ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אסתר עקיש נגד בנק לאומי לישראל בע"מ :

בפני
כבוד ה שופטת דיאנה סלע

מערערים

אסתר עקיש

נגד

משיבים

בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ( כבוד השופטת מירב קלמפנר נבון), מיום 12/2/18 בתא"מ 28823-08-14 ( להלן: פסק הדין).

1. ראשיתו של ענין בתביעה שהוגשה על ידי המשיב ( להלן: הבנק) בת.א. 18296/05 בנק לאומי לישראל נ' יוסי עקיש ואלונה עקיש ( להלן: יוסי ואלונה, בהתאמה, ושניהם ביחד להלן: החייבים), בגין חוב שנצבר בחשבון שיקים שפתחו אצלו. תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין – אשר נחתם ( על פי הנחזה) על ידי החייבים, המערערת ובעלה משה עקיש ( להלן: הבעל) - לפיו התחייבו המערערת ובעלה, משה עקיש, הוריו של יוסי לערוב לחייבים ולחתום על כתב ערבות בהתאם ( להלן: התביעה הראשונה, הסכם הפשרה ופסק הדין הראשון, בהתאמה).

2. עניינו של פסק הדין נשוא הערעור בתביעה שהגיש המשיב ( להלן: הבנק) נגד המערערת ובעלה לתשלום חובם של החייבים בסכום כולל של 148,943 ₪ לא כולל ריבית מיום 1/7/14 ( להלן: החוב), בטענו כי הם ערבים לחובם של החייבים על פי הסכם הפשרה, ומשלא שילמוהו החייבים, על הערבים לפרוע את החוב. תביעת הבנק התקבלה נגד המערערת בלבד, ואף זאת חלקית, משהופחת סכום החוב בגין אשם תורם של הבנק, כפי שיפורט להלן.

3. במסגרת הבקשה לרשות להתגונן, הצהירו המערערת ובעלה משה כי הם מעולם לא חתמו על הסכם הפשרה במסגרת התביעה הראשונה ובכלל, וכי הבנק מעולם לא פנה אליהם בקשר לחובות החייבים ולהפרה של הסכם הפשרה. במסגרת הדיון בבקשה זו נקבע כי הדרך לבירור טיעוני המערערת ובעלה היא במסגרת בקשה לביטול פסק הדין הראשון.

4. ביום 29/10/15, הגישו המערערת ובעלה בקשה לביטול פסק הדין הראשון, וביום 17/1/16, ביטל כבוד הרשם הבכיר ניר זיתוני את פסק הדין, לבקשתם, לאחר שדן בטיעוני הצדדים, ובחן את הדרוש בדיקה. הרשם התייחס לקשיים השונים העולים מטיעוני המבקשים, אך קבע בין השאר, כי הסכם הפשרה - אשר מקורו לא נמצא וכך גם עותק חתום של כתב הערבות - לא כלל שני אלמנטים אופייניים הנהוגים במקרים דומים – צירוף הערבים כנתבעים נוספים במסגרת כתב התביעה בפסק הדין, וכן חתימת הערבים על הסכם פשרה בפני עו"ד. על אף שקבע כי גרסתם של המערערים אינה חפה משאלות ותמיהות מהותיות, וכי אין בקביעותיו משום הטלת דופי בבנק או במייצגו, הורה על ביטולו ביחס למערערת ובעלה בלבד ונתן להם רשות להתגונן.

5. המערערת ובעלה חזרו על טיעוניהם כי מעולם לא חתמו על הסכם הפשרה, מעולם לא ערבו לחובות החייבים, לא חתמו על כתב ערבות, הבנק מעולם לא פנה אליהם בנוגע להפרה של הסכם הפשרה, הם מעולם לא היו בבנק, ויש לדחות את התביעה נגדם.

6. פסק דינו של בית משפט קמא
במסגרת הדיון בבית משפט קמא, נשמעו ראיות, הובאו עדים, ופסק הדין ניתן לאחר שכבוד הש' קמא בחנה את ראיות הצדדים וטיעוניהם לגופם.
א. בית משפט קמא קיבל את גרסתם של עו"ד דורון זר מטעם הבנק ועו"ד אלכסנדר שיבר מטעם המערערת ובעלה, לפיה נוסחו של הסכם הפשרה הועבר ממשרדו של עו"ד זר לעו"ד שיבר, אשר ייצג את החייבים בתביעה הראשונה, לאחר שבמסגרת משא ומתן עם עו"ד שיבר, הוסכם כי המערערת ובעלה יחתמו עליו כערבים לקיום התנאים הכתובים בו. כן קיבל את גרסתו של עו"ד שיבר מטעם המערערת ובעלה, לפיה קיבל את הסכם הפשרה חתום מידיו של יוסי עקיש, והעבירו בפקס לעו"ד זר, וכי המערערת ובעלה לא חתמו בפניו.
בנסיבות אלה לא היה בידי הבנק הסכם פשרה מקורי, והתביעה הוגשה על יסוד עותק צילומי.
אין חולק כי בעקבות הסכם הפשרה גובש חלק מהחוב והועמד כהלוואה לצורך פירעון חובם של החייבים.
ב. נוכח טענת המערערת ובעלה כי לא חתמו מעולם על הסכם הפשרה, הגיש הבנק חוות דעת של הגרפולוגית פנינה אריאלי, אשר נתבקשה לבחון את חתימתה של המערערת בלבד, מאחר שנאמר לה שבעלה אינו כשיר. המומחית קבעה - לאחר בדיקת המסמך שהובא בפניה והשוואתו לחתימות של המערערת, ציון ממצאי הבדיקה, דיון וסיכום של הממצאים כי " הגעתי למסקנה שקיימת סבירות שהחתימה שבמחלוקת נכתבה ע"י הגברת עקיש אסתר". המומחית הוסיפה הערה " הורדתי דרגה אחת מדרגות הסבירות משום שמדובר במסמך מצולם ולא מסמך מקורי".
בית משפט קמא התייחס לחקירתה הנגדית של המומחית, קבע כי ממצאיה לא נסתרו, תוך פירוט ההסברים שנתנה בדבר חוות דעתה, ומצא לנכון לקבל את מסקנותיה, בין השאר לאחר בחינה של החתימות על פני העתקו של הסכם הפשרה.

המערערת לא הגישה חוות דעת נגדית, בטענה כי היא בטוחה שלא חתמה על הסכם הפשרה, ולא תכנס ל"מינוס בבנק", כדי להגיש חוות דעת מטעמה.

ג. השופטת קמא דחתה את התביעה נגד בעלה של המערערת, בהעדר הוכחה כי חתימתו מתנוססת על הסכם הפשרה, וכן בשל העדר כשרות משפטית.

ד. אשר למערערת, בית משפט קמא דחה כבלתי מהימנה את גרסתו של יוסי, אשר החליט להעיד במהלך הדיון, מבלי להגיש תצהיר עדות ראשית, וסיפר כי הוא נמצא באיחוד תיקים וגרושתו אלונה מצויה בהליך של פשיטת רגל. יוסי העיד כי כתב בעצמו את שמם של הוריו ליד שמם המודפס, לאחר שקיבל הנחיות מפקידת הבנק כרמלה, כי אם ירשום בעצמו את שמות הוריו כערבים על הסכם הפשרה, הבנק לא ידרוש מהם לחתום על הסכם הפשרה, ולא יתבע אתם. יוסי העיד כי לא זייף את חתימת הוריו, באומרו " זה לא הוגדר כחתימה, זה הוגדר כערב 1 וערב 2".

ה. בסופו של יום נקבע כי המערערת חתמה על הסכם הפשרה.

ו. הבנק לא הגיש כתבי ערבות חתומים על ידי המערערת ובעלה, משלא נמצאו בבנק. השופטת קמא בחנה את המשמעות של העדר כתבי ערבות חתומים על ידי המערערת ובעלה, על יסוד טיעוני הצדדים ומסמכיהם , והגיעה למסקנה כי הבנק התרשל כלפיהם כערבים. עם זאת קבעה כי אין בכך כדי לפטור את המערערת מערבותה כליל, אלא שיש לקזז מכלל חיובה כערבה את הנזק אשר נגרם לה בגין רשלנות זו. על דרך של אומדנא, העמידה את נזקה של המערערת על 2/3 מגובה חובם של החייבים לתובע, והעמידה את חובה של המערערת לבנק על 1/3 מחובם של החייבים, בציינה כי ניתן להגיע לתוצאה דומה על דרך של אשם תורם בדיני חוזים.

ז. משכך, חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם לבנק 1/3 מחובם של החייבים וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

המערערת מיאנה להשלים עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפניי.

7. טיעוני הצדדים
א. המערערת טענה הן כנגד הממצאים העובדתיים והן כנגד קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא.

בקליפת אגוז, טענה המערערת, כי לא חתמה על הסכם הפשרה, וכי אם יישאר פסק הדין על כנו, יהיה לדבר השפעות מרחיקות לכת על כל אדם ואדם, עמן לא ניתן להשלים, בטענה בין השאר כי אין די בקביעה כי יש סבירות שהמערערת חתמה על הסכם הפשרה כדי לחייבה, וכי לא פירשה את רמת הסבירות לקביעה האמורה. כן הועלו טענות בדבר היותו של הסכם הפשרה מוצג יחיד שאינו מקורי, והבדל צורני בחתימות על הסכם הפשרה. המערערת העלתה טענות התיישנות ושיהוי של הבנק, בטענה כי משבוטל פסק הדין, נותר הסכם הפשרה כהסכם בלבד, וחלה עליו התיישנות.

בנוסף נטען, כי העדרם של כתבי ערבות מלמד על כך שהמערערת אינה ערבה, מפני שהתחייבות לערוב אינה ערבות. עוד טענה המערערת כי הבנק התרשל בכך שלא בחן את טיבם של הערבים כמקובל בעניינים אלה. משכך, עמדה על קבלת הערעור.

ב. הבנק ביקש לדחות את הערעור, ולהשאיר את פסק הדין על כנו.
לטענתו, עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, והפריך את טענת ההגנה היחידה של המערערת בבית משפט קמא, משהוכיח באמצעות חוות דעת גרפולוגית - אשר לא נסתרה הן בחוות דעת נגדית והן בחקירתה - כי סביר להניח שהמערערת חתמה על הסכם הפשרה. הבנק התייחס לעדויות בתיק, וביקש לדחות את גרסתו של יוסי בהיותה עדות המהווה הרחבת חזית פסולה ומופרכת, וכן את גרסתה של המערערת, בהיותה בלתי מהימנה ורצופת סתירות. לטענת הבנק, משהוכחה חתימתה של המערערת והמצג שיצרה, אין היא יכולה לטעון כנגד תוקף ערבותה, או העדרם של כתבי ערבות. לטענת הבנק, הסתמך על הסכם הפשרה, ושינה מצבו לרעה, משנתן לחייבים הלוואת הסדר בחשבון לאחר פסק הדין הראשון, ולא גבה את החוב כל עוד עמדו בהסדר, לאחריו הורע כושר הפירעון שלהם בצורה ניכרת. ממועד הפירעון ועד היום לא העלו המערערת ובעלה כל טענה בקשר לתוקף ערבותם או העדר חתימה על כתב הערבות. כן ביקש להחיל את עקרון תום הלב ושורת הצדק, ולדחות את הערעור.

דיון
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בשתי הערכאות, על רקע חומר הראיות שהוגש בבית משפט קמא ובבית משפט זה, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

9. אקדים ואומר כי שוכנעתי שלא נפל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר נדרש לטענות הצדדים ולראיותיהם.

ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת, ואין זה אחד מאותם מקרים חריגים בהם על בית המשפט לנהוג באופן זה.

"אינספור פעמים חזר בית משפט זה ושנה כי ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת... ביתר שאת נכונים הדברים מקום שבית המשפט ביסס הכרעתו על ההתרשמות ממהימנות העדים שבפניו ( ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, תק-על 2005(1) 3559). ביסודה של גישה זו ההנחה והאמונה כי הערכאה הדיונית נהנית מהיתרון שבהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המעידים בפניה ועל כן יש " לסמוך על תחושתו, על הגיונו ועל שיקול דעתו של בית משפט של דיון"...". ( ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב (12/12/06), מפי כבוד הש' ארבל; כן ראו ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, מפי כבוד הש' בייסקי; ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23/2/10), מפי כבוד הש' ג'ובראן; ע"א 10845/07 שירה ברכה פיקהולץ ( בדנר) נ' JAIME SOHACHESKI (17/3/10), מפי כבוד הש' דנציגר, ועוד).

א. משהוכחה הסבירות בחתימתה של המערערת על מסמך שהומצא לעו"ד שיבר על ידי יוסי, ונשלח בפקס לב"כ הבנק, יש קושי להלין על הבנק, בשל כך שלא היה בידו מקור של הסכם הפשרה, אשר קוים משך חלק מהתקופה, מבלי שהועלתה נגדו כל טענה.

ב. יתר על כן, המערערת, אשר עמדה על כך כי לא חתמה על הסכם הפשרה, הייתה מודעת לקיומה של חוות הדעת הגרפולוגית מטעם הבנק , ובחרה להימנע מהגשתה של חוות דעת נגדית, משיקוליה, תוך לקיחת סיכון כי חוות דעתה של הגרפולוגית תתקבל במלואה.

חזקה עליה כי לו סברה שחוות דעת גרפולוגית תועיל לה, הייתה פועלת להגישה, על מנת להתמודד עם מסקנותיה של המומחית מטעם התביעה.

הימנעותה זו מלהביא ראיה המהותית למחלוקת, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מקימה חזקה לפיה לו היתה מביאה היא היתה פועלת לחובתה (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 641, 655 (1991), מפי כבוד הש' גולדברג; ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס אוראסיו ח'ורי ז"ל ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (4/4/12), מפי כבוד הש' מלצר; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, סא(3) 18 (2006), מפי כבוד הש' ארבל).

ג. לא נעלם מעיני כי המומחית אריאלי ציינה בחוות דעתה כי קיימת סבירות שהמערערת חתמה, ואף ציינה כי קביעתה זו נובעת מהעובדה שהמסמך שנמסר לבדיקתה הוא העתק ולא מקור. יחד עם זאת, די בכך ביחד עם הראיות שהובאו להוכחת התביעה בדבר אופן העברתו של הסכם הפשרה לעו"ד שיבר וממנו לעו"ד זר, ביחס עם הבחינה שערך בית המשפט עצמו, ודחייתה של גרסתו של יוסי בדבר נסיבות החתימה על הסכם הפשרה כבלתי מהימנה, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל המערערת, וזו לא עמדה בו.

ד. קביעותיו של בית משפט קמא כי אינו מקבל כמהימנה את גרסתו הבלתי צפויה של יוסי – בנה של המערערת, החייב אשר נכח באולם, ואשר מסרה ללא תצהיר עדות ראשית - מהטעמים שפורטו בפסק הדין, מעוגנות היטב במכלול הראיות ולא נפל בהן פגם. יתירה מכך, גרסתו של יוסי מנוגדת לגרסתו של עו"ד שיבר לפיה יוסי הביא לו את ההסכם ואמר כי הוריו חתמו עליו. לא נעלם מעיני כי מדובר בעדות שמועה, אשר אינה קבילה לתוכנה, אך עצם אמירת הדברים לעו"ד שיבר - בין אם נכונים ובין אם לאו - מלמדת כי גרסתו של יוסי בבית המשפט הייתה גרסה כבושה, אשר משקלה נמוך ביותר, בהעדר הסבר סביר לדברים.

לא זו אף זו, בית המשפט בחן בעצמו את החתימות על הסכם הפשרה, ומצא כי יש קושי לקבל את גרסתו כי הוא כתב את שמות הוריו בתום לב ליד שמם המודפס, בין השאר, נוכח ההבדלים הצורניים אותם ציין.

משכך, לא נפל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן המערערת חתמה על הסכם הפשרה. כך גם מוחזקת המערערת כמי שקראה את הסכם הפשרה בטרם חתימתו, הבינה את תוכנו, ונתנה את הסכמתה לאמור בו (ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי (14/3/17), מפי כבוד הש' מלצר, והאסמכתאות המפורטות שם (להלן: ענין צוברי) ).

ה. ואולם, בכך לא ס גי. אף שהעניין לא נדון ולא הוכרע לגופו בפסק דין, המערערת עונה על ההגדרה "ערב יחיד", כמשמעותו בסעיף 19 בפרק ב' לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967 (להלן: חוק הערבות). למען הסר ספק, טענה זו הועלתה אם כי בעקיפין בסעיף 56 לסיכומיה של ב"כ המערערת ובעלה. (לעניין בחינת סיווגו של ערב כערב יחיד בערכאת הערעור, השוו ע"א 1756/11 ו- 1821/11 עו"ד קרול חבה ואחר' נ' בנק הפועלים ואח' (8/4/13), מפי כבוד הש' ברק ארז, בסעיף 29 לפסק הדין (להלן: ענין חבה), ראו גם ענין צוברי לעיל).

הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא מלמדות כי לא היה קשר בין המערערת לבין ב"כ הבנק, ולכאורה לא היה קשר בינה לבין ב"כ החייבים, עו"ד שיבר. משכך, אין למעשה חולק כי איש מהם לא הסביר לה ולבעלה את הדרוש הסבר לכל ערב, ומקל וחומר לערב יחיד, ואין כל ראיה כי אדם אחר עשה כן.

10. בנוסף לכך, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא לפיה היה על הבנק להחתים את המערערת ובעלה על כתב הערבות בסניף הבנק, בהתאם לסעיף 2ג. להסכם הפשרה. למעשה, כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, ואף מראיות הצדדים, הבנק לא הוכיח כי המערערת ובעלה חתמו על כתב ערבות כלל. כפי שנקבע, כתב ערבות חתום לא נמצא, לא הוכח כי המערערת ובעלה זומנו לסניף הבנק לצורך החתמתם על מסמך כאמור, לא הוכח כי ניתנה להם אפשרות לעיין בו, ו/או כי נמסר להם עותק הימנו לאחר שחתמו עליו.

בהיעדר ראייה ישירה על החתמתם של המערערת ובעלה על כתב הערבות, או מסמך חתום כאמור המעיד על כך, המסקנה המתבקשת היא כי המערערת ובעלה לא הוחתמו על כתב הערבות הנזכר בהסכם הפשרה .

מה הנפקות של אי החתמתה של המערערת על כתב הערבות?
11. בנסיבות העניין הנדון דידן, אין מדובר במהלך טכני או בתנאי בהסכם הפשרה, שניתן היה לוותר עליו, בהיותו חלק בלתי נפרד מהסכם הפשרה, זאת על אף האמור בהסכם הפשרה כי המערערת ובעלה נתנו הסכמה ואישור בלתי חוזרים לחתימה על כתב ערבות.

א. הוכח, כאמור לעיל, כי חתימתם של המערערת ובעלה על הסכם הפשרה לא נעשתה בפני ב"כ החייבים או בפני עו"ד אחר או בפני פקיד בנק, ולא הובאה כל ראייה כי משמעות החתימה על הסכם הפשרה אשר נוסח על ידי הבנק, ומשמעות הערבות לטובת הבנק, הוסברה להם כדבעי, או בכלל. לא זו אף זו, לא הובאה כל ראייה בפני בית המשפט כי נמסר למערערת ובעלה עותק מהסכם הפשרה עצמו, כנדרש.
מעבר לחובה הקיימת בדין ובהסכם הפשרה, יתכן כי החתמתם של המערערת ובעלה על כתב ערבות בסניף הבנק, כמפורט בהסכם הפשרה - לאחר שעיינו בכתב הערבות, משמעותו הייתה מוסברת להם, והוא היה נמסר להם - הייתה מרפאת פגם זה. למעלה מן הצורך ייאמר כי סביר להניח שלו פעל הבנק להחתימם על כתב הערבות, הייתה עמדתם של המערערת ובעלה - כפי שבאה לידי ביטוי לראשונה בהליך שהתקיים בבית משפט קמא - מתגלה במועד מוקדם, עוד בשנת 06', והצדדים היו יכולים לכלכל צעדיהם כבר אז לכאן או לכאן. דהיינו, לו היו מכחישים חתימתם על הסכם הפשרה, ניתן היה לחזור לבית המשפט בבקשות מתאימות.

ב. כתוצאה מכך שלא היה מפגש בין המערערת לבין מי מב"כ הצדדים בעת חתימתו של הסכם הפשרה ואי החתמתה על כתב ערבות בסניף הבנק או בכלל, לא נעשה גילוי נאות למערערת או גילוי על פי דין בכלל.
12. אי הגילוי למערערת ותוצאותיו
חבויותיו של נושה בכלל ובנק בפרט כלפי ערבים בכלל וערב יחיד בפרט, פורטו בחוק הערבות, בסעיף 17א לחוק הבנקאות ( שירות ללקוח), התשמ"א – 1981 (להלן: חוק ה בנקאות), בכללי הבנקאות ( שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב – 1992, זאת מעבר לחובות הכלליות המוטלות על בנקים מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין. מדובר בעיקר על החובה לגילוי נאות של פרטים הקבועים בדין לערב יחיד לגבי ערבותו (כגון שיעורי ריבית והצמדה, היותו של הערב ערב יחיד, ועוד– סעיף 22 (א) ו- (ב) לחוק הערבות ; סעיף 5 + 17א לחוק הבנקאות ועוד), החובה לאפשר לערבים לעיין בהסכם הערבות עובר לחתימתו, החובה למסור לערבים עותק מכתב הערבות סמוך לאחר חתימתו (סעיף 24 לחוק הערבות) , וחובות נוספות אשר לא קוימו. הבנק אף לא הוכיח כי נשלחו למערערת ולבעלה מכתבים כלשהם מטעם הבנק לפני שנת 14' ולפני הגשת התביעה בכלל, דהיינו כי הבנק יידע את הורי החייבים במועד הפרתו של הסכם הפשרה ( סעיף 26 לחוק הערבות; ראו בין השאר ע"א 7451/96 אברהם ואח' נ' בנק מסד בע"מ ואח', פ"ד נג (2), עמ' 337 מפי כבוד הש' אריאל; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד נח (2), 145, מפי כבוד הש' חיות ( כתוארה דאז); ענין חבה ועוד ; ספרו של רוי בר קהן " ערבות" מהדורת תשס"ו – 2006, עמ' 399 ואילך, עמ' 591 ואילך (להלן: בר קהן) ; ראו ספרו של בן אוליאל " דיני בנקאות", עמ' 52 ואילך (להלן: בן אוליאל) ).
לא נעלמה מעיני גרסתו של עו"ד זר כי יש הבדל בין ערבות במצב בו " נותנים כסף חדש", לבין " חוב קיים" (עמ' 9 לפרוט' הדיון בבית המשפט קמא, ש' 1-25). יחד עם זאת, עיון בהסכם הפשרה מלמד כי חלק נכבד מחובם של הערבים גובש לכדי הלוואה חדשה, "צמודת מדד ונושאת ריבית כפי תנאי הבנק", כאשר סעיפים 10-12, אשר אינם קריאים דיים, עוסקים בנושאים שונים כגון ריבית משתנה מעת ועת ועוד, ואין ראיה לפיה הכתוב (הבלתי ברור) ומשמעותו הוסברו למערערת.

ועוד, הבנק לא צירף לראיות שהגיש לבית משפט קמא כל ראיה על משלוח הודעה למערערת ובעלה אודות הפרתו של הסכם הפשרה, מועדו ותוצאותיו. דהיינו, הבנק לא עמד אף בחובה המוטלת עליו לפי סעיף 26 לחוק הערבות – "הודעה על אי קיום".

13. בנתונים אלה ובנסיבותיו של תיק זה, רובץ הסיכון על הבנק, אשר ניסח את הסכם הפשרה, לא דרש חתימה של הערבים בפני עו"ד או פקיד בנק, לא הוכיח כי קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו, לא וידא כי הוסברה לערבים מהות הערבות אותה נטלו, לא וידא כי הם קיבלו עותק מהסכם הפשרה, לא החתים אותם על כתב הערבות, לא נתן להם עותק מכתב הערבות, לא שלח להם לכאורה הודעות על אי קיומו של הסכם הפשרה על ידי החייבים , ועוד.

משהוכח כי הבנק לא קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו לפי סעיף 22(ב)(1) לחוק הערבות - לפיו המערערת היא "ערב יחיד" - היא פטורה מערבותה (סעיף 23 (א)(5) לחוק הערבות; בר קהן, עמ' 593; בן אוליאל, עמ' 57). בנתונים אלה, אין עוד צורך להתייחס לנתונים אחרים שלא נמסרו למערערת, כגון שיעורי הריבית בהם יחויבו החייבים, למעט אמירות כלליות שאין בהן כי ליידע את המערערת לגבי שיעורה ואופן חישובה, כגון "נושאת ריבית לפי תנאי הבנק", וכן אמירה כללית לגבי ויתור על טענות ותביעות בין השאר ביחס לש ינוי של שיעורי הריבית וחישוביה.

לא נעלם מעיני האמור בסעיף 23 (א) (1)- (4) לחוק הערבות - לגבי האפשרות להפחית את היקף חיובו של ערב יחיד בשיעורים הנקובים שם, וכן בסעיף 26 (א) לחוק הערבות - לגבי הפטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך, אלא שהתרשמתי כי אין זה המקרה ליישומם, נוכח הוראותיו של סעף 23 (א)(5) לחוק הערבות, כאמור לעיל.

14. הערעור מתקבל אפוא, וכל החיובים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא מבוטלים בזה.

למען הסר ספק, לולא הכחישה המערערת את חתימתה מכל וכל, היה הדיון מתמקד בסוגיות הרלוונטיות של משמעות החתימה על הסכם הפשרה, והשתלשלות העניינים עובר לחתימה ולאחריה.

בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, אני רואה להעמיד את הוצאות המערערת על סך של 3,000 ₪ כולל מע"מ כחוק.

ניתן היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018.


מעורבים
תובע: אסתר עקיש
נתבע: בנק לאומי לישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: