ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף גיאת נגד שירלי ברנדיס :

בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

התובע

יוסף גיאת

נגד

הנתבעות

1.שירלי ברנדיס
2.לאה דוידסון
3.שומרה חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

הרקע ותמצית טענות הצדדים

  1. רכבי הצדדים היו מעורבים בתאונת דרכים ביום שישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות.
  2. התובע טען כי פנה שמאלה מרחוב יעקב לרחוב דודניקוב, כאשר הבחין מבעוד מועד ברכב הנתבעת שנעצר בנתיב הנסיעה תוך חסימת אותו נתיב ועל כן, פנה לתוך הנתיב הנגדי לצורך עקיפת הרכב העומד. תוך כדי נסיעת התובע, כאשר חלף על פני רכב הנתבעת, סטה רכב הנתבעת לכיוונו וגרם לטענתו, לשפשוף לכל אורך שתי הדלתות מצד ימין.

לטענת התובע,, הנתבעת החלה לסטות מנתיב נסיעתה – שם עמדה באופן לא תקין – בניגוד להוראות הדין ומבלי שבדקה תחילה שנתיב הנסיעה פנוי, ועל כן מוטלת עליה האחריות המלאה לתאונה. לדברי התובע בדיון, לא היו רכבים נוספים בכביש, ולא היתה סיבה לעצירת רכב הנתבעת.
3. הנתבעת 1, אשר נהגה ברכב, (להלן: הנתבעת) טענה, כי פנתה אף היא מרחוב יעקב בפניה ימינה לרחוב דודניקוב, ורכב שהיה לפניה נעצר, הנהגת ירדה מהרכב, רכב נוסף עקף את הרכב העומד ולאחר מכן היא ביקשה לצאת לעקיפה. לצורך כך, בדקה שהדרך פנויה, אותתה והחלה לסטות שמאלה כאשר הנתבע הגיע מהפניה לתוך הנתיב הנגדי, וגרם לתאונה. הנתבעת טענה, כי התובע הגיע ככל הנראה בנסיעה מהירה, וזאת היא מסיקה מכך שלא ראתה אותו במראות טרם הסטייה.
דיון והכרעה
4. במקרה המונח בפניי הצדדים מסכימים על מרבית העובדות, והמחלוקת נוגעת רק לשאלה, אם הנתבעת עצרה בשל רכבים שנעצרו לפניה, או שעמדה ב"חניה כפולה" תוך חסימת נתיב הנסיעה, בלא כל סיבה נראית לעין. מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ולפיכך, די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. משכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.
לאחר ששקלתי את גרסאות הצדדים, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת באשר לנסיבות עצירתה, זאת בשל אלה:
ראשית, עדותה של הנתבעת נתמכה בעדות אביה אשר אישר באופן מלא את הטענה, כי היה רכב שנעצר כאשר הנהגת יצאה ממנו, כי היה רכב נוסף שעקף את הרכב שנעצר וכי הנתבעת ביקשה אף היא לבצע עקיפה על מנת להמשיך בנסיעתה. מנגד, התובע לא הביא את בנו שהיה עימו ברכב על מנת להעיד בדיון, הוא וויתר על האפשרות לדחות את הדיון למועד אחר כדי לזמנו. הימנעות התובע מזימון עד רלבנטי שיכול היה לתמוך בגרסתו, פועלת לחובתו.
שנית, גרסת התובע בעניין זה אינה סבירה. התובע טען בכתב התביעה, כי רכב הנתבעת חנה במקום אסור וסטה מנתיבו "בניסיון להשתלב בתנועה". לו היה רכב הנתבעת נעצר בלא כל הפרעה לפניו, המשך נסיעה תוך כדי השתלבות בתנועה לא היתה מחייבת סטייה מהנתיב אלא נסיעה ישר קדימה. מהימנותו של התובע נפגמת עקב כך, וזאת מאחר שהתובע עמד בדיון על כך שנתיב נסיעת הנתבעת "היה פנוי לחלוטין חוץ מהרכב של הנתבעת" (עמוד 1, שורה 22).
העובדה ששני הצדדים מסכימים שרכב הנתבעת היה במהלך סטייה מהנתיב הימני, לתוך הנתיב השמאלי – נגדי, תומכת בגרסת הנתבעת בעניין הנסיבות שחייבו עצירתה, ומעבר נתיב לצורך עקיפת רכב עומד.
5. אני קובעת כי התאונה אירעה כך: הנתבעת היתה בעצירה בנתיב הימני בשל רכב אחר שעצר לפניה. לאחר שרכב אחד עקף את הרכב שנעצר, ביקשה הנתבעת לעבור לנתיב הנגדי לצורך עקיפת הרכב שנעצר . והתובע הגיע מהצומת לאחר פניה שמאלה, לתוך הנתיב השמאלי (הנגדי) וחלף על פני רכב הנתבעת תוך כדי סטיית הנתבעת מנתיב נסיעתה, וכך נוצר המגע בין שני כלי הרכב.
6. אם כך, הובהרו הנסיבות העובדתיות של האירוע, ומצאתי כי בשים לב לאלה, שני הנהגים אחראים במידה מסוימת לתאונה ולתוצאותיה. התובע אחראי בשל כך שפנה שמאלה לתוך הנתיב הנגדי, בניגוד להוראות תקנה 43(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, המחייב נהג הפונה שמאלה לפנות לתוך כביש דו-סטרי שבו נתיב אחד בכיוון הנסיעה לפנות "בקשת רחבה לצד הימני של הכביש".
התובע נשאל בעניין זה מדוע לא פנה לנתיב הימני כאשר לא היתה מניעה לכאורה שיצא אחר כך לעקיפה לאחר שיבדוק שהדרך פנויה, והשיב כי "זה כביש דו סטרי שהיה פנוי לחלוטין, ישר פניתי שמאלה כדי לא לפגוע בה. מה, ימינה ואחר כך שמאלה?" (עמוד 2, שורות 24-25).
הנתבעת אף היא נושאת בחלק מהאחריות, בשל כך שבמהלך הסטייה מנתיב נסיעתה לצורך עקיפה, לא היתה מודעת כל העת לאפשרות כי יכול שיגיע רכב מאחוריה, במיוחד כאשר היא מאוד קרובה לצומת (לטענת הנתבעת ואביה, מונית השירות שנעצר ה אחריהם כבר הי תה בתוך תחום הצומת). התובעת היתה צריכה להיות בקשר עין רציף עם המראות, כאשר היא עוברת מנתיב הנסיעה לנתיב הנגדי, ומודעת לרכבים, גם אם הם נוסעים כנגד כיוון התנועה. לא די בכך שהיא אותתה ובחנה את המראות טרם תחילת הנסיעה. על הנתבעת היה לפעול בהתאם להוראות סעיף 40(א) לתקנות התעבורה המחייבות שלא לסטות מנתיב הנסיעה "אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".
7. שקלתי את מידת האשמה המוטלת על כל אחד מהצדדים ומצאתי כי אחריותו של התובע גבוהה יותר מאחריות הנתבעת ועל כן, אני קובעת כי התובע נושא ב- 60% מהאחריות לתאונה ואילו הנתבעת ל-40% ממנה.
8. הנזקים: נזקי התובע פורטו בחוות הדעת שהוגשה מטעמו. השמאי מטעם התובע העריך את עלות תיקון הנזק בצירוף ירידת הערך שנגרמה, בסכום כולל של 28,108 ₪. מעבר לכך, התובע שילם שכר טרחה לשמאי בסך 1,755 ₪. טענת התובע להוצאות נוספות לא הוכחו בראיות ועל כן, לא מצאתי להוסיף סכום נוסף בגין הוצאות ישירות, מעבר לסכומים הנ"ל. מכאן, כי הנזק הכולל של התובע עומד על סך של 29,863 ₪.
9. אני מחייבת את הנתבעות 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 40% מהנזק הנ"ל (בהתאם לשיעור האחריות) , קרי, סך 11,945 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות ניהול ההליך וההתייצבות לדיון, וכן שערוך סכום הנזק למועד מתן פסק הדין, אשר מוערכים באופן כולל בסך של 750 ₪.
סוף דבר, על הנתבעות 1 ו- 3, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום כולל של 12,695 ₪.
10. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף גיאת
נתבע: שירלי ברנדיס
שופט :
עורכי דין: