ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו רפאל בינון בוסנאק נגד ליאורה שרעבי :

בפני כבוד השופט גד ארנברג, סגן הנשיא

תובע

אליהו רפאל בינון בוסנאק

נ ג ד

נתבעת

ליאורה שרעבי

פסק דין

המחלוקת בין הצדדים בהליך זה היא מה היו טיב היחסים ביניהם האם הנתבע – תובע שכנגד – (להלן: "הנתבע") רכש את עסק שטיפת המכוניות של התובעת – נתבעת שכנגד - (להלן: "התובעת") כפי שטוענת התובעת, ולא שילם את הסכום שהיה אמור לשלם עבור העסק. או שמא מדובר היה בשותפות שהיתה אמורה להתקיים בין הצדדים שבמסגרתה היה אמור הנתבע להשקיע סכום של 60,000 ₪ כדי להיות שותף בחלקים שווים עם התובעת בעסק אך בסופו של דבר , למרות שהעביר את הסכום האמור , לא נחתם הסכם שותפות והנתבע נאלץ לשלם עוד סכומי כסף ניכרים בגין חובות קודמים של התובעת.

התובעת שכרה מסוכנות סוברו שטח בו הקימה עסק לרחיצת מכוניות. התובעת נקלעה לקשיים כספיים בין היתר בשל עסקה כושלת לרכישת נכס שבגינה מתנהל הליך בביהמ"ש. התובעת היתה זקוקה לסכומי כסף כדי לשרוד. במהלך תקופה זו נזקקה התובעת לתיקון מחשב בביתה והנתבע , שהינו טכנאי מחשבים , הוזמן לביתה כדי לבצע את התיקון. במהלך התיקון התובעת סיפרה לנתבע על מצבה הכלכלי הקשה והנתבע הסכים להיכנס כשותף לעסק שטיפת המכוניות.

העובדות עד כה מוסכמות על הצדדים. מכאן ואילך העובדות חלוקות. התובעת טוענת כי לאור הסכמה זו פנו הוא והנתבע לעו"ד ריקי דניאל, שהיתה עורכת הדין של התובעת, וחתמו על זיכרון דברים בקשר לביצוע האמור. על פי אותו זיכרון דברים היה הנתבע אמור לשלם סכום של 60,000 ₪ ולהיכנס כשותף לעסק. יש לציין כי עוד קודם לכן התובעת שהיתה זקוקה לכספים הכניסה שותף אחר לעסק בשם מוחמד קרעין שותף זה שילם 40,000 ₪ כדי להיכנס כשותף. התובעת טוענת כי במסגרת ההסכמות שלה ושל הנתבע היה על הנתבע להעביר, כחלק מכניסתו לשותפות בעסק, סך של 45,000 ₪ לאותו קרעין על מנת להוציאו מהעסק. קרעין שהשקיע 40,000 ₪ להכנסתו כשותף קיבל בסופו של דבר 60,000 ₪ כדי לצאת מהשותפות, 45,000 ₪ מהנתבע – כחלק מתשלום הנתבע להכנסתו כשותף ועוד 15,000 ₪ מכספים שהיו בקופת העסק. כאמור, בין הצדדים נחתם זיכרון דברים במשרדה של עו"ד ריקי דניאל שמטרתו היתה הכנסת הנתבע כשותף לעסק, ואולם עוד באותו יום בו נחתם זיכרון הדברים קיבלה התובעת הודעה ממשכיר הנכס שבכוונתו לפנות את התובעת מן העסק אלא אם כן היא תעביר את העסק במלואו לנתבע. מיד לאחר קבלת טלפון זה הצדדים וכן בן זוגה של התובעת הלכו לדירת התובעת ושם החליטו כי במקום הכנסת הנתבע כשותף לעסק ירכוש הנתבע גם את חלקה של התובעת בעסק בסום של 85,000 ₪ שישולמו על ידי הנתבע באופן שבו הוא ישלם את חובותיה של התובעת. התובעת טוענת כי הסכם זה נחתם בשל מצוקה שלה שנוצלה על ידי התובע. היא היתה אמורה להגיע לחתונת אחיה בצפון הרחוק ולא היתה לה דרך להגיע ולהביא מתנה אלא בסיוע של הנתבע.

בסמוך לאחר מכן ביצעה התובעת, לטענתה, את הפעולות שנדרשו לשם העברת הבעלות בעסק על שם הנתבע. בין היתר נחתם הסכם לסיום השותפות עם קרעין אשר קיבל את הסכום של 45,000 ₪ בשיק של הנתבע, נמסרה לבעלי המקום הודעה כי העסק הועבר על שם הנתבע ושינה את שמו. בין הצדדים הוסכם כי בן זוגה של התובעת ימשיך לעבוד בעסק כדי לסייע לנתבע ללמוד להכיר את העסק. למרות שהעסק הועבר על שם הנתבע התחמק הלה מלשלם את חובותיה של התובעת וכתוצאה מכך היא פונתה מהדירה השכורה בה התגוררה, חשבונה בבנק הוגבל ומצבה התדרדר עוד. כיון שהנתבע לא שילם עבור העסק הפסיק בן זוגה של התובעת את עבודתו בעסק מבלי שקיבל תשלום על תקופת העבודה. לא זו בלבד אלא שהנתבע אף שלח מסרונים המתריעים על התובעת מפני כניסתו של בן זוגה של התובעת או התובעת עצמה לעסק. בנוסף לאמור, הנתבע גנב ציוד של התובעת ובן זוגה שהיה קשור לשטיפת הרכבים ואשר לא נמכר לו במסגרת ההסכם מדובר בציוד ואביזרים בסכום של 28,000 ₪ ובגין כך גם הוגשה תלונה במשטרה. התובעת תובעת איפוא את הסכום שהנתבע היה אמור לשלם לה עבור העסק 85,000 ₪ נכון ליום 1.11.12, שווי הציוד שגנב בסך 28,000 ₪ ליום הגניבה, 40,000 ₪ בגין הפרת ההסכם ו- 50,000 ₪ בגין צער ועגמת נפש ובסה"כ 203,000 ₪.

הנתבע מכחיש את כל האמור החל מהשלב בו נחתם זיכרון הדברים אצל עו"ד דניאל באת כח התובעת. לטענתו היה אמור להיחתם בין הצדדים הסכם שותפות כפי שנקבע בזיכרון הדברים. בשל הסכם זה שהיה אמור להיחתם הוא שילם מראש, כדמי רצינות ועל מנת לעזור לתובעת כלכלית, סך של 10,000 ₪. סכום נוסף של 10,000 ₪ ניתנו ביום חתימת זיכרון הדברים והיו אמורים להישאר בנאמנות אצל עו"ד דניאל עד שיחתם הסכם השותפות בפועל הסכום הועבר לתובעת. לאחר מספר ימים התובעת פנתה לנתבע וביקשה סכום של 45,000 ₪ כדי להוציא את השותף הקודם שלה מהעסק – מוחמד קרעין – שלטענתה גנב אותה. הנתבע הסכים לתת סכום זה על אף שהסכום הכולל שנתן בשלב זה עלה על הסכום הכולל שהיה עליו לשלם עבור כניסתו לשותפות וזאת לאחר שהתובעת שיכנעה אותו שהיא תחזיר לו סכום זה. כמו כן התובעת מסרה לו שיק נגדי כנגד התשלום הראשון של 10,000 ₪ שש ילם כמפורט לעיל, ולדבריה הוא יוכל לפרוע את הסכום, ככל שלא י וחזר על ידה , משיק זה. בשלב זה שילם הנתבע, כאמור, את מלוא הסכום המוסכם ואף מעבר לכך והוא ציפה שיחתם הסכם השותפות כמוסכם. בפועל לא נחתם ההסכם עקב התחמקויות של התובעת ובפועל הוא נכנס לעסק כשותף מבלי שנחתם ההסכם. התובעת בכל העת וגם לאחר כניסתו מנעה ממנו מידע על העסק ועל ספריו. לאחר חקירה קצרה התברר לנתבע שהוא נפל בפח ונכנס לעסקה כושלת כאשר החובות של התובעת בגין השכירות לעסק היו גבוהים ושיקים שנתנה עבור השכירות חוללו. המשכירה איימה שהעסק יפונה מהמקום והנתבע, בלית ברירה ולבקשת התובעת, שילם 31,000 ₪ עבור דמי שכירות עד אותו מועד. הדבר חזר ונשנה לגבי חובות נוספים של העסק. לא זו בלבד אלא שהתובעת ובן זוגה אף גנבו כספים מהעסק וכן גנבו ציוד ששייך לעסק. בנוסף, הנתבע שילם כהלוואה גם עבור חובות אישיים של התובעת משום שהתובעת אמרה לו שאם לא יעשה כן היא לא תוכל לתפקד. בגין כל אמור הגיש הנתבע תביעה שכנגד בה תבע את הסכומים הבאים:

65,000 ₪ סכום ההשקעה – השבה.
26,500 ₪ גניבת כספים מהקופה על ידי התובעת ובן זוגה.
17,000 ₪ השתתפות התובעת בהוצאות העסק ל- 2012.
30,500 ₪ השתתפות התובעת בהוצאות העסק ל- 2013.
40,000 ₪ גניבת ציוד מהעסק.
10,000 ₪ הפסד רווחים מהעסק של הנתבע כטכנאי מחשבים.
50,000 ₪ נזקים שאינם ממוניים ועגמת נפש.
31,449 ₪ תשלום דמי שירות ששולמו על ידי הנתבע במקום התובעת.
3,200 ₪ דמי שכירות ששילם הנתבע בגין שכירות על ביתה של התובעת.
10,000 ₪ בגין ההמחאה שנתנה התובעת לנתבע.

סה"כ סכום התביעה שכנגד 262,000 ₪.

התובעת טוענת בכתב ההגנה לתביעה שכנגד כי התביעה שכנגד הוגשה רק כדי להוות איום כנגד תביעתה שלה. וחוזרת למעשה על האמור בכתב התביעה שהיא הגישה.

העידו בפני התובעת ובן זוגה וכן מר קרעין, מטעם התובעת, והנתבע ולאחר סיום העדויות גם עדות נוספת של עובד בשטיפה בזמנו בשם סכאפי – מטעם הנתבע.

כבר בתחילה אעיר כי התפלאתי שהצדדים לא טרחו להביא לעדות עדים שיכולים היו, כל אחד, לתמוך בגרסתו של מי שהיה אמור להביא אותם. מחד, התובעת לא הביאה לעדות את עו"ד דניאל שתעיד באשר לשינוי שחל, לטענת התובעת, בהסכ מה שבינה לבין הנתבע ששונ תה מהסכם שותפות להסכם לרכישת עסק. כמו כן התובעת לא הביאה לעדות את המשכיר – מי מטעם סוכנות סובארו - שיעיד על החזר הסכום של 10,000 ₪, שהיא הפקידה בידי סובארו בעת חתימת הסכם השכירות, לנתבע (התובעת טענה שסכום זה הוחזר לנתבע ועליו לשלמו לה או לקזזו מסכום תביעתו . הנתבע לא המציא לעדות את מנהל החשבונות שיעיד על טענותיו לענין הפסדי העסק והשקעותיו בו, השקעות שהיו אמורות לטענתו להתחלק בינו לבין התובעת וכן לא המציא את נציגי סוכנות סובארו שיתמכו בטענתו, שהוכחשה על ידי התובעת, לפיה הוא שילם לסובארו את דמי השכירות עבור התקופה שטרם היה שותף בעסק ולמעשה שילם חובות של התובעת. אמנם הנתבע מחזיק בשיקים שהנתבעת שילמה בהם את דמי השכירות ואולם הצדדים היו חלוקים בשאלה מדוע הוא מחזיק בשיקים אילו ועדות אנשי סוכנות סובארו היתה יכולה לתת מענה למחלוקת זו.

באשר לעדויות שכן הובאו התגלו סתירות בעדויות מטעם התובעת, בין העדות שלה לבין העדות של בן זוגה הן באשר לאופן ההיכרות של הנתבע עם העסק של שטיפת המכוניות, לטענת התובעת זה היה בעת ביקור הנתבע ב דירתה כדי לתקן מחשב ואילו לטענת בן זוגה מדובר בנתבע ששטף את רכבו בעסק באופן שוטף והתעניין בכניסה כשותף לעסק ללא קשר לתיקון מחשב , והן בקשר ל סכומים ששילם הנתבע עבור חובות של התובעת ואופן החזרתם (עמוד 12 שורות 5 – 3 בעמוד 21 שורות 13 – 16) והן באשר לסכומים שהתקבלו מהשותף הקודם קרעין (עמ' 9 שורות 9 – 8 ועמוד 17 שורות 10 – 15).

גם בעדויות מטעם הנתבע התגלו סתירות בין עדותו לבין עדות העד מטעמו מר סכאפי בקשר לתקופות העבודה של הנתבע בעסק ותקופת עבודתו השותף הקודם של התובעת, מר קרעין (עדות סכאפי עמוד 34 שורות 11- 10).

בנוסף התברר כי שתי התביעות מנופחות אף לפי הגרסה של כל אחד מהצדדים. התובעת ובן זוגה העידו למעשה כי כל תביעתם היא 65,000 ₪ בעוד שהתביעה הוגשה על סך של 203,000 ₪ (ראו עדות התובעת עמוד 11 שורות 11 – 9 ועדות בן הזוג עמוד 20 שורות 11-10). וכן תביעת הנתבע שהוגשה על סך של 262,000 ₪ והוגשה רק לאחר הגשת תביעת התובעת, כאשר קודם לכן הנתבע הגיש לביצוע רק את השיק על סך 10,000 ₪ וכן תביעתו בגין השתתפות בהוצאות בשנים 2012 – 2013 כאשר הוא כבר אסר על התובעת, ובן זוגה או מי מטעמם להתקרב לעסק. אין כל הגיון בתביעה זו.

באשר למערכת היחסים שבין הצדדים, התובעת לא הצליחה להוכיח כי לאחר שהוסכם, בהסכם כתוב (זיכרון דברים) שהנתבע יכנס כשותף לעסק תמורת 60,000 ₪ הצדים הגיעו להסכם אחר. אמנם יש את המסמך שהוכן על ידה בקשר לכך אך מסמך זה לא נחתם וסביר להניח שלו היו הצדדים מעוניינים לשנות הסכם כתוב היו עושים אף זאת בכתב. התובעת לא הצליחה איפוא להוכיח שהנתבע הסכים, לאחר ששילם 65,000 ₪ עבור כניסה לשותפות בחלקים שווים, לשלם עוד 65,000 ₪ (85,000 ₪ פחות 20,000 ₪ ששולמו) עבור רכישת מלוא העסק.

אמנם נכון שהעסק הועבר על שם הנתבע ונפתח חשבון בנק נפרד ואולם הדבר מוסבר היטב במצבה הכלכלי של התובעת באותה עת שהיתה חייבת סכומי כסף נכבדים ואין בכך כדי ללמד שהוסכם בין הצדדים שהנתבע ירכוש את העסק. גם מכתבו של הנתבע ללשכה לסיוע משפטי אין בו כדי ללמד שהצדדים הסכימו על רכישת העסק על ידי הנתבע ובוודאי שלא על תנאי הרכישה, הנתבע נתן הסבר לכתיבת מכתב זה שמטרתו היתה שהתובעת תוכל לקבל סיוע משפטי בתביעה בגין הנוכלות שהופעלה כלפיה על ידי צד ג', נוכלות שהכניסה אותה לקשיים הכלכליים הנטענים.

מאידך, הנתבע לא הצליח אף הוא להוכיח את תביעתו. אמנם בסופו של דבר לא נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (בנוסף לזיכרון הדברים) ואמנם בזיכרון הדברים נאמר שאם לא ייחתם הסכם עד יום 1.10.12 יבוטל זיכרון הדברים ויושבו כספים ששולמו ואולם בפועל ברור שהתנהלות הצדדים היתה כאילו נחתם הסכם. הנתבע נכנס בפועל לנכס והתחיל להפעיל אותו בתחילה עם בן זוגה של התובעת ולאחר מכן לבד. נראה כי למעשה הצדדים פעלו לפי זיכרון דברים על אף שלא נחתם הסכם. נראה גם שהנתבע , שסבר שנכנס לעסק כדאי, גילה שמדובר בעסק שאינו כזה ואולם על כך אין לנתבע להתלונן אלא על עצמו שלא בדק קודם לכניסתו לעסק האם מדובר בעסק ריווחי עם לאו. הנתבע לא הצליח להוכיח שהוא שלם עבור חובות עבר של העסק לסוכנות סובארו או לכל אחד אחר. וכן, כאמור לעיל לא הצליח להוכיח, הן בהעדר הבאת העד הרלבנטי – מנהל החשבונות – והן בכך שש ילח את בן זוגה של התובעת מהעסק ואסר עליו להתקרב אליו, שהיו הוצאות שהיו אמורים להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים ומה היה סכומם. גם אילו היו הסכומים מוכחים לא היה מקום לקבל את טענת הנתבע שהתובעת חייבת לשאת בסכומים אלה בתקופה שנאסר עליה או על מי מטעמה להתקרב לעסק. מדובר איפוא בכניסה לשותפות לעסק כושל ואולם אין בכך כדי להוות עילת תביעה נגד התובעת.

הצדדים טענו, כל אחד, שהצד השני גנב ציוד או אביזרים של העסק שהיו שייכים למשנהו ואולם גם כאן אף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח הן את עצם מעשה הגניבה ושהוא נעשה על ידי הצד האחר והן את ערכם של הציוד והאביזרים שנלקחו, ככל שנלקחו. לפיכך גם בענין זה לא עמד איש מהצדדים בנטל.

התוצאה היא איפוא שלא התובעת ולא הנתבע לא עמדו בנטל להוכיח את התביעה או את התביעה שכנגד ולפיכך אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד ובנסיבות אילו אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ח, 12 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה


מעורבים
תובע: אליהו רפאל בינון בוסנאק
נתבע: ליאורה שרעבי
שופט :
עורכי דין: