ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נתנאל דני שלום נגד דוד ישי :

בפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובע

נתנאל דני שלום
ע"י ב"כ עוה"ד דורון לנגה ואח'

נגד

הנתבע

דוד ישי
ע"י ב"כ עוה"ד מרדכי מלכה ואח'

פסק דין

מבוא
בפני תביעה על סך 573,450 ₪, של עורך דין נגד שותפו לשעבר להשיב לו מחצית מסכום החוב שנותר לשותפות ואשר נשא בו במקומו, השבת שווי מחצית הציוד שנותר בחזקת הנתבע, ופיצוי בגין דמי שכירות עודפים ששילם התובע במשרדו החדש בעקבות פירוק השותפות.

בין הצדדים נחתם ביום 1.1.03 הסכם שותפות (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע), שקובע את הדברים הבאים:
"השותפות הינה בלתי מוגבלת בזמן, אך כל צד יכול לפרוש ממנה בהודעה מראש ובכתב לצד השני" (ס' 3).
"הצדדים ימנו במשותף רואה חשבון אשר ינהל את ספרי השותפות" (ס'5)
"במשך קיום השותפות יוצאו כל הוצאות השותפות מחשבון הבנק העסקי הקיים" (ס' 6)

השותפות התקיימה עד ליום 26.2.12. הסיבות לפירוקה שנויות במחלוקת. התובע טען כי הנתבע הודיע לו שהשותפות אינה תורמת לו עוד, ואילו הנתבע טען כי בפברואר 2011 עת הודיע התובע כי בחשבון נאמנות עין גדי לא נותר כסף לביצוע פרוייקט תמ"א 38 ניעור חשדו. בפעם הראשונה מאז הקמת השופות דרש לקבל לידיו את פרטי חשבונות הבנק של המשרד ושל הפרויקט ונדהם לגלות משיכות בלתי מוסברות, העברות כספים בין חשבונות נאמנות לחשבון העסקי וההיפך. לטענתו מדובר במעילות וגניבות לאורך שנים של מאות אלפי שקלים אם לא מעבר לכך.

ב-15.3.12 התובע ביצע פעולות חשבונאיות בחשבונות הנאמנות ובחשבון העסקי של השותפים שעוררו עוד יותר את חשדו של הנתבע:
250,000 ₪ בשיק שנמשך מחשבון אחותו של התובע הופקדו בחשבון השותפות, שיק על סך 150,000 ₪ נמשך מחשבון השותפות לחשבון נאמנות בשם "עין גדי" ומשם לחשבונו הפרטי של התובע.
סכום של 15,000 ₪ הועבר לחשבון נאמנות ע"ש קינן בבנק לאומי (נ/5), סכום זהה יצא מחשבון זה לחשבון השותפות ב-3.8.11.
סך של 26,610 ₪ הועברו מחשבון השותפות לחשבון 607090 בבנק הפועלים.
הנתבע טען כי לווה כספים מאחותו, ההפקדות והמשיכות מהוות חלק מההתחשבנות שביצע, וכי משיכת הכספים מחשבון נאמנות הקרוי "עין גדי" אשר שימש לפרוייקט תמ"א 38 שהצדדים השקיעו בו מחוץ לשותפות ביניהם, נעשה בעקבות הפער הגבוה בין הסכומים שהוא העביר לחשבון זה לבין אלו שהעביר הנתבע. יצוין כי התביעה ופסק הדין אינם עוסקים בחשבון זה, אולם גם הוא היה נושא להליך משפטי בין הצדדים.

לגישתו של הנתבע, הפקדה של 250,000 ₪ מהווה הודאה במשיכות יתר וגניבות שביצע התובע בחשבון השותפות. ממועד זה ואילך החלו הצדדים בהתכתשות מכוערת ובניהול הליכים משפטיים והליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין. התלונה נגד התובע בגין עבירות אתיות בחשבונות נאמנות נסגרה בעוד שהתלונה נגד הנתבע הנוגעת להתנהגות בלתי הולמת כלפי התובע (בכך שלקח את מחשב התובע וכונן הגיבוי ללא הסכמתו), התקבלה והנתבע הורשע.

במקביל הגיש הנתבע תביעה לצו למתן חשבונות ותביעה כספית משוערת בסך של 250,000 ₪. התביעה החלה להידון בבימ"ש שלום, בפני מותב אחר שפרש, הועברה אליי, ולאחר כארבע שנים כשטען לראשונה הנתבע כי אין למותב זה סמכות עניינית, הועברה התביעה לביהמ"ש המחוזי (ת.א. 13520-08-13, החלטה מיום 2.7.17). התביעה נותרה תלויה ועומדת זמן מה, עד שהחליטה כבוד השופטת ענת זינגר למחוק אותה בהתאם לתקנה 153(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, בקשה לביטול החלטתה נדחתה (החלטה מיום 12.6.18), וכך גם בקשה לעיון חוזר.
בנסיבות אלו התייתרה גם בקשתו של הנתבע בסיכומיו, לעכב ביצוע פסק דין, אם יימצא חייב בסכום כלשהו, עד מיצוי התביעה למתן חשבונות.

הראיות
מטעם התובע העידו: התובע עצמו, רו"ח של השותפות יצחק אילוז, ורו"ח רן לירון שמסר חוות דעת ונחקר עליה.
מטעם הנתבע, העידו הנתבע עצמו ורו"ח דניאל אביעד. שני הצדדים צרפו מסמכים רבים לתצהיריהם.

דיון והכרעה
תרמית ומעילה באמון

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור" (כבוד הש' ברנזון בע"א 292/64 כהן נ' אשד (1965).

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות"
(ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.04.2013) והאסמכתאות המוזכרות שם כמו: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012), ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (1986)).

בחלוף חמש שנים וחצי מאז פירוק השותפות, לאחר ששקע האבק וכל שותף פנה לדרכו, לאחר עיבוד המסמכים והמידע שהועברו לעו"ד ישי, אף כי לטענתו מדובר במידע חלקי בלבד, לא מצאתי כל ראיה המבססת את ההאשמות החמורות שהואשם בהן התובע.
מה כן נמצא? נמצא שהתובע שהיה אחראי על ניהול החשבונות של השותפות לא הקפיד על הפרדה מוחלטת בין חשבונות הנאמנות לבין החשבון העסקי של השותפות, וכך לדוגמא בשנת 2010 נוצר פער של כ-200,000 ₪, בין כרטסת הלקוחות לבין יתרת הזכות בחשבונות הנאמנות של הלקוחות, עליו ביקש רו"ח אזולאי לקבל הסברים (מכתבו מיום 23.11.11, סומן ת/5).

התובע העיד כי בחשבון נאמנות של חב' מימון ישיר אליו נכנסו תקבולי ההוצל"פ של עשרות תיקים הכוללים גם את ההוצאות שהוציא המשרד ושכרו, היה נהוג בתחילה לקזז ישירות את שכר הטרחה מחשבונות אלו, אולם "בשלב מסויים אמרו תעבירו לנו את כל הסכום ואנחנו נשלם לכם וקרה שעכבו תשלומים ונוצר פער של 100 200 אלף שקל...שחייבים לנו של שכרט טרחה ואגרות ששילמנו...מחשבונות המשרד...אני העברתי בידיעתו המלאה (של הנתבע-מ.ק.) כספים אלינו לחשבון. שקל מעולם לא עבר אלי מחשבון מימון ישיר אגורה לא עברה אליי וכל הכספים יצאו אלינו והוחזרו כאשר שולם לנו..אין לנו חוב למימון ישיר"
(עמ' 8-9 בפרוטוקול הדיון בבקשה לביטול צו עיקול שניתן במעמד צד אחד בתביעה למתן חשבונות, ת.א. 13520-08-13, שצורף וסומן נ/3)

מנספחים ד' וה' שצורפו לתצהיר הנתבע עולה כי העברות כספים מחשבון הנאמנות של חב' מימון ישיר לחשבון העסקי וחזרה נעשו כבשגרה. יחד עם זאת, לא הוצגה כל ראיה למעבר כספים מחשבון הנאמנות לחשבון שאינו החשבון העסקי של השותפות, כמו כן לא הוצגה כל ראיה או טענה של הלקוחה לחוסר כספי.

קיימות ראיות נוספות להתנהלות לא מוקפדת: בחשבון נאמנות של עיריית מעלה אדומים ע"ש ח ייבת בשם הייגרוטק, נמצא כי ביום 15.3.12 (לאחר מועד פירוק השותפות), העביר התובע מהחשבון העסקי לחשבון הנאמנות סך של 40,000 ₪ (נ/4) בדיון בביטול צווי עיקול שניתנו במעמד צד אחד בת.א. 13520-08-13 (נ'3 עמ' 8) הסביר כי היתה זו טעות שיכולה לקרות במהלך עשר שנים וניהול עשרות חשבונות ועשרות אלפי פעולות, כך גם טען בדיון בלשכת ההוצל"פ (נספח ח' לתצהיר הנתבע).
"טעות" נוספת ארעה גם בחשבון נאמנות ע"ש קינן - ביום 3.8.11 הועברו מחשבון הנאמנות לחשבון העסקי סך של 15,000 ₪ וביום 15.3.12 הוחזרו (נ/5).

במכתב רו"ח אזולאי מיום 8.12.13, המסכם את הפעילות המשותפת בשנת המס האחרונה (עד אפריל 2012), עלה כי עדיין קיים פער של כ-87,000 ₪ בין חשבונות הנאמנות לבין הרישום בכרטסת הלקוחות. רו"ח אזולאי הבהיר לשותפים כי "לאור ריבוי הוצאות לקוח/פקדונות חובה לנהל מעקב שוטף ועדכני תוך התאמה עם נתוני תיק הלקוח המנוהלים על ידכם במשרד" וכי תקבול בגין פקדון/הוצאות לקוח שלא שימש את ייעוד ולא הוחזר ללקוח יש לראותו כהכנסה משכ"ט החייב במע"מ ומס הכניסה.

מתקבל הרושם כי התובע מצא מקור זול למימון אשראי ביניים לשותפות. זו אינה התנהלות תקינה מבחינת רשויות המס ואף לא כלפי הלקוחות. ואף על פי כן, בענייננו, לא הוכח שכספים הועלמו מהנתבע, הם נכנסו לחשבון השותפות ואפשרו גם לנתבע למשוך משכורות מדי חודש בחודשו. בסיום ההתחשבנות הוחזרו כספים לחשבונות הנאמנות, הא הראיה שלא נמצא עוד לקוח שטוען לחוסר כספי, למעט עיריית מעלה אדומים שחזרה בה מטענה זו. אי הסדר בחשבונות הפקדונות אינה מגיעה לכדי מרמה, ובוודאי שלא כלפי הנתבע.

בהקשר לטענות לקוח, אתייחס כעת לבקשת הנתבע לצרוף ראיה חדשה שהוגשה לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים.

בקשה לצירוף ראיה חדשה
לאחר שהתובע הגיש סיכומיו, לאחר שטענת חוסר הסמכות העניינית נדחתה, לאחר ש בקשות הנתבע לעכב סיכומיו נדחו על ידי שתי הערכאות, הגיש הנתבע סיכומיו ביום 3.8.17 וחודשיים לאחר מכן, ב-19.10.17 ביקש לצרף ראיה חדשה שלטענתו הגיעה "זה עתה" ועניינה טענת עיריית מעלה אדומים בלשכת הוצאה לפועל בדבר חוסר של 173,968 ₪ בחשבון נאמנות. לאחר שהתובע הציג לב"כ העיריה אסמכתא, מיהר זה להתנצל ואישר כי הסכום למעט שכ"ט (א + ב) בסך 25,000 ₪ שעל הרשם להכריע בו, הועבר לעיריה ארבע שנים קודם לכן. את הודעת ההתנצלות צרף התובע לתגובה לבקשת הנתבע.

נדמה כי תגובה אחרונה זו של הלקוחה מייתרת הצורך בהתייחסות לבקשה, אולם הנתבע, במקום לחזור בו מבקשתו , ניצל הזכות לתשובה והוסיף וחזר על טענותיו בסיכומיו, ואף הגדיל עשות עת צירף כתבה מהאינטרנט על עורכת דין אחרת שאינה קשורה לענין, אשר מואשמת בקבלת דבר במרמה . משנותרה הבקשה תלויה ועומדת אתייחס אליה בקצרה.

הדין החל
הכלל האוסר קבלת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו כלל דיוני גרידא, אלא נועד להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד. במקרים חריגים בהם יש בראיה תמיכה משמעותית לחשיפת האמת, באופן העולה על הנזק שבסטייה מעקרון סופיות הדיון וניהול משפט באופן יעיל, ישקול ביהמ"ש הבקשה.
ראו ההלכה הפסוקה בע"א 579/90 רוזין נ' בן נון (1992) שצוטטה עשרות פעמים במהלך השנים, ואף לאחרונה ברע"א 2070/18 צפר נ' מדר, שם נאמר בין היתר כי "המבחן הוא מידת הרלוונטיות של הראיה להליך ויכולתה לחרוץ את תוצאתו"

בענייננו, דין הבקשה להידחות, לא מדובר בראיה טכנית פשוטה, אלא בטענה של לקוח שדרושה בירור, והא הראיה שאף חזר בו ממנה. לו היתה השותפות נדרשת להשיב סכום כלשהו, הסכום היה צריך להתחלק שווה בשווה בין השותפים, ולא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית, אלא אם היה הנתבע מוכיח כי הסכום החסר הועבר לכיסו הפרטי של שותפו ולא נותר בחשבון העסקי שלהם.

הנתבע טען כי ביקש להפריך באמצעות הראיה את "טענותיו העיקריות והשקריות של מר שלום", אולם הוא השיג את התוצאה ההפוכה, ובוודאי שזו אינה "סנונית ראשונה" כפי שטען, שכן בפועל לא הגיעו כל דרישות כספיות מלקוחות אחרים אף לא בחלוף חמש שנים וחצי.

סיכום ביניים
נוכח כל האמור עד כה אני קובעת כי טענת המרמה וגזל שטען הנתבע לא הוכחו. מה שנותר להכריע בו הוא טענות התובע לחובות בבנקים וזכותו למחצית הציוד, טענות הנתבע בנוגע להוצאות רכב שנכללו בהוצאות השותפות, וטענתו בנוגע לתקבולי ביטוח לאומי עבור שירות מילואים שקיבל התובע ואשר היו צריכים להיכנס בחישוב ההכנסות המשותפות.

התנהלות השותפות
בטרם אבחן את רכיבי התביעה, יש להעיר עוד מספר הערות בנוגע לאופי השותפות ופעילות השותפים בה כפי שהוצגה בפניי. מדובר בעורכי דין שעסקו בנדל"ן ובהוצאה לפועל.
מדפי חשבון הבנק (נ/1) עולה כי החשבון היה כמעט תמיד ביתרת חובה העולה על מסגרת האשראי הכוללת שעמדה על 75,000 ₪ ולכן מדי פעם חזרו שיקים בשל אי כיסוי מספיק. כדי לממן את החריגה מאשראי נלקחה הלוואה מבנק איגוד וכאמור לעיל, עשה התובע מפעם לפעם שימוש לא נאות בחשבונות הנאמנות.

אף שהסכם השותפות שנערך בין הצדדים לאקוני, אין חולק כי השותפים נושאים בזכויות ובחובות השותפות בחלקים שווים (ראו גם סעיפים 50 ו-51 לפקודת השותפויות). הצדדים הסכימו כי כל הוצאות השותפות יוצאו מהחשבון העסקי, לא נאסר על הוצאת הוצאות פרטיות מחשבון זה, אף כי יש הגיון בכך, והנה אף על פי כן, פה ושם נמשכו הוצאות פרטיות, גם על ידי הנתבע (ראו כרטסת מ-2008 עמ' 33, 34 בנספחי תצהירו). הנתבע בתצהירו (ת/1) הצהיר כי "סוכם בינינו כי ההכנסות הנותרות, לאחר קיזוז הוצאות יחולק שווה בשווה מדי חודש בחודשו בינינו"

מועד פירוק השותפות הוא ה-26.2.12 ועל כך אין מחלוקת , יחד עם זאת כוחו של כל שותף לחייב את השותפות במידה שהדבר דרוש לפירוק ענייני השותפות (ראו ס' 49 לפקודת השותפויות, ע"א 79/50 שחור נ' ויטה שותפות רשומה (1952), ע"א 1135/12 שרעבי נ' אזכוריה (12.12.2013), אליהם הפנה ב"כ התובע בסיכומיו).
לפיכך, חוות הדעת של רו"ח אביעד מטעם הנתבע, אינה מדויקת, באשר היא מקפיאה ההתחשבנות ליום 26.2.12 ומתעלמת מהוצאות שחויב בהם החשבון העסקי מאוחר למועד זה, כמו כרטיסי אשראי, הוראות קבע לקופות גמל והפקדות של התובע מאוחר למועד הנ"ל שנועדו לכסות יתרת חובה. אי דיוקים נוספים נמצאו בחוו"ד עת סכומים שאולי הם הוצאות, יוחסו לנכסי השותפות (חוב/מקדמה לרו"ח אילוז בסך 22,272 ₪ ושכ"ט לקבל/לשלם בגין ניהול פרוייקט success בסך 36,207 ₪).

מהעדויות שנשמעו בפניי הוכח לי כי התובע היה אחראי על הנהלת החשבונות של השותפות, הנתבע היה אמנם שותף מלא בחשבונות העסקיים, היתה לו גישה וזכות חתימה, אך נדמה כי לא התעניין יתר על המידה, סמך על התובע ומשך סכומים בד"כ אחת לחודש, בהתאם להערכות התובע. בשנת 2008 למשל משך באופן קבוע כל חודש 10,000 ₪ למעט בחודש נובמבר אז משך 25,000 ₪ בשתי פעימות ובסוף דצמבר סך של 34,976 ₪ שכונתה בכרטסת "התאמות שכר" שכנראה נועדה להשוות עם הכרטסת של התובע (עמ' 34 לנספחי תצהיר הנתבע).

אחת לשנה היה רו"ח אילוז מכין את הדו"ח השנתי של השותפות ומנתוניו היו נגזרים הדוחות השנתיים האישיים של כל שותף.
לפי מכתב של רו"ח אילוז (ת/5) המקדים את הדו"ח הסופי לשנת 2010 עולה כי בשנה זו הנתבע משך במהלך השנה 124,385 ₪ יותר מהתובע (1,686,977 ₪ לעומת 1,562,592 ₪), יחד עם זאת, בסך הכללי, כפי שעולה מסיכום הכרטסות האישיות עד שנת 2011 כולל, התובע משך 137,685 ₪ יותר מהנתבע (981,205 ₪ לעומת 843,520 ₪, סעיף 17 במכתב רו"ח אילוז מיום 8.12.13 סומן "א")
בנוגע לחשבונות הנאמנות והיו למעלה משלושים, רובם נפתחו ונוהלו באופן בלעדי על ידי התובע (רשימה של החשבונות ויפוי כח המאפשר לנתבע גישה אליהם ניתנו לנתבע במסגרת ההליכים המקדמיים בתביעה זו ובתביעה למתן צו חשבונות).

כאמור, המידע היה פתוח כספר בפני הנתבע, אולם ככל הנראה לא התעניין בו יתר על המידה, ולכן גם לא נשמעה כל טרוניה מצידו לגבי אופן עריכת הדוחות הכספיים או המרכיבים שנכללו בהם.
יחד עם זאת, היות שהתובע מבקש לחייב את הנתבע בהפרשים על בסיס התחשבנות כוללת מיום תחילתה של השותפות ועד סיומה, הנתבע אינו מושתק לטעון טענותיו כנגד רכיב כזה או אחר של הוצאות או הכנסות שהצדדים לא נתנו עליהם את הדעת בעת פתיחת השותפות.
הבקיאות שהפגין הנתבע בעת שחקר באופן אישי את רו"ח לירן ואילוז, אינה מלמדת על כך שהיה בקי באותו אופן במהלך שנות השותפות, כפי שניסה להציג זאת ב"כ התובע בסיכומיו (ס' 40).
מצד שני, להתנהגות הצדדים במהלך השותפות יש משקל רב לגבי אופן פירוש הסכם השותפות. כמו למשל בנוגע להוצאות הרכב.
היות שהנתבע הגיש אף הוא את הוצאות רכבו, אין הוא יכול לטעון קטגורית, כי אלו אינן הוצאות השותפות, אולם הוא בהחלט יכול להעלות תמיהות וטענות לגבי גובה ההוצאות שהציג התובע ביחס להוצאותיו שלו ובקשר שלהן ליצירת הכנסות לשותפות .
התובע כמי ש"מוציא מחברו", "עליו הראיה" להוכיח שההכנסות חולקו שווה בשווה ושההוצאות שהוצאו, הוצאו בקשר עם השותפות או בהסכמה , ובהינתן יתרת חוב בסיום השותפות , עליהם לשאת בה שווה בשווה. טענת ב"כ התובע לפיה חזקה שמי שחותם על מסמך שמוגש לרשויות המס מודע לתוכנו (ס' 144(א) לפקודת מס הכנסה) טובה ליחסים בין הנישום למס הכנסה ולא בין השותפים לבין עצמם.
נעבור כעת לבחינת הוצאות הרכב.

הוצאות רכב
בהוצאות רכב פרטי שצמוד לעובד, מעורבים גם שימושים פרטיים, מס הכנסה לצורך פשטות הביקורת מכיר ב-45% מההוצאות, ואילו שכיר שמקבל רכב מעביד משלם שווי הטבת מס הגלומה בשימוש הפרטי שעושה ברכב.
שני השותפים מימנו את הוצאות רכביהם באמצעות החשבון העסקי, אלא מאי, הנתבע שגר בסמוך למשרד הוציא סכומים נמוכים הרבה יותר מאלו שהוציא התובע.

לטענת התובע ברכבו בוצעו שליחויות של המשרד וכי היו נסיעות מספר פעמים בשבוע לערים כמו ראשון לציון ורחובות (פרו' עמ' 82, עמ' 85).
בשנת 2008 הוצאות הרכב המשותפות עמדו על 38,478 ₪, בשנת 2009- 45,233 ₪ ובשנת 2010 הגיעו ל-71,709 ₪.
בשנת 2010 הגיש התובע קבלות בגין הוצאות של שלושה רכבים. רו"ח אילוז שואל במכתבו מיום 23.11.11 (ת/5): "באילו רכבים מדובר? האם כולם משמשים את העסק"? ברור שלא.

רו"ח אביעד מוציא מכרטסות הנה"ח סכומים גבוהים יותר, בממוצע הוציא התובע הוצאות בגין רכב מחשבון השותפות, פי 6 מהוצאות הנתבע. אין לי ספק שלו הנתבע היה מתעניין בדוחות הכספיים בזמן אמת, היה מרים גבה ודורש הסברים.
טענת התובע כי רק כמחצית מהסכומים מוכרים ממילא כהוצאה מוכרת על ידי מס הכנסה, וכי חובות השותפות למס הכנסה קטנו בעקבות הוצאות אלו, נכונה אולם מששולמו מלוא הוצאות התובע מהחשבון העסקי של השותפות, הרווח שנצבר ל תובע גדול מזה שנצבר לנתבע בכ-50% מההפרש.

רו"ח אביעד מטעם הנתבע הוציא רכיב זה כליל מהוצאות השותפות. הוא ביצע אומדן על דרך של הכפלת ממוצע שלוש השנים הללו בכל תקופת השותפות וכך יצא לפי חישוביו שהתובע משך מהחשבון העסקי סך של 392,683 ₪ בגין הוצאות רכב ואילו הנתבע סך של 65,096 ₪, משמע התובע משך ביתר מחשבון השותפות סך של 327,587 ₪. אומדן זה מתעלם מכך שהוצאות הרכב בשנים הראשונות היו מן הסתם נמוכות יותר, ובנוסף התעלם ממרכיב המס שנחסך, בנוסף טענת התובע שלא נסתרה לפיה רכבו שימש גם לשליחויות המשרד לא נלקחה בחשבון .
ב"כ התובע יוצא חוצץ נגד האומדן וטוען כי הנתבע לו רק רצה יכול היה להביא בפני רו"ח מטעמו את כל הכרטיסיות. מצד שני, התובע יכול היה להזים את הנטען ולהביא נתוני אמת, וזאת לא עשה.

נוכח האמור לעיל, ובהעדר נתונים אחרים מדויקים יותר, אני מוצאת לנכון לקבוע בדרך של אומדן, כי התובע משך מהחשבון העסקי סכום עודף בגין הוצאות רכב שלא הוצאו בקשר עם השותפות, בסך 200,000 ₪, כאשר מחצית ממנו, עומד לזכות הנתבע. ובמלים אחרות, מכל סכום שיש לחייב את הנתבע, יש לקזז סך של 100,000 ₪.

האם תשלום ביטוח לאומי בשל שירות מילואים מהווה הכנסת השותפות?
גם בנושא זה שותק הסכם השותפות. ההתנהגות בפועל היתה שהתובע נטל הכסף הזה לעצמו ולא הכלילו בכלל ההכנסות של השותפות. הנתבע לא ביצע שירות מילואים ולכן בניגוד לנושא הוצאות הרכב, לא ניתן לומר כי התנהגותו פירשה את ההסכם בענין זה, ואף העובדה שלא התעניין, או שסמך על ניהול הכספים על ידי התובע, לא יכולה לעמוד לו לרועץ.
תשלום ביטוח לאומי עבור שירות מילואים מבוסס על הכנסתו המדווחת הממוצעת של הנישום, הוא נכלל בהכנסותיו ומשלם על כך מס הכנסה . שכיר מקבל את משכורתו ממעבידו ותשלום ביטוח לאומי מגיע למעביד. (ראו חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ,ה-1995, סעיף 280 א').
"העיקרון המונח ביסודו של התגמול הוא שיש לפצות את המשרת במילואים על איבוד ההכנסה שהייתה צפויה לו בימי השירות על-ידי תשלום (תגמול) שהוא פונקציה של ההכנסה. לשון אחר; התגמול הוא תחליף לשכר עבודה". ראו דב"ע נו 02-26 לודר נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' ( 24.7.1996), באותו מקרה ביקש העובד לקבל הן את תגמולי המל"ל והן את משכורתו ותביעתו נדחתה.
משלא נתנו הצדדים דעתם לענין זה, לא מוצאת הבדל ענייני בין שכיר לעצמאי בסוגיה זו. מטבע הדברים מי שעושה שירות מילואים אינו זמין למשרדו ואינו יכול לתרום את אותו הזמן ליצירת הכנסות לשותפות, ואף על פי כן ציפה וקיבל התובע את חלקו מרווחי השותפות, גם בזמנים שהיה במילואים, אגב, כפי שגם הנתבע קיבל את חלקו בתקופה שבה הקדיש זמן לבניית ביתו, לפיכך, תגמולי ביטוח לאומי הם הכנסת השותפות שהיה על התובע לחלוק עם הנתבע.
סך הסכומים שהתקבלו בגין שירות מילואים שעשה התובע לאורך שנות השותפות מגיע ל-58,922 ₪ (בהתאם למכתבו של רו"ח אילוז מיום 8.12.13 שהסתמך על הרישום בספרי הנה"ח. הוספת הסכום ל"רווחי השותפות" מזכה את הנתבע במחצית מהסכום, קרי, 29,460 ₪ . סכום זה יש לקזז מכל חוב שיחויב בו הנתבע.
הנתבע טען כי יש לקזז גם את הריביות שחויב החשבון העסקי, אולם החשבון חויב בריבית בשל היותו ביתרת חוב תמידית של כ-100,000 ₪, שנגרמה בין היתר בשל משיכות שוטפות של שני הצדדים מהחשבון.
התחשבנות סופית
הכנסות
נכון למועד פירוק השותפות, התובע משך מתחילת השותפות סך של 1,786,708 ₪ (ללא הוצאות רכב ותגמולי המילואים) ואילו הנתבע משך 1,801,894 ₪. (צרופה ד' לחוו"ד רו"ח
אביעד, שהסתמך על מסמכי הנה"ח של השותפות).
הנתבע משך ביתר 151,186 ₪ ולכן עליו להשיב מחצית מהסכום, דהיינו – 75,593 ₪.

חובות לבנקים
בבנק דיסקונט נותרה יתרת חובה שכוסתה על ידי התובע בסך של 143,000 ₪, ולכן על הנתבע להשיב מחצית ממנה בסך 71,500 ₪.

בבנק איגוד נטלו השותפים הלוואה על סך של 75,000 ₪. התובע הפקיד מאוחר לפירוק השותפות סך של 43,500 ₪, לפיכך על הנתבע להשיב מחצית מהסכום, קרי; 21,250 ₪.

מחצית שוויו של הציוד הקבוע
הנתבע חב במחצית שוויו של הציוד המשרדי שנרכש על ידי השותפות, ואשר במועד פירוקה נותר בידי הנתבע. הטענה כי התובע יכול היה לקחת הציוד לא הוכחה ואף נסתרה בהתנהגותו של הנתבע שפעל למנוע כניסתו של התובע למשרד, שהודיע בכתב כי זרק את המחשב (נספח ב' לתצהיר התובע) , ואשר לא חזר על הצעתו לתובע לקחת הציוד או חלקו, לאורך כל תקופת ניהול המשפט. גם הטענה כי הציוד חסר ערך לא הוכחה.

ממכתבו של רו"ח אילוז מיום 8.12.13 יתרת הרכוש הקבוע ליום 30.4.12 מסתכמת ב-72,271 ₪. התובע בכתב תביעתו מבקש מחצית מ- 65,204 ₪, בהתאם לטופס פחת שצורף לדוחות מס הכנסה (נספח י"ב לתצהיר הנתבע), לפיכך אני מחייבת את הנתבע בסך של 32,602 ₪.

הפרש דמי שכירות
על פי סעיף 3 בהסכם השותפות, "השותפות הינה בלתי מוגבלת בזמן, אך כל צד יכול לפרוש ממנה בהודעה מראש ובכתב לצד השני". התובע קיבל את הודעת הנתבע בדבר סיום השותפות ביום 26.2.12 , המשרד בו התקיימה השותפות, היה המשרד ששכר הנתבע טרם תחילתה של השותפות עם התובע, ובשכנות לאחותו עורכת הדין ולשותפה, שהפכו לימים לשותפיו, ולכן ברור כי היה על התובע לחפש משרד אחר, במיוחד נוכח האשמות הנתבע והעויינות ששררה ביניהם . עצם פירוק השותפות אינו מהווה הפרת הסכם השותפות, ומכאן שהוצאות בגין שכירת משרד אחר אינם בבחינת נזק שעל הנתבע לשאת בו, הוסף לכך את טענת הנתבע לפיה מדובר במשרד יותר גדול מזה שחלק עמו התובע ותגיע גם למסקנה כי התובע לא הקטין נזקיו, אם אפשר בכלל לקרוא לשכירת משרד חדש לאחר פירוק השותפות, נזק.
אשר על כן אני דוחה תביעת התובע לפיצוי בגין רכיב זה.

לסיכום
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים בקיזוז הסכומים שלזכותו כמפורט להלן :
75,593 ₪ (התאמת הכנסות על פי סך כולל של משיכות הצדדים).
71,500 ₪ (מחצית החוב בבנק דיסקונט)
21,250 ₪ (מחצית החוב בבנק איגוד)
32,602 ₪ (מחצית שווי הרכוש הקבוע)
200,945 ₪
(129,460 )₪ (קיזוז הסכומים המגיעים לנתבע - הוצ' עודפות של רכב ותשלום מילואים)
סה"כ 71,485 ש"ח

הסכום הנ"ל ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.13 (מועד התשלום לבנקים) ועד התשלום בפועל.
לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בהוצאות הריבית בגין ההלוואה שנטל התובע, השבת הריבית יחד עם הפרשי הצמדה וריבית שפסקתי מהווים כפל פיצוי, מה גם שחסרון הכיס של התובע שנאלץ לקחת הלוואה אינו מעניינו של הנתבע.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות אגרה חלקיות וב שכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 25,000 ₪. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ח, 09 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נתנאל דני שלום
נתבע: דוד ישי
שופט :
עורכי דין: