ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאיר ממן נגד המוסד לביטוח לאומי :

08 יולי 2018

לפני:

כבוד השופטת שרה שדיאור-דן יחיד

התובע
מאיר ממן ת.ז. XXXXXX336
ע"י ב"כ: עו"ד יונתן מרסיאנו
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי גופים על פי דין 513436494
ע"י ב"כ: עו"ד יהודה אדרעי

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע להכיר לו בתאונה שאירעה לו לגרסתו ביום 30/06/15. עת נסע במשאית, קפץ על פס האטה, נפגע בראשו וכתוצאה לגרסתו סובל מכאבי צוואר כתף ויד שמאל.
הנתבע טען כי מדובר בעבודה שגרתית של התובע ונסיעה יומיומית אשר איננה אירוע חריג, ובנוסף טען, כי לתובע רקע קודם בכאבי צוואר, שנים רבות קודם התאונה הנטענת וכי לא הוכח נזק כתוצאה מהתאונה באשר כאבים כשלעצמם אינם נזק עפ"י הפסיקה.

העובדות

  1. התובע עובד באגף תברואה של עירית ירושלים כנהג משאית.
  2. התובע הגיש תביעה לנתבע ביום 30/07/15 התביעה נדחתה.

המחלוקת

  1. האם אכן אירע לתובע אירוע תאונתי ביום 30/06/15 כאשר נהג משאית ועבר על פסי האטה במהירות ואז נזרק ונתקע עם ראשו בתקרת המשאית כטענתו. האם אירוע זה גרם לו לכאבים בצוואר ובגב ולליקוי לו הוא טוען כיום בצוואר
  2. האם יש קשר סיבתי רפואי בין הליקוי לבין האירוע.

הכרעת הדין
התובע טען בתצהירו כי "נסעתי על הכביש היוצא מעטרות במהירות שאני מעריך אותה ב-50-60 קמ"ש ועליתי במהירות זאת על שני הבמפרים וכתוצאה מהנסיעה על הבמפרים, במהלך עליית המשאית על הבמפר השני, המשאית קפצה והזדעזעה, ואני קפצתי כלפי מעלה מכיסא הנהג, קיבלתי מכה בראש מתקרת הקבינה (שנמצאת כ-20 ס"מ מעל ראשי שאני יושב במושב הנהג) ונחתתי חזרה על המושב בחוזקה" (סעיף 9).
בסעיף 11 הוא מציין "מיד לאחר הקפיצה, התחלתי להרגיש כאב באזור הצוואר, אשר הלך והתגבר, ולאחר 10 דקות התחלתי להרגיש כאבים עזים מאוד בצוואר, שהלכו והתגברו במהלך הנ סיעה, והתפשטו גם לכתף ויד שמאל" (דגש ש.ש.).
באותו יום פנה התובע למרפאת "מקור ברוך" ושם נעשה צילום רנטגן. התובע קיבל חופש מחלה ל-8 ימים.
לטענתו לאחר הטיפול הראשוני התחזקו הכאבים וקיבל כדורים לשיכוך כאבים וכשפנה לקופ"ח נקבע כי סובל ממגבלות בתנועת הצוואר (מסמך רפואי מיום 05/07/15). כתוצאה בוצעה בדיקת CT. כמו כן, עבר זריקות אפידורליות תחת שיקוף במרפאת כאב.
רופאה תעסוקתית קבעה ביום 20/09/15 שאינו כשיר לעבודה בנהיגה שלושה חודשים ומאז למעלה משנתיים סובל לגרסתו מכאבים ומגבלות בצוואר.
בסעיף 23 הוא מציין "לפני התאונה לא סבלתי ממגבלות תנועה וכאבים בצוואר ובכתף ויד שמאל כפי שאני סובל מאז התאונה ועד היום, וכאבי צוואר מהם סבלתי בעבר חלפו הרבה לפני אירוע התאונה, ולראייה לא הוזכרו כלל במסמכים הרפואיים". עניין זה ייבדק להלן.
בנוסף, סמך התובע עמדתו על חוות דעתו של ד"ר סלאח ג'אבר- מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית המשמש כפוסק בוועדות המוסד לביטוח לאומי ואשר את חוות דעתו צירף. ב"כ הנתבע וויתר על חקירתו וחוות הדעת נותרה בהליך. עפ"י חוות דעת זו לדעת ד"ר ג'אבר התאונה היא זו שגרמה לסימפטומים מהם סובל התובע. גם על פי חוות הדעת של ד"ר ג'אבר מדובר במגבלות קלות מאוד על פי סעיף הפגימה בשיעור של 10%. דהיינו, גם המומחה מטעמו של התובע סבר שמדובר בעניין קל מאוד.
הפן הנורמטיבי
נפסק בעב"ל 90/99 שושנה ישעיהו נגד המוסד לביטוח לאומי מפי כבוד סגן הנשיא י. אליאסוף כי עפ"י תשתית עובדתית שהוכחה כי היא עבודה רגילה של התובעת הגם שעבודתה הרגילה של התובעת היא עבודה מאומצת, אזי לא הוכח "אירוע תאונתי". יפים דברים אלה בדיוק נמרץ לעניין שבפנינו.
אמנם נקבע בעב"ל 27065-05-15 מישה ציונוב נגד המוסד לביטוח לאומי כי אירוע חריג אינו חדל להיות אירוע חריג רק מהטעם שאירועים כדוגמתו התרחשו מעת לעת בעבר אפילו בתדירות של אחת לכמה שבועות. אולם, באבחנה מפסק דין זה, מדובר במסלול יומיומי של התובע על אותם פסי האטה. לא מדובר במאמץ בלתי רגיל. לא מדובר ב"עליית מדרגה", מדובר ביום שגרתי. (עב"ל 42735-08-13 שלום רפפורט נגד המוסד לביטוח לאומי).
בנוסף, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג שהוא "בלתי שגרתי" לעובד או לפחות אירוע חריג במידה גבוהה .

מן הכלל אל הפרט
התובע בתצהירו לא ציין כי מהירות של 50-60 קמ"ש היא שונה או חריגה ממהירות הנסיעה היומיומית בה נוסע יום יום.
בחקירתו הנגדית אישר כי זה הוא מסלול נסיעתו היומיומי השגרתי: "ש. אני מבין שהמסלול של הנסיעה שעשית, זהו מסלול שאתה עושה כל יום. ת. כן. ש. מה המרחק בין הבמפר הראשון לשני. ת. די קרובים, לא יודע לומר במדויק...".ובהמשך: "וליד הבוטקה של השומר יש פסי האטה עברתי את שני פסי ההאטה שם ואחרי כ- 10 דקות התחלתי להרגיש כאבים בצוואר .."
הוכח אפוא כי המסלול כולל פסי ההאטה הוא מסלול יום יומי שגרתי שעושה התובע מידי יום ויומו ואינו מופתע מפסי ההאטה או מהמרחק ביניהם. לא היה שינוי במהירות הנסיעה לפי חקירתו הנגדית.
בחקירתו בנתבע (נ/4) הוא מציין ביחס לשאלה מה סדר יום עבודתו (עמ' 1 ש' 11- עמ' 2 ש' 1). ובין היתר הוא אומר "ואני נוהג, לא יורד מהמשאית בכלל והם אוספים את הזבל של האזור... אני ממשיך בנסיעה, כך כל המסלול... כשאני מסיים אני מוריד אותם... ואני משם הולך לשפוך בעטרות."
עוד נשאל :"ש. כמה זמן שאתה שופך אשפה בעטרות ת. בסביבות שנתיים שנתיים וחצי .ש. את המסלול הזה אתה עושה מדי יום ביומו כבר שנתיים וחצי?
ת. כן ש. אתה מכיר את המסלול נסיעתך לעטרות ובחזרה ת. כן."(ע' 4 ש' 5-13).
אף מכאן עולה כי זו עבודתו היום יומית השגרתית.
בנוסף נשאל "איך אתה נוסע לעטרות. ת. נוסע ברחוב גולומב... נכנס לתוך עטרות ואחרי עמדת השמירה ממשיך ישר לכיוון השפיכה. ש. איפה זה השפיכה בעטרות. ת. נכנס לתוך עטרות פנימה, פונה ימינה ואז שמאלה ואתה מגיע לאתר שפיכה..." (עמ' 2 ש' 2-8).
דהיינו, הכביש שבו יש פסי האטה ואשר צולם כנספח 1 לתצהיר התובע הוא הכביש בו הוא נוסע יום יום לפרוק את האשפה. תמיכה לכך יש גם באמירתו ב-נ/4 עמ' 2 ש' 11-15 "ועושה אותו מסלול...". (וראה גם נ/4 עמ' 6 ש' 20 עד עמ' 7 ש' 1).
לעומת זאת ד"ר ג'אבר מציין שלו אמר התובע שנסע " במהירות מעט גבוהה מהמותר". על כן העובדות בפני ד"ר ג'אבר לא היו אותן העובדות שסיפר התובע לחוקר. גם אם לרופא נאמרת האמת לצורך טיפול נאות אזי מדובר ב"מעט" גבוהה ולא "בלתי שגרתית" או "עליית מדרגה". לכן, גם האמור באנמנזה אינו מסייע ומדובר בעבודה שגרתית ללא אירוע חריג כלל גם לפיה.
בניגוד לאמירתו בפנינו ובתצהיר כי חש את הכאב מיד, בחקירת החוקר "... ואחרי כ-10 דקות התחלתי להרגיש כאבים בצוואר" (עמ' 2 ש' 11). על כך הוא חוזר פעם נוספת בחקירה "ויש שם שני פסי האטה עברתי את פסי ההאטה ומהקפיצה של פסי ההאטה אחרי כ- 10 דקות התחלתי להרגיש כאבים מהצוואר והמשכתי לנסוע והכאבים התחזקו..,(ע' 3 ש' 12-17). דהיינו אמירתו לגבי מועד תחילת הכאבים, לא מיד, אלא לאחר 10 דקות, איננה מקרית והיא חוזרת על עצמה, בגרסה הראשונה האותנטית , בחקירתו.
הפסיקה קובעת כי יש להעדיף גרסה ראשונה, בחקירה לפני הליך משפטי על גרסה מאוחרת בתוך הליך משפטי.
התובע טען כי החקירה לא הייתה נעימה , הייתה ב-7 בבוקר וכי עזב בכעס. כלשונו "ש.לחוקר ביטוח הלאומי אמרת שאת הכאבים התחלת להרגיש אחרי 10 דקות.
ת. לא זוכר מה היה, קמתי ב-7 בבוקר השכם, הוא היה עם עוד מישהו נוסף, הוא היה מאוד תוקפני, השיחה הייתה מאוד קצרה. הוא תקף אותי ואמרתי לו שיעשה מה שהוא חושב. הוא שלל אותי מההתחלה.
ש. מה שעות העבודה שלך בדרך כלל.
ת. מ-05:00 בבוקר עד 8 וחצי-9."
עוד טען בסיכומים כי הנאמר לעניין הרמת משקולות ולחיצת יד בעדות החוקר "לא היה ולא נברא".
החוקר אישר כי התובע היה עצבני, ואף ציטט מתשובות המעידות על כך. בסוף החקירה כתב החוקר במפורש את דברי התובע "... אני לא רוצה אל תשלמו לי, אתה רוצה תיקח אותי למכונת אמת שאני אגיד לך כמו תוכי... מה אתה מנסה לתפוס אותי משקר. אם אתה לא מאמין סבבה אל תשלמו...". דהיינו, דברי התובע נרשמו כלשונם בחקירה אשר הוקראה לו ועליה חתם.
החוקר סתר את דברי התובע בשתי נק' מהותיות נוספות , האחת שהתובע זומן במועד אחר לשעה אחרת וציין כי אינו יכול עקב בדיקות ולכן זומן לשעה שבע בבוקר . והשנייה כי בדוח פעולה וזיכרון דברים מיום 01/09/15 נרשם במפורש "התובע במהלך העדות התעצבן וטען שהוא לא משקר והכל מעבודה ובסוף יצא לחץ לי את ידו והראה לי תמונות שלו לפני שנים בהם הרים משקולות במשקל רב אך לא היה מוכן למסור על כך פרטים".
החוקר נחקר וציין בחקירתו כי: "ת.לא, לא מופיע כאן. אם היה מופיע, הייתי עושה פעולה והיא הייתה נרשמת. כל דבר ולו הקטן ביותר נרשם בדוח." (דגש ש.ש.) . חזקה עלינו גרסתו כי כל מה שנאמר נרשם וכי לא "המציא" את עניין המשקולות ובכלל. חלק מעבודתו של החוקר במהות היא כתיבת כל מה שנאמר לו וכך ראינו בנ/4 עמ' 7 ש' 13-17 . החוקר אינו מקבל החלטה ואין לו סמכות לקבל החלטה. כל מה שבחובתו לעשות הוא להעביר את כל המידע למקבלי ההחלטות ולכן עליו לרשום הכל.
לא למותר לציין כי התובע מתחיל יום עבודה בשעה 05:25 בבוקר (נ/4 שע' 1 ש' 11) כך גם בחקירתו הנגדית ,ולכן שעה 07:00 הנה סבירה גם בנסיבות אלה.
על כן יש להעדיף גרסה כתובה מזמן אמת על פני זכרונו של התובע לאירוע מלפני שלוש שנים. בפרט נוכח העובדה שהחוקר מתעד בכתב במפורש גם את הרגשתו השלילית של התובע ובכך מצביע על אמינות.
התובע אף מציין בחקירתו כי המשיך בעבודה והחל בשטיפת הרכב ואז "ושבאתי לפתוח את הברז ופתחתי בגלל הזרם היו לי כאבים ביד שמאל ואז סגרתי את הברז ועליתי למשאית..." (ע' 3 ש' 18-20). מתברר מהחקירה שלמרות הכאב התובע המשיך לעבוד בניסיון לנקות את הרכב ורק אחרי זרם המים חדל לעבוד.
גרסת ד"ר ג'אבר על מהירות "קצת" גבוהה לא באה לביטוי לפני החוקר אף שהייתה לתובע הזדמנות ספציפית, הוא נשאל: "ש. מה קרה הפעם, משאר הפעמים שאתה נכנסת ויצאת מעטרות ועלית על הבמפרים. ת. את זה לא יודע. תשאל את ה' אני לא מבין" (ע' 5 ש' 14 -16). התובע קיבל הזדמנות להתייחס למהירות או לגורם אחר ולא התייחס. דהיינו לא היה שום שוני מיום רגיל (ראה גם עמ' 6 ש' 3-9) . "ש. כלומר, בכל פעם שאתה עובר שם המשאית ואתה קופצים. ת. ברור. ש. ואתה לא טוען שאירוע כלשהו חריג או משהו. ת. לא היה אירוע חריג. אחרי שעברתי על הבמפר, אחרי כ-10 דקות חשתי כאבים".
על כן, על פי כל האמור לעיל, לא אירע כל אירוע חריג באותו יום. מטעם זה, ועפ"י החוק והפסיקה, יש לדחות את התביעה.
בנוסף, הנתבע הציג בפני התובע שלושה מסמכים רפואיים מתיקו הרפואי( נ/1, נ/2 ו- נ/3). האחד מיום 07/10/08 שבו נאמר "מעוניין בייעוץ אורתופדי בשל כאבי צוואר וגב". הדברים מדברים בעד עצמם.
מסמך נוסף מיום 06/06/12 בקשר לתאונת עבודה אחרת בכף יד ימנית, מצוין בנפרד "בקשר לבדיקה גופנית: 15/05/2012 רגישות בגב תחתון עם הגבלה קשה בתנועות. נוירוסקולרי תקין. 06/06/2012: רגישות בצוואר וגב תחתון עם הגבלה בתנועות. נוירוסקולרי תקין." ברור אפוא כי כבר ביוני 2012 הייתה הגבלה בתנועה ורגישות בצוואר ובגב ובכך הנתבע הרים את הנטל כי היה מצב קודם עם אותה פגימה. זאת בנוסף לאמור כבר ב-2008.
מסמך נוסף מיום 22/08/10 בקשר לתאונת דרכים אחרת שנפגע בה התובע בשורש כף היד, ב"בדיקה הגופנית" נרשם מפורשות "רגישות בצוואר ובגב תחתון, הגבלות בתנועות" זאת כבר מ-30/04/06.
מסמכים אלה סותרים את האמור בסעיף 23 לתצהיר התובע כי לפני התאונה לא סבל ממגבלות תנועה וכאבים בצוואר ובכתף וביד שמאל וכי כאבי הצוואר מהם סבל חלפו לפני האירוע. המסמכים מצביעים על תאונות קודמות אשר בכל אחת מהן הוזכרו המגבלה בתנועות הצוואר, הכאבים והרגישות. דהיינו מדובר בעניין מתמשך שאינו קשור לתאונה הנטענת בהליך זה וקדם לו באופן רצוף שנים.
תימוכין לכך ניתן למצוא גם ב-נ/4 בחקירתו עת נשאל: "ש. האם סבלת בעבר מכאבי גב וצוואר ומתיי. ת. כאבי גב יש מזמן ובלי שום קשר. ש. מה הכוונה. ת. כאבי גב יש לי גם מתאונה וגם בלי קשר וזה כואב, הולך וחוזר שוב ובצוואר לא היה לי" (עמ' 6 ש' 14-17). דהיינו בחקירתו מודה על כאבים קודמים ובמסמכים הרפואיים מצוין על מגבלות תנועה קודמות בצוואר ולכן גם מטעם זה דין התביעה להידחות.
למעלה מהצורך יאמר כי כאב כשלעצמו לא הוגדר עפ"י הפסיקה כנזק (עב"ל 177/97 חיה סיבוני נגד המוסד לביטוח לאומי. פד"ע ל"ב 281, ב"ל 15489-09-16 שירה סימן-טוב נגד המוסד לביטוח לאומי. פורסם בנבו).

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית.
לאחר ששקלנו מצאנו כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, (08 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: מאיר ממן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: