רע"א 7242/10 י.ד. מילניום בע"מ נ' "חוסן" כפר שיתופי תנועת חירות בית"ר ע"ש שלמה בן יוסף בע"מ (12.12. 10) שם נפסק כי גם אם בטל הסכם מחמת אי חוקיותו, תניית הבוררות הקבועה בו אינה בהכרח פוקעת מאליה, שכן מעצם טבעה היא נועדה לחול ולחייב את הצדדים גם בעת ביטול החוזה.

במסגרת תגובתן העלו הנתבעות טענה נוספת לפיה התביעה דנן הינה גלגול שני של התובענה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ו"הועברה" לבית משפט זה בדרך של הגשתה מחדש, משלא חל סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 באזור יהודה ושומרון. בנסיבות אלה לפי הנטען קנה בית המשפט באריאל סמכות לדון בתובענה ואין הוא רשאי להעבירה לבית משפט אחר כמצוות סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט.
התובעות מתנגדות לטענה זו, ולדידן, בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי התביעה שהגישה התובעת 2 נמחקת ולכן לא ניתן לראותה כתביעה שהועברה לבית המשפט זה, במיוחד כאשר הנתבעת 2 לא היתה צד לתביעה הקודמת.

ראשית אעיר כי לא ברורה טענת התובעות לפיה קנה בית המשפט זה סמכות לדון בתביעה מתוקף הכלל הקבוע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט לפיו "לא יעבירנו עוד", כאשר באותה הנשימה הן טוענות כי חוק בתי המשפט אינו חל לגבי בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל. אך גם לגופה של הטענה יובהר כי החלטת בית המשפט לעיכוב ההליכים בשל תניית בוררות אינה מעבירה את המחלוקת להליך הבוררות כי אם משום קביעה כי התביעה לא תידון בבית המשפט כל עוד פתוחה הדרך לתובע לפעול בהתאם להסכם הבוררות.

לאור כל המקובץ לעיל – הבקשה מתקבלת.

ההליך בתביעה ובתביעה שכנגד מעוכבים והתובעת 1 והנתבעת 2 מופנים להליך בוררות בהתאם למנגנון המוסכם שבסעיף 5 להסכם.

על הצדדים לפעול בהתאם למנגנון זה.

הודעת עדכון בדבר סטטוס הליך הבוררות תוגש בתוך 90 ימים.

לאור תוצאה זו, ומאחר שהשאלה המרכזית של התובענות תוכרע במסגרת בוררות, מוצע ליתר הצדדים (שאינם צד להסכם הבוררות) לשקול הסכמתן להצטרף לבוררות גופה, וזאת בכדי לחסוך בכפל הליך ובזמן שיפוטי.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עד-לי חברה לעבודות בניה ושרותי כ"א בע"מ
נתבע: עיריית אריאל
שופט :
עורכי דין: