ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב חבר נגד עיריית חיפה :

בפני
כבוד ה שופטת מריה פיקוס בוגדאנוב

התובע

יעקב חבר, עו"ד

נגד

הנתבעות

1.עיריית חיפה
2.מילגם בע"מ

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 20,000 ₪.

בהתאם לכתב התביעה, בחודש דצמבר 2016 קיבל התובע, עו"ד במקצועו, דרישה לתשלום חוב לפי פקודת המיסים (גביה), שנשלחה על ידי הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2 (להלן: "דרישה לתשלום החוב"), ולפיה הוא נדרש לשלם תוספת פיגורים לקנס חניה בסך 125 ₪ והוצאות גבייה בסך 26.91 ₪, סה"כ 151.91 ₪, בגין פיגור בתשלום דוח חניה מיום 16.3.16 ( להלן: "הדו"ח").
התובע פנה פעמיים לנתבעת 1 בבקשה לבטל את הדרישה לתשלום הקנס, אך בקשותיו נדחו. לאור סירובה של הנתבעת 1, בתאריך 5.6.17 הגיש התובע לביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה בקשה להישפט על מנת לבטל את תוספת הפיגורים לקנס. ה נתבעת 1 התנגדה לבקשה וביקשה לדחותה.

בתאריך 7.6.17 ניתנה החלטה על ידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים , ובה נקבע כי תוספת הפיגורים תבוטל , ועל התובע לשלם הוצאות גבייה בלבד בסך 26.91 ₪ (להלן: " החלטת בית המשפט").

בתאריך 25.9.17 התקבלו אצל התובע שתי הודעות "לסרבן" על תפיסת נכס שעוקל , הנושאות תאריך 27.8.17, בהן הודיעה לתובע הנתבעת 1 כי הוטל על ידה או מי מטעמה עיקול על כספים ו/או נכסים של התובע בבנק הפועלים ובנק לאומי בגין קנסות חניה. לצרכי בירור הופנה התובע בהודעות הנ"ל למוקד טלפוני של הנתבעת 2.

בתאריך 26.9.17 בשיחה עם נציג הנתבעת 2 התברר לתובע כי העיקול הוטל על ידי הנתבעות בגין תוספת פיגורים והוצאות גבייה נשוא הדו"ח על סך 231.92 ₪.

בהתאם להנחיית נציג הנתבעת 2, שלח התובע לנתבעות בתאריך 27.9.17 דרישה לביטול מידי של העיקולים בבנק ים, אליה צירף החלטת בי ת המשפט.
לאחר שפנייה זו של התובע לא זכתה לתגובה, שלח התובע לנתבעות תזכורת לדריש תו לביטול מידי של העיקולים, שגם היא לא נענתה , ועד למועד הגשת התביעה העיקולים לא בוטלו.

  1. לטענת התובע, פעולות הגבייה שבוצעו כנגדו על ידי הנתבעות הן בניגוד להחלטת בית המשפט ומהוות הפרה בוטה של צו שיפוטי.
  2. לטענת התובע, הליכי הגבייה שהופעלו כנגדו , לרבות הטלת העיקולים, ובמיוחד אי ביטולם למרות פנייתו , מהוו ים אמצעי אכיפה בלתי סבירים ובלתי מידתיים , והם נגועים ברשלנות של ממש , חוסר אכפתיות , אדישות ועצ ימת עיניים.
  3. לטענת התובע, הוא מנהל חשבונותיו בבנק הפועלים ובבנק לאומי, ובכלל זה מנהל חשבונות נאמנות מזה עשרות שנים, והטלת העיקולים על כספים בחשבונותיו מהווה פגיעה של ממש בתובע, שגרמה לו נזק המוערך על ידו לצרכי התביעה בסך 10,000 ₪ בגין הטלת העיקול בכל אחד מהבנקים

על כן, ביקש התובע לחייב את הנתבעות , יחד ולחוד , לשלם לו סך 20,000 ₪.

בהתאם לכתב ההגנה של הנתבעת 1, התובע החנה את רכבו שלא כדין בתאריך 16.3.16 , ובגין כך הוטל עליו קנס.
התובע הגיש ערעור על הדוח, אך הערעור נדחה.

התובע שילם את הקנס המקורי בסך 250 ₪ באיחור של יום אחד, ועל כן נוספו לקנס חיובים בגין פיגורים והוצאות הליכי גבייה, שנעשו על ידי נתבעת 2 מטעמה של הנתבעת 1 .

לאחר שהתובע הגיש בקשה להארכת מעוד להישפט, בתאריך 7.6.17 התקיים דיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, במסגרתו ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת גץ -אופיר, לפיו , לפנים משורת הדין , הוחלט כי התובע ישלם רק הוצאות גבייה שנוספו בגין הא יחור בתשלום הדוח בסך 26.11 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, דהיינו על התובע היה לשלם את הסכום עד ליום 7.7.17.

התובע לא ביצע את החלטת בית המשפט ולא שילם את הסכום שנקבע.
כעבור חודשיים מיום מתן פסק הדין הוטל עיקול על חשבו נות בנק של התובע , היות ועד ליום הגשת כתב ההגנה התובע טרם שילם את הוצאות הגבייה בהתאם לפסק הדין.

בתאריכים 27.9.17 ו- 16.10.17 נשלחו מכתבים מטעם התובע לנתבעת 1, לפיהם רק לאחר הסרת העיקולים יהיה מוכן התובע לשלם את הוצאות הגבייה, בכפוף ל שובר שישלח אליו, למרות שלטענת הנתבעת 1 , התובע ידע כי העיריה אינה שולחת שוברים לתשלום, וכי על יו להסדיר את התשלום טלפונית או להגיע פיזית למשרדי הנתבעת.

נכון ליום הגשת כתב ההגנה , הנתבעת 1 הסירה את העיקול מחשבו נות הבנק של התובע, וזאת לפנים משורת הדין.
על כן, ביקשה הנתבעת מס' 1 לדחות את התביעה ולחייב את התובע בתשלום הוצאות גבייה מלאים שעומדים , לטענתה, נכון ליום הגשת כתב ההגנה על סך 156.78 ₪ , ואף לחייב את התובע בריבית פיגורים לאור העובדה כי לא בוצעה ההחלטה של כבוד השופטת גץ אופיר .

בהתאם לכתב הגנה של הנתבעת 2, דין התביעה נגדה להידחות על הסף בהעדר יריבות בין התובע לנתבעת 2.
לטענת הנתבעת 2, היא פעלה ופועלת אך ורק על פי הוראות הנתבעת 1 ובהתאם להוראות הדין.
על פי ההסכם שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2 , כל פעילותה של הנתבעת 2 מסתכמת בהוצאה לפוע ל של הוראות וצווים החתומים על ידי נציגי הנתבעת 1 , שנמסרים לביצוע גביית חובות , ולפיכך, לנתבעת 2 אין סמכות ו/או שיקול דעת בקביעת גובהו , טיבו , כתובתו או נכונות ו של החוב המצוי בספרי העיריה על שם החייב.
עוד נטען כי ממסמכי הנתבעת 1 עולה כי התובע לא קיים את החלטת בית המשפט, לפיה עליו לשלם הוצאות גביה עד ליום 7.7.17.
משלא קיים התובע את החלטת בית המשפט, בתאריך 3.8.17, בהוראת הנתבעת 1, הוטל עיקול על חשבו נות התובע.
הנתבעת 2 חזרה על התיאור העובדתי של השתלשלות העניינים והוסיפה כי לאחר שהתובע לא שילם את הוצאות הגבייה בהתאם להחלטת בית המשפט, הנתבעת 1 מסרה לנתבעת 2 כתבי הרשאה חתומים לפעול לגביית חוב מכוח פקודת המיסים. אי לכך , ביום 3.8.17 הוטלו עיקולים על חשבונות בנק של התובע בהתאם לצווי עיקול. בתאריך 20.8.17 הודיע הבנק כי נתפסו כספים בסך 231.92 ₪ , ולפיכך, ביום 27.8.17 נשלחה לתובע הודעה לסרבן על תפיסת רכב שעוקל. כמו כן, נשלח לבנק צו מימוש כספים שנתפסו כאמור.

הוצאתם לפועל של צווי ה עיקול המתבצעת על ידי נתבעת 2 רק לאחר חתימת נציגי הנתבעת 1 ואישורם לביצוע עיקול. ויתרה מכך, המעוקלים מועברים מצדדי ג' ישירות לנתבעת 1. על כן, הנתבעת 2 פעלה על פי הוראותיה של הנתבעת 1 כשלוח בלבד, וטענות התובע אינן נוגעות אליה .

בתאריך 20.11.17 הורתה הנתבעת 1 לנתבעת 2 להסיר את העיקולים, וכך נעשה.
עוד נטען כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ולא צירף אף ראייה להוכחת טענותיו בנוגע לנזקים שנגרמו לו , לכאורה. בנוסף, היה על התובע לנקוט בכל צעד סביר כדי להקטין את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהעיקול, ויכול היה למנוע נזק כאמור בנקל.

דיון בביהמ"ש
במהלך הדיון העיד התובע במענה לטענות של הנתבעות, לפיהן היה עליו לשלם 26 ₪ בהתאם להחלטה בית המשפט, כי הוא פנה טלפונית פעמיים לנתבעת 2 וניסה לשלם את הסכום כאמור, אך נאמר לו כי במערכת החוב השמור הוא בסך 300 ₪ , ואין אפשרות לשלם כל סכום אחר, לא בטלפון ולא במשרדים של הנתבעת 2.

עוד התייחס התובע לנספח מס' 5 (הדפסת שלבי טיפול בחייב), אותו צירפה הנתבעת 1 לכתב ההגנה , שגם שם לא הופיע הסכום שנפסק על ידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים , אלא סכום גבוה יותר בסך 137 ₪.

התובע טען כי פנה לבטל את העיקולים, אך פניותיו לא נענו, והעיקולים בוטלו רק לאחר שהוא הגיש את כתב התביעה.
על כן, לטענת התובע, הטלת עיקולים הייתה שלא כדין , והתובע הפנה לפסיקה של בתי משפט, שם נפסקו פיצויים בעשרות אלפי שקלים בגין הטלת עיקולים על חשבונות של עורכי דין.
במעמד הדיון הבהיר התובע כי חשבון הנאמנות של לקוחות לא מתנהל על ידו בשלב זה, מאחר וב-3 השנים האחרונות הוא עובד בשרות ציבורי.
עוד הפנה התובע להנחיה של יועמ"ש , לפיה הפעלת הליכי גבייה צריכה להיות מידתי ת בהתחשב בגובה החוב, מהותו של חייב וכדומה.

על כן, ביקש התובע לקבוע כי נגרמה לו פגיעה של ממש בעקבות הטלת העיקולים על חשבונותיו, והיא אף מהווה פגיעה בשמו הטוב.

התובע הסכים כי לא ציין בכתב התביעה את עילת לשון הרע, וזאת לטענתו כי סבר, ש לאור העובדה כי מדובר בביהמ"ש לתביעות קטנות, היה עליו לפרט את העובדות בתמציתיות.

לשאלת ביהמ"ש, מדוע התובע לא שילם את הסך 26 ₪ לפני שהוטל העיקול, ה שיב התובע כי המתין ש הנתבעת 1 תשלח לו שובר תשלום.
באשר לטענת הנתבעת 2 בנוגע להעדר יריבות בינה לבין התובע, השיב התובע כי הנתבעת 2 לא צירפה כתב הרשאה מטעם הנתבעת 1, על מנת להראות כי פעלה במסגרת ההרשאה, ולו היית ה עושה כן , היה מוחק את התביעה כנגד ה.
נציג של הנתבעת 1 טען בדיון, כי ייתכן וחלה תקלה במשרדי אכיפת הגבייה של העירייה, וייתכן והנתבעת 1 לא קיבלה את החלטת ביהמ"ש , אך על התובע היה לגשת עם ההחלטה למשרדי הנתבעת 1, כדי לצמצם את נזקיו ולשלם את החוב.
עוד נטען כי החלטה של ביהמ"ש אינה "נצחית", וכי הנתבעת 1 רואה כמקשה אחת את כלל תשלום הוצאות הגבייה.
עוד אישר ב"כ הנתבעת 1 כי סכום העיקול היה גבוה מזה שנפסק על ידי בית המשפט עקב תקלה, וכי ככל הנראה , ההחלטה של בית המשפט לא נשלחה למשרדי הגבייה של הנתבעת 1.
עוד אישר ב"כ הנתבעת 1 כי הנתבעת 1 ידעה על הליכים בביהמ"ש לעניינים מקומיים, אך לטענתו , כל עוד לא היה עיכוב הליכים, הייתה רשאית הנתבעת 1 להמשיך בגביי ה, ורק עם הגשת תביעה זו נודע לנתבעת 1 אודות החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים , שאז הוסרו העיקולים.

עוד נטען כי לפתחו של התובע רובץ אשם תורם, כאשר לא דאג להסדיר את החוב לפי החלטת בית המשפט.
עוד הפנה נציג הנתבעת 1 לפסק הדין שניתן על ידי ביהמ"ש השלום בחיפה במקרה דומה.

ב"כ הנתבעת 2 חזר על טענותיו בכתב ההגנה באשר להעדר יריבות בין הנתבעת 2 לתובע. לטענת ב"כ הנתבעת 2, שיקול הדעת בהוצאת צווי עיקול הוא של הנתבעת 1 בלבד, והיא זו שמחליטה על גובה סכום החוב, כאשר הנתבעת 2 פועלת באישור של הנתבעת 1, וגם אם לאחר הטלת העיקול החייב פונה לנתבעת 2 בטענה כי גובה החוב אינו נכון, הנתבעת 2 מפנה אותו לנתבעת 1 ובמקביל מתריעה בפני הנתבעת 1.
נציגת הנתבעת 2 העידה כי הנתבעת 2 קיבלה פנייתו של התובע בתאריך 25.9.17 והעבירה את הפניה לנתבעת 1.

ב"כ הנתבעת 1 אישר כי לנתבעת 2 אין סמכות לקבל החלטה בשאלה, האם להטיל או לא להטיל עיקול על חשבון התובע, אלא ההחלטה היא של הנתבעת 1 בלבד, ואילו לנתבעת 2 יש סמכות רק בנוגע לגובה הוצאות הגבייה (פרוטוקול עמ' 4 שורות 5-10).

עוד הוסיפו הנתבעות כי במקרה זה לא הוכח כי העיקול גרם נזק לתובע, ולכן אין זה המקום ל פסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.

בסוף הדיון ביקש התובע לאפשר לו להגיש מסמכים המוכיחים כי הנתבעת 1 ידעה על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים.

השתלשלות העניינים אחרי דיון בביהמ"ש.

בתאריך 12.3.18 הגיש התובע אסמכתא מתיק ביהמ"ש לעניינים מקומיים , לפיה ביום 8.6.17 נשלחה החלטה שניתנה על ידי כבוד השופטת גץ אופיר למחלקת אכיפת גבייה בעירית חיפה בפקס .
מסמך זה הועבר לעיון הנתבעות.
הנתבעת 1 הגיבה כי צילום האסמכתא מתיק ביהמ"ש אינו מוריד מע יקרי טיעוניה של הנתבעת 1 וטענה כי היא מודה שההחלטה נשלחה אליה, אולם עקב בלבול במשרדי העיריה ההחלטה לא הגיע ה למערך הגבייה , ולכן נוצר הבלבול.

הנתבעת 2 הגישה תגובתה ביום 25.3.18 וטענה כי המסמך שצורף מחזק את טענת הנתבעת 2 כי אין יריבות בינה לבין התובע.
עוד נטען שלפי סעיף 66 א' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 , אם לא נקבע אחרת , מועד תשלום קנס ה וא מידי, ועל התובע היה לשלם את הקנס מיד לאחר שקיבל את החלטת ביהמ"ש.
נכון למועד הטלת העיקול התובע היה חייב בספרי הנתבעת 1 , ועל כן העיקול הוטל כדין.

בתאריך 28.3.18 הגיש התובע בקשה להשלמת טיעון בצירוף אסמכתאות. התובע צירף פסק דין בבג"ץ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים ואח', שם נידונה שאלה של חוקיות פעילות של רשות מקומית וחברות גבייה פרטיות, וביקש ללמוד מפסק הדין כי קיימת יריבות בינו לבין הנתבעת 2.
בקשה זו הועברה לתגובת הצדדים.

הנתבעת 1 הגיבה לבקשה זו וביקשה לדחות את הבקשה להשלמת הטיעון. לגופו של עניין טענה הנתבעת 1 כי יש לה סמכות לפעול ביחד או בשותפות עם גורמים נוספים על פי סעיף 249 (31) לפקודת העיריות.
עוד הוסיפה הנתבעת 1 כי 4 ימים לאחר הדיון שהתנהל בביהמ"ש, שלח התובע המחאה לפקודת הנתבעת 1 בסך 26.92 ₪ ב גין הוצאות גבייה, ובכך נסגר חובו לרשות.

בתאריך 4.6.18 הגישה הנתבעת 2 תגובה לבקשת התובע להשלים את הטיעון, בה חזרה על טענותיה לגבי מחדלו של התובע לשלם את החוב הפסוק במועד, ועל כן העיקול שהוטל – הוטל כדין.

דיון והכרעה:
העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
לתובע ניתן דו"ח חניה, אותו שילם באיחור של יום אחד.
בחודש דצמבר 2016 קיבל התובע התראה לפני נקיטת הליכים לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) , לפיה עליו לשלם ריבית פיגורים והוצאות גביה בסה"כ 151.92 ₪.
התובע פנה לנתבעת 1 בבקשה לבטל את דרישת תשלום החוב, אך בקשתו נ דחתה.
התובע הגיש בקשה להאריך מועד להישפט, ובמסגרתה ביקש לבטל את דרישת התשלום.
בתאריך 25.5.17 נשלחה לתובע התראה נוספת לפי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המסים (גבייה), כאשר הפעם הסכום עמד על סך 185.12 ₪.
בתאריך 7.6.17, לאחר שניתנה תגובת הנתבעת 1, שהתנגדה לבקשת התובע, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה הפחית בית המשפט את הסכום לתשלום, כך שנותר לתובע לשלם רק הוצאות גבייה בסך 26.91 ₪.
התובע לא שילם את חובו לעירייה בסך 26.91 ₪ עד לאחר הדיון שהתקיים בפני.
בתאריך 8.6.17 ההחלטה הועברה לנתבעת 1, והנתבעת אינה מתכחשת כי ההחלטה נשלחה אליה, אך לטענתה, עקב בלבול במ שרדיה ההחלטה לא הגיעה למערך התביעה.
בתאריך 3.8.17 הועברה הוראת עיקול ממוחשבת לחשבונות בנק של התובע על סכום 231.92 ₪ (ראה תדפיס שצורף לכתב ההגנה של נתבעת 1).
בתאריך 25.9.17 קיבל התובע הודאה על הטלת עיקול על שני חשבונות הבנק שלו.
התובע שלח שתי פניות לנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, בהן דרש לבטל את העיקולים, לפניות אלו צירף את החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים וביקש לשלוח לו שובר תשלום , על מנת שיוכל לשלם את החוב שנותר בסך 26.91 ₪.
הנתבעת 2 העבירה את הפניות לנתבעת 1, אך הנתבעת 1 לא ה שיבה על פניות אלו.
בתאריך 6.11.17 התובע הגיש כתב תביעה, שרק אז הוסר העיקול מחשבונותיו.

המחלוקת המרכזית בתיק:
האם קיימת יריבות בין התובע לנתבעת 2 בהיותה שלוח של הנתבעת 1 ופועלת בהתאם להרשאתה?
האם הנתבעת 1 פעלה כדין כאשר הטילה, באמצעות הנתבעת 2, עיקול על חשבונות בנק של התובע? וכפועל יוצא מהתשובה לשאלה זו, האם העיקול שהוטל מהווה עוולת לשון הרע ו/או האם הנתבעות 1 ו-2 התרשלו כלפי התובע בהטלת העיקול וגרמו לו לנזקים?
בהמשך אתייחס רק לטענות שרלוונטיות להכרעה בתיק זה.

האם קיימת יריבות בין הנתבעת 2 לבין התובע?
הנתבעת 1 אישרה במהלך הדיון כי הנתבעת 2 פועלת מטעמה, לאחר שהנתבעת 1 מחליטה על אופן הגבייה. אין מחלוקת כי ההחלטה להטיל עיקול על חשבונות של התובע הייתה החלטה של הנתבעת 1 (ראה נספחים שצורפו לכתב ההגנה של הנתבעת 1), כאשר הגבייה עצמה מתבצעת על ידי הנתבעת 2 בהתאם להנחיות הנתבעת 1.
זאת ועוד, עולה ממכתבי פניה של התובע לנתבעת 1, אותם העביר אליה באמצעות הנתבעת 2 , כי היה ברור לתובע כי את המחלוקת באשר לסכום החוב והסרת העיקול עליו להסדיר מול הנתבעת 1 ולא מול הנתבעת 2, שהיא רק הזרוע המבצעת של הנתבעת 1 ופועלת כשלוחה (ראה מכתבי פניה של התובע). הנתבעת 2, מצידה , העבירה את פניותיו של התובע לנתבע ת 1 , ועל כך אף אין מחלוקת.
אציין כי גם אם קיימים מקרים, בהם לנתבעת 2 ישנו שיקול דעת עצמאי, במקרה שבפני לא מצאתי כי הנתבעת 2 פעלה באופן עצמאי ובמנותק מהנחיות של הנתבעת 1, ועל כן לא מצאתי כי יש באמור בבג"ץ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים ואח', אליו הפנה התובע, כדי להשליך על העניין שבפני.

מכאן כי האחריות כלפי התובע, אם קיימת, היא לפתחה של הנתבעת 1 ולא לפתחה של הנתבעת 2 , שפעלה כשלוחהּ.
זאת ועוד, בית המשפט לעניינים מקומיים, אליו הגיש התובע בקשה להאריך מועד להישפט, לא עיכב את הליכי הגביה, בהם כבר החלה הנתבעת 1 ושלחה מכתבי התראה לפי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גבייה), וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, הי ו רשאיות הנתבעות להמשיך בהליכים הגבייה.
הנתבעת 2 לא הייתה צד להליך ולא ידעה על ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים , ועל כן, כאשר הועבר אליה על ידי הנתבעת 1 עניין גביית החוב בטרם ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, לא יכלה הייתה הנתבעת 2 לדעת כי מתנהל הליך בנוגע לגובה החוב ופעלה על פי הרשאה, שניתנה לה על ידי העירייה.
אציין כי לאחר שהתובע פנה לנתבעת 2 בנוגע לגובה החוב, טענותיו הועברו לנתבעת 1, ולא בוצעו פעולות מימוש לגבי הכספים שנתפסו בחשבונות התובע .

על כן, לא מצאתי כי הנתבעת 2 התרשלה באופן כלשהו כלפי התובע, ואני דוחה את התביעה כנגדה.

האם העיקול שהוטל על ידי הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2 על חשבונו של התובע – היה כדין ?
כפי שכבר ציינתי קודם, ההליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים לא עיכבו את המשך הליכי גבייה של החוב. כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת על ידי בית המשפט, הייתה רשאית הנתבעת 1 לגבות את החוב. יחד עם זאת יש לזכור כי הפעלת סמכות מנהלית צריכה להיות בתום לב, במידתיות ובסבירות.
הנתבעת 1 ידעה על ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים ואף העבירה את תגובתה לבית המשפט, אך לא ווידאה את קבלת ההחלטה של בית המשפט בהליך זה והמשיכה לגבות את החוב , בהתעלם מהאפשרות שהחלטה כזו אמורה להינתן.
הפעלת סמכות מנהלית של הטלת עיקול בהינתן העובדה כי סכום החוב הוא נמוך מאוד, בנסיבות אלו הייתה לא מידתית ולא סבירה, והיה על הנתבעת 1 קודם ל בדוק, האם ניתנה החלטה בבקשתו של התובע בבית המשפט לעניינים מקומיים בטרם הטלת העיקול.
אין מחלוקת בין הצדדים כי החלטה של בית המשפט מיום 7.6.17 הומצאה בתאריך 8.6.17 לנתבעת 1 באמצעות פקס. הנתבעת 1 לא הכחישה את קבלת ההחלטה, אלא , לטענתה , עקב "בלבול" במשרדיה ההחלטה לא הגיעה למחלקת הגביה, ועל כן , הליכי הגביה נמשכו כסדרם, בלי להפחית את סכום החוב, כפי שנקבע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים.

הטענה כי בחלוף 30 יום מיום מתן ההחלטה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, במידה והתובע לא שילם את יתרת הקנס שנותר - בסך 26.91 ₪, החלטת בית המשפט מאבדת מתוקפה – אין בידי לקבלה. הנתבעת 1 הייתה רשאית, משלא שולם החוב, לבצע פעולות גביה לגבי הסכום שנפסק על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים , אך לא הייתה רשאית לחזור לחוב המקורי, לאחר שלא הגישה ערעור על החלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים.

מכאן כי הנתבעת 1 פעלה ברשלנות כלפי התובע בהטלת העיקול על חשבונות בנק של התובע בתאריך 3.8.17 על מלוא סכום החוב המקורי, בצירוף דמי גביה נוספים, כאשר במועד זה כבר ניתנה ההחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים המקטינה את גובה החוב באופן משמעותי. ייתכן כי במידה והנתבעת 1 הייתה מבררת את גובה החוב, הייתה בוחרת שלא להטיל עיקול נוכח גובה ה חוב שנותר לתשלום , ו מלצער, הייתה שולחת התראה נוספת על סכום החוב הנכון בטרם נקיטת ההליך.

הנזק:
התובע בחר לתבוע בעילת רשלנות, ועל כן עליו להוכיח את הנזקים שנגרמו לו.
התובע לא הוכיח נזק ממוני שנגרם לו כתוצאה מהעיקולים שהוטלו על חשבונות יו ולא הביא ולו ראשית ראיה בעניין זה.
אציין כי העיקולים לא מומשו, והעיקול שהוטל היה על סכום קטן, כך שתפיסת סכום החוב בחשבונות התובע לא שיתק ה את פעילות של התובע בחשבונותיו.

בעניין חובת הוכחת הנזק, הגם שמדובר בהליך בבית משפט לתביעות קטנות, ראה רע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן (30.1.18):

"בנוגע למצבים כאלה, עשוי בית המשפט "לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו: פתיחת שערי בית המשפט בפני האזרח הקטן שאינו בקיא בהוויות המחוקק וההלכה הפסוקה, ואינו מודע, בהכרח, לחובת הוכחת שיעור הנזק. אולם, מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה. עם כל ההבנה, אין להשלים עם גישת בית המשפט המחוזי לפיה דרך ההתמודדות עם מצב בו לא הובאו ראיות מספיקות היא לפסוק פיצוי מופחת. ברוח דומה, נכון לערער על הדרך בה צעד בית המשפט לתביעות קטנות בקבעו כי על בית המשפט לבכר פסיקה על דרך האומדן על פני דחיית התביעה הקטנה, כאשר האיזון בין הדברים יתבטא בעריכת האומדן על הצד הנמוך. נבהיר כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת יותר נשגבת היא, אך יש לממשה אך ורק בכלים משפטיים ראויים, כגון הסכמות בין הצדדים או דחיית הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות מספקות." (הדגשה לא במקור מ.פ.ב.)

יתרה מזאת, הטענה של התובע לפיה הוא מנהל בבנקים חשבונות נאמנות מזה עשרות שנים, והטלת העיקולים על כספים בחשבונותיו מהווה פגיעה של ממש בתובע, שגרמה לו נזק המוערך על ידו לצרכי התביעה בסך 10,000 ₪ בכל אחד מהבנקים, לא רק שלא הוכחה, אלא שהתובע אמר במהלך הדיון כי מזה 3 שנים הוא עובד בשירות המדינה, ועל כן , אינו מנהל חשבונות נאמנות בבנקים.

באשר לנזק לא ממוני, אין ספק כי התנהלות של הנתבעת 1 גרמה למשיב מפח נפש וטרחה מיותרים . יחד עם זאת התובע יכול היה למנוע בנקל את העיקולים שהוטלו על חשבונותיו, לו רק היה מסדיר את יתרת החוב שנותר לתשלום בהתאם להחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים בסמוך לאחר קבלת ההחלטה.
לעומת זאת, התובע ישב בחיבוק ידיים כחודשיים ולא עשה מאומה על מנת להסדיר את התשלום. הטענה של התובע כי המתין לשובר תשלום מטעם הנתבעת 1 , אינה מקובלת עלי, ועל התובע היה לפעול באופן אקטיבי על מנת לשלם את ה חוב.

זאת ועוד, גם לאחר שהוטל העיקול, לא ברור לי, מדו ע התובע לא שילם , תחת מחאה, את סכום החוב, שעמד באותו שלב על סך 231.92 ₪, וזאת על מנת להקטין את הנזק המתמשך הנובע מעיקול, אלא הסתפק במכתבי דרישה לנתבעות ושיחות טלפון, גם לאחר שהובהר לו על ידי הנתבעת 2 כי אין אפשרות לשלם רק חלק מהחוב שהועבר אליהם על ידי הנתבעת 1 לגבייה, וכי על התובע להסדיר את העניין מול הנתבעת 1.

מכאן הנתבעת 1 חייבת לפצות את התובע בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו , אותו אני מעריכה על דרך האומדנא בסך 1500 ₪.
התובע לא פעל להקטנת הנזק וגרם בהתנהגותו להטלת העיקול , עת שלא שילם את החוב מיד או בסמוך להחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים, ועל כן אני קובעת לו אשם תור ם של 100% .

התוצאה היא כי הפיצוי, לו זכאי התובע , מתקזז מול האשם התורם שלו להיווצרות הנזק.

עיקול כלשון הרע
במהלך הדיון התובע טען כי העיקול שהוטל על חשבונותיו מהווה עוולה של שלון הרע, ועל כן , הוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת הנזק.
התובע הינו עורך דין במקצועו, כאשר את התביעה, אותה הגיש, ביסס על עוולת רשלנות ולא הזכיר, ולו ברמז כי בכוונתו לתבוע גם בגין עוולת לשון הרע , ועל כן , לא מצאתי מקום לאשר לתובע הרחבת חזית, לאחר שהוגשו כל כתבי הטענות , והטענה הועלתה לראשונה רק במהלך הדיון בבית המשפט.
על אף שמדובר בבית משפט לתביעות קטנות, אשר אינו כפוף לסדרי דין, הרי נוכח העובדה כי מדובר בתובע שהוא עורך דין, כאשר הותר גם לנתבעות ייצוג משפטי , על מנת ליצור שוויון בין הצדדים, אין זה מן הראוי להתיר לתובע הרחבת חזית בשלב כה מאוחר. לו רצה התובע להסתמך על עילת תביעה זו היה עליו להגיש בקשה להתיר לו תיקון כתב התביעה, בטרם הדיון אך התובע לא עשה כן ובחר לעלות את הטענות החדשות במסגרת הדיון.

מעבר לנדרש אציין, כי באופן עיקרוני הפסיקה הכירה בכך, שניתן לראות בעיקול המוטל ש לא כדיו פגיעה בשמו הטוב של האדם. אומנם, במקרה שבפני, הגם שהעיקול הוטל ברשלנות, חלק מהחוב לא שולם על ידי התובע , והנתבעת 1 הייתה רשאית לבצע פעולות גבייה לגבי אותו החלק , שהתובע לא שילם ולא עשה דבר על מנת לשלם בטרם הטלת העיקולים .
על כן, ישנו קושי לקבוע כי העיקול שהוטל על חשבון התובע מהווה לשון הרע, כאשר המצג כי התובע בעל חובות כלפי העירייה הינו מצג אמיתי, הגם שסכום החוב הוא נמוך מזה שנטען בעיקול.

על כן, אני דוחה את התביעה. כל צד יישא בהוצאותיו.

הנתבעת 2 פועלת מטם הנתבעת 1 לגביית חובות. כאשר ראתה הנתבעת 2 כי בית המשפט לעניינים מקומיים הפחית את סכום החוב, היה עליה לפעול לביטול העיקול או, לכל הפחות, להקטין את סכום העיקול. אף על פי כן, הנתבעת 2 הסתפקה בהעברת המידע לנתבעת 1. על כן, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות משפט לנתבעת 2.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב חבר
נתבע: עיריית חיפה
שופט :
עורכי דין: