ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נוגה - מושב עובדי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד שלמה נפתלי :

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובע
נוגה - מושב עובדי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רחל אסל

נגד

נתבעים

  1. שלמה נפתלי
  2. חנה נפתלי

ע"י ב"כ עו"ד עמירם אילון

פסק דין

האם יש מקום לסלק ידם של הנתבעים מרצועת קרקע בשטח של כשני דונמים הצמודים לביתם במושב נוגה, מעבר לשטח בגודל של 1.190 דונם לגביו אין מחלוקת כי מחזיקים בו כדין. המחלוקת עוסקת בשאלה האם למושב זכויו ת בשטח המריבה המקנות לו את הזכות לסילוק ידם של הנתבעים, או שמא לנתבעים זכויות בשטח זה.

רקע וטענות הצדדים
1. התובע (להלן: המושב) הוא מושב עובדים אשר התקשר עם רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) בהסכם שכירות, הסכם משבצת דו צדדי, מכוחו מוענקות למושב זכויות שכירות בהסכם המשבצת בשטח של כ- 4,300 דונמים הכוללים את חלקות א' של חברי המושב וחלקות ב'.

הנתבעים הינם חברי אגודת המושב המתגוררים בבית, שלטענת המושב היה ידוע כבית מקצועי מספר 84. המגרש עליו יושב הבית הוא מגרש בגוש 1490, מגרש 84 אשר שטחו לפי תכנית דג/207 הוא 1.190 דונם.

ביום 8.11.16 הוגשה בקשה לצו עשה זמני וצו מניעה זמני בטענה כי הנתבעים ביצעו פלישה טרייה החורגת משטח המגרש שהוקצה להם. על בסיס מדידה מיום 27.10.16 , של המודד אבנר שיאון , נטען כי הפלישה היא בשטח של 1.970 דונם (להלן: שטח המריבה) לתוך שטחי המושב ואף לשטחו של בית מקצועי סמוך במגרש 85. נטען כי הוקמו גדרות וניטעו עצי לימון והתבקש צו עשה לסילוק הפלישה וצו מניעה כנגד פעולות נוספות בשטח הפלישה.

ביום 16.11.16 הוגש כתב התביעה ובו טענות זהות לטענות בבקשה לסעדים זמניים. נטען כי לפי הסכם המשבצת ומפת המשבצת המושב הוא המחזיק כדין בשטח אליו פלשו הנתבעים ובהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין זכאי הוא לדרוש מהנתבעים שמחזיקי ם במקרקעין שלא כדין, לפנות אותם. על בסיס טענות אלו עותר המושב לסילוק ידם של הנתבעים משטח המריבה ולחייבם בדמי שימוש. הסעד של דמי השימוש לא הוכח ונזנח בסיכומים.

2. הנתבעים טענו כי ועד המושב מתנכל להם כדי לשפר את מצבו של בעל המגרש ממערב לשטחם, מגרש 85, לאור קשרי משפחה בינו ליו"ר הועד וזאת במסגרת קידום תכנית חדשה למושב. עוד נסמכים הם על דחיית הבקשה לסעד זמני בדיון מיום 21.11.16 וכן העלו טענת התיישנות ושיהוי.

לגופו של עניין טוענים כי קיבלו זכויות בקרקע מהסוכנות היהודית עוד בשנת 1965, בשטח שנקרא נחלה מספר 82. לטענתם הובהרו להם גבולות הנחלה באופן הבא: מצפון קו המים של נחלה 17, ממזרח קו המים של נחלה 16 וממערב 3 מטרים מהמבנה של הבית המקצועי במגרש 85 (בדומה לאופן חלוקת הנחלות לשבטי ישראל, ספר יהושע פרקים יג – יט). (יוער כי תיאור זה דומה לממצאי המודד שיאון בדבר השטח המוחזק בפועל על ידי הנתבעים).

לטענתם מחזיקים בתא שטח זה, בגודל של כשלושה דונמים, משנת 1965 ומשתמשים בו למגורים וחקלאות, ושטח המריבה נמצא בתוך תא השטח שהוקצה להם. טענות אלו מסתמכות על מסמכים שונים מהסוכנות ורמ"י וכ ן על היתר בניה משנת 1977 ועל העובדה כי בשנת 2011 ערכו מדידה חוזרת על בסיסה חזרה בה הוועדה המקומית לתכנון ובניה מצו הפסקה מנהלי שהוצא לעבודות בשטח המריבה.

נטען כי על סמך אישור זה של מפקח הוועדה, הציבו הנתבעים גדר רשת בגבולות הנחלה, אש ר נהרסה על ידי השכן ממערב, ולכן הקימו אותה מחדש. עוד אישרו הנתבעים כי נטעו סמוך לפני הבקשה לצו המניעה לימונים בשטח המריבה

עוד הועלו טענות כנגד זכות המושב בשטח המריבה, כך נטען כי תכנית דג/207 והסכם המשבצת לא מקנים למושב זכויות בשטח המריבה, שעה שהועבר לרשות הנתבעים ומעמדם בו כחוכר. עוד הודגש כי אותה תכנית לא קובעת את הגבולות בין הנחלות וזו הסיבה בגינה מקדם וועד המושב תכנית חדשה, שבשלב זה טרם ניתן לה תוקף. נטען כי התכנית החלה לא מסמנת את שטח המריבה כשטח ציבורי או שביל.

למעשה התכנית החדשה מהווה את בסיס המחלוקת. המושב מודה כי במסגרת תכנית זו מבקש להקצות לנתבעים שטח בגודל של כ- 2.5 דונם, ולפי תכנית זו אמור לעבור בשטח המריבה שביל הולכי רגל שיחבר בין המושב הוותיק להרחבה. הנתבעים מתנגדים להקמת שביל זה, אשר לטענתם גורע משטח הנחלה שהוקצה להם. מחלוקת זו, המתייחסת רק לחלק קטן יחסית משטח המריבה, היא הגורם להגשת התביעה.

דיון והכרעה
זכויות התובע בשטח המריבה וזכותו לדרוש סילוק יד
3. התביעה נסמכת על סעיף 16 לחוק המקרקעין, המחייב את התובע להוכיח כי הוא בעל הזכויות במקרקעין. לאחר שהוכיח רכיב זה ודורש לסלק את ידו של מי שנטען כי מחזיק בהם שלא כדין, עובר הנטל לנתבע להוכיח כי מחזיק הוא במקרקעין כדין. הנטל על הנתבע להוכיח אילו זכויות יש לו במקרקעין וכי מחזיק במקרקעין כדין.

בדרך כלל הרכיב הראשוני בתביעה לסילוק יד הוא פשוט, התובע נסמך על המרשם המוכיח את זכויותיו והמתאר את השטחים המוקצים לו. במקום בו ישנם מקרקעין מוסדרים הרשומים בלשכת רישום המקרקעין על בסיס גבולות שנרשמו כדין, נטל ההוכחה של זכויות התובע קל. לא כך הם פני הדברים במקרה הנדון.

כדי להוכיח את זכותו ואת מהות הפלישה נסמך התובע על חוות דעתו של המודד שיאון שערך מפת מדידה על בסיס מדידה מיום 27.10.16 (ת/1). מחוות דעתו שכותרתה "שחזור גבול משק 84" עולה כי בפועל ביצע המודד עבודה טכנית של קביעת גבולות מגרש 84 בגוש 1490 אל מול התכניות והמפות החלות על המקרקעין (כזכור השטח של הנתבעים מכונה נחלה 82). בחוות דעתו הסביר המודד כי קבע את גבולות מגרשים 84 ומגרש 85 הסמוך ממערב, על רקע החלקה הציבורי ת. המדידה בוצעה על בסיס מפת הגוש מתכנית דג/207 משנות החמישים של המאה הקודמת , מפת הסוכנות משנת 1956 על בסיסה חולקו המשקים במושב, וקווי המים הקיימים במושב. מסקנת המודד היא כי קיימת חלקה ציבורית (ללא מספר) בשטח של כ- 3.160 אשר חולקה לשלושה חלקים על ידי תכנית דג/207:
מגרש 84 – 1.190 דונם
מגרש 85 – 1.530 ויתרת החלקה שטח ציבורי.
(יוער כי על פניו יש טעות בקביעה זו ושטח החלקה הציבורית גדול יותר שעה שלפי המדידה הנתבעים מחזיקים בשטח של 3.3 דונם, ללא שטח מגרש 85).

עוד עולה מחוות הדעת ומפת המדידה כי בשנת 1995 שונו השטחים בתוך מגרש 85 על פי חוזה עם רמ"י באופן שמגרש 85 חולק לשלושה מגרשי משנה, לבית המקצועי הוקצה שטח של 0.781 דונם ויתרת השטח הוגדר כשטח ציבורי. מעיון במפת המדידה (ת/1) אל מול מפת הסוכנות (ת/2) ומפת הגוש בה מצוינים מגרשים 84 ו- 85 , ניתן לראות כי שטח החלקה הציבורית במפת הסוכנות גדול יותר משטח המגרשים במפת הגוש ומתחם אזור בצורת טרפז.

על גבי מפת המדידה סימן המודד את השטח של מגרש 84 ומצא כי השטח שתפוס בפועל על ידי הגדרות של הנתבעים הוא בשטח של 3.3 דונם לעומת שטח המגרש של 1.190 דונם בלבד. המפה מסמנת את שטח המריבה כפלישה לשטחים ציבוריים, בחלוקה המפורטת במפה, לרבות פלישה קטנה לשטח פרטי של מגרש 85. על גבי המפה סומנו , לידיעה , גבולות התכנית החדשה ואת התוואי המתוכנן לשביל על פי אותה תכנית.

4. בחקירתו הנגדית של המודד שיאון התנהל למעשה שיח חרשים. המודד עמד על ממצאיו המקצועיים, על בסיס החומר הקיים, אולם נשאל שוב ושוב לגבי זכויות שהוקצו לנתבעים, אולם לא זכו לעיגון בתכניות והקצאת שטחים מסודרת. המודד הבהיר כי החלוקה לנחלות על בסיס מפת הסוכנות לא נרשמה, ולא נערכה תכנית לצרכי רישום לשטח המבונה בתוך המושב, למעט ההרחבה. המודד הסביר כי לפי החומר שהיה בסיס לחוות דעתו, שטח המריבה הוא ברובו על שטח שהוגדר כשטח ציבורי, לרבות שטחים שלא ניתן היה להקצות לאיש מבחינה טופוגרפית כמו הוואדי מצפון למגרש 84.

מבחינת ראיות המושב עולה כי עלה בידו להוכיח כי השטחים המופעים במפת המודד כשטחי המריבה הינם ברובם שטחים ציבוריים שהוקצו למושב במפת הסוכנות וחלקם אף מעוגנים כשטחים ציבוריים במפת הגוש בתכנית דג/207. חוות דעתו של המודד לא נסתרה בחקירתו הנגדית, ולמעשה אין לנתבעים חוות דעת נגדית ונסמכים הם על מסמכים שונים והעתק מפת מדידה, שלא הוגשה כחוות דעת לתיק. על כן, החלוקה הטכנית של השטחים שערך המודד והסימון שלהם במפות הישנות כשטח ציבורי לא נסתר. על כן יצא המושב ידי חובתו בהוכחת זכות לכאורית בשטח, ולהלן תיבחן השאלה האם זכותו גוברת על טענות הנתבעים לזכות באותו השטח.

5. לאור הממצא כי לפי המפות הקיימות רוב שטח המריבה מוגדר כשטח ציבורי, קרי שייך למושב, יש לבחון את הטענה כי למושב אין זכות לדרוש את סילוק היד. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי למושב אין זכות לדרוש ממי שתפס שטחים ציבוריים בתחום המשבצת של המושב לסלק ידו מהם. למעשה גם הנתבעים לא מכחישים זכות זו, אלא טוענים כי שטח המריבה אינו עוד שטח ציבורי אלא שטח של נחלה שהוקצה ישירות אליהם.

תגובת רמ"י לבקשה לסעד זמני הייתה כי מדובר בסכסוך פנימי בין האגודה לחבר אגודה בנושא של החזקת שטחים בתחום שטחי המשבצת ולכן הרשות לא מוצאת מקום להתערב בהליך. עוד הבהירה הרשות כי בתוך תחומי המשבצת רואה במושב, האגודה השיתופית, כאחראי למתרחש ולא נוהגת להתערב בסכסוכים מעין אלה. עמדה זו מחזקת את טענת המושב כי מכוח הסכם המשבצת, בסעיף 5 לו, שם התחייבה האגודה להגן על החזקה במשבצת, מוקנית למושב הזכות לדרוש סילוק יד משטחים שמוגדרים כשטחים ציבוריים. לא מצאתי לתת משקל לעובדה כי לפי הסכם המשבצת שצורף, הסתיימה תקופת שכירות המשבצת ביום 30.9.09. לפי הודעות רמ"י בהליך זה, אין חולק כי למושב זכויות בתחום המשבצת, גם אם טרם הוארך חוזה השכירות ביחס למשבצת.

על כן יש לבחון האם הוכיחו הנתבעים כי מחזיקים בשטח המריבה כדין.

זכויות הנתבעים בשטח המריבה
6. בדרך כלל אין די כי נתבע יתנגד לתביעה לסילוק יד בטענות כי הוקנו לו זכויות במקרקעין בעל פה, או כי צמחו לו זכויות של בר רשות מעצם החזקתו בקרקע. ב"כ התובע הפנתה לפסק דיני בת"א (אש')
10617-08-10 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' דדון , 7.10.15 שם לא הוכרה זכות הנתבע לחזקה בקרקע בטענות להיותו בר רשות או כי קיבל זכויות מהמועצה. שם נקבע כי המועצה השכירה לו שטח ללא שהיו לה זכויות בו.

באותו עניין הבאתי את הדברים הבאים מרע"א 4084/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל, 16.12.14, פסקה ז':
"ההליכים התכנוניים הננקטים בימים אלה על ידי העיריה – ושאינם בפניי – אין בהם להכשיר את פלישתם של המבקשים למקרקעין שבמחלוקת. אשוב ואטעים את החומרה שבה יש לראות את תופעת הפלישה למקרקעי ציבור שלא כחוק, ואת החשיבות במענה הולם מצד הרשויות שלא ליתן ידיהן להנצחתה של פלישה זו (ראו ענין בדיר , בפסקה כ"ב והמובאות שם). בענייננו נקבע, כי המבקשים אינם בעלי זכויות במקרקעין ופלשו אליהם שלא כדין. ועולה מכך כפועל יוצא כי אין הבטחות מן העיריה יכולות לחייב את המשיבה, בחינת "עושה סחורה בפרתו של חברו" (בבלי בבא מציעא ל"ה, ב')."

באותו עניין לא מצאתי מקום לקבל את טענת השיהוי כנגד המדינה מהטעמים הבאים:
"גם בטענות לשיהוי וחוסר תום לב לא מצאתי ממש. אשר לטענת השיהוי, לא מצאתי כי ניתן להעלותה בנפרד מהטענה לזכות של בר רשות. תביעה לסילוק יד היא עילה מתחדשת וממילא לא ניתן להתגונן בפניה בטענת שיהוי. גם אם ניתן להעלות טענת שיהוי כנגד תביעה לסילוק יד, לא בנקל יכול בעל דין להיתלות בטענת שיהוי המשפיעה על זכויותיו הדיוניות של בעל דין וחוסמת את דרכו להוכיח את זכותו לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיו. בסוגיה זו מבהיר בית המשפט בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 21.2.2007:
"שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 280 (2000), להלן: עניין בית טלטש; ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997) וההפניות שם, להלן: עניין חיים). היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של התובע (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446 וההפניות שם). מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה.."

עוד נסמך התובע על ההלכה שהובאה שם כי לא ניתן לקבל מעמד של בר רשות בקרקעות המדינה (ע"א 3846/13 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף , 21.7.15).

7. במקרה הנדון הנתבעים לא טוענים לזכויות של בר רשות מכוח חזקה ארוכת שנים, אלא טענתם היא כי השטח הוקצה להם על ידי הסוכנות היהודית ורמ"י, ולכן מעמדם בו הוא כשל חוכר ואין האגודה רשאית לדרוש סילוק ידם. על כן ההסתמכות על פסק הדין הנ"ל אינה יפה לנסיבות העניין. אמנם אין מקום לקבל את טענת הנתבעים להתיישנות, מאחר ומדובר בעילה מתחדשת (וזאת ללא צורך להכריע בשאלה האם העובדה כי לא העלו הטענה בתגובה לסעד הזמני, שהוגשה טרם שנמסר להם כתב התביעה, מונעת מהעלאת טענת התיישנות).

עם זאת, יש לתת משקל לטענת השיהוי. לא מצאתי כי טענה זו יש בכוחה לבד להוביל לדחיית התביעה, אולם יש לבחון את הראיות שהוגשו ואת נטל הראיה, לרבות הנזק הראייתי שנגרם לנתבעים, עקב השיהוי בהגשת התביעה.

טענתו העיקרית של המושב בסיכומיו היא כי עמדת רמ"י היא כי גודל משק 84 הוא 1.190 דונם בלבד, וכפועל יוצא אין לנתבעים זכויות בקרקע מעבר לשטח זה. עמדה זו היא מטעה במידה רבה, שעה שהוגשה תעודת עובד ציבור מטעם רמ"י, אשר באופן חריג מכירה בזכות הנתבעים לנחלה, אולם לא יודעת להגדיר את שטחה. מתעודת עובד הציבור, אשר לא נסתרה על ידי מי מהצדדים, עולה כי רמ"י מכירה בזכותם של הנתבעים לזכויות של בר רשות בנחלה 82 במושב. עמדה זו באה לידי ביטוי מאישורי זכויות מהעת האחרונה (2001,2010,2015) בכולם מופיעה הזכות כמשק או נחלה 82. רמ"י מפנה לכך כי לא קיימת תכנית מפורטת ומאושרת לאזור המבונה של המושב ומציין את התכנית החלה דג/207 מיום 17.5.56 לפיה המקרקעין הם מגרש 84 ששטחו 1.1 דונם וייעודו משק עזר.

עם זאת מציינת רמ"י כי מכיר ה בזכות הנתבעים לנחלה, בשונה ממשק עזר או בית מקצועי. עמדה זו נשענת על מסמכים היסטוריים של הסוכנות וגורמי ממשל שונים משנות השישים של המאה הקודמת מהם עולה כי הוספו שתי יחידות של נחלות למושב נוגה על ידי הפיכת בית מקצועי 84 (הוא הבית בו גרים הנתבעים) ובית 87 , אליהם יצורפו חלקות א' , והמתיישבים יקבלו את מלוא מכסת שטח השלחין בחלקות ג' של הכפר.

במכתב ממחוז לכיש במשרד החקלאות התבקש באופן דחוף לתכנן את חצר שני המשקים כדי לאפשר ביצוע הקמת מבנים משקיים. בהמשך, ביום 16.5.1965, יוצא מכתב מאגף החוזים המבקש לזרז הכנת חוזים ובהתאם מדור הקליטה מחתים את הנתבע ביום 10.8.1965 כי קיבל לשימושו כבר רשות את משק 82 במושב נוגה. עוד צורפה פניה של המושב למינהל מקרקעי ישראל מיום 22.2.01 בה מבקש אישור זכויות בנוגע למספר משקים, לרבות משק 82.

8. על רקע עמדה זו של רמ"י, אין לקבל את הטענה הפשטנית של המושב כי רמ"י מכירה בזכות של 1.1 דונם בלבד לנתבעים. עולה בבירור כי הייתה הוראה להקצות לנתבעים נחלה, כולל חלקה א' , ולפצות אותם על יתרת השטחים בגדר חלקה ג'. למרבה הצער, הצהרת כוונות זו לא עוגנה באישור גבולות ברור או בהקצאת שטח מוגדר, ואף לא ב רישום הזכויות באופן מסודר על שם הנתבעים. אמנם במסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור לא עולה גודל השטח שהוקצה בפועל לנתבעים, אולם עולה כי היו זכאים ליותר מהשטח הרשום של מגרש 84 תוך שהיה צורך לתכנן חצר של המשק. על בסיס ממצאים אלה יש לבחון את ראיות הנתבעים.

הנתבעים בתצהיריהם מפנים לרוב המסמכים אשר פורטו בתעודת עובד הציבור של רמ"י וטוענים כי מחזיקים ומשתמשים ברציפות בנחלה 82 משנת 1965. לטענתם, בעת קבלת הקרקע הגדיר להם ועד המושב והמזכירות את גבולות הנחלה, כפי שפורטו בכתב הגנתם, ואלו הוחזקו על ידם מאז, כאשר שטח המריבה נמצא בתוך גבולות אלו. הנתבעים נסמכים על נספחים 5,6,8,9 לתצהירם מהם עולה לשיטתם כי מגיעים להם 2.5 דונם לפחות. לא מצאתי כי מסמכים אלו מוסיפים על האמור בתעודת עובד הציבור. המסמך מיום 23.2.15 של רמ"י אינו אישור ברור כי הוקצה לנתבעים שטח בגודל של 2.5 דונם אלא תשובה כלל ת לפנייה למחלקת קבלת קהל ביחס לזכויות בניה בנחלה. כך גם אין נפקות להודאת המושב כי בתכנית החדשה מבקש להקצות לנתבעים 2.5 דונם, ואין רבותא בהפניה להליכי התכנון של התכנית החדשה או לסיבות בגינה טרם אושרה.

9. עם זאת, מעדויות הנתבעים בדבר חזקה רצופה בכל תא שטח זה, לרבות האמור בתעודת עובד הציבור עלה בידי הנתבעים להציג ראיות לכאורה לזכותם בשטח העולה על השטח הרשום של מגרש 84. לחיזוק עמדה זו מפנים הנתבעים להיתר בניה שניתן להם בשנת 1977 (נספחים 10 – 13 לתצהירם). מהנספחים עולה כי ביוני 1977 ניתן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שקמים" היתר לבניית בית מגורים תוך הריסת הבית הקיים. צורף גם אישור הסוכנות היהודית ותרשים המגרש שצורף להיתר. תרשים זה הוא בקנה מידה של 1:500 ולא מדובר בתכנית מדידה על ידי מודד, אולם מסומן בו הבית הקיים להריסה, על גבי מגרש הזהה לצורת הטרפז של החלקה הציבורית עליה הצביע המודד שיאון.

אמנם נדמה כי הוגשו רק חלק מהמסמכים על בסיסם ניתן ההיתר, מאחר ואין את תכנית הבית המיועד להקמה ומיקומו המדויק, אולם מסמכים אלה מחזקים את גרסת הנתבע, למרות העדרה של תכנית מדידה שלא נדרשה אז כתנאי למתן היתר בניה.
הנתבע הצהיר כי החל לבנות את הבית לפי ההיתר ובנה יסודות בתחום המגרש בו הותר להם לבנות ונאל ץ להפסיק עקב מצוקה כלכלית. עוד הצהיר כי במשך השנים עשו שימוש חקלאי בשטח זה.

עוד נסמך הנתבע על הליכים בשנת 2011, לטענתו בעקבות פעולתו לחשיפת היסודות של הבית שהחל בבנייתו בסוף שנות השבעים.

צורף צו הפסקה מינהלי של הועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים מיום 6.4.11 המתייחס למושב נוגה 82. הצו לפי האמור בו חל על גוש 1589 מגרש 82 ועל פניו מדובר בטעות בזיהוי המקרקעין בצו. עוד צוין בו כי הוצא בעקבות: "בנייה ללא היתר על שצ"פ עבודות עפר, הצבת מכולה, בניית מסלעה פריסת ציוד בשצ"פ המתוכנן להולכי רגל".

הנתבע הצהיר כי הצו נולד עקב עבודות שביצע לחשיפת היסודות של הבית הישן וכי בעקבות הצו הציג למפקח הוועדה את מסמכי ההיתר משנת 1977 ומפת מדידה שערך עבורם המודד שאול ברטיש ביום 24.1.11, ובעקבות זאת ניתן להם ביום 31.5.11 אישור ממפקח הוועדה להשלים חשיפת היסודות לצרכי מדידה ולתחם את המגרש על ידי גדר רשת , על בסיס המדי דה של ברטיש.

עדות זו של הנתבע, הנתמכת במסמכים שהוגשו, לא נסתרה. אמנם המודד ברטיש לא הגיש את המפה משנת 2011 כחוות דעת בהליך זה, אולם השטח המוגדר בה זהה בעיקרו לשטח שמצא המודד שיאון כתפוס על ידי הנתבעים. לא נסתרה עדות הנתבע כי מיקום היסודות שאושרה בניתם בהיתר 1977 נמצא בתוך שטח המריבה , במקום בו ניטע מטע הלימון לאחרונה.

בחקירתו הנגדית של הנתבע, יליד שנת 1944 אשר עלה ארצה בשנת 1951 (אשתו ילידת 1940), הבהיר את טענותיו והוסיף מספר פרטים, אשר לא מצאתי כי מהווים הרחבת חזית. ניכר מעדותו כי מבחינתו ברור כי השטח שמוחזק על ידו ניתן לו על ידי הגורמים המיישבים, ומחזיק בו כדין וברשות. כך הבהיר כי בתחילה התגורר בבית מקצועי הסמוך, מספר 85, עד שנו עבורו את הבית. בעדותו ידע לפרט כיצד מזכירות המושב הגדירה לו את גבולותיו והסוכנות בנתה לו רפת בפינה בצד המערבי. עוד ציין כי הסוכנות בנתה מחסן בתוך השטח של שלושת הדונמים שניתנו לו. בעדותו הבהיר כי כל השנים לא נדרש למדוד את החלקה שהוקצתה לו, עד למדידה בשנת 2011.

למרות טענות המושב כי בפועל לא החזיקו הנתבעים בכל שטח המריבה, וניסיונות לקעקע אמינות הנתבע ביחס להיקף הפעילות החקלאית, לא מצאתי כי נסתרה טענתם העקרונית של הנתבעים כי מחזיקים באותו תא שטח מסוף שנות השישים של המאה הקודמת, על בסיס הסכמה של ועד המושב לחזקה זו כחלק מהזכויות שהקנו להם הסוכנות והמינהל.
10. מטעם המושב העיד מר משה קלימיאן, מי שכיהן כיו"ר הקודם של הועד ושימש כחבר ועד שנים ארוכות. למרות שהעיד כי בשנות השישים היה תלמיד בית ספר, התיימר למסור עובדות ביחס לפעולות שבוצעו ביחס לבתים שהפכו לנחלות, וטען כי לא שינו את גודל המגרש המקורי של הבית המקצועי . בעדותו אישר כי בכוונת המושב להקצות לנתבעים 2.5 דונם. בעדותו ניסה לטעון כי למעט הבית של הנתבעים בצד המזרחי של המגרש, האדמה הייתה ריקה כל השנים . עם זאת טען כי הנתבעים לא היו חקלאים ב- 35 השנים האחרונות, אול ם אולי כן היו חקלאים לפני 20 שנה , וכי במשך השנים גר שם בנם ואולי עשו בשטח גידול של במיה. עוד הודה נציג המושב כי במשך כל השנים לא העלה המושב כל טענה כנגד שימוש בשטח, אשר לטענתו הוא שטח ציבוריי.

למרות שהנתבעים לא הציגו ראיות משכנעות לשימוש חקלאי רצוף בשטח המריבה, אלא הסתפקו באישורים חלקיים משנות השישים, לא מצאתי כי יש לייחס משקל רב לטענות בדבר העדר שימוש חקלאי רצוף.

11. מבחינת מכלול הראיות, יש לקבל את גרסת הנתבעים כי על בסיס מסמכי הסוכנות ויתר המסמכים שפורטו בתעודת עובד הציבור, הוקצה להם על ידי ועד המושב בשנת 1965 לערך שטח הדומה לכל הפחות לשטח המוחזק על ידם היום ומתוחם בגדרות רשת, כאמור בחוות דעת המודד שיאון. במשך השנים, גם אם לא היה שימוש חקלאי נרחב בכל השטח, או החזקה בו הייתה רק לבנם של הנתבעים, הנתבעים החזיקו בפועל בשטח על בסיס ההקצאה המקורית משנות השישים.

אמנם הקצאת השטח לא זכתה לעיגון מסודר ברמ"י, אשר אין בו תיעוד בדבר שטח הנחלה לה זכאים הנתבעים, אולם ממכלול הראיות הוכח כי קיבלו בפועל שטחים החורגים מגדרו של מגרש 84. למרות הזכות הלכאורית של המושב, כפי שעוגנה בחוות דעת שיאון, עלה בידי הנתבעים להוכיח כי המושב הוציא מידו את השטחים ואינם עוד שטח ציבורי, אלא חלק מנחלת התובעים. מסקנה זו יפה להליך זה בו המושב נסמך על מפות היסטוריות ומבלי שיש מפת רשומה המגדירה את השטחים של הנחלות בתוך המושב.

השיהוי בהגשת התביעה מטה את הכף לעבר העדפת גרסת הנתבעים, הנסמכים על מסמכים רשמיים ועל התנהגות הצדדים בשטח במשך יובל שנים. שיהוי זה של המושב מחזק את המסקנה כי ויתר על זכות נטענת בשטח המריבה וכי אותו שטח סופח בפועל לנחלה 82 שהוקצתה לנתבעים. השיהוי גם גרם לנתבעים נזק ראייתי ומנע מהם לאתר ראיות בוועד המושב או לזמן את נציגיו לעדות.

על רקע הסיבה להגשת התביעה, רצון להעביר בחלק משטח המריבה שביל הולכי רגל כחלק מהתכנית החדשה, עולה כי לעת הזו הוכח כי זכויות הנתבעים בשטח המריבה חזקות מזכות המושב בו. אין מקום לאפשר סילוק יד מכל שטח המריבה לצורך קידום תכנית המייעדת חלק משטח זה לשביל להולכי רגל.
אין משמעותה של קביעה זו כי עת תאושר התכנית החדשה תהיה מניעה לדרוש סילוק יד, אלא עולה על בסיס המצב העובדתי הקיים כי לא הוכחה עילה לסילוק ידם של הנתבעים משטח המריבה.

12. לאור מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בטענות נוספות של ב"כ הנתבעים, שלחלק מהן אין כל בסיס בדין. לא ניתן להעלות טענות על בסיס הצעות חוק שטרם אושרו, אין לתת משקל לשאלות של תכנון התכנית החדשה ואפשרויות חלופיות למקום השביל המוצע ואף לא לטענה של זיקת הנאה, טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים.

כמו כן, לא היה מקום לטענה כי ההחלטה מיום 21.11.16 , אשר דחתה את הבקשה לסעדים זמניים, יוצרת השתק שיפוטי. קביעות בהליך של סעד זמני אינן יוצרות מעשה בית דין ולא מחייבות הגעה לאותה תוצאה בתום ההליך העיקרי (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 1995, עמ' 578) . עם זאת, אכן במקרה הנדון עיקר העובדות הוצגו כבר בשלב הסעד הזמני ולכן המסקנה הסופית זהה למסקנה בסעד הזמני, אולם לא מטעמי השתק. לבעלי הדין הייתה הזכות להישען על ראיות שהובאו בשלב הסעד הזמני, מכוח תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי , אולם נמנעו הם מלעשות שימוש מפורש בסעד זה. עם זאת, בפועל הובאו ראיות הדומות לראיות שהוצגו בשלב הסעד הזמני , וכפועל יוצא לא שינו את המסקנה המקדמית.

סוף דבר
13. התובע הוכיח כי בעת הקמת המושב השטחים החורגים מחלקה 84, והמהווים את שטח המריבה , הוגדרו כשט ח ציבורי. עם זאת, עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הוקצתה להם נחלה 82, הכוללת את חלקה 84 ו שטחים מעבר לה, באופן ששטח המריבה הוא בתוך שטח הנחלה שהוקצתה להם. גם אם גבולות הנחלה של הנתבעים לא הוגדרו עד תום, במאזן בין הטוענים ל זכויות בשטח המריבה, ידם של הנתבעים על העליונה.

על כן, התביעה לסילוק ידם של הנתבעים נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נוגה - מושב עובדי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
נתבע: שלמה נפתלי
שופט :
עורכי דין: