ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלג הגליל נגד מועצה מקומית ראמה :

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
המבקשת
(הנתבעת)
פלג הגליל – החברה האזורית למים וביוב בע"מ, ח.פ. 514090273
ע"י ב"כ שלום זינגר ואח'

נ ג ד

המשיבה
(התובעת)
מועצה מקומית ראמה ח.צ. 500205430
ע"י ב"כ עוה"ד נמיר קאסם - חוסין

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף.

כתב התביעה:

על פי הנטען בתובענה, התובעת - רשות מקומית אשר בין יתר תפקידיה היתה אחראית על איסוף, הולכה וטיפול בשפכים של תושבי כפר ראמה, התקשרה בשנת 2006 בהסכם עם איגוד ערים לענייני ביוב ( אזור כרמיאל) (להלן: "איגוד כרמיאל") לרכישת שירותי מים וביוב. בין אותם השירותים אותם רכשה התובעת במסגרת ההסכם הנ"ל , הוסכם כי היא תוליך את השפכים של תושבי כפר ראמה אל מתקן לטיהור שפכים הנמצא בבעלותו של איגוד כרמיאל, כאשר זה האחרון יהיה אחראי על הטיפול בשפכים, התפלתם ויבצע פעולות בקשר עם שפכים אלו ( אלו יכונו להלן: "השירותים"). התובעת רכשה את השירותים הנ"ל לתקופה של 18 שנה קדימה, ונשאה במלוא עלותם מראש.
בשנת 2010 התקשרה התובעת עם הנתבעת – חברה העוסקת במתן שירותי מים וביוב לרשויות מקומיות בהסכם, לפיו שירותי המים והביוב הניתנים לתושבי ראמה יוסבו לנתבעת, החל מחודש אוקטובר 2010 ( הסכם זה יכונה להלן – " הסכם להעברת נכסים" או " ההסכם"). על פי הסכם זה, רכשה הנתבעת מהתובעת את כלל המיטלטלין והמקרקעין שלה הקשורים בשירותי המים וביוב. עם זאת נטען בתובענה, כי בין הצדדים להסכם, נתגלעו מחלוקות בנוגע לתמורה, וכי למרות שהסכם זה הפנה לסקר נכסים מיום 31.3.08, המשיכו הצדדים להסכם לנהל משא ומתן ביחס לגובה התמורה.
עוד נטען בתובענה, כי הצדדים להסכם העברת נכסים העבירו ביניהם חלופת מכתבים בעניין שווי נכסי התובעת, כאשר הנתבעת מצידה תמחרה ( במכתבה מיום 17.3.11) את השירותים הנ"ל ב- "אפס", והתובעת הסתייגה במכתבה מיום 9.7.13 מתמחור זה. עוד נטען, כי ביום 11.7.13 חתמה התובעת על מסמך שכותרתו: "מסמך הבנות מקדים לצורך ביצוע הסבת מלוות ביוב", אך אף חתימתה עליו לוותה בהסתייגות. כן נטען, כי חרף הסתייגויותיה כאמור, היתה התובעת חייבת לחתום על ההסכם וזאת נוכח הרגולציה בתחום.
בתביעתה עתרה התובעת לקבלת מלוא התמורה שהיא שילמה לאיגוד כרמיאל בגין שירותים שהוזמנו על ידה, אך נוצלו בפועל על ידי הנתבעת, מבלי שהאחרונה תשיב לה את עלותם. על פי הנטען, הימנעות מתשלום זה מהווה הפרה בוטה של התחייבות הנתבעת מכוח ההסכם, והיא מזכה את התובעת באכיפת ההסכם ותשלום מלוא עלות השירותים ו/או פיצוי במלוא שווי התמורה שהיא שילמה עבור השירותים.
הבקשה:
במסגרת כתב ההגנה, העלתה הנתבעת ( להלן: "המבקשת" או " התאגיד") טענות מקדמיות לשם סילוק התובענה על הסף. לטענתה יש לסלק התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, מחמת התיישנות ושיהוי וכן מחמת אי צירוף צדדים רלוונטיים.
אדון להלן בטענות הנ"ל.
סילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית:

בבקשתה טענה המבקשת, כי מדובר בתביעה הנחזית אמנם להיות תביעה כספית, ברם מדובר בתביעה שמהותה בעצם בתחום המשפט המנהלי. לטענתה, הטענה האמיתית של התובעת ( להלן: "המשיבה"), היא כי נפלה טעות בתנאי הצטרפותה אל התאגיד, לאמור – הנכסים שהועברו ממנה אל התאגיד לא נכללו בסקר הנכסים אשר היווה את הבסיס להגדרת זכויותיה בתאגיד.
לטענת המבקשת, המשיבה הצטרפה אל התאגיד מכוח חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 ( להלן: "החוק"). לאחר הצטרפותה כאמור, הפכה המשיבה לבעלת מניות בתאגיד, (כמו גם עוד 12 רשויות נוספות) כאשר שיעור אחזקותיה נקבע בין היתר כפונקציה של הנכסים התפעוליים שהועברו מידיה לתאגיד, בהתאם לממצאי סקר נכסים שהוכן על ידה ואושר על ידי הממונה על תאגידי מים וביוב ( להלן: "הממונה").
לטענתה, העברת נכסי המשיבה הנ"ל בוצעה בהתאם לכללי העברת נכסים בהליך הקמת תאגיד למים וביוב לפי סעיף 11 לחוק תאגידי מים וביוב התשס"א – 2001" ( להלן:- "כללי העברת נכסים") שנקבעו על ידי הממונה, ועל בסיס ההסכם להעברת נכסים שנחתם בהתאם להוראות החוק ולכללים הנ"ל, ושאף הוא אושר על ידי הממונה כנדרש בכללים ובחוק.
לטענתה, בהתאם לקבוע בכללים הכינה המשיבה ( ולא המבקשת כנטען בתביעה) סקר נכסים בו כללה את ההשקעה שביצעה לשם הרחבת מתקן טיהור השפכים (להלן:-"המט"ש"), ברם סקר זה לא אושר ע"י הממונה במתכונתו הנוכחית, מאחר והתשלום שאותו ביצעה המשיבה לצורך הרחבת המט"ש אינו מהווה נכס תפעולי כהגדרתו בחוק ובכללים. לטענת המבקשת, היא אינה סוברנית להחליט מהו נכס תפעולי ומהם הנכסים אותם יש לכלול בסקר כאמור ומה יהיה תמחורם. עוד טענה, כי סקר הנכסים הנ"ל מהוה חלק בלתי נפרד מההסכם ואישורו על ידי הממונה, מהווה את הבסיס לחתימה על ההסכם, אשר אף הוא טעון את אישור הממונה.
לאור זאת טענה המבקשת, כי מדובר בתובענה שתוקפת למעשה את החלטתו של הממונה ( עת לא כלל את אותה השקעה שבוצעה על ידי המבקשת במט"ש), ומקומה להתברר במסגרת הליך מנהלי. לטענתה, המבחן המרכזי שנקבע לקביעת סמכותו של בית המשפט הוא מבחן המהות, להבדיל ממבחן הסעד המקובל בעניינים אזרחיים רגילים. לטענתה, תקיפת החלטה של גוף ציבורי או נושא משרה ציבורית תעשה במסגרת הליך מנהלי.
עוד טענה, כי מכוח הוראות החוק והכללים שנקבעו מכוחו, התמורה בגין שווי הנכסים ניתנה למשיבה חלקה באמצעות הקצאת מניות וחלקה האחר כהלוואת בעלים שתיפרע על ידי התאגיד בתשלומים שיתפרסו על פני 15 שנים. בהתבסס על הנ"ל נקבע בהסכם, כי 60% מכלל נכסי המשיבה הינם בתמורה למניות שיוקצו לה בתאגיד, ויתרת תמורת הנכסים התפעוליים – 40%, הינה באמצעות הלוואת בעלים. לפיכך, בכל מקרה המשיבה אינה זכאית לתגמול כספי עבור הנכסים, אלא לכל היותר חלק גדול יותר בהקצאת מניות וחלק גדול יותר כהלוואת בעלים, ומשכך בכל מקרה לתביעתה הכספית בפני בית משפט זה אין כל מקום.
עוד נטען, כי דרישת המשיבה מיום 9.7.13, כי תשלום עבור המט"ש ייכלל במסגרת סקר הנכסים באופן שלשווי נכסי הביוב תתווסף ההלוואה נשוא התביעה וכפועל יוצא תוגדל קרן של הלוואת הבעלים אינה אפשרית בתביעה זו. לטענתה, לא ניתן להגדיל את גובה הלוואת הבעלים אלא בכפוף לתיקון סקר הנכסים, שאף הוא צריך להיעשות במסגרת הליך מנהלי. לטענתה, הוראה זו תכליתה להגן על חוסנו של התאגיד ולמנוע ניצול כספי על ידי רשויות שהתאגיד נמצא בבעלותן.
מחיקת התביעה מחמת שיהוי והתיישנות:
לטענת המבקשת, עילת התביעה מתייחסת לאי הכללת הלוואה שלקחה המשיבה לצורך הרחבת מט"ש כרמיאל במסגרת סקר הנכסים. לטענתה, סקר הנכסים אושר על ידי הממונה עובר ליום 19.4.08 – כתשע שנים לפני מועד הגשת כתב התביעה, והוא היווה את הבסיס לחתימה על הסכם העברת הנכסים, והוכן על מנת לאפשר את ההתקשרות החוזית בין הצדדים. לפיכך, טענה כי תקופת התיישנות חלפה, ויש לדחות התביעה מחמת התיישנות ושיהוי.
עוד נטען, כי במהלך השנים שחלפו משנת 2008 ועד 2013, המבקשת לא היתה מודעת לכך שהמשיבה חולקת על סקר הנכסים, ויותר מכך, אין בעצם הידיעה כדי לסייע למשיבה ביחס למרוץ ההתיישנות, שכן המבקשת אינה הגורם הרלוונטי לאישור סקר הנכסים ולא שיקול דעתה או החלטתה היא אשר נתקפת במסגרת התובענה.
עוד נטען בהקשר זה, כי לא ניתן לקבל את הטענה המובלעת בכתב התביעה, לפיה המשיבה לא היתה מודעת לכך שמסקר הנכסים המאושר הושמטה ההלוואה נשוא התביעה, והעניין נודע לה לכאורה לראשונה מהודעת פקס שנשלחה אליה מאוחר יותר על ידי המבקשת ביום 17.3.11. לטענתה, טענה זו סותרת את האמור בסעיף 18 לכתב התביעה, לפיו עובר למועד החתימה על ההסכם חלקה המבקשת על התמורה שנקבעה בסקר נכסים. עוד טענה, כי עיון באותה הודעת פקס מלמד, כי סקר הנכסים שצורף לה ואושר על ידי הממונה עוד בשנת 2008, הוכן על ידי המבקשת עצמה כאשר המבקשת היא זו שהעבירה אותו לידי המשיבה לאחר אישורו, ללא כל צירוף של הסתייגות. עוד נטען, כי הודעת הפקס רק חוזרת על ממצאי סקר הנכסים המאושר כפי שפורטו במכתבו של הממונה מיום 10.7.08, כך שאין בהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות כדי להועיל למשיבה.
מחיקת התביעה בשל אי צירוף צדדים רלוונטיים:
לטענת המבקשת, משמעותה של קבלת התביעה והכללת ההלוואה שנטלה המשיבה לצורך הרחבת מט"ש כרמיאל במסגרת סקר הנכסים, הינה כי שיעור אחזקותיה בתאגיד יגדל וכך גם גובה הלוואת הבעלים אותה העמידה לטובת התאגיד. לטענתה, הגדלת שיעור האחזקות בתאגיד תבוא על חשבון יתר הרשויות החברות בתאגיד, ותוביל לדילול אחזקותיהן, כך שיש לצרף את אלה להליך.
עוד נטען, כי אי הכללת ההלוואה במסגרת סקר נכסים אינה ייחודית למבקשת, באשר הלוואות כאמור לא נכללו באף אחד מסקרי הנכסים של יתר הרשויות החברות בתאגיד, מאחר והשקעות לצורך שדרוג תשתיות המים והביוב או הרחבת נכסים תפעוליים אינן בבחינת נכס תפעולי, אלא השקעות עבר שהכללתן הוחרגה במפורש במסגרת ההסכמים שנחתמו בין הרשויות לתאגיד. לטענתה, רק הנכסים עצמם שניבנו באמצעות הלוואות אלה מוגדרים כנכס תפעולי, ותימחורם נעשה במסגרת הכללים שנקבעו במסגרת כללי העברת נכסים. לפיכך גם מהטעם הזה קבלת התביעה עלולה לפגוע ולהפלות לרעה את יתר הרשויות, שכן קבלתה משמעותה החלת כללי הצטרפות מיטיבים בניגוד לחוק. עוד נטען, כי מאחר ולא נתקבל אישור הממונה לתיקון סקר הנכסים, או ההסכם, לא ניתן לדון בתביעה ללא צירופו.
תגובת המשיבה לבקשה:

המשיבה בתגובתה טענה, כי טענות המבקשת כלל לא נתמכו בתצהיר וזאת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ( להלן: "התקנות") בפרט עת מבוססת הבקשה על טענות עובדתיות. עוד טענה, כי על פי ההלכה הפסוקה הסמכות העניינית נקבעת לפי מבחן הסעד, ורק במידה ואין סעד כספי עוברים לבחינת מהות הנושא. לפיכך, נוכח הסעד הכספי הנתבע וגובהו, הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לבית משפט זה.
עוד טענה המשיבה, כי בניגוד לטענת המבקשת, הרי שהממונה אינו רלוונטי כלל לתיק דנן. על מנת לבסס את טענתה זו, הפנתה המשיבה אל פרק ב' לחוק שכותרתו – " העברת עובדים, נכסים זכויות והתחייבויות" - המסדיר את ענייני העברת הפעילות מרשויות מקומיות לתאגידים, כאמור בסעיפים 8-10 לחוק. לטענתה, כעולה מסעיף 11( א) לחוק, למועצת הרשות הממשלתית קיימת סמכות לקבוע שווי של נכסים בכל הנוגע לפעילות העברת נכסים בלבד ( המוסדר בסעיף 9 לחוק), ברם היא אינה מוסמכת לקבוע תמחור ו/או תנאים ביחס להעברת עובדים (סעיף 8 לחוק) ולהעברת זכויות והתחייבויות ( סעיף 10 לחוק).
לטענתה, כעולה מסעיף 11( ב) לחוק, הליך העברת זכויות וחובות נעשה בהתאם להסכם שיערך בין הרשות המקומית לתאגיד, ולממונה אין סמכות כלשהי בנוגע לשווי ותנאי העברת הזכויות וההתחייבויות, אלא אישורו בעניין זה הינו פורמאלי בלבד. חיזוק לכך ניתן למצוא לטענתה של המשיבה בכללי העברת נכסים ( צורפו כנספח א' לתגובתה), באשר בסעיפים 1-3 לכללים אלו פורט, כי סמכויות הממונה מצומצמות להליך העברת נכסים בלבד, וכי הליך העברת זכויות והתחייבויות אינו כפוף לכללים כלשהם. לטענתה, הכללים קובעים מחירון ביחס לנכסים המועברים לפי סעיף 9 לחוק, כאשר לעומתם אין כללים ביחס להעברת עובדים ו/או העברת זכויות והתחייבויות.
לטענתה, כעולה מכתב התביעה, טענותיה מתייחסות להעברת זכויותיה לקבלת שירותי טיפול בשפכים ( זכויות שרכשה מצד ג') לידי המשיבה. לאמור, שירותי טיפול בשפכים הינם בבחינת זכות ולא נכס ומשכך כעולה מהחוק, העברת זכות זו תעשה בהסכם המחייב את אישורו הפורמאלי של הממונה, ללא כל סמכות לקבוע את שווי הזכות. עוד טענה, כי עיון בטיעוני המשיבה מעלה, כי היא היתה מודעת היטב לעובדה שהזכות לקבלת שירותי טיפול בשפכים אינה נכס תפעולי, וכפועל יוצא שוויה לעולם לא ייקבע על ידי הממונה.
עוד טענה, כי סעיף 4 להסכם קובע, כי המבקשת תבוא בנעלי המשיבה, דהיינו, כי המבקשת לוקחת על עצמה את הזכות לקבלת שירותי טיפול בשפכים מאיגוד כרמיאל, ומנגד, כי היא נושאת בחובה לשלם תמורת שירותי הטיפול בשפכים. לפיכך ברור, כי לממונה אין קשר לתביעה אלא עסקינן בתביעה המבוססת על הוראות הסכמיות, ללא קשר לפעילות וסמכות הממונה ו/או זיקה לסקר הנכסים ו/או להעברת הנכסים ושווים.
באשר לטענה בדבר התיישנות ושיהוי טענה המשיבה, כי התביעה הוגשה ביום 17.5.17, והיא מבוססת על הטענה, כי המבקשת הפרה את הוראות ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 8.7.10, כך שברור שתקופת ההתיישנות לא חלפה. עוד נטען, כי העילה שיש למשיבה כנגד המבקשת הינה עילה מתמשכת עד לעצם היום הזה, באשר המבקשת ממשיכה ליהנות מהזכות שרכשה המשיבה מאיגוד כרמיאל עת הינה מזרימה את השפכים למט"ש כרמיאל וזה מעניק למבקשת שירותי טיפול בשפכים. לפיכך, גם מהטעם הזה אין מקום לטענת ההתיישנות.
באשר לטענת השיהוי נטען בתגובה, כי מדובר בטענה שנטענה בעלמא, ואין לה על מה לסמוך. לטענתה, חוץ מהשימוש במונח " שיהוי", המבקשת לא הוכיחה את יסודות השיהוי, ודי בכך כדי לדחות את טענתה בעניין זה. עוד נטען, כי המבקשת כל הזמן חזרה ודרשה לקבל את עלות הזכות שרכשה מאיגוד כרמיאל, כך שמעולם היא לא זנחה את זכותה.
באשר לטענה בדבר הוספת בעלי דין, טענה המשיבה, כי מדובר בתביעה אזרחית המתנהלת לפי התקנות, כאשר טענות המבקשת אינן מתבססות על מקור כלשהו ודינן דחייה.
תשובת המבקשת:

המבקשת בתגובתה חזרה על טענותיה נשוא בקשתה והוסיפה, כי אין צורך בתצהיר התומך בבקשתה, מאחר והמסד העובדתי אינו שנוי במחלוקת והוא נסמך על הטענות שבכתב התביעה. עוד טענה, כי הסמכות העניינית אכן נבחנת על פי רוב בהתאם לסעד הנתבע, ברם לא כאשר מדובר בתביעה המשלבת רכיבים מנהלים ואזרחיים. לטענתה, בעוד שתקיפה עקיפה של החלטה של רשות תיעשה על פי רוב על פי מבחן הסעד, הרי שבמקרה של תקיפה ישירה, קביעת הסמכות תעשה תוך ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים וקביעת היסוד הדומיננטי בתביעה.
לטענתה, בניגוד לנטען בתגובת המשיבה, בחינת מהותו של כתב התביעה מעלה, כי לשיטת המשיבה שווי החיבור למט"ש הינו נכס תפעולי שיש לכלול אותו בסקר נכסים. טיעון המשיבה בתגובתה ולפיו יש לסווג את התשלום עבור הרחבת המט"ש כזכות ( בהתאם לסעיף 10 לחוק), ולא כנכס תפעולי ( בהתאם לסעיף 9 לחוק), הינו בגדר הרחבת חזית אסורה. עוד טענה, כי משזנחה המשיבה את טענתה בעניין תיקון סקר הנכסים ( שעה שטענה לזכות ולא לנכס) הרי שדין התביעה להידחות אף מחמת העדר עילה.
לטענתה, גם לגופו של הטיעון הנ"ל אין להועיל למשיבה, מאחר ורק נכסים תפעוליים מקנים את הזכות לתגמול. כמו כן, אף העברת זכויות, סמכויות וחובות מכוח הסכמים כאמור בסעיף 10 לחוק טעונה את אישורו המהותי של הממונה. לטענתה, האישור שניתן על ידי הממונה ניתן לעצם המחאת החיובים שנקבעו בהסכם בעניין הזרמת השפכים למט"ש וכניסת התאגיד בנעלי המשיבה, כך שהתאגיד הוא הנושא בכל זכויותיה חובותיה והתחייבויותיה של המשיבה כלפי איגוד כרמיאל. עם זאת, לא אושר בצידה של המחאת החיוב תגמול כלשהו.
עוד טענה, כי העדרו של גמול בגין המחאת הזכויות הינה תוצאה של ההסדר החוקי שקבוע בחוק ולפיו רשויות זכאיות לקבל גמול אך בגין העברת נכסים תפעוליים. לאמור גם תקיפת אותו הסדר חוקי אינה בסמכותו של בית משפט זה. עוד טענה המבקשת, כי הן החוק והן ההסכם אינם קובעים תמורה כלשהי בגין העברת הזכויות והסמכויות הנזכרות בסעיף 10 לחוק, ולא בכדי. לטענתה, העברת הזכויות הינה יישום של סעיף 12 לחוק ומהותו הסדרת היחסים בין התאגיד לספקים השונים שההתקשרות עימם חלה עובר להצטרפות הרשות לתאגיד, זאת להבדיל מביצוע תשלום על השקעות עבר.
עוד טענה המבקשת, כי ההסכם שנחתם ומסדיר את העברת הנכסים, החובות והזכויות אינו חוזה אזרחי מסחרי, אלא הוא בבואה של ההסדר החוקי שנקבע בחוק, ותכליתו להסדיר את העברת משק המים והביוב מהמשיבה אל המבקשת. לפיכך מקום שגוף ממלא תפקיד ציבורי על פי דין, מוסמך בית המשפט המנהלי לדון בתובענות כנגד המבקשת ושעניינן ביצוע סמכויותיה כגוף ציבורי, וזאת בניגוד לפעולות אזרחיות מסחריות אשר ידונו בבית המשפט האזרחי. לעניין זה אין נפקות, כי המבקשת מאורגנת כחברה, שכן לא הצורה הארגונית היא הקובעת, אלא המהות הפונקציונלית של התפקיד המבוצע, שהינו ציבורי. עוד טענה, כי גם אם נקבל את עמדת המשיבה, כי לא היתה כל מניעה חוקית לקביעת תגמול בגין המחאת זכויות, הרי שמכך יוצא, כי שיקול דעתו של הממונה שהורה על תמחור השירות באפס, הוא נושא התביעה ( ועניין זה הוא בסמכות מנהלית).
עוד טענה המבקשת בהקשר הנ"ל, כי ההסכם הינו יישום של החוק והכללים. לפיכך, מדובר בהסכם בעל אופי מינהלי מובהק, כאשר ההצטרפות לתאגיד אינה בבחינת חלופה אפשרית אלא חובה שבדין, וגם אופן הצירוף הינו אקט מינהלי.
כן טענה המבקשת, כי מלשון סעיף 10 לחוק וכן מלשון סעיף 4 להסכם עליהם מבקשת המשיבה לבסס את חבותה של המבקשת, עולה כי הזכויות, הסמכויות וההתחייבויות שאותן מעבירה הרשות מכוח הסכמים נוגעת אך ורק להפעלה השוטפת של הרשות כבעלת מניות בתאגיד, והן אינן חלות על השקעות או התחייבויות עבר של הרשות, באשר הרחבת המט"ש הינו השקעת עבר. עוד טענה, כי מאחר וסעיף 4 להסכם קושר בין מועד הקצאת המניות למשיבה בשיעורים שנקבעו בהתאם לסקר נכסים, לבין המועד שבו תועברנה לידי התאגיד החובות והזכויות ועניין זה מעיד, כי התגמול שלו זכאית המשיבה, הינו פועל יוצא של הנכסים התפעוליים אותם העבירה.
עוד טענה, כי החובות על פי הוראות סעיפים אלו (4 ו – 10 הנ"ל) וההתחייבויות בהן היא חבה אינן כלפי הרשות, אלא כלפי גורמים אשר חתמו על אותם הסכמים וחוזים מול הרשות. זהו ההסכם שאושר על ידי הממונה ואלו הם הוראותיו. בהתאם להוראות אלה, החל מחודש נובמבר 2010, המבקשת היא הלקוחה של איגוד כרמיאל, והיא זו שמשלמת לו עבור השפכים המוזרמים משטחה של המשיבה למט"ש האיגוד, והיא זו שנושאת בהתחייבויות המשיבה לאיגוד כרמיאל ביחס לטיב השפכים המוזרמים למט"ש ובכל התחייבות אחרת הנוגעת להפעלה השוטפת של מערכת הביוב למט"ש.
עוד טענה, כי סעיף 10 לחוק הוא חלק ממארג הוראות המסדירות את העברת משק המים והביוב מהרשות לתאגיד. לטענתה מסעיף 11( ב) הדר בכפיפה אחת עם סעיף 10 לחוק עולה, כי אישור הממונה הנדרש על ההסכם אינו פרוצדוראלי גרידא, אלא מהותי וזה יינתן רק אם הממונה מצא, כי ההסכם תואם את הכללים ואת הוראותיו של חוק זה ומטרותיו. עוד נטען, כי את העברות הנזכרות בסעיף 10 לחוק יש לקבוע בהסכם, וההסכם שנחתם אינו קובע הוראה, כי המבקשת תישא בתשלום בגין הרחבת המט"ש, אלא נהפוך הוא, בסעיף 4 נקבע, כי הרשות היא זו שתישא בכל התחייבויותיה לפירעון מלוות העבר אשר הועמדו לרשותה בכל הנוגע להשקעותיה בנכסי משק המים והביוב שלה עובר למועד הצטרפותה לתאגיד. לטענתה, גם התגמול שנקבע עבור הנכסים התפעוליים הינו פועל יוצא של ממצאי סקר הנכסים אשר לוקח בחשבון פחת ערכי הקינון ואינו פועל יוצא של השקעה שהושקעה בהקמתו.
עוד טענה, כי העדרם של כללים הנוגעים להעברת זכויות וחובות מכוח הסכמים אין בה כדי ללמד, כי העברה זו אינה כפופה לאישור הממונה, וכי התאגיד יכול להגיע לידי כל הסכמה עם הרשות, לרבות ביחס לקביעת תגמול. לטענתה, ההפך הוא הנכון ומכלל ההן אתה למד על הלאו. לטענתה, משנקבע מפורשות כי רק בעבור נכסים תפעוליים זכאית הרשות לתגמול מעין ממוני, ומשלא נקבע הסדר דומה ביחס להעברת זכויות בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק וסעיף 4 להסכם, אזי התאגיד מנוע מלתגמל את הרשות בגין אלה.

דיון והכרעה:
אדגיש כבר עתה כי שבתי ועיינתי בכתב התביעה, ואין עניינו של כתב התביעה בתשלום כספי בגין עילה של עשיית עושר שלא במשפט, שניתן היה אולי לבסס לכאורה על יסוד הטענה, כי חלק מן התמורה ששילמה המשיבה לכרמיאל, היה על התאגיד לשלם בשל כך ש נכנס לנעלי ה משיבה וקיבל עליו את כל זכויותיה וחובותיה של המבקשת, בנוגע לעניינים שנמ סרו לתפעולו.
אקדים עוד ואציין, כי נכון למועד כתיבת החלטה זו, עילה זו, של עשיית עושר שלא במשפט, כבר התיישנה שכן ההסכם בין הצדדים נושא בכותרתו את התאריך "יוני 2010" (ללא ציון יום) ובסופו נושא תאריך 8.7.10 (כתאריך אישור חתימות) ואף לפי התאריך המאוחר חלפו כבר למעלה מעל 7 שנים מיום החתימה על הסכם.
כפי שיובהר וינותח להלן מבוססת עילת התובענה, על פני כתב התביעה, על טענות הקשורות לשווי ולסוג הנכסים (ובכללם שווי התשלום הנ"ל לאיגוד כרמיאל) שזכאית היתה המשיבה לטענתה להכליל בתוך סקר הנכסים, לצורך חישוב התמורה המגיעה לה מן המבקשת.
כאמור טענות המבקשת בדבר סילוק התובענה על הסף מושתתות על 3 אדנים - סילוק התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, מחמת התיישנות ושיהוי, וכן מחמת אי צירוף צדדים רלוונטיים.
באשר לטענת הסמכות העניינית, כבר עתה אומר, כי סבורני, שהתובענה דנן אינה מופנית כנגד החלטה של רשות אשר אותה יש לתקוף בהליכים המנהליים, כטענת המבקשת.
גדרי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים קבועה בסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 ( להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מינהלים"), והוא מורה כדלקמן:
"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –
עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);
מיום 8.8.2005
תיקון מס' 15
שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. מיום 8.8.2005 עמ' 738 ( שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.)
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);
(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);
(תיקון מס'
(תיקון מס'
(4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק".

עיון בסעיף 5 הנ"ל מעלה, כי הוא תוחם את סמכותו של בתי המשפט לעניינים מנהליים לדון אך בעתירות כנגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה , ובעניין המצוי בתוספת הראשונה. כמו כן, מדובר ב"רשימה סגורה" אשר אין להוסיף עליה, אך גם אין לגרוע ממנה.
בענייננו, בחינת החלופות הרבות המופיעות בתוספת הנ"ל מעלה, כי תקיפת החלטת הממונה בעניין אי הכללת נכסים מסוימים בסקר הנכסים שהיווה את הבסיס להסכם כנטען על ידי המבקשת, אינה נמנית על אחת מהחלופות המופיעות בתוספת הראשונה.
בתוספת הראשונה לחוק זה נקבע לעניין חוק תאגידי מים וביוב בסעיף 46, כי ניתן לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים, אך בעניין כדלקמן:
"תאגידי מים וביוב – החלטה של רשות לפי סעיף 6ט(ד) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001".
בנוסף, עיון בסעיף 6ט(ד) הנ"ל אף הוא מעלה, כי הסעיף כלל אינו עוסק בעניינים נשוא בקשתה של המבקשת, וזאת אף לפי כותרתו של סעיף 6ט המורה, כי סעיף זה עוסק ב – "הבטחת זכויות נושי חברה מתמזגת".
בנוסף, אף בחוק תאגידי המים והביוב עצמו לא קיימת כל הוראה, כי ניתן לתקוף את החלטת הממונה בדרך המנהלית, כפי שנקבע בסעיף 5(4) הנ"ל לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים.
לפיכך, לא ניתן לעתור בעניין דנן בעתירה מנהלית לפי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים הנ"ל .
בהקשר זה עוד אציין, כי לא מצאתי כל ממש בטענת המבקשת ולפיה מאחר והינה ממלאת תפקיד ציבורי על פי דין, הרי שתקיפת החלטתה כגוף ציבורי או כנושא משרה ציבורית צריכה במסגרת הליך מנהלי. כעולה מחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, גם אם המבקשת הינה בגדר "רשות" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הנ"ל, אין די בכך, אלא יש צורך כי אותה הרשות ואותו "עניין" נשוא התקיפה יחסו תחת הרשימה המנויה בתוספת הראשונה לחוק הנ"ל.
באשר לטענת המבקשת, כי יש להוסיף ולבחון את מהותה של התובענה ולא להסתפק במבחן הסעד. אכן ברע"א 88/17 רימונה בדרה גולן נ' ראש עיריית תל אביב - רון חולדאי (פורסם בנבו, 09.05.2018) המאוזכר בתשובת המבקשת נקבע כדלקמן:
"כלל גדול בסמכות עניינית בתביעה אזרחית הוא מבחן הסעד. .. עינינו אפוא לחריג. בפסיקה נקבעו משכבר כללי ההכרעה במחלוקת בין הצדדים – האם מבחן הסעד הוא מבחן בלעדי בתובענות אזרחיות, או שיש לו חריגים מסוימים. כך, למשל, נקבע בעבר:
"על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות" (רע"א 7978/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" [פורסם בנבו] (28.4.11)).
צא ולמד, גם כאשר מדובר בתובענה לסעד כספי, עדיין יש להוסיף ולבחון האם מדובר, הלכה למעשה, בתקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית – שאותה יש לבצע בערכאה מינהלית – או שהתקיפה היא אכן עקיפה, ויכולה להיעשות בבית המשפט האזרחי".

וכן נקבע בפסק הדין הנ"ל:
"מוכרת ההבחנה בין תקיפה ישירה של החלטה מינהלית לתקיפה עקיפה שלה. בתקיפה ישירה נתקפת באופן חזיתי החלטת הגורם המינהלי, כאשר הסעד המבוקש מכוון במישרין נגד ההחלטה המינהלית, כגון ביטול ההחלטה. תקיפה עקיפה, לעומת זאת, מכוונת להשגת סעד אחר, כגון תשלום כספי או פטור ממנו. תקיפת ההחלטה המינהלית נעשית רק בדרך אגב, לשם הכרעה בדבר הזכאות לסעד המבוקש, כאשר תוקף ההחלטה המינהלית עצמה אינו עומד למבחן..." (ההדגשה אינה במקור – י.א.).
בענייננו, בחינת התובענה, וכן בחינת טענות הצדדים בבקשה דנן מוביל ות למסקנה, כי אין מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אל א לכל היותר, בתקיפה עקיפה של אותה ההחלטה.
עיון בתובענה עולה, כי מדובר לכאורה בתביעה בעניין כספי, המושתת על הוראותיו של ההסכם להעברת נכסים ובייחוד על סעיף 4 להסכם זה שכותרתו: " העברת זכויות וחובות להפעלת המערכות", שמכוחו מבקשת המשיבה ללמוד על חיוב המבקשת.
טענות הצדדים בשאלה אם מדובר בנכס שלא מזכה את המשיבה לקבלת הסעד באשר הממונה לא אישר אותו כנס תפעולי כעולה מהכללים להעברת נכסים (הוגדרו כאמור לעיל) , או אם מדובר למעשה בזכות, וכן כל טענות המבקשת, כי סעיף 4 להסכם הנ"ל מחריג את ההשקעות עבר שביצעה המשיבה הינן טענות לגופו של הדיון (בשאלה אם זכאית המשיבה לקבלת הסעד מכוח חיוב החוזי), ואינן רלוונטיות לטענת הסמכות.
משכך לא מצאתי לקבל את טענת המבקשת בעניין הסמכות העניינית.
לאור האמור לעיל, סבורני כי יש לדחות את טענת המבקשת בדבר היות הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, באשר התובענה המונחת בפניי הינה תביעה חוזית - כספית, אשר עילתה אך בעלת זיקה למשפט המנהלי. לאמור, הערכאה המוסמכת לדון בתובענה הינה הערכאה המוסמכת בהתאם לסכום התביעה. משסכום התביעה הועמד על כ- 5 מיליון ₪ הרי שהסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט זה בהתאם לסעיף 40 ו- 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.
בהקשר זה אף אתייחס לטענת המבקשת, כי על פי הקבוע בהסכם לא ניתן לקבל תמורה כספית כפי שנתבע, אלא לכל היותר תמורה מסוג של הקצאת מניות או הגדלת הלוואת הבעלים, ומשכך, לטענתה, גם מהטעם הזה אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה.
בעניין זה אציין, כי סמכותו של בית משפט המחוזי נתונה לו גם כאשר ניתן לכמת את שווי הסעד הנתבע, והתוצאה שמתקבלת לאחר הכימות משליכה על קביעת הערכאה המוסמכת לכך. לאמור, גם שווי של העניין מקנה לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה.

מחיקת התביעה מחמת שיהוי והתיישנות:
גם את טענת המבקשת בדבר התיישנות התובענה לא מצאתי לקבל. חוק ההתיישנות תשי"ח -1958 קובע בסעיף 5 כדלקמן:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;.."

בעניינו כאמור מצאתי, כי עסקינן בתובענה המושתת על העילה החוזית. קרי המשיבה סומכת את תביעתה על הסכם להעברת נכסים שעל פי כותרתו נחתם ביוני 2010, ועל פי התאריך המוטבע בסופו ב – 8.7.10.
לפיכך, מאחר והתביעה הוגשה ביום 17.5.17, הרי שלא חלפה לה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. משקבעתי כאמור, איני נדרש ליתר טענות המבקשת בעניין זה, לרבות הטענה כי לא מתקיים בעניינו הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות.
אף את טענת השיהוי לא מצאתי לקבל. בעניין זה נאמר ב- ע"א 1091/15 ראובן רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited (פורסם בנבו, 13.07.2016), כדלקמן:
"לשם שימוש בטענת שיהוי בדין האזרחי, על בעל הדין להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה אשר עמדה לו, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב של התובע. מאחר שמדובר בפגיעה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות, ייעשה השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי במקרים חריגים, וזאת מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס הציבורי או מדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין, וכאשר שיקולי מדיניות משפטית תומכים בכך" (ההדגשה אינה במקור- י.א.).
בעניינו לא נטען וממילא לא הוכח, כי המשיבה ויתרה ו/או זנחה את זכות התביעה אשר עמדה לה (כך גם עולה מהמכתבים מיום 9.7.13 ו – 11.7.13), וכי במשך הזמן שינתה המבקשת את מצבה לרעה, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבה של המשיבה. טענת השיהוי נטענה בעלמא ללא כל פירוט וביסוס כדבעי.
משכך מצאתי לדחות אף את טענת השיהוי.
מחיקת התובענה בשל אי צירוף צדדים רלוונטיים:
אי צירופו של צד דרוש להליך אינו מהווה עילה למחיקת התביעה כעולה מתקנה 100 לתקנות. עם זאת, ככל ומדובר בצדדים דרושים כנטען, אזי בית המשפט יכול להורות על צירופם של אלה מכוח תקנה 24 לתקסד"א. תקנה זו מאפשרת לבית המשפט להוסיף צד להליך, אם הוא סבור שנוכחותו דרושה כדי לאפשר לבית המשפט להכריע בתובענה ביעילות ובשלמות.
הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין "דרוש" במקרים שונים, כגון במקרה בו אי אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו, או מקרה בו עשויה זכותו של אדם להיפגע אלמלא הצירוף, וזאת מבלי שניתנה לאותו אדם אפשרות לטעון טענותיו לפני בית המשפט ( רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, [פורסם בנבו] פסקה 4 וההפניות שם (25.06.2007), וכן רע"א 9022/14 דוד זהביאן נ' בישרא אפרים חמשתא מובדי (פורסם בנבו, 02.02.2015)).
בתביעה דנן אמנם נטען שהסכום נתבע בשל תשלום עבור שירות לתקופה של 18 שנה שהעניק זכות לקבלת שרותים בכל התקופה הנ"ל (שעה שפלג נכנסה בנעלי התובעת לאחר כ-6 שנים) אלם לא נטען בתביעה לעילה של עשיית עושר שלא במשפט, אלא, מן ההתכתבויות שצורפו לכתבי הטענות עולה, כי במהלך התקופה שקדמה להגשת התביעה טענה המשיבה שיש לראות בשווי יתרת התשלום הנ"ל, כסוג של "נכס" אותו יש לכלול גם כן במסגרת הנכסים התפעוליים שהועברו למבקשת ואשר בשעתו לא נכלל ולא אושר על ידי הממונה.
המשיבה לא התייחסה בתגובתה לגופו של הטיעון האמור לעיל של המבקשת (בבקשת הדחייה על הסף), לגבי אופן ראייתה של המשיבה את הסך הנ"ל כחלק ממכסת הנכסים התפעוליים, ולאור הנטען בבקשת המבקשת ונותר ללא תגובה, ניכר שאכן ככל שתתקבל עמדה זו של המשיבה (ה יינו, כי צריך היה לראות את התשלום מראש ואת הזכות לקבלת השירותים בגינו כחלק ממכסת הנכסים התפעוליים שהועברו) , ישפיע הדבר על אופן הקצאת המניות בתאגיד/המשיבה, וגם נוגע הדבר בעניין שהוא בסמכותו של הממונה (אישור הסקר על היקף הנכסים הנכלל בו). משום האמור, אין מנוס מצירוף כל הרשויות בעלות המניות בתאגיד וכן צירוף הממונה.
סיכום:
מצאתי אמנם שלא לסלק את התביעה על הסף, אך נוכח אופן ניסוח עילת התביעה, להורות על צירופן של אותן 12 רשויות שהינן בעלי מניות בתאגיד שעלולות להיפגע ככל שתתקבל התובענה ויוגדלו שיעורי האחזקה של המשיבה במבקשת, וכן להורות על צירופו של הממונה אף זאת כאמור בנימוקי המבקשת . עלכן:
הבקשה לסילוק על הסף נדחית.
אני מורה למבקשת (התובעת) לתקן את כתב התביעה עד ליום 15.9.18 תוך צירוף יתר הרשויות שלהן בעלות בתאגיד (הנתבעת) כאמור, ל רבות צירופו של הממונה על התאגיד.
כתב התביעה המתוקן בצירוף החלטה זו שתשמש הזמנה לדיון הבא, יומצא ל נתבעים הנוספים במסירה אישית וזאת עד ליום 30.9.18.
הנתבעים יגישו את כתב הגנתם תוך 30 ימים לאחר קבלת כתב התביעה המתוקן.
אני קובע ישיבת ק"מ נוספת 19.12.18 שעה 09.00.
על הצדדים להשלים הליכי גילוי ושאלונים ביניהם עד למועד הנ"ל וככל שלא באו על סיפוקם ובדעתם לבקש צווי גילוי וכיו"ב , להגיש בקשה מתאימה לפחות 14 יום לפני הדיון הנ"ל.
אין צו להוצאות.
להמציא לצדדים.
ניתנה היום, א' אב תשע"ח, 13 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: פלג הגליל
נתבע: מועצה מקומית ראמה
שופט :
עורכי דין: