ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד שרלוט הרתחות בע"מ :

לפני כבוד השופט איתי הרמלין

המאשימה
מדינת ישראל
ע"י עו"ד יוהנה לרמן

נגד

הנאשמים
1.שרלוט הרתחות בע"מ
2.ליאו שטרסברג
ע"י עו"ד שרון ארצי ועו"ד נועה בנו

גזר דין

1. נאשמת 1 היא חברה פרטית העוסקת בשיפור איכותם של יהלומים. נאשם 2 הוא אחד מבעלי המניות של נאשמת 1 ובתאריכים הרלבנטיים ניהל את החברה. ב-8 הזדמנויות שבין חודש מרץ 2012 לחודש אוקטובר 2013 רכשו הנאשמים כמות של 2.3 ק"ג חומצה הידרופלואורית, שהיא תרכובת הרגישה למים ולאוויר, אשר הטיפול והשימוש בה דורשים ציוד מגן מיוחד והקפדה על נהלי עבודה קפדניים שימנעו מגע עם העור, שכן היא עלולה לאכ ּל את העור ולפגוע בעצמות. כמו כן דורשת חומצת HF אמצעי אחסון מיוחדים (אסור לאחסנה בכלי זכוכית). בשל הסיכון הנשקף מחומצה זו, לפי חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993 ולפי התקנות שהותקנו מכוחו, אסור לעסוק בחומצה זו בכמות העולה על קילוגרם אחד ללא היתר רעלים. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום לא היה לנאשמים היתר כזה.

2. כפי שכתב בית המשפט העליון "חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993, מאזן בין הצורך להגן על בריאות הציבור לבין אינטרס הציבור לעשות שימוש בחומרים מסוכנים. הוא מרשה אמנם שימוש בחומרים מסוכנים, אך מתנה אותו בקבלת היתר מן הרשות המוסמכת, שלה ניתן שיקול-דעת רחב, הן לגבי סוג החומרים והן לגבי דרכי השימוש בהם" (בג"ץ 4409/98‏ ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה והממונה לפי חוק החומרים המסוכנים תשנ"ג-1993 (1998)).

3. בחריגתם מהכמות שמותר לעסוק בה ללא היתר רעלים הגבירו הנאשמים את הסיכונים הסביבתי ים ו את הסיכונים הבריאותיים הנשק פים משימוש בחומר מסוכן, יחסית לסיכון שהותר בתקנות. בהתחשב בגודלה המצומצם של החריגה הרי שגם מידת הגברת הסיכון הייתה קטנה יחסית.

4. בטיעונים לעונש טענה הסנגורית לקיומן של עובדות מסוימות שנוגעות לעבירה (כגון שהחומצה נקנתה בכל אחד משמונת המקרים בשתי אריזות של ליטר שמשקל כל אחת מעט יותר מקילוגרם אחד ושכל אחד מהבקבוקים שימש את החברה במעבדה נפרדת). עובדות אלה לא פורטו בכתב האישום, לא הוכחו בשלב הטיעונים לעונש ולא היו מוסכמות על הצדדים. לנוכח הוראות סעיף 40י(ב)(2) ו-40י(ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 אינני יכול לפיכך להתחשב בנסיבות אלה. אציין כי לאחר שהערתי על כך לסנגורית במהלך הדיון היא הודיעה כי הנאשמים עומדים מאחורי הודאותיהם בעובדות כתב האישום . בצד זאת, הדגישה הסנגורית עובדה שאינה שנויה במחלוקת והיא שהחומרים המסוכנים נקנו בצורה גלויה ומסודרת מחברה שעיסוקה במכירת חומרים מסוכנים, שפעלה שנים בלי שהמשרד להגנת הסביבה יביא לסגירתה.

5. התובעת טענה שיש לראות בכל אחד מן המקרים המפורטים בכתב האישום משום אירוע נפרד ולקבוע בגינו מתחם עונש הולם נפרד, שכן לדבריה בכל אחד מן המקרים נרכש החומר מחדש, לא היה רצף בין האירועים והם ניתנים להפרדה בקלות. התובעת הפנתה בהקשר זה לפסקי הדין של בית המשפט העליון בע"פ 4910/13 אחמד בני ג'אבר נ' מדינת ישראל (2014) ובע"פ 4289/14 אורן חנונה נ' מדינת ישראל (2015) . אינני מקבל את עמדתה של התובעת בעניין זה. להשקפתי, מדובר בבית עסק ש החזיק מלאי קטן של חומצת HF לצורכי פעולתו, ובשמונה הזדמנויות במהלך כשנה וחצי רכש כמויות זהות של חומר זה לשם חידוש המלאי. מתקיים לפיכך קשר הדוק בין שמונת המקרים. קל לראות במעשים אלו אירוע אחד גם כיוון שבעיקרו של דבר מדובר בהפרות של הרגולציה על חומרים מסוכנים ולא במעשים מתחום המוסר.

6. הצדדים הפנו לגזרי דין שונים שבהם נגזרו עונשים שונים בגין עבירות על חוק החומרים המסוכנים. התובעת בחרה להפנות לשורת גזרי דין שבהם אומצו על ידי בתי המשפט עונשים שעליהם הוסכם במסגרת הסדרי טיעון. לפיכך, אני שב ומעיר על כך שבקביעה מהי רמת הענישה הנוהגת אין להתחשב בעונשים שנגזרו תוך אימוץ עונש שהוסכם עליו בהסדר טיעון ולא ראוי שהתביעה, שהייתה צד לכל אותם הסדרי טיעון, תבקש מבית המשפט להסתמך על גזרי דין שכאלה ובכך למעשה להפקיע את שיקול הדעת בענישה מבית המשפט (הסבר רחב בעניין זה ראו בת"פ (תל אביב) 12112-03-17 מדינת ישראל נ' לוי לבל ושות' בע"מ (2018)).

7. להלן אסקור את פסקי הדין שאליהם הפנתה ההגנה אשר העונשים בהם לא נגזרו תוך אימוץ של הסדר טיעון. בת"פ (ירושלים) 3650/02 מדינת ישראל נ' נחמיה אפרים (2004) נגזר קנס בסך 6,000 ₪ על מי ש עסק ברעלים ללא היתר במשך כשנתיים והחזיק חומר מסוכן לשימוש מכבסתו בחבית על המדרכה בסמוך לחנות. בת"פ (נתניה) 3695/05 מדינת ישראל נ' כימתר שיווק והפצת מוצרי כימיקלים בע"מ (2008) נגזר קנס של 15,000 ₪ על חברה וקנס של 10,000 ₪ על מנהלה של החברה בגין שישה מקרים של מכירת חומרי הדברה מסוכנים ומספר עבירות נלוות. בת"פ (חדרה) 1526-02-09 מדינת ישראל נ' רג'א אגבריה (2011) נדון נאשם ל-80 שעות של"ץ ללא הרשעה לאחר שהחזיק בעסקו ללא היתר 2 ק"ג של חומר הדברה מסוכן שהחזקת כמות העולה על קילוגרם אחד ממנו מחייבת היתר. בת"פ (חיפה) 27234-11-09 מדינת ישראל נ' סימקס כימיקלים (1994) בע"מ (2011) נגזר קנס בסך 10,000 ₪ על חברה וקנס בסכום זהה על מנהלה בגין מכירת חומר הדברה מסוכן לעיריית חיפה. בת"פ (קרית גת) 5906-09-11 מדינת ישראל נ' דיל תעשיות חומרים בע"מ (2012) נגזר קנס בסך 7,000 ₪ על חברה וקנס בסך 3,000 ₪ על מנהלה על כך שבמספר הזדמנויות קנו חומצת מלח בכמויות שבין 240 ליטר ל-580 ליטר (כלומר, בין 280 ק"ג ל-680 ק"ג) , אף על פי שלא היה ברשותה היתר רעלים הנדרש לשם עיסוק בכמות העולה על 100 ק"ג מחומצה זו. באותו פסק דין נגזרו קנסות בסך 60,000 ₪ על שתי חברות שמכרו את חומצת המלח וקנסות בסך 25,000 ₪ על מנהליהן של אותן חברות. באף אחד מפסקי דין אלה לא נקבע מתחם עונש הולם.

8. הואיל והעונשים הרלבנטיים בתיק זה הם עונשי קנס, הרי שבקביעת מתחם העונש ההולם יש להתחשב גם במצבם הכלכלי של הנאשמים. ממסמכים חשבונאיים בעניינה של החברה (נאשמת 1) למדתי כי את שלוש השנים האחרונות סיימה החברה בהפסד. עד כדי כך הגיעו הדברים שנאשם 2 נאלץ להזרים אליה בשנה האחרונה 55,000 ₪ מכספו שלו . רכושה הקבוע של החברה כמעט חסר ערך לחלוטין (מדובר בריהוט ובמכשור מקצועי ישנים). לא הובאו בפני ראיות לעניין מצבו הכלכלי של נאשם 2.

9. בהתחשב בתדירות המקרים הנמוכה של החריגה מן ההגבלה הקבועה בתקנות, במספרם הנמוך יחסית של המקרים (8), במידת החריגה הנמוכה יחסית בכל אחת מן הפעמים (2.3 ק"ג במקום קילוגרם אחד), בכך שמדובר בנאשמים שקנו את החומר המסוכן לשימושם ולא הפיצו אותו , ברמת הענישה הנוהגת ובמצבה הכלכלי של נאשמת 1, אני קובע שמתחם העונש ההולם לחברה נע בין קנס של 10,000 ₪ לקנס של 30,000 ₪. מתחם העונש ההולם למנהל נע בין קנס של 5,000 ₪ לקנס של 10,000 ₪.

10. לשני הנאשמים אין עבר פלילי. שניהם נטלו אחריות על מעשיהם בכך שהודו בבית המשפט, והסנגורית התייחסה לכך שהפסיקו את רכישת החומרים המסוכנים בכמות חורגת שנים לפני פתיחת החקירה, אך נאשם 2 בדברו האחרון ניסה לפרקים להתכחש לאחריותו והציג את כתב האישום כולו כמגוחך. דבריו האחרונים חייבו פנייה שלי אליו בשאלה אם הוא עומד מאחורי הודאתו והוא השיב בחיוב. גם הסנגוריות הפחיתו בטיעוניהן מערך העניין, שאותו תיארו כזוטי דברים. כלומר, הפנמת האחריות של הנאשמים לא הייתה מלאה לחלוטין. יצוין שהנאשם 2 בן 75 ואשתו חולה. לדברי הסנגוריות , הנאשם פעל למען החברה במולדתו בלגיה ובישראל וגם כיום הוא פועל במסגרות התנדבותיות .

11. התביעה ביקשה לגזור על החברה, נאשמת 1, קנס בסך 80,000 ₪ בתוספת התחייבות להימנע מעבירה בסכום כפול. על המנהל, נאשם 2, ביקשה התביעה לגזור קנס בסך 10,000 ₪ . ההגנה מצדה ביקשה שיוטל קנס "שאינו מגיע אפילו לאלפי שקלים".

12. לנוכח הנסיבות שאינן נוגעות לביצוע העבירה שפירטתי לעיל ולאור חלוף הזמן מאז בוצעו העבירות, אני מוצא כי יש מקום להטיל על החברה, נאשמת 1, קנס הנמצא ברף התחתון של מתחם העונש ההולם, ועל נאשם 2 קנס הנמצא קרוב מאד לרף התחתון של מתחם העונש ההולם, אך לא ברף זה ממש בשל נטילת האחריות המסויגת שלו.

13. לפיכך אני גוזר על הנאשמת 1 את העונשים הבאים:

א. קנס בסך 10,000 ₪ שישולם עד ליום 1.10.2018.

ב. אני מורה לנאשמת 1 לחתום בתוך 7 ימים מהיום על התחייבות בסך 20,000 ₪ להימנע מן העבירה שבה הורשעה. ההתחייבות תיכנס לתוקף ביום חתימתה ותוקפה למשך 3 שנים.

14. אני גוזר על נאשם 2 את העונשים הבאים:

א. קנס בסך 6,000 ₪. הקנס ישולם עד ליום 1.10.2018.

ב. אני מורה לנאשם 2 לחתום בתוך 7 ימים מהיום על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע מן העבירה שבה הורשע. ההתחייבות תיכנס לתוקף ביום חתימתה ותוקפה למשך 3 שנים. לא יחתום הנאשם על ההתחייבות במועד, יאסר למשך 30 יום.

15. הקנסות ישולמו לקרן לשמירת הניקיון בשוברים שיומצאו לנאשמים ע"י המאשימה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, 25 ביולי 2018, בנוכחות הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: שרלוט הרתחות בע"מ
שופט :
עורכי דין: