ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קרן יעקב הלפרין ז"ל לתמיכה במוסדות רווחה ודת בע"מ נגד אהרון פוזנרזון :

לפני כבוד השופט עמית יריב

התובעת:

קרן יעקב הלפרין ז"ל לתמיכה במוסדות רווחה ודת בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד ביטון

נגד

הנתבעים:
1.אהרון פוזנרזון
2.הדסה פוזנרזון
ע"י ב"כ עו"ד רפאל שטוב

פסק-דין

לפניי תביעה לפינוי ולסילוק יד מנכס מקרקעין.
רקע עובדתי
התובעת היא עמותה רשומה, אשר בבעלותה זכות חכירה לדורות במקרקעין ברחוב האר"י 5, בני ברק, הידועים כגוש 6188, חלקה 79 ( להלן: "המקרקעין").
הנתבעים מתגוררים בדירה שבקומה השנייה בבניין הבנוי במקרקעין ( להלן: "הדירה"), אשר זכות השימוש בה ניתנה להורי הנתבע – אלכסנדר ופרידה פוזרנזון ז"ל, אשר היו חלק מצוות העובדים של התובעת.
טענות התובעת
התובעת טוענת כי הורי הנתבע התגוררו בדירה ברשות עד פטירתם ( אביו של הנתבע נפטר ביום 1.1.2001 ולאחר מכן התדרדר מצבה הבריאותי של אם הנתבע עד אשר נפטרה כעבור שנה, ביום 6.2.2002).
לטענת התובעת, בעקבות ההתדרדרות במצבו של אבי הנתבע, היא אישרה את בקשתם של בני המשפחה, כי באופן זמני יתגורר מטפלו של האב ביחידה הקטנה המצויה בסמוך לדירה, אשר משמשת במהלך היום לצרכיה של העמותה ולקיום שיעורי תורה ( להלן: "היחידה").
התובעת טוענת כי במהלך השבעה על אמו של הנתבע, החליטו הנתבעים שמוטב כי יעברו להתגורר בדירה וביחידה, ובמקביל ישכירו שלוש דירות שבבעלותם.
התובעת מציינת כי הנתבעים עשו דין לעצמם וסגרו את הפרוזדור המשותף של הבניין המחבר בין הדירה ליחידה, זאת תוך פלישה לחלל הציבורי של כל דיירי הבניין.
לטענת התובעת, מאז השבעה על אם הנתבע, היינו משנת 2002, ולמרות פניותיה הרבות לפינוייהם - מחזיקים הנתבעים בדירה וביחידה בניגוד לדין וללא כל הרשאה, ומבלי לשלם מאום תמורת החזקתן. על כן, דורשת התובעת להורות על פינויים מהן.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים כי התובעת השתלטה על רכוש שהיה רכוש " הקדש" אשר מטרתו הייתה להקים ולהחזיק מוסדות תורה, חסד, חינוך וסעד. הנתבעים מציינים כי מדובר בהקדש שנוסד ע"י ראש המשפחה, הרב יעקב הלפרין ז"ל ( להלן: "המקדיש").
לטענת הנתבעים, מדובר בסכסוך בין הנתבע 1 שהוא נכדו של המקדיש, ובין מי ששולט בתובעת - מר אברהם יעקב כהן שהוא נינו של המקדיש ( להלן: "מר כהן").
בנוסף טוענים הנתבעים כי הורי הנתבע נכנסו לדירה לפי בקשת המקדיש, וכי המקדיש החליט כי בדירה יחזיקו ויתגוררו אלו המנהלים את אחד מהמוסדות של ההקדש - ומי שמנהל את מוסדות ההקדש היום הוא הנתבע 1 ( כלומר לשיטת הנתבעים – הנתבע ממשיך את פעילות הוריו, ועל כן זכאי למעמד שהתקבל מהמקדיש).
הנתבעים מציינים כי הדירה מוחזקת ע"י משפחתם זה חמישים וארבע שנים, וכי הם מחזיקים יחדיו בדירה חמש עשרה שנה. על כן טוענים הנתבעים כי התביעה התיישנה.
הנתבעים טוענים כי הנתבע 1 וכן הוריו, השקיעו בדירה, בידיעת המשיבה ובהסכמתה, כספים רבים אשר נחשבים כ"דמי מפתח" ומעניקים לנתבע 1 מעמד של דייר מוגן.
בנוסף, טוענים הנתבעים כי מוסדות ההקדש מצויים בשכונה בבני ברק, הידועה בשם " זכרון מאיר", אשר בה חי ופעל פוסק הדור, הרב שמואל הלוי ואזנר ז"ל. הנתבעים טוענים כי התובעת וכל מי שקשור במוסדות ההקדש, כפופים לחלוטין וללא כל עוררין, לפסקיו של הרב ואזנר ז"ל – שהיה ידידו של המקדיש.
הנתבעים צירפו לבקשת רשות להתגונן מטעמם ( אשר התקבלה והפכה לכתב הגנה בהתאם לסעיף 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), מסמך של הרב ואזנר ז"ל, שלטענתם פוסק כי לנתבע הזכות והרשות להמשיך ולהתגורר בדירה. הנתבעים מוסיפים כי מדובר בפסק דין סופי של מי שהיה הסמכות ההלכתית העליונה של ההקדש, של העמותה ושל כל הנוגעים בדבר, על פיו, לנתבע זכות בדירה ( ראו נספח א' לכתב ההגנה).
הנתבעים מוסיפים כי התובעת משכירה את נכסי ההקדש לגורמים שונים והכסף מועבר למקומות לא נודעים, כלומר מפרה את רצונו ואת מפעל חייו של המקדיש, וכעת היא מנסה להכניע את הנתבע 1, ואת מי שלא מציית לה.
דיון והכרעה
השאלות הטענות הכרעה בהליך שלפניי הן:
האם התביעה התיישנה?
האם קמה לתובעת עילת פינוי נגד הנתבעים?
אדון בשאלות לפני הסדר.
טענת ההתיישנות
כאמור, הנתבעים טענו כי הם מחזיקים במקרקעין יחדיו מזה חמש עשרה שנה. אולם סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קבוע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא עשרים וחמש שנה, וסעיף 159( ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים – כלומר סעיף 159( ב) דוחה את טענת ההתיישנות על הסף.
בעניין זה ראו קביעתו של בית המשפט העליון בע"א 447/68 הופמן נ' מיכאלי, כג (2) 52, כי:
"הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהוא מתחדש מיום ליום".
יתרה מכך, גם אם נבחן את סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות בלבד, גם אז טענת ההתיישנות הייתה נדחית, זאת מאחר שמועד היווצרות עילת התובענה נולד בשנת 2002, עת פטירת אמו של הנתבע. לפיכך, בכל מקרה לא חלה על תובענה זו התיישנות.
עילת הפינוי
התובעת צירפה לכתב התביעה את מרשם המקרקעין ( ראו נספח א' לכתב התביעה), שקובע כי הבעלים במקרקעין הוא " שטוב משה" והחוכרת היא התובעת. בנוסף מצוין במרשם המקרקעין כי זכות החכירה היא לתקופה של 99 שנים.
ההלכה הפסוקה קובעת שאין הבדל בפועל בין בעלות לבין חכירה לתקופות ארוכות (רע"א 2821/95 שמחה לוסטיג נ' נעמי מייזלס פ"ד נ(1) 517 (1996), וראו גם ע"א 355/76 רבקה בסו נ' יוסף מלאך ו-4 אח' פ"ד לא (2) 259 (1977)).
אף המחוקק מצא כי יש להשוות, לעניין הסמכות העניינית, בין מעמד זכות החכירה לדורות למעמד הבעלות וראיה לכך ניתן למצוא, בין היתר, בשינוי ס' 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) – תשמ"ד 1984, בו הוצאו מפורשות מסמכות בית משפט השלום תביעות הנוגעות לחכירה לדורות וזאת בדומה לעניין בעלות.
מכאן, שזכויותיה של התובעת כמוהן כזכויות בעלות במקרקעין לענייננו.
כאמור, הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי סבו של הנתבע החליט כי הורי הנתבע יתגוררו בדירה. בעדותו " שיפר" הנתבע את גרסתו וטען כי הדירה ניתנה במתנה מסבו להוריו ( ראו עמ' 18 ש' 4-1 לפרוטוקול), וטען כי אמו סיפרה לו כי הסבא, הרב יעקב הלפרין ז"ל, ביקש כי הילדים יגורו בשכונת זכרון מאיר וביקש מהוריו לעבור מתל אביב.
כשנשאל הנתבע על מה הוא מסתמך כאשר הוא טוען כי קיבל את הדירה במתנה השיב:
"כל המשפחה דיברה על זה שכל הבנות קיבלו דירה מתנה מהסבא" (עמ' 18 ש' 19 לפרוטוקול).
כלומר, אמירותיו של הנתבע לעניין עסקת המתנה בדירה מהווה עדות מפי השמועה בלבד, שכן טענה זו של הנתבע אינה מגובה בכל חוזה מתנה או צוואה המאשרת את האמור. יתרה מכך, מדובר בעדות בעל פה כנגד נסח רישום המקרקעין ( נספח א' לכתב התביעה), שמעמדו כראיה חותכת.
הנתבעים אף העלו טענה כי מר שטוב משה הוא בעל המקרקעין ולא העמותה, אך מנגד טענו כאמור כי קיבלו את הדירה במתנה מסבו של הנתבע 1 - הרב יעקב הלפרין ז"ל.
הנתבע נשאל בחקירתו כיצד הם טוענים כי הרב הלפרין ז"ל נתן להם את הדירה במתנה בשעה שהם טוענים שהרב הלפרין ז"ל והעמותה כלל לא הבעלים של הנכס, והשיב:
"המגרש שייך למשה שטוב, והבניין שייך לסבא".
מעבר לכך שמדובר בשתי טענות עובדתיות סותרות ( אחת להעדר בעלות והאחרת למתנה ממי שאינו, לכאורה, הבעלים), ככל שהנתבעים מעוניינים להכחיש את נכונות מרשם המקרקעין ולהוכיח את חוסר סמכותה וזכויותיה של התובעת במקרקעין – עליהם נטל ההוכחה, זאת מאחר שסעיף 125( א) לחוק המקרקעין קובע כי הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו.
מאחר שהנתבעים לא הציגו כל מסמך או ראיה הנוגד את המרשם, ומאחר שההלכים שנעשו לביטול הרישום מול המפקח על המקרקעין נדחו לגופם ( וראו החלטתי מיום 8.2.2018) - הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם.
כאמור, הנתבעים טענו כי השקיעו בדירה כספים רבים אשר נחשבים כ"דמי מפתח" ומעניקים לנתבע 1 מעמד של דייר מוגן. אולם הנתבעים לא הביאו ולו בדל של ראיה, לא כן שכן אסמכתאות סדורות לעצם ביצוען של עבודות בדירה, ובוודאי לא ראיות אשר להיקף הכספי של עבודות כאלה, ומכאן שטענה זו לא הוכחה – והיא נדחית.
בנוסף לכל האמור לעיל, הנתבע טען בחקירתו כי התבקש לעזוב את הדירה ולכן פנה אל הרב ואזנר לבוררות וכי יש בידם פסק בורר ( ראו עמ' 26 ש' 18-10 לפרוטוקול). ממשפט זה עולות שתי מסקנות, האחת; הנתבע בעצם מודה כי התבקש לעזוב את הדירה – ומכאן כי טענתו שלא נדרש מעולם לפנות את הדירה אינה אמת. השנייה; הנתבע טען כי המסמך של הרב ואזנר ז"ל ( שלטענת הנתבעים פוסק כי לנתבע הזכות והרשות להמשיך ולהתגורר בדירה) מהווה פסק דין של הליך בוררות שנעשה בין הצדדים – דבר שלא נטען בכתב ההגנה מטעם הנתבעים – ועל כן מדובר בהרחבת חזית פסולה ודין טענה זו להידחות.
למעלה מן הצורך - אדון בטענת הנתבעים שלפיה מסמך הרב ואזנר מהווה פסק בוררות. התובעת טענה בסיכומיה כי מעולם לא היה פסק בורר, ומעולם לא התקיים הליך בוררות או נחתם שטר בוררין. לעומת זאת, הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי בין הצדדים התנהל הליך תקין של בוררות וניתן פסק של בורר שנעשה בהתאם לסיף 20 לחוק הבוררות.
אלא שהנתבעים לא הוכיחו כלל שהצדדים ניהלו הליך בוררות, ואף לא הוכיחו כי קיים שטר בוררות חתום על ידי הצדדים ועל כן - אין מסמך הרב ואזנר כשיר להיות פסק בורר.
בעניין זה יש להפנות לסעיף 24(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 שקובע כי ניתן לבטל פסק בוררות כאשר "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;", כבענייננו.
יתרה מזאת, כשנשאל הנתבע 1 מדוע לא רשם את פסק הבורר שלשיטתו קיבל מהרב ואזנר השיב:
"כי לא חשבנו על זה בכלל, כי אין בזה צורך, יצחק כהן קיבל את זה. מה, נרשום עכשיו את הדירה על השם שלנו? – לא עשינו את זה" ( עמ' 27 ש' 16-15 לפרוטוקול).
כלומר – אין בידי הנתבעים פסק בורר חתום, אלא רק מסמך רשום של הרב שמואל הלוי ואזנר ז"ל שמאשר לנתבע להתגורר בדירה. מבלי לפגע בסמכותו הרוחנית של כבוד הרב ואזנר ז"ל – ברי כי כאשר נדונה סוגיה בבית המשפט, אין במסמך שאינו פסק בורר כל משקל נורמטיבי.
בנקודה זו יש לציין כי תמוהה העובדה שהנתבעים, אשר טוענים כי המסמך מהווה פסק בוררות, לא דאגו לאישורו בהליך הקבוע בחוק הבוררות, ובהתאם לכך גם לא עיגנו את זכויותיהם ברישום מתאים בהתבסס עליו.
טענה נוספת שהועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים - היא שניתן להם רישיון בלתי הדיר בדירה. מאחר שאין מחלוקת כי מיד עם פטירת הוריו של הנתבע, התבקשו הנתבעים לעזוב את הנכס ( וראו סעיף 23 שלעיל) – ומאחר שרישיון במקרקעין הוא אישי, אזי גם ככל שהיה רישיון בלתי הדיר לאמו של הנתבע ( ואינני נדרש להכריע בסוגיה זו), ודאי שלא קם רישיון במקרקעין לנתבעים.
כמו כן, נקבע במפורש בפסיקה כי רשות מכללא אשר עליה לא ניתנה תמורה לא תהא בלתי הדירה ( ראו ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות, 21.3.2007), וכי זכויות של בר רשות לא ניתנות להורשה ( ראו פסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה – ע"א 2639/16 עזבון המנוח מכלוף אמאר ז"ל נ' מלח הארץ עתלית בע"מ, 21.2.2006).
מאחר שאין מחלוקת כי הנתבעים נכנסו לדירה כאשר הרשות לישיבה בדירה ניתנה להורי הנתבע בלבד, ומאחר שלא הוצגה כל רשות או הבטחה מטעם התובעת להמשך מגורי הנתבעים בדירה לאחר פטירת ההורים – דין טענה זו להידחות.
טרם סיום
הנתבעים העלו בסיכומיהם טענות הגנה שונות ( שחלקן הרב כלל לא הופיע בכתב ההגנה מטעמם) כגון; הדירות ניתנו להם במתנה, רישיון בלתי הדיר, הזכות בדירה עקב עבודה של הנתבע 1 בעמותה, פסק בורר, העברת זכות במקרקעין ללא רישום הזכות, בהעדר החלטת עמותה חוקית לתבוע את הפינוי, התנהלות עבריינית של מנהלי העמותה כנגד העמותה וכנגד הנתבעים, העתקת זכות על ידי המקדיש, דיירות מוגנת, זכות מגורים עקב התיישנות ועוד.
נראה כי הנתבעים עשו כל אשר לאל ידם על מנת למנוע פינויים מהדירה ומהיחידה, תוך שהם מעלים כמעט כל טענה אפשרית, גם כאשר הטענות שהועלו – מכחישות זו את זו.
אין מחלוקת כי הוריו של הנתבע לא דאגו לעגן זכות כלשהיא שהנתבעים טוענים לה או לבקש לרשום אותה כל זמן ישבתם בדירה. בנוסף לכך אין מחלוקת כי הנתבעים לא הציגו כל צו ירושה, צוואה, הסכם מתנה או אישור כלשהוא המאשר כי החזקתם בדירה ידועה לכולם ונעשתה כדין. זאת ועוד - לא הוצג כל תיעוד שמאשר כי ישיבת הנתבעים במושכר הוא מכוח עבודתם אצל התובעת, והמסמך שלגביו טענו כי מדובר בפסק בוררות לא הוכח ככזה.
למעשה, אך לא אחת מכל טענותיהם של הנתבעים הוכחה בראיות טובות, ועל עדותו של הנתבע עצמו יש קושי לסמוך, מאחר שהוא זגזג בין טיעונים, הוסיף פרטים כשנדמה היה לו שהם יסיעו בידיו, ובקיצור – עדותו בלתי מהימנה בעליל.
סוף דבר
הפועל היוצא הוא, אפוא כי התובעת היא בעלת המקרקעין, והיא זכאית לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים מהם. עם זאת, לנוכח משך הזמן שבו מחזיקים הנתבעים במקרקעין, יש לאפשר להם פסק זמן סביר להתארגנות.
ניתן בזאת צו לפיו על הנתבעים לפנות את הדירה והיחידה נשוא התובענה - המצויות ברחוב האר"י 5, בני ברק, וידוע כגוש 6188 חלקה 79, כשהן פנויות מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, וזאת לא יאוחר מיום 1.11.2018, בשעה 12:00.
הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות ההליך, בסך 10,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: קרן יעקב הלפרין ז"ל לתמיכה במוסדות רווחה ודת בע"מ
נתבע: אהרון פוזנרזון
שופט :
עורכי דין: