ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נגד ניר פנחס צולה :

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקשת:

רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד הדר לדרמן

נגד

המשיבים:

1. ניר פנחס צולה

2. עירית רמת השרון
ע"י ב"כ עו"ד יעקב מ' בויאר

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב (כבוד הרשמת הבכירה יעל מרמור דומב) מיום 8/5/18 בת"ק 11526-09-17 ועל החלטות ביניים שניתנו בתאריכים 30/11/17 ו – 7/12/17.

2. עניינה של התביעה הקטנה בפיצוי בגין איחור במסירת דירה בפרויקט שבנתה הנתבעת – המבקשת ברמת השרון (להלן גם: " שבירו").

ביום 9/9/15 התקשר התובע – המשיב 1 ע ם שבירו בהסכם (להלן: "ההסכם") לרכישת דירה בפרויקט "מגדלי שבירו" שבנתה הנתבעת של שני בנייני מגורים ובהם 168 דירות , ברחוב אלכסנדרוני ברמת השרון (להלן: "הפרויקט").
בסעיף 1 ל"נספח א' תשלומים ומועדים" להסכם נכתב: "כמפורט בסעיף 4 לחוזה, ובכפוף לאמור בו, מסירת הדירה לחזקת הקונה תהא לא יאוחר מיום 30.11.2016".

פרק 4 להסכם בין הצדדים כותרתו "השלמת הדירה ומסירתה לקונה".
בסעיף 4.2 להסכם נקבע:

"למרות האמור בחוזה, דחיית השלמת הדירה ומסירתה לקונה, מכל סיבה שהיא, עד שני חודשים וכן דחיות הנובעות מן הסיבות המנויות בסעיפים 4.4 ו/או 9.4 להלן ואפילו תמשכנה מעבר לשני חודשים – לא יהוו הפרה של התחייבויות המוכר שבחוזה ולא יזכו את הקונה בתרופה כלשהי".

סעיף 4.4 להסכם קובע:

"אם תחול הפרעה בבניה או עיכוב בהשלמת הדירה או במסירתה, כתוצאה מגורמים שאינם תלויים במוכר או שאין למוכר שליטה עליהם, כולל ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל: מלחמה, פעולות איבה, צווים ממשלתיים או עירוניים, כח עליון, שביתות, מחסור בכוח אדם, מחסור בחומרי בניה, ימי גשם רבים מהמקובל וכיוצ"ב, ובכל מקרה של עיכוב בעבודות הנובע מהקונה, יידחה המועד שבו על המוכר להשלים את בניית הדירה ולמוסרה בתקופת זמן המתחייבת באופן סביר מההפרעה או מן העיכוב הנ"ל."

בפועל, נמסרה הדירה לתובע ביום 13/3/17.

3. בכתב התביעה טען התובע ,כי שבירו התחייבה לעמוד במועד המסירה ההסכמי – התחייבות שניתנה הן במהלך המשא ומתן בין הצדדים, והן במעמד הרכישה.
מאחר והדירה שרכש נמסרה לו באיחור, פנה התובע לשבירו בדרישה לפיצוי בהתאם להסכם ו לחוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק"), אולם דרישתו סורבה בטענה כי העיכוב אינו רובץ לפתחה של הנתבעת, ונגרם כתוצאה מהתנהלות עיריית רמת השרון – משיבה 2 (להלן: "העירייה").
התובע טען כי שבירו כשלה בהתנהלותה כלפיו שכן בעת החתימה על ההסכם ידעה כי מסירת הדירה כפופה לביצוע של הסדרים תחבורתיים ע"י העירייה , ולא הציגה בפניו את העובדה כי אכלוס הדירה תלוי בצד שלישי.

על כן עתר התובע לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה בהתאם להסכם ולסעיף 5א לחוק בסך של 33,400 ₪.

בכתב ההגנה טענה שבירו – המבקשת כי הדירה הייתה ראויה לאיכלוס במועד, אולם העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת השרון ברשלנותן לא קיימו את החובה המוטלת עליהן וסירבו לתת לנתבעת את טופס האכלוס . הנתבעת עשתה כל שביכולתה לזרז את מועד קבלת טופס האיכלוס , ואף פתחה בהליכים משפטיים נגד העירייה ונגד הוועדה המקומית .

נטען כי העירייה הייתה אמורה לבצע שיפור ים באמצעי התחבורה כפי שנדרש ע"י הועדה המחוזית בהחלטתה מיום 1.6.2015 על מנת לאפשר אכלוס של מאות דירות, ביניהן דירת התובע.
העירייה התרשלה בביצוע העבודות, הן לעניין מועד תחילתן והן לעניין סיומן, והיא זו שאחראית לכל נזק בגין איחור במסירת הדירות.

בהתאם, הגישה שבירו הודעת צד ג' נגד ה עירייה במסגרתה נטען כי היא זכאית לשיפוי מלא מהעירייה בגין כל סכום שייפסק נגדה.

בכתב ההגנה להודעת צד ג' טענה העירייה כי התנהלה בהתאם לנהלים וכי שבירו התנהלה בחוסר זהירות תוך נטילת סיכו ן וה טעיה.

שבירו הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה להודעת צד ג'.

4. הבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום:
ביום 6.11.17 הגישה שבירו בקשה להעברת דיון לבית משפט השלום בהתאם לתקנה 60 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א"). לחלופין, בקשה להתיר לה ייצוג בבית משפט לתביעות קטנות בהתאם לתקנה 63 (א) לתקסד"א. (בקשה מס' 2).

העירייה לא היתה צד לבקשה ולא צוינה כמשיבה. לא התבקשה תגובתה וממילא לא הגיבה לבקשה.
שבירו טענה כי הגישה תביעה כספית בסך 2,500,000 ₪ לביהמ"ש המחוזי נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון והעירייה, במסגרתה נטען כי האחריות לעיכוב במסירת הדירות בפרויקט מוטלת על כתפיי העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה ( ת"א 44808-12-16).

הסיבות אשר לטענת המבקשת הצדיקו העברת הדיון לבימ"ש שלום הן בתמצית כדלקמן:
מניעת החלטה סותרת; מורכבות הנושא התלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי בת"א ; סיכון כי קביעה בתיק דנן עלולה לחשוף את המבקשת למאות תביעות דומות ; דיון בתיק דנן יהיה כרוך "בשמיעת ראיות מהותיות, עדים לא מעטים והתיק איננו ראוי להידון בבימ"ש נכבד זה".
באשר למתן רשות לייצוג נטען כי: "נוכח החובה המוטלת על המבקשת, לנהל תיק זה תוך שמירת זכויותיה בתביעה המתנהלת בבימ"ש המחוזי בתל אביב, כנגד עיריית השרון והוועדה לתכנון ובנייה, קל וחומר, כאשר אלה יצורפו כצד שלישי לתיק זה".

התובע בתגובתו התנגד לבקשה. נטען כי אין הצדקה לגרור אותו לבימ"ש שלום וכי ייצוג המבקשת ע"י עו"ד תיצור חוסר איזון.

הבקשה נדחתה. ב החלטה מיום 30/11/17 נקבע:
"לאחר עיון בבקשה ובתגובה, איני מוצאת להיעתר לבקשה.
המחלוקת בתיק אינה מורכבת ואין מקום להעבירה לבית משפט השלום. התובע בתיק דנא אינו צד להליך המתנהל בבית משפט השלום ואין בכך שהנתבעת פתחה בהליך בבית משפט השלום שיתכן ויארך זמן רב, כדי להצדיק מניעה או עיכוב הליך תביעה קטנה שמטרתו מתן גישה לערכאות באופן פשוט, יעיל וזול.
אשר לבקשה להיתר ייצוג, לא מצאתי כי במקרה זה קיימת הצדקה לסטות מהכלל ולהתיר לנתבעת ייצוג באמצעות עורך דין.
מטעמים אלה, הבקשה נדחית".

בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 30/11/17 שהוגשה ע"י המבקשת, נדחתה בהחלטה מיום 7.12.17.

5. בדיון שהתקיים בבימ"ש לתביעות קטנות העידו נציג המבקשת – מר עודד סלומון (עובד של שבירו – מנהל הפרויקט) , התובע ונציג צד ג' – מר ולדימיר לוין (עבד בעירייה בתקופה הרלוונטית כמהנדס העיר). הופיע גם עורך דין מטעם שבירו שביקש להעביר הדיון לבית משפט השלום למרות ההחלטות הקודמות שכבר ניתנו.

6. פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות :
נקבע כי אין לקבל את טענות המבקשת ואת ניסיונותיה להצדיק את האיחור במועד מסירת הדירה וכי היה על המבקשת לעמוד במועד החוזי בו התחייבה למסור את ה דירה או לפצות את התובע בגין האיחור.

המבקשת חויבה לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 30,484 ₪ בגין איחור של 3 חודשים ו - 12 ימים.
כן חויבה המבקשת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪.

הודעת צד ג' ששלחה המבקשת נגד העירייה נדחתה הואיל ולא נמצא לה בסיס ראוי בחומר הראיות שהניחה המבקשת – שבירו.

המבקשת חויבה לשלם לצד ג' - העירייה הוצאות משפט בסך 500 ₪.

על החלטות הביניים ופסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

7. תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות ערעור:
א) המבקשת טוענת כי החלטת בימ"ש קמא מיום 30.11.17 בעטיה נדחתה הבקשה להעברת הדיון לבימ "ש השלום ולהתיר ייצוג מהנימוק כי מדובר בתיק שאינו מורכב, הינה החלטה שגויה אשר עלולה להוביל לפסיקה סותרת.

המבקשת חוזרת על טענותיה שהועלו בבקשה שהוגשה לבימ"ש קמא.
נטען כי ראוי היה להעביר את הדיון לבימ"ש שלום ולתת פס"ד רק לאחר בחינת העובדות . ניהול הליך ראוי של גילוי מסמכים, הגשת תצהירים, חקירות ועוד. לטענתה, יש בפסה"ד השגוי מיסודו כדי לחשוף אותה למאות תביעות דומות, שלא בצדק.
שאלת האחריות בדבר עיכוב מסירת הדירות בפרויקט עדיין תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי , ועל כן ייגרם למבקשת עיוות דין חמור היה ופסה"ד י שאר על כנו.

ב) מבוקש לבטל את פסה"ד של בימ"ש קמא מחמת שגיאות מהותיות היורדות לשורשו של עניין:
(1) למבקשת לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות שליטה על התנהלות העירייה והיא לא יכלה לחזות כי תגרור רגליה תקופה כה ממושכת ולא תעמוד בחובתה.
על כן יש להורות כי הוראות סעיפי ההסכם חלים במקרה דנן ולקבוע כי דחיית מועד מסירת הדירה בנסיבות שלמוכר אין שליטה עליהם – אינה מהווה הפרה של ההסכם.

(2) לא הוגשה מטעם התובע ולו ראשית ראיה בדבר גובה פיצוי השכירות הנטען על ידו.

(3) קביעת בימ"ש קמא לפיה הודעת צד ג' נדחית הינה שגויה.
על העירייה כרשות מנהלית לפעול תוך זמן סביר על מנת להשלים את החובה המוטלת עליה.
ככל שהיה איחור במסירת הדירה, איחור זה נבע מנסיבות שאינן תלויות במבקשת, אינן בשליטתה אלא באחריות העירייה שברשלנותה לא מילאה במועד אחר חובתה על פי צו שיפוטי לביצוע שיפורים תחבורתיים כתנאי לאכלוס הדירות והחלה בביצוע החובה רק בחלוף מספר חודשים ארוכים לאחר שכבר הסבה נזק רב למבקשת.

8. ביחס למערכת היחסים שבין התובע והנתבעת – שבירו, סברתי כי ניתן לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בתגובה, ולפיכך לא ביקשתי את תשובת המשיב – התובע לבקשת רשות הערעור בטרם תוגש תשובת העירייה.
באשר לעירייה:
ביקשתי לקבל את תשובתה לבר"ע, כיוון ששאלת השלכתו של פסק הדין בבית משפט לתביעות קטנות על ההליך התלוי ועומד בין שבירו והעירייה בבית המשפט המחוזי הצריכה לטעמי הגשת תשובה לבקשת רשות הערעור בטרם תוכרע.

תמצית טענות העירייה
9. העירייה התייחסה בתשובתה להודעת צד ג' בלבד וציינה כי ככל שתתקבל הבר"ע, ישמשו נימוקי התשובה גם לערעור.

לטענת העירייה ,למבקשת הייתה אפשרות לטעון טענותיה ולהביא את כל ראיותיה בבימ"ש קמא ופסה"ד שניתן בבימ"ש קמא יסודו בקביעות עובדתיות על בסיס ראיות, עדויות, מוצגים והנמקה משפטית ראויה.
נטען כי ככל שתהיה לפסה"ד השלכה על תביעות אחרות מדובר בסיכון שהמבקשת נטלה על עצמה משבחרה להתעלם מההתרחשויות התכנוניות וקבעה מועדי מסירה בלי קשר לכך. לא הוד יעה דבר לרוכשים ולא קבעה הוראות מתאימות בהסכמי המכר . כמו כן נטען כי בהליכים אחרים בהם שבירו נתבעה בגין איחור במסירת דירה היא התנגדה לבקשת העירייה לאיחוד הליכים.
נטען כי שבירו ידעה על כל ההליכים התכנוניים הקשורים בהיתר הבנייה ובסוגיית הפתרון התחבורתי. אמנם ברור כי שבירו לא יכלה לשלוט בקצב ההתנהלות , אך כקבלן ותיק ומנוסה צריכה הייתה לצפות כי יכול ויתרחש עיכוב במסירה מחמת אותן התרחשויות. לעירייה לא הייתה שליטה בקצב התנהלות הדיונים בוועדת הערר ובביהמ"ש לעניינים מנהליים; אין כל קשר סיבתי בין ההתרחשויות התכנוניות לבין התחייבויות המבקשת לרוכשים, אין ולא הייתה לעירייה או לוועדה המקומית כל זיקה לקשר בין המבקשת לרוכשים , ולכן אין גם קשר סיבתי בין נזקיהם או הוצאותיהם של הרוכשים לעירייה או לוועדה המקומית.

10. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת משיבה 2, הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) ההלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת..." (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח , פסקה 4 לפסק דינו של כבוד הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

המקרה שלפני אינו נכנס לגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור.

ב) באשר להחלטות הביניים בגינן הוגשה הבר"ע:
החלטת ערכאה דיונית בנוגע לאופן ניהול ההליך שבפניה היא החלטה שבמהותה היא ניהולית- דיונית.
החלטות שבמהותן הן החלטות דיוניות – ניהוליות, מסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור ממעטת להתערב בהחלטות מסוג זה, ובלבד שאין מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין.
ראה לעניין זה: רע"א 7598/14 תיאופילוס ג'אנופולוס ("תיאופולוס השלישי"), הפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים נ' הימנותא בע"מ – סעיף 13 (6/1/15) ורע"א 6354/15 עיריית תל אביב יפו נ' בריל סעיף 10 (11/1/16).

בימ"ש לתביעות קטנות מוסמך לפי סעיף 60 ( ב) לחוק בתי המשפט להעביר תביעה לבימ"ש השלום אם הדיון בבימ"ש לתביעות קטנות אינו מתאים לתביעה.

לפי סעיף 63 לחוק בתי המשפט בימ"ש לתביעות קטנות רשאי להתיר לבעל דין ייצוג ע"י עו"ד מטעמים מיוחדים שיירשמו.

עסקינן בתביעה רגילה שכמוה נדונות תביעות רבות בבתי משפט לתביעות קטנות.
דרישת רוכש דירה לפיצוי מקבלן לפי חוק וזאת בשל מסירת הדירה באיחור.
ההכרעה בנוגע לאחריות לפיצוי בגין איחור במסירת דירה ניתנה על בסיס עדויות וראיות שעמדו בפני ביהמ"ש , רק התובע צורף כמשיב לבקשה והתנגד לה.
סכום התביעה מצוי בגדר סמכותו העניינית של ביהמ"ש לתביעות קטנות ואף בירור התביעה פשוט. עובדה היא שכל צד הביא רק עד אחד מטעמו, למרות שבית משפט לא הגביל את הצדדים בהבאת עדים, והדיון אכן התנהל באופן "רגיל" כמקובל בתיקים בבית משפט לתביעות קטנות.
לא הוגשו בקשות רבות וחריגות, לא הוגשה מבעוד מועד בקשה לזימון עדים רבים, וככלל לא היה הכרח בכך שתישלח הודעת צד ג' על ידי שבירו.
הרי שבירו תובעת את העירייה בבית המשפט המחוזי על נזקים שנגרמו לה, ולכל היותר, יכלה להוסיף לתביעה בבית המשפט המחוזי גם נזקים שנגרמו לה בעניינו של התובע.

הנימוק של מניעת הכרעות סותרות א ינו רלוונטי לע נייננו, שהרי העברת התביעה לבימ"ש השלום כפי שביקשה המבקשת, לא יכלה למנוע מצב זה , כיוון שת"א 44808-12-16 במסגרתו מתבררות טענות המבקשת מול העירייה מתנהל בביהמ"ש המחוזי.

על כן, החלטות הביניים אינן מצריכות התערבות ערכאת ערעור.

ג) באשר לפסה"ד:
(1) בימ"ש לתביעות קטנות קבע בצדק כי נטל הראיה מוטל על שבירו והיא צריכה להניח תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענה כי האיחור נגרם כתוצאה מגורמים עליהם אין לה שליטה.
האיחור הוא עובדה קיימת שאינה שנויה במחלוקת.

המבקשת הייתה צריכה להוכיח כי בנסיבות הקיימות אינה צריכה לפצות את המשיב לפי ההסכם ולפי החוק (בימ"ש קמא היפנה לע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ פ"ד לג (1) 617).

נקבע כי המבקשת לא העמידה תשתית ראייתית מספקת לטענתה כי האיחור במסירת הדירה למשיב 1 - הקונה אירע שלא בשליטתה ואף ההיפך הוא הנכון. בעת כריתת ההסכם המבקשת ידעה היטב כי מסירת הדירה תלויה בהשלמת ביצוע שיפורים תחבורתיים בהתאם להחלטת הועדה המחוזית מיום 1.6.15. המבקשת לא ציינה זאת בפני התובע ובחרה לקחת סיכון ביחס למועד מסירת הדירה.

כמו כן המבקשת לא הצליחה להוכיח כי נקטה מאמצים סבירים לקידום מסירת הדירה על אף דרישת הועדה המחוזית, לה כאמור הייתה מודעת בעת כר יתת ההסכם.
נקבע כי אין די בשלוש הפניות שהוצגו מטעמה של הנתבעת לעירייה כדי לעמוד בנטל ובכך כשלה הנתבעת בהוכחת טענתה כי פעלה כנדרש בכדי למנוע עיכוב במסירה.

(2) הכרעת ביהמ"ש קמא במקרה דנן נעשתה על בסיס הראיות שהונחו בפני בימ"ש קמא ועל בסיס נטלי ההוכחה במשפט האזרחי.
נקבע כי המבקשת, שהיא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי האיחור במסירת הדירה הינו בשל גורמים שלא בשליטתה.

לא מצאתי כי נפלה שגגה על פניו של פסק הדין.
פסה"ד שניתן ע"י בימ"ש קמא מפורט, מנומק ומתבסס על החוק והפסיקה.
ההכרעה ניתנה על סמך התרשמות ישירה של הערכאה הדיונית מהראיות שהוצגו בפניה.

(3) זאת ועוד; אין בידי לקבל את טענות המבקשת בנוגע לחישוב הפיצוי בגין האיחור במסירה.
יובהר; המבקשת כלל אינה טוענת כי הציגה נתונים אחרים מאלו שהציג המשיב 1 – התובע בנוגע לעלות דמי השכירות.

בימ"ש קמא קבע כי ניתן להעריך את דמי השכירות על בסיס המסמך שהו צג ע"י התובע – מסמך מאתר יד 2 בדבר דמי שכירות של דירת חמישה חדרים באזור סמוך לדירה שרכש.
עם זאת, בימ"ש קמא לקח בחשבון נתונים נוספים: מדובר בשכונה שעדיין הייתה בבנייה, שכונה בה נבנו מאות דירות יחד, בה רב ההיצע על הביקוש.
בסיכומו של דבר, בימ"ש קמא העמיד את בסיס הפיצוי על 6,000 ₪ לחודש.

בנסיבות שלפני, אני סבורה כי גם עניין זה אינו מצדיק התערבות.

ד) באשר לפסה"ד שניתן בהודעת צד ג':

לא מצאתי בנימוקי המבקשת בנוגע למערכת היחסים בינה לבין העירייה כפי שנבחנו במסגרת של הודעת צד ג', טעם המצדיק היעתרות לבקשה.

(1) בימ"ש קמא לא מצא בחומר הראיות ובעדויות שהוצגו בפניו התחייבות מטעם העירייה לסיים את ביצוע העבודות הנדרשות באופן שבו מועד הסיום יתאים למועד ההתחייבות החוזית למסירת הדירה.

נקבע גם כי המבקשת לא הציגה ראיות מהן ניתן ללמוד על פרקי הזמן המקובלים לביצוע עבודות מסוג זה, ועל כן קשה לקבל את הטענה לפי העבודות בוצעו בפרק זמן בלתי סביר; טענה שנטענה בעלמא ולא הוכחה.

ממסמך נ/4 אליו הפנתה המבקשת עולה כי עיריית רמת השרון החלה בתכנון הנדרש וביצועו בחודש פברואר 2016 והצפי לסיום העבודות פברואר 2017 ואין בו כדי ללמד על רשלנות העיריה כלפי המבקשת.

(2) השאלה אם בנסיבות המקרה הקונקרטי יש לייחס את נזקו של התובע בגינו חויבה המבקשת בפיצוי, לחובת העירייה היא שאלה עובדתית שהוכרעה על סמך עדויות וראיות שהציגה המבקשת בתיק שלפני ואין עסקינן בשאלה כללית – עקרונית הטעונה הכרעה.

איני סבורה כי השאלה כיצד עשויה להשפיע הכרעת בימ"ש לתביעות קטנות באשר להודעת צד ג' שהוגשה ע"י המבקשת נגד העירייה בתביעה בה המבקשת נתבעת ע"י רוכש ספציפי בגין איחור במסירת די רה מהווה טעם שעשוי לשנות את פסיקת בימ"ש לתביעות קטנות.

המבקשת היא שהתחייבה חוזית מול הרוכש ; ואין לחייב רוכש פרטני להיגרר "למחלוקת ענקים" בין קבלן לבין עירייה; אשר מבחינתה גם "מגלגלת" אחר יות לכתפי משרד התחבורה.

10. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ב) המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 2 ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבה 2 באמצעות בא כוחה.
יתרת הערבון תוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.

ג) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"א תמוז תשע"ח, 04 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ
נתבע: ניר פנחס צולה
שופט :
עורכי דין: