ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דן חיים וינברג נגד יהודה טנדלר :

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקשים - המערערים

1.דן חיים וינברג
2.יעקב וינברגר
3.תמירה קורקוס
4.מוריה כספי
5.יובל נירית
ע"י ב"כ עו"ד רפאל נבון

נגד

המשיבים:

1.יהודה טנדלר
2.צלילה אפרון
ע"י ב"כ עו"ד לוטן טייטלר

פסק דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב (כבוד השופט יאיר דלוגין) מיום 1/5/18 בת"א 40808-08-16 ולפיה נקבע כי תביעה שכנגד אותה הגישו המבקשים, תעוכב ביחס לנתבע שכנגד 3 – המשיב 1 (להלן גם: "טנדלר") והנתבעת שכנגד 5 – המשיבה 2 (להלן גם: "אפרון") וזאת בשל תניית בוררות.

2. רקע נדרש:
תחילתו של ההליך בבימ"ש קמא בתביעה לתשלום שכ"ט שהגישה עו"ד הלנה אייזן נגד המבקשים וזאת בהיותם יורשי המנוח אלחנן וינברגר ז"ל (להלן גם: "המנוח").

המבקשים – הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בסך 2,400,000 ₪ נגד עו"ד אייזן ונגד 4 נתבעים נוספים; וביניהם טנדלר ואפרון.

הנתבעים שכנגד 3-5 שימשו נציגי קבוצת בעלי זכויות בחלקה (שבעניינה ובעניין העסקאות הקשורות אליה טענה עו"ד אייזן כי המנוח חייב לה שכ"ט).
התביעה שכנגד הוגשה בגין נזקים נטענים שנגרמו למנוח עקב ייצוגו בידי עו"ד אייזן (נתבעת שכנגד 1) ושותפתה למשרד - עו"ד אורית שרייבר (נתבעת שכנגד 2) ובמסגרתה עתרו המבקשים לחייב גם את הנתבעים שכנגד 3-5 בכל הנזקים הנטענים בשל התנהלותם כנציגי הקבוצה.
התביעה שכנגד נגד נתבע שכנגד 4 נמחקה בהסכמה (החלטה מיום 21.3.18) .

3. בקשת המשיבים:
א) הנתבעים שכנגד 3-5 הגישו "בקשה לדחייה על הסף מחוסר סמכות עניינית" של התביעה שכנגד נגדם.
הבקשה התמקדה בסעיף הבוררות בהסכם הקומבינציה שנכרת בין בעלי הקרקע לבין הקבלן אברהמי.

סעיף 26 כותרתו "בוררות" ונקבע בו:
"26.1 הצדדים מסכימים בזה להפנות כל חילוקי דעות ביניהם בענינים המפורטים בהסכם זה וכל הנובע מהם להכרעת בוררות על פי חוק הבוררות תשכ"ח – 1968.

26.2 התעוררו חילוקי דעות בין הצדדים ולא עלה בידי הצדדים לישבם בהסכמה, יועבר הסכסוך להכרעת בורר מכריע. הבורר המכריע יהיה....
...".

נטען כי בסכסוכים הנוגעים להסכם הקומבינציה נושא התביעה שכנגד, הסמכות נתונה לבורר ולא לבימ"ש לפי סעיף 26 להסכם הקומבינציה.
עוד נטען כי במהלך שנות הסכסוך הממושך, הן בסכסוך בין קבוצות של בעלי קרקע והן בסכסוך עם הקבלן, היו ניסיונות מצד בעלי קרקע ומצד הקבלן להפנות את הסכסוכים לבימ"ש אך ניסיונות אלה נכשלו וניתנו החלטות לפיהן הסכסוך צריך להתברר בפני בורר ולא בפני בימ"ש.

במסגרת הבקשה העלו המבקשים טענות נוספות שעניינן דחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין ומניעות.

ב) בתגובת התובעים שכנגד נטען כי סעיף הבוררות בהסכם הקומבינציה בוטל מפורשות ובהסכמת הצדדים ב סעיף 5 להסדר שערכו הצדדים ביום 29.10.2014 אשר קיבל תוקף של פס"ד חלוט ע"י ביהמ"ש המחוזי במסגרת ה"פ 27532-11-13.
בהמשך נטען כי בסיפא של סעיף 5 להסדר נקבע כי כל מחלוקת שתתעורר מההסכם תובא להכרעה בביהמ"ש המחוזי שיכריע בה לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט.
נטען כי בענייננו מדובר בתביעה נזיקית ולא במחלוקת הנובעת מההסכם ונוגעת לקיומו. כמו כן התביעה כבר הוגשה ומתנהלת בבימ"ש השלום ולא בביהמ"ש המחוזי ועורכות הדין – נתבעות שכנגד 1 ו -2 אינן צד להסדר ולא ניתן לפצל ולנהל הליכים מקבילים של אותה תביעה בבתי משפט שונים.
עוד נטען כי בניגוד לנטען בבקשה, בעלי הזכויות במקרקעין מעולם לא ניהלו בוררות בינם לבין עצמם בלבד. כל הליכי הבוררות אליהם הפנו הנתבעים שכנגד 3-5 בבקשה היו הליכי בוררות בין בעלי הקרקע לקבלן (גם אם בעלי הקרקע היו חלוקים כיצד יש לנהוג עם הקבלן).
כמו כן התביעה שכנגד היא תביעה נזיקית הנוגעת להתנהלות עורכות הדין וחברי הועד של הקבוצה ולא תביעה הנוגעת להוראות הסכם הקומבינציה.
לטענתם, סעיף הבוררות לא נועד לחול על תביעה נזיקית והוא ממילא לא חל ולא מחייב את התובעת בתיק ולא את הנתבעות שכנגד 1 ו -2, כך שאפילו היה תוקף לסעיף, לא היה מקום לעכב את ההליכים רק ביחס לחלק המצדדים בתיק ולנהל הליכים מקבילים באותו עניין בבוררות ובבימ"ש.

ג) בתשובה לתגובה, נתבעים שכנגד 3-5 הפנו להחלטת ביהמ"ש המחוזי (כבוד הש' שבח) מיום 29.12.2015 בתיק אבעי"ה 41678-11-15 ממנה מבקשים ללמוד כי ביטול סעיף הבוררות התייחס אך ורק בקשר לסכסוכים עתידיים הנובעים מפסק ההמחאה וכי לא הייתה כוונה לבטל את סעיף הבוררות באופן גורף ובפרט לא לגבי סכסוכי העבר.

4. החלטת בית משפט קמא מיום 24/4/18:
בית משפט קמא הציע בהחלטתו לצדדים להסכים לעיכוב הליכי התביעה שכנגד נגד נתבעים שכנגד 3 ו-5, טנדלר ואפרון.
במסגרת ההחלטה מיום 24.4.18 פורטו נימוקים עליהם חזר בימ"ש קמא בהחלטה מיום 1.5.18 במסגרתה התקבלה הבקשה.
נימוקים אלה יפורטו להלן, כשאתייחס להחלטת בימ"ש קמא מיום 1.5.18.

התובעים שכנגד – המבקשים הודיעו ביום 1.5.18 כי אין בידם לקבל את הצעת בימ"ש.
הם טענהתאם לכתב התביעה שכנגד ,האחריות לפעולות הרשלניות שננקטו במהלך השנים בנוגע לפרויקט וליחסים עם הקבלן, היא אחריות משותפת הן של עורכות הדין והן של נציגי הקבוצה (נתבעים שכנגד 3-5). טענת הנתבעת שכנגד 1 (עו"ד אייזן) היא כי פעלה בהתאם להחלטות בקבוצת הבניה שהתקבלו ברוב דעות. משכך, אין מנוס מבירור במסגרת כוללת אחת , כאשר פיצול הליכים עלול להוביל להחלטות סותרות וחוסר יעילות דיונית.
בנסיבות אלה נטען כי גם אם בימ"ש קמא סבור כי סעיף הבוררות בין הצדדים לא בוטל, יש כאן "יותר מטעם מיוחד" המצדיק את דחיית הבקשה.
עוד נטען כי מהבקשה עולה כי נתבעים 3 ו-5 כופרים בקיומה של בוררות וטוענים כי כבר התקיימה בוררות בין הצדדים וכפירה זו היא חוסר גילוי נכונות מצדם לקיום בוררות; טעם מספיק לדחיית הבקשה.
התובעים שכנגד ביקשו כי ככל שהבקשה לא תדחה, לאפשר לבא כוחם חקירה קצרה של מצהיר הנתבעים שכנגד על מנת להוכיח כי "סעיף הבוררות אכן בוטל וכי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לעיכוב ההליכים".

באותו יום ניתנה החלטת בימ"ש קמא, במסגרתה התקבלה הבקשה.

5. החלטת בימ"ש קמא מיום 1.5.18 :
הוחלט כי התביעה שכנגד ביחס לנתבעים שכנגד 3 ו- 5, טנדלר ואפרון - תעוכב.

נקבע גם כי הבורר יכריע לפי שיקול דעתו בטענות סף שעניינן מעשה בית דין ומניעות, ככל שתוגש תביעה במסגרת בוררות.
התובעים שכנגד - המבקשים חויבו לשלם לטנדלר ואפרון הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

בימ"ש קמא פסק:
"...5. דא עקא, בעוד אשר סעיף הבוררות בהסכם הקומבינציה, לדידי, מתייחס לסכסוכים שבין בעלי הקרקע ולבין הקבלן אברהמי (ראה סעיף 26 המתייחס ל"צדדים", כאשר הצדדים להסכם הנם מצד אחד, בעלי הקרקע ומצד שני, הקבלן אברהמי), הרי שמסעיף 4 לכתב ההסכמה, נספח להסכם הקומבינציה, שנחתם על ידי בעלי הקרקע, בינם ולבין עצמם (נספח 5 לכתב ההגנה שכנגד של הנתבעת שכנגד 1), ושנוסח בצורה גורפת ביותר, אפשר להסיק כי כל סכסוך שבין בעלי הקרקע בקשר לקרקע ומכאן לרבות הטענות שהועלו בתביעה שכנגד נגד הנתבעים שכנגד 3 – 5 והנוגעות להתנהלות האחרונים בקשר לקרקע, יידונו בבוררות, וכלשון הסעיף: "להסרת ספק, אם יתגלעו חילוקי דעות בין יחידי הבעלים בכל הקשור לחלקות 433 בגוש 66632 וחלקה 93 בגוש 6631 ו/או להסכם שביניהם לבין הקבלן, אזי כל מחלוקת תובא להכרעת הבורר כהגדרתו בהסכם שביניהם לבין הקבלן".

6. סעיף 4 לכתב ההסכמה לא בוטל מעולם וממילא, גם אם הייתי סבור שתוקפו מותנה בכך שלא יבוטל סעיף 26 להסכם הקומבינציה, מה שאין כן, ממילא כאמור גם סעיף 26 נותר על כנו, כטענת המבקשים, שכן הוא בוטל רק ביחס למחלוקת בדבר פסק ההמחאה".

בימ"ש קמא קבע כי לא מצא טעם מיוחד לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים.
צוין כי הסכסוך בין התובעים שכנגד לבין טנדלר ואפרון הינו נפרד לחלוטין מהסכסוך בין התובעים שכנגד – הנתבעים ולבין התובעת ו/או הנתבעת שכנגד 2 (עו"ד שרייבר).

הובהר כי העובדה שעילת התביעה נגד הנתבעים שכנגד היא לכאורה נזיקית אינה משנה את המסקנה, כיוון שאין מניעה לכך שגם תביעה מסוג זה תתברר בבוררות ,נוכח הניסוח הגורף של סעיף הבוררות בין בעלי הקרקע בכתב ההסכמה. גם תביעה מסוג זה של חלק מבעלי הקרקע נגד בעלי קרקע אחרים, בנוגע להתנהלותם כנציגי הקבוצה, נכללת בגדר עניינים שהוחלט למוסרם לבוררות.

בימ"ש קמא קבע כי אין מקום לאפשר את חקירת המצהיר מטעם הנתבעים שכנגד 3-5 משלא התייחסו התובעים שכנגד בהודעתם מיום 1.5.18 לסעיף הבוררות שאוזכר בהחלטה מיום 24.4.18 (סעיף 4 לכתב ההסכמה, נספח להסכם הקומבינציה (נספח 5 לכתב ההגנה שכנגד של נתבעת שכנגד 1) אשר לגביו לא נטען מעולם כי בוטל והוא זה שחל בין בעלי הקרקע בינם לבין עצמם.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

6. תמצית טענות המבקשים בבר"ע:
א) המבקשים טענו , כי סעיף הבוררות בין הצדדים בוטל בהסכמה בין הצדדים ומכוח החלטה שיפוטית חלוטה.
לטענת המבקשים, סעיף 4 לכתב ההסכמה אינו עומד בפני עצמו. משבוטל סעיף הבוררות בהסכם הקומבינציה, בוטל עימו גם סעיף 4 לכתב ההסכמה. כמו כן, אף המשיבים טענו כי סעיף 26 להסכם הקומבינציה מחייב את הצדדים והוא לכאורה לא בוטל, כך שבימ"ש קמא קיבל את הבקשה על בסיס נימוק וטענה עובדתית שלא נטענה גם ע"י המשיבים.
נטען כי חרף המחלוקת העובדתית בין הצדדים בשאלת קיומו או ביטולו של סעיף הבוררות, בימ"ש קמא קבע קביעה עובדתית, מבלי לאפשר למבקשים לחקור את המצהיר מטעם המשיבים למרות שביקשו זאת.
נטען כי די בעצם שלילת הזכות הבסיסית כדי לבטל את ההחלטה, במיוחד בבקשה לעיכוב הליכים אשר מביאה לסיום ההליך בבימ"ש.

ב) במקרה דנן, לא התקיים התנאי של נכונות נמשכת מצד המשיבים לקיים הליך של בוררות. לפי עמדת המשיבים התקיימה כבר בוררות בין הצדדים וקיים כביכול מעשה בית דין בין הצדדים ובבקשת ברור שהם הביעו סירוב מוחלט לקיים הליך של בוררות עם המבקשים.
בהחלטת בימ"ש קמא אין התייחסות לכך.

ג) קיים "יותר מטעם מיוחד" המצדיק את דחיית בקשת המשיבים וקיומו של דיון מאוחד: לברר עובדתית את שאלת האחריות להחלטות השגויות והרשלניות שהתקבלו בפרויקט נשוא התובענות ; מניעת כפל הליכים (עדויות וראיות) – בבימ"ש ובוררות, תוך סיכון להחלטות והכרעות סותרות.

7. תמצית טענות המשיבים בתשובתם לבר"ע:
א) לבקשה לעיכוב הליכים צורף תצהיר של אביהם המנוח של המבקשים, במסגרתו יש אמירה מפורשת והתייחסות לתנ יית הבוררות בכתב ההסכמה, כך שאין לומר כי לא הועלתה טענה לפיה כתב ההסכמה הינה תניית בור רות בגינה יש לעכב ההליכים.

ב) למרות ההזדמנות שעמדה בפני המבקשים לטעון טענותיהם בדבר קביעות בימ"ש קמא בנוגע לכתב ההסכמה ותניית הבוררות שבו בהחלטה מיום 24.4.18 , הם בחרו לא להתייחס לכך במסגרת תגובתם מיום 1.5.18 .
טענות המבקשים בבר"ע הן טענות חדשות שלא נטענו בערכאה קמא, בגדר הרחבת חזית אסו רה ובימ"ש שלערעור לא יידון בטענות אלה.

ג) משעה שהמבקשים לא העלו בכתבי טענותיהם (על אף שהייתה להם אפשרות לכך), כל טענה עובדתית הגורסת כי כתב ההסכמה בוטל או כי תניית הבוררות בכתב ההסכמה לא חלה, אזי כלל לא ה ייתה מחלוקת עובדתית לגבי כתב ההסכמה ותוקפו כתניית בוררות מחייבת בין בעלי המקרקעין. משכך, לא נדרשה כלל חקירת המצהיר וכל הנתונים הנדרשים עמדו בפני בימ"ש קמא לצורך מתן החלטה.

ד) טענת המבקשים אשר הועלתה לראשונה בבר"ע, לפיה תניית הבוררות בכתב ההסכמה שלובה וקמה ונופלת מכוח תניית הבוררות בהסכם הקומבינציה , חסרת בסיס.

ה) טענת המבקשים לפיה המשיבים הצהירו כי אינם מוכנים לנהל הליך בוררות בקשר עם הטענות נשוא התביעה שכנגד אינה מבוססת; לא הוצהר ולא נטען כי המשיבים מתנגדים לעצם פנייה להליך הבוררות.

ו) המבקשים לא הצביעו על כל טעם מיוחד המצדיק לאיין את הבוררות המוסכמת ולהסיגה מפני דרישת המבקשים לקיים דיון מאוחד בתביעה שכנגד נגד עורכות הדין יחד עם תביעתם נגד המשיבים אשר שימשו בזמנים מסוימים בנציגות.
בהקשר זה נטען כי טענת המבקשים לפיה עורכות הדין מטילות בכתב ההגנה אחריות על הנציגות אינה נכונה. כמו כן נטען כי כתב התביעה שכנגד שהוגש נגד המשיבים סתמי וחסר פירוט.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ו לפיה דין הבקשה להתקבל ודין הערעור להתקבל במובן זה שהעניין יוחזר לבימ"ש קמא לשם עריכת דיון במעמד הצדדים ולצורך מתן החלטה בבקשה לאחר מכן, מהנימוקים כדלקמן:
(א) הקביעה כי ההליכים ביחס לטנדלר ואפרון יעוכבו וההליך ימשיך להתנהל בלעדיהם עונה לקריטריונים המאפשרים השגה על החלטת ביניים לפי סעיף 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ולכן מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולהידרש לעניין כבר עתה (ראה: רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב, פסקה 7 לפסק דינו של כבוד הש' זילברטל (8.2.15).

ב) מצאתי לנכון להתערב בהחלטה למרות שערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנוגע לעיכוב הליכים בשל חוק הבוררות, וזאת מהנימוקים הבאים:
(1) אני סבורה כי הבקשה לעיכוב הליכים הושתתה על סעיף 26 להסכם הקומבינציה ואין בעובדה שצוינו וצורפו תצהירו של אלחנן וינברג וכתב ההסכמה כדי להוביל למסקנה לפיה הועמדה בבקשה טענה בנוגע לסעיף 4 בכתב ההסכמה.

(2) עפ"י עקרונות המשפט האדברסרי הנהוגים בישראל, הצדדים הם שמגדירים את יריעת המחלוקת ביניהם וביהמ"ש מכריע בסכסוכים שהצדדים לדיון הניחו לפתחו.
השימוש בסמכויות הסוטות מעקרונות אלו נעשה במשורה והינו בגדר חריג (ראה בעניין זה: רע"א 8903/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית, סעיף 4 לפסה"ד החלקי של כבוד הש' נ' הנדל (26.8.12)).

אין ספק שבגדר סמכותו של שופט להעלות מיוזמתו שאלות, הגם שלא נטענו ע"י הצדדים, אך יש מקום לתת לצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם בעניין.

(3) בעניינינו לאחר שבימ"ש קמא פירט במסגרת החלטתו מיום 24/4/18 את נימוקיו מדוע יש להסכים לבקשה והתייחס גם ל תניית בוררות בסעיף 4 לכתב ההסכמה , ביקש מהצדדים להודיע, אם המלצתו מקובלת עליהם (סעיף 16 להחלטה מיום 24.4.18 ).
אמנם צודקים המבקשים בטענתם כי בימ"ש קמא הסתמך בהחלטתו על סעיף 4 לכתב ההסכמה למרות שה נתבעים שכנגד טענו בבקשתם כי סעיף הבוררות המחייב את הצדדים הוא סעיף 26 להסכם הקומבינציה , אולם משבימ"ש קמא במסגרת החלטתו מיום 24.4.18 ביקש מהצדדים להודיע אם המלצתו מקובלת עליהם והתובעים שכנגד במסגרת הודעתם מצאו לנכון להעלות טענות שונות, הרי שאני סבורה כי ניתנה למבקשים הזדמנות לטעון טענותיהם.
עם זאת, בנסיבות שלפני אני סבורה כי משביקשו התובעים שכנגד במסגרת הודעתם מיום לחקור את המצהיר מטעם הנתבעים שכנגד כדי להוכיח "כי סעיף הבוררות אכן בוטל וכי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לעיכוב הליכים", הרי שהיה מקום נוכח בקשתם המפורשת של המבקשים , לקיים דיון במעמד הצדדים על מנת לאפשר חקירה של המצ היר טרם מתן החלטה לגופו של עניין בבקשה (ראה לעניין זה: רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג (3) 26).

רק לאחר חקירה המאפשרת בירור עובדתי יש מקום להכריע בעניין.

9. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל לגופו.

ב) החלטת בית משפט קמא מיום 1.5.18 תבוטל והדיון בבקשה יוחזר לבימ"ש קמא על מנת לקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו יערכו חקירות כנדרש, ולאחר מכן תינתן החלטה לגופו של עניין.

בית משפט קמא יכריע בבקשה כחוכמתו והוא אינו כבול לתוצאות החלטתו הקודמת.

ג) בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות.

העירבון יוחזר למבקשים באמצעות בא כוח ם.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
5129371

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ח, 03 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דן חיים וינברג
נתבע: יהודה טנדלר
שופט :
עורכי דין: