ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהודה שאוליאן נגד די.בי.אס. שרותי לווין בע"מ :

06 יולי 2018
לפני:
כבוד השופט אלעד שביון

התובע:
יהודה שאוליאן
ע"י ב"כ עו"ד יבגני צירלין
-
הנתבעת:
די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דפנה אלבק

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת לסילוק חלק מרכיבי התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הצדדים:

1. התובע, יהודה שאוליאן, עבד בנתבעת בתפקידים שונים החל מחודש אפריל 2006 ועד לחודש יולי 2015.

2. הנתבעת, די.בי.אס שרותי לווין בע"מ, מוכרת יותר בשמה המסחרי YES, עוסקת במתן שירותים בתחום התקשורת והטלוויזיה.

תמצית טענות התובע בתביעתו:

3. ביום 11.4.06 החל התובע לעבוד כנציג במחלקת שימור לקוחות בנתבעת בשכר שעתי בתוספת בונוסים. בהמשך, התובע התקדם לתפקיד מנהל מרחב במחלקת שימור לקוחות.

4. ביום 25.11.09 השתתף התובע ביום גיבוש שאורגן ע"י הנתבעת במהלכו נפל מטרקטורון ונפגע בראשו, באגן ובגב התחתון (להלן – התאונה) . בעקבות תאונה זו, שהוכרה כתאונת עבודה, התובע נאלץ לעבור טיפולים רפואיים ותהליך שיקום ממושך.
בהתאם לקביעת וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 50% מתאריך 25.2.10 עד 30.6.11 ונכות צמיתה בשיעור של 42% החל מיום 1.7.11 (נספח ב' לכתב התביעה).

5. ביום 16.3.10 קיבל התובע חוות דעת ממומחה לרפואה תעסוקתית לפיה יוכל לחזור לעבודה החל מיום 3.4.10 בחצי משרה לתקופת ניסיון של חודש תוך היזקקות להתאמות, לרבות הפסקות מדי שעה ( נספח ג' לכתב התביעה).

6. ביום 28.3.10 נבדק התובע בשנית אצל הרופא התעסוקתי. הרופא ציין בחוות דעתו, כי התובע אינו כשיר לעבוד במענה טלפוני ואינו יכול לעבוד יותר מ חצי משרה (נספח ד' לכתב התביעה).

7. ביום 7.4.10 התקיימה פגישה בין התובע לבין הגב' מיכל רכס, מנהלת קשרי לקוחות בנתבעת שהחליטה לשבצו בתפקיד מנתח דוחות עד יום 3.5.10 – תאריך בו היה אמור התובע לערוך בדיקה נוספת אצל רופא תעסוקתי.

8. בהמשך שהה התובע בחופשת מחלה כפויה וכששב לעבודה, הוא החל לעבור מסכת של הטרדות והתנכלויות על רקע מגבלותיו. בין טענותיו הרבות ציין התובע כי הוא סבל מפגיעה בשכרו; אפליה לרעה בכל הנוגע לשכרו ביחס לעובדים אחרים; הקנטות והעלבות על רקע מצבו הרפואי וניצול נכותו הקוגניטיבית והגופנית.

9. במהלך חודש 5/15 התקיים לתובע הליך שימוע ולאחריו נמסרה לו הודעה על סיום העסקתו.

10. בתאריך 19.4.16 הגיש התובע כתב תביעה במסגרתו עתר לתשלום הפרשי שכר, הפרשי תשלומים לפנסיה, הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין נזק לא ממוני, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, אובדן הכנסה מהשתכרות, אובדן תשלו ם תגמולי ביטוח ופיצוי בגין עוגמת נפש.

11. בתאריך 22.1.17 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה. במסגרת התיקון טען התובע, כי רכיב הבונוס ששולם לו מחודש יולי 2006 ועד ספטמבר 2009 היווה חלק מהשכר הרגיל / הקובע לצורך חישוב זכויותיו הביטוחיות והסוציאליות.

בנסיבות אלו עתר התובע להתיר לו לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת עילות תביעה חדשות ובכללן פיצוי בשל פגיעה בשיעור תשלום אבדן כושר עבודה; הפרשי תשלום ד מי מחלה לתקופה של החודשים מאי-יולי 2010 והפרשי תשלום דמי חופשה עבור חודש נובמבר 2008.

12. ביום 30.3.17 התקבלה הבקשה לתיקון כתב התביעה. במסגרת ההחלטה נקבע כי "מועד הגשת העילות החדשות שהתווספו הינו מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ולא מועד הגשת כתב התביעה המקורי".

תמצית טענות הצדדים:

13. במסגרת בקשתה של הנתבעת לסילוק חלק מרכיבי התביעה על הסף מחמת התיישנות נט ען על ידה, כי התביעה לפיצוי בגין פגיעה בשיעור תשלומי אבדן כושר עבודה עקב אי הכללת רכיב הבונוס בשכר הקובע בתקופה שלפני קרות התאונה (לפני נובמבר 2009) התיישנה. לגרסתה, יש למנות את המועד להתיישנות מהמועד בו הייתה אמורה להתבצע כל אחת ואחת מההפרשות לפנסיה . ממועד ביצוע ההפרשה האחרונה (לפני נובמבר 2009) ועד מועד הגשת כתב התביעה המתוקן בו הוספה עילת התביעה בגין רכיב זה, עברו למעלה מ-7 שנים. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי יש לפרש את ההוראות העוצרות את תקופת ההתיישנות בצמצום; לא עומדת לתובע הטענה לפיה אין להביא במניין חישוב תקופת ההתיישנות תקופה בה "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה" (ס' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות)) מן הטעם שהתובע יכול היה לכל הפחות "בזהירות סבירה" להיות מודע אליהן, במיוחד כשהמדובר לפי טענת התובע, בחוסר מודעות עקב אי הכרת הדין, שכן אי ידיעת הדין אינה עוצרת את תקופת ההתיישנות בייחוד בנסיבות בהן לתובע היה ייצוג משפטי לאחר התאונה (נספח 4 לבקשה); כמו כן לא חלה הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מהטעם שהיא נטענה באופן כללי, מבלי לנסות להוכיח אותה ובחוסר תום לב שעה שתנאי העבודה היו ידועים לתובע לאורך כל השנים מבלי שהוא העלה טענה לגביהם.

עוד ציינה הנתבעת, כי כל התביעות מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה שעילתן קדמה ליום 19.4.13 התיישנו משחלפו 3 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה ועד למועד הגשת כתב התביעה, זאת בהתאם לסעיף 14 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 וסעיף 13(א) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.
בנוסף, התביעה להפרשי פדיון חופשה שנתית עבור חודש נובמבר 2008 התיישנה משחלפו למעלה מ-3 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות לפי חוק חופשה שנתית ואף למעלה מ-7 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות.

כן נטען כי כל תביעותיו של התובע לוקות בשיהוי ניכר ומוגשות בחוסר תום לב.

14. במסגרת תגובת התובע, הוא טען לעניין הפגיעה בשיעור תשלומי אובדן כושר עבודה עקב אי הכללת רכיב הבונוס בשכר הקובע, כי עילת התביעה נולדה רק בחודש אוגוסט 2016, כאשר התובע למד משיחה טלפונית עם נציגת חברת הביטוח הראל כי ייתכן והיה מקום לחשב את רכיב הבונוס כחלק משכר הבסיס שקיבל. לטענתו לא מדובר באי ידיעת הדין אלא כי הוא סבר לתומו שהוראות הסכם העבודה האישי תואמות את הדין והנתבעת נוהגת כלפיו בהוגנות ובתום לב. כן טען התובע כי הנתבעת לא גילתה לו ביודעין את המידע תוך ניצול בורותו בעניין זה ולפיכך יש להחיל לגביו גם את הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. עוד ציין התובע, כי האפשרות התאורטית לברר את קיומו של הנזק נוצרה בחודש 3/10 כאשר החל לקבל תשלומים עבור אובדן כושר עבודה. התובע ייחס טענותיו אלו גם לתביעה בקשר לימי החופשה.

לגבי טענותיו של התובע לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות טען התובע כי מדובר במסכת אירועים אחת שהסתיימה ביום 7.7.15, היום בו נמסרה לו ההודעה על הפסקת עבודתו ולפיכך ה עילות לא התיישנו. כן נטען כי במקביל לחוקים האמורים עומדות לתובע בקשר לאותן טענות גם עילות נוספות בדבר הפליה, התנכלות וקיום הסכם עבודה שלא בתום לב, שלא התיישנו.

עוד ציין התובע, כי יש להביא בחשבון גם את העובדה כי בתאונה נגרמו לו חבלות גוף קשות ויכולותיו הקוגניטיביות נפגעו וגרמו לכך שבזמנים הרלבנטיים לא הייתה לו את היכולת הפיסית והנפשית להתעמק בעניין רכיב הבונוס.

15. במסגרת תשובה מטעם הנתבעת היא שבה על עיקרי דבריה ודחתה את טענות התובע. בעיקר התייחסה הנתבעת לטענות חוסר המודעות ואי הגילוי וטענה כינן מבוסס ות עובדתית ולא נתמכות בפסיקה. כן טענה הנתבעת כי התובע לא הגיש תצהיר תמיכה במיוחד עבור תגובתו והסתפק בצירוף תצהיר מהליך קודם.

דיון והכרעה:

16. הלכה היא, כי דחיה או מחיקה של תביעה על הסף ללא דיון לגופה של התביעה אינה דרך המלך. לעולם יעדיפו בתי המשפט ככלל ובתי הדין לעבודה בפרט לדון בתביעה לגופה על פני מתן פסק דין המורה על דחיה או מחיקה של תביעה. מחיקת תביעה על הסף תיעשה ביד קמוצה ובמשורה (דב"ע מז/3-15 אפנר יצחק נ' מפעלי הדסה לנוער).

17. יחד עם זאת, אל מול האינטרס של התובע לקבל את יומו בבית המשפט יש לאזן את זכותו של הנתבע לוודאות ואי חשיפה לתביעות לאורך זמן. בהקשר זה יצוין, כי סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים".

18. תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע לאינטרס התובע ושמירה על עניינו של הציבור ולי צור שיווי משקל בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן.

19. במערך האיזונים ניצבת מן הצד האחד זכותו של התובע, שיינתן לו יומו בפני הערכאות השיפוטיות ומן הצד השני, זכותו של הנתבע, שלא להיות חשוף ללא מגבלת זמן לסיכון להיתבע. לזכות זו מספר אדנים – "הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ... השלישי נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו ... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק" (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ד(2), 535).

20. לעניין התיישנות תביעות העוסקות בביצוע הפרשות לפנסיה, נקבע, כי יש להבחין בין תביעה נגד המעסיק לבין תביעה נגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה, נפסק כי העילה מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגמלאות. אולם, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה בתקופת עבודתו, יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כללי חוק ההתיישנות.
21. בנסיבות אלו תביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה שלא הופרשו מתיישנת שבע שנים לאחר המועד האחרון בו, לטענת העובד, היה על המעביד להפריש עבורו לקרן הפנסיה . כך בעניין ע"ע 1616/04 פיליפ טיברמן – מקורות חברת המים בע"מ נפסק, כי בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי מועד התגבשות העילה בתביעות שעניינן הפרשות פנסיוניות הוא מועד החודש בו בוצעה או הייתה אמורה להתבצע ההפרשה. כמו כן נפסק ב דב"ע (ארצי) לט/46-3 פלדון דוד - אריגי דן בע"מ, פד"ע י"א(1) 107, כי: "המערער דנן רשאי היה לתבוע את המשיבה, כי תשלם ל"מבטחים" את הסכומים המגיעים ממנה ותעביר את הניכויים משכרו. תביעה מעין זו, שעילתה חוזית (הפרת חוזה), יכול היה המערער להגיש "מדי חודש בחודשו", כל אימת שהמשיבה הפרה את חובתה, היינו שתיים עשרה פעם בשנה. דא עקא שתביעות כנ"ל מתיישנות בזו אחר זו מקץ שבע שנים ...".

מן הכלל אל הפרט:

22. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לקבל את הבקשה ברובה.

23. התביעה במקרה דנן מתבססת על הטענה בדבר אי ביצוע הפרשות עבור אובדן כושר עבודה בגין הרכיב שכונה "בונוס". אין מחלוקת, כי רכיב הבונוס שולם לתובע עד לחודש 11/09 ואילו הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בתאריך 22.1.17. לנוכח העובדה שמדובר בעילת תביעה חדשה שלא נכללה בכתב התביעה המקורי, המועד הקובע לבחינת השאלה אם עילת התביעה התיישנה הוא מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה (בר"ע (ארצי) 49977-11-11 חן – אל-מור חשמל (1969) בע"מ ).

24. עפ"י הפסיקה ומאחר שהמועד האחרון בו שולם רכיב הבונוס עובר לאירוע התאונה הינו חודש 11/09, המועד האחרון בו הפרה הנתבעת (לגרסת התובע) את חוזה העבודה (כאמור בעניין פלדון), ברי כי חלפו למעלה מ-7 שנים מאותו מועד ועד למועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה. אין בידיי לקבל את טענת התובע לפיה מועד התגבשות העילה הינו בחודש 8/16 מועד בו שוחח עם נציגת חברת הביטוח הראל או חודש 3/10 המועד בו קיבל לראשונה תשלום עבור אובדן כושר עבודה. מועד התגבשות העילה הינו כאמור, המועד האחרון בו לטענת התובע, הנתבעת לא ביצעה הפרשות בגין הרכיב שכונה "בונוס" עבור אובדן כושר עבודה קודם לתאונה .

25. לעניין "התיישנות שלא מדעת" אציין, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע, כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". עפ"י כל דין נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח, כי התמלאו התנאים שנקבעו בסעיף (דב"ע נב/3-217 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הסנה חברת ישראלית לביטוח בע"מ, פד"ע כ"ז, 3).

26. תנאי לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא, כי על הטוען לתחולתו להראות שהעובדות נעלמו מעיניו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו. אני סבור, כי התובע לא עמד בנטל כאמור.

מעיון בהסכם ההעסקה (נספח 1 לבקשה) עולה, כי המשכורת חושבה בהתאם לשעות עבודתו של התובע וכי "המענקים ו/או הטבות אחרות לא יהוו חלק משכר עבודתו של העובד לצורך חישוב פיצויי פיטורין או זכויות אחרות כלשהן" (סעיפים 4 ו-10 להסכם העבודה ונספח בעניין תנאים סוציאליים וחלות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים). הסכם העסקה זה נחתם ע"י התובע ונהג בפועל במשך תקופה ארוכה; אף בפוליסת הביטוח צוין, כי הנתונים בפוליסה מבוססים על משכורת בסכום של 3,150 ₪ (סכום שאינו כולל את רכיב הבונוס) וכי גימלת אובדן כושר עבודה תעמוד ע"ס 2,362 ₪ ; זאת ועוד, כעולה מתלושי השכר שנמסרו לתובע מדי חודש , ההפרשות לא בוצעו מרכיב הבונוס.
בנסיבות אלו ברי, כי עת חתם התובע על הסכם ההעסקה ונרכשה עבורו פוליסת ביטוח המנהלים, ידע התובע או היה עליו לדעת, כי ההפרשות לפוליסה לרבות עבור ביטוח אובדן כושר עבודה נעשות עפ"י המשכורת בלבד ולא מבוצעות הפרשות בגין תמריצים לרבות רכיב הבונוס. לנוכח האמור לא ניתן לטעון, כי העובדות נעלמו מעיניו של התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו. בידי התובע היו כל הנתונים הנוגע ים לשכר בגינו בוצעו ההפרשות לביטוח המנהלים ולביטוח אובדן כושר עבודה (הסכם העסקה, פוליסת ביטוח ותלושי שכר) והוא יכול היה לברר מדוע רכיב הבונוס לא נכלל בהפרשות במשך שנים רבות, החל משנת 2007 ואף שנים לאחר התאונה, ברם הוא לא עשה כן.

מעבר לנדרש אציין, כי טענות התובע המפורטות בתגובתו הינן טענות מובהקות של אי ידיעת הדין להבדיל מאי ידיעת העובדות, טענות שאין בהן כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. עניין זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שהתובע היה מיוצג ע"י עורך דין תקופה קצרה לאחר התאונה (נספח 5 לבקשה).
27. אין בידיי לקבל את טענת התובע לפיה יש להחיל את הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות לנוכח כך שהנתבעת לא גילתה לו ביודעין מידע רלוונטי וניצלה את בורותו בעניין זה . טענת התובע כאמור נטענה בעלמא ובאופן סתמי ולוקה בהיעדר תיאור עובדתי בסיסי מספק. הטענה גם לא עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרלבנטיות לענייננו בדרך ההיקש – "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות".

אציין, כי לא הוכח שהנתבעת הטעתה את התובע ביודעין או ניצלה את מצוקתו. נהפוך הוא: אי ביצוע הפרשות מרכיב הבונוס נרשם בהסכם ההעסקה באופן ברור וחד משמעי זמן רב לפני קרות התאונה והצדדים נהגו בהתאם להסכמות במשך תקופה ארוכה.

28. לא מצאתי אף לקבל את טענת התובע לפיה בזמנים הרלבנטיים לא הייתה לו את היכולת הפיזית והנפשית להתעמק בעניין רכיב הבונוס. טענה זו נטענה בקיצור נמרץ ולא נתמכה במסמכים רפואיים העולים בקנה אחד עם הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות ופסיקת בתי המשפט. בהקשר זה יצוין, כי לא די באי יכולת נטענת פי זית ונפשית להתעמק בעניין רכיב הבונוס, אלא על הטוען לכך להוכיח, כי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי. התובע לא עמד בנטל להוכיח טענותיו כאמור.

29. בנסיבות אלו דינו של רכיב התביעה שעניינו פיצוי בשל פגיעה בשיעור תשלומי אובדן כושר עבודה להידחות על הסף עקב התיישנות. במאמר מוסגר אציין, כי ספק בעייני האם הנתבעת הייתה מחויבת מלכתחילה בביצוע הפרשות בגין רכיב הבונוס, הן לנוכח מהות הרכיב והן לנוכח ההסכמות בין הצדדים שהיוו לכאורה משום הסדר מיטיב (בייחוד לנוכח שיעור ההפרשות הגבוה משיעור ההפרשות שנהג בתקופה הרלוונטית בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לעניין הפרשות לפנסיה).

30. לעניין הטענה להתיישנות רכיב התביעה לפדיון חופשה שנתית אין אלא לשוב על האמור לעיל. בהקשר זה יצוין, כי עילת התביעה בעניין פדיון חופשה שנתית מתיישנת כעבור 3 שנים ממועד ניתוק יחסי העבודה בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, כך שמקל וחומר שעילת התביעה כאמור המתייחסת לחודש 11/08, התיישנה.

31. אשר לרכיבי התביעה המבוססים על חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות , הרי שטענת התובע לפיה מדובר במסכת אירועים אחת שהסתיימה עם פיטוריו וכי תביעתו לפיצוי בגין נזק לא ממוני ונזק ממוני נשענת אף על עילות אחרות, היא טענה המצריכה בירור וליבון עובדתי ומשפטי במסגרת הליך שמיעת הראיות כך שלא מצאתי להורות על סילוק עילת תביעה זו על הסף.

הוראות לגבי המשך ניהול ההליכים בתיק:

32. התיק ייקבע להוכחות בפני מותב. מועד הדיון יישלח לצדדים בדואר.

33. זמן החקירות המוקצב לכל צד הינו שעתיים.
ככל שיותיר הזמן, לפי שיקול דעת ביה"ד, יישמעו סיכומים בעל פה במועד זה.

34. הצדדים יגישו את העדויות הראשיות שלהם ושל עדיהם בתצהירים, בצירוף כל המסמכים שברצונם להסתמך עליהם.

35. העתקי התצהירים והמסמכים יועברו ישירות לצד השני.

36. על התובע להגיש התצהירים כאמור עד ליום 20.9.18 והנתבעת עד ליום 20.11.18.

37. לא יוגשו תצהירי התובע במועד, תימחק התובענה עפ"י תקנה 44 (3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב – 1991 ללא התראה נוספת.
לא יוגשו תצהירי הנתבעת במועד, תחשב הנתבעת כמי שאין בדעתה להגיש ראיות.

38. סירב עד לאמת דבריו בתצהיר, או שלא עלה בידי צד לבוא עימו בדברים, יגיש אותו צד למזכירות בית הדין, בקשה להזמנת אותו עד שיעיד בפני בית הדין במועד ישיבת ההוכחות. בבקשה האמורה, יפורטו הסיבות בגינן מבוקש להעיד עדים שלא בתצהיר, תמצית העדות והרלוונטיות שלה להליך.
הבקשה תוגש לא יאוחר ממועד הגשת תצהירי הצד המבקש.

39. על הצדדים והמצהירים להתייצב בבית הדין במועד שייקבע להוכחות, לצורך חקירה שכנגד על תצהיריהם.

40. עד 14 יום לפני מועד הדיון שייקבע להוכחות, יגישו הצדדים עותק נייר מלא מהתצהירים ונספחיהם למזכירות ביה"ד (לא לסריקה).

סוף דבר:

41. הבקשה התקבלה ברובה כמפורט לעיל.

42. הוצאות הבקשה יישקלו בסיום ההליכים.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ח, (06 יולי 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: יהודה שאוליאן
נתבע: די.בי.אס. שרותי לווין בע"מ
שופט :
עורכי דין: