ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד מדה פישר :

בפני
כבוד ה שופט אברהם רובין

המערערת

מדינת ישראל

נגד

המשיבים

  1. מדה פישר
  2. פטריק מקובאי
  3. יולי מקובאי

החלטה

בקשה לסילוק על הסף של ערעור המדינה על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בגדרו קבע בית הדין כי על המערערת להעניק למשיבה 1 רישיון שהייה בארץ מסוג ב/1 לשנה, וכי עליה ל העניק למשיבים 3-2 רישיון לישיבת קבע בישראל.

פסק דינו של בית הדין לעררים ניתן ביום 5.3.18 ואילו הערעור הוגש ביום 7.5.18.
המשיבים טוענים כי הערעור הוגש באיחור כיוון שלפי סעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין הוא 45 ימים מיום שהומצא פסק הדין למערער. המערערת טוענת כי במניין הימים לצורך הגשת הערעור אין להביא בחשבון את ימי פגרת הפסח – אשר חלה בימים 30.3.18 – 6.4.18 - ומכאן שהערעור הוגש במועד.

תקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – "תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים"), קובעת כך:

"(א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים"

תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים קובעת כי:

"תקופת פגרה של בתי המשפט לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה....."

על פי הוראות אלו הערעור שלפניי הוגש לכאורה במועד. ואולם, המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים קבוע בסעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל, אשר זו לשונו:

"החלטה סופית של בית הדין לעררים ניתנת לערעור בזכות לפני בית משפט לעניינים מינהליים; ערעור לפי סעיף קטן זה יוגש בתוך 45 ימים מיום מתן החלטת בית הדין לעררים, אם ניתנה לפני העורר, ואם לא ניתנה לפניו – מיום שהומצאה לו."

לכך יש להוסיף כי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981, קובע כי:

"במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה."

בענייננו, ימי פגרת הפסח אינם הימים האחרונים שבתקופה, ומכאן שלפי ההסדר הקבוע בחוק הפרשנות ימי הפגרה באים במניין, ולפיכך הערעור הוגש, לכאורה, באיחור.

לפנינו, אם כן, שני הסדרים שאינם מתיישבים זה עם זה, ונשאלת השאלה איזה מבין ההסדרים חל בענייננו. שאלה זו היא שאלה המצריכה את פרשנותם של החיקוקים הנוגעים לעניין, תוך התחקות אחר תכליתם של חיקוקים אלו.
נקודת המוצא היא הוראת חוק הפרשנות. סעיף 1 לחוק הפרשנות קובע כי הוראות החוק יחולו: "אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". מכאן נובע , כי ההסדר הקבוע בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הוא הסדר כללי אשר נסוג מפני כל הוראה אחרת , לאו דווקא הוראת חוק, ואפילו מפני הוראה אשר משתמעת מהקשר הדברים. עתה נפנה להוראת תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים. תכליתה של הוראה זו ברורה – להעניק למתדיינים הארכת מועד אוטומטית בשל פגרות בתי המשפט, זאת מתוך השקפה לפיה יש להעניק למתדיינים ולבתי המשפט פרקי זמן קצובים במהלך השנה שבהם ניתן להקדיש מעט זמן לעניינים אחרים מלבד התדיינויות משפטיות. הוראת תקנה 44 חלה על פי לשונה על כל סוגי ההליכים בבית המשפט לעניינים מינהליים. ואכן, לנוכח תכלית ההוראה כאמור לעיל, דומה כי קשה למצוא טעם להבחין לעניין אי מניין תקופת הפגרות, בין הליכים שונים המתנהלים בבית המשפט לעניינים מינהליים בכלל, ובין הליכים שונים מאותו סוג – בענייננו ערעורים מינהליים – בפרט. אף אם היה מקום לטעון שיש להבחין לעניין אי מניין תקופת הפגרות בין ערעורים מינהליים מסוג אחד לערעורים מינהליים מסוג אחר, אזי בוודאי שההבחנה בין הערעורים איננה יכולה להיחתך לפי השאלה היכן נקבע המועד להגשת הערעור המינהלי, האם בחיקוק נפרד או בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים. כיוון שכך, סבורני כי ראוי לתת למונח "במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה", המופיע בתקנה 44, פירוש רחב, לפיו מכוח תקנה 23(א) ייראו לעניין תקנה 44 גם מועד להגשת ערעור שנקבע בחיקוק נפרד כאילו הוא מועד שנקבע לפי תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים. פרשנות זו אפשרית בהחלט מבחינה מילולית, כיוון שתקנה 23(א) אמצה אל תוך התקנות את כל מועדי הערעורים שנקבעו בחיקוקים נפרדים. ואם ישאל השואל כיצד ניתן יהיה להתמודד עם מקרה שבו יימצא בחיקוק שאיננו תקנות בתי משפט לעניינים מינהלים הסדר שממנו משתמעת כוונה שימי הפגרה כן יבואו במניין, הרי שהתשובה לכך תהיה שהסדר כזה יהיה ככל הנראה הסדר ספציפי בהשוואה להסדר שבתקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים, ומכאן שידו תהיה על העליונה.

אמרו מעתה, ההסדר הכללי ביותר לעניין הבאתם בחשבון של ימי הפגרה מצוי בחוק הפרשנות, אשר חל לא רק על מועדים הנוגעים לבתי המשפט, אלא שמכוח סעיף 1 לחוק הפרשנות הסדר כללי זה נדחה מפני הסדרים אחרים. ההסדר הכללי לעניין אי הבאתם בחשבון של ימי הפגרה לצורך מועדים הקשורים בהליכים המתנהלים בבתי המשפט לעניינים מינהליים הוא ההסדר הקבוע בתקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים. הסדר זה גובר על ההסדר הכללי יותר אשר קבוע בחוק הפרשנות, אך הוא ייסוג מפני הסדרים ספציפיים הקבועים בחיקוקים אחרים , זאת באותם מקרים שבהם מלאכת הפרשנות מביאה למסקנה שההסדרים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה.

אשר על כן, הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית.

בפניי בקשה נוספת של המשיבים לפיה יינתן להם המעמד שקבע בית הדין לעררים חרף העובדה שאין ברשותם דרכונים רומניים. המשיבים טוענים בהקשר זה כי תהליך הוצאת הדרכונים עלול להימשך שנה. המערערת טוענת כי יש לדחות את בקשת המשיבים מן הטעם שקביעת בית הדין בדבר מתן המעמד איננה פוטרת את המשיבים מהצורך לעמוד בכל הדרישות הטכניות שמהוות תנאי למתן המעמד. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא הונחה תשתית עובדתית לטענה לפיה הוצאת דרכונים תימשך זמן כה רב.
בעניין זה מקובלת עלי עמדת המערערת. אכן, בית הדין קבע כי יינתן מעמד למשיבים, ובקשת המערערת לעיכוב ביצוע התקבלה באופן חלקי בלבד, ברם אין סיבה לסבור כי בית הדין התכוון לפטור את המשיבים מהדרישות הטכניות שמהוות תנאי לקבלת המעמד, ואין גם הצדקה לפטור את המשיבים מהדרישות הטכניות הללו בעוד שכל מקבלי המעמד האחרים נדרשים לעמוד בהן. אילו היה מדובר בדרישות טכניות הקשורות קשר ענייני וישיר לסיבות בשלן החליט בית הדין כפי שהחליט ניחא, אולם לא כך הדבר בעניינם של המשיבים. כמו כן, אני מקבל את טענת המערערת לפיה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לטענה בדבר הקושי להוציא דרכונים רומניים.
אשר על כן, בקשת המשיבים נדחית.

אלא אם יבקשו הצדדים אחרת, כתב הערעור יחשב כעיקרי טיעון ותיק מוצגים מטעם המערערת.

המשיבים יגישו עיקרי טיעון ותיק מוצגים עד ליום 1/12/18.

דיון בערעור יתקיים ביום 26/12/18 בשעה 09:30.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: מדה פישר
שופט :
עורכי דין: