ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נאצר סמארה נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעים:

1.נאצר סמארה
2.בלאל סמארה

נגד

הנתבעים:

מדינת ישראל

ב"כ התובעים: עו"ד תאופיק טיבי
ב"כ הנתבעת: עו"ד סימה אזולאי – פרקליטות מחוז מרכז - אזרחי

פסק דין

חלק ראשון – על פסק הדין וכן תמצית והפניה לסעיפיו
פתח דבר
על פסק הדין
עניינו של פסק דין זה הוא תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו בעקבות פעולת עיקול רכב במסגרת מאמצי גביית חוב של הנתבע 2 לשלטונות מע"מ.

התובע 1 והתובע 2 הם בן ואב, בהתאמה. לתובע 2 חובות מע"מ אשר הביאו להליכי גביה כנגדו. במסגרת הליכי הגביה בוצעה, לדברי הנתבעת, אזהרה בהדבקה אודות עיקול. לטענת הנתבעת האזהרה בוצעה ביום 9/1/2007 . לאחר האזהרה המתינה הנתבעת כמעט ארבעה עשר חודשים עד אשר ביצעה עיקול. על סמך האזהרה מיום 9/1/2007 תפסה ועיקלה הנתבעת ביום 27/2/2008 את רכבו של התובע 1, אשר כלל אינו חייב דבר למע"מ.

לאחר הליכי העיקול ולאחר דין ודברים עם הנתבעת פנה התובע 2 בעתירה לבג"צ ובהתאם לפסק דין שניתן בהסכמה ביום 27/1/2011 שוחרר הרכב המעוקל.

התובעים עותרים לפיצוי בסך כולל של 125,973 ש"ח. הסכום הנתבע מורכב משלושה רכיבים: הרכיב האחד - פיצוי בגין נזק ממוני לרכב המעוקל בסך של 35,973 ש"ח; הרכיב השני – פיצוי לא ממוני בסך של 70,000 ש"ח לתובע 1, הבן; הרכיב השלישי – פיצוי לא ממוני בסך של 20,000 ₪ לתובע 2, האב אשר בגין חובות מע"מ המיוחסים לו בוצע העיקול.

בסיכומיהם הוסיפו התובעים ראש נזק נוסף בסך של 15,000 ש"ח בגין הוצאות העתירה לבג"צ. ראש נזק זה לא נתבע מלכתחילה ואין להתייחס אליו.

תמצית פסק הדין והפניה לסעיפיו
העובדות הרלוונטיות לפסק הדין וכן טענות הצדדים יובאו בסעיף 2 לפסק הדין.

הנתבעת תפסה ועיקלה את רכבו של התובע 1, הבן וזאת במסגרת הליכי גביה כנגד אביו. הגם שלתובע 1 אין חובות למע"מ עדיין אין מקום לפצותו בשל העובדה שדווקא רכבו נתפס ועוקל, על כך בסעיף 3 לפסק הדין.

דיון ביחס למעמד ביצוע העיקול וכן לטענת התובעים בדבר היעדר אזהרה אודות העיקול אל מול טענת הנתבעת לפיה בוצעה אזהרה בהדבקה 14 חודשים קודם לכך יובא בסעיף 4 לפסק הדין.

יש לחייב הנתבעת בפיצוי בגין נזקים לא ממוניים לרכב שנתפס, גם אם לא במלוא סכומי הפיצוי הנתבעים – על כך בסעיף 5 לפסק הדין.

בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעת גם בפיצוי לא ממוני כפי שיפורט בסעיף 6 לפסק הדין.

סוף דבר המחייב את הנתבעת יובאו בסעיף 7 לפסק הדין.

חלק שני – דיון והכרעה

תמצית העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים
טענות הצדדים נשמעו מפי חמישה עדים. מטעם התובעים העידו שלושה - התובעים עצמם וכן שמאי. מטעם הנתבעת העידו שניים - מנהלת מע"מ נתניה במועדים הרלוונטים וכן הגובה הראשי אשר הוציא את כתב ההרשאה לביצוע הליך הגביה ונכח במשרדי הנתבעת בעת ביצוע ההליכים. הגובה הראשי אף היה בקשר עם ראש החוליה שהיה בבית התובעים. להשלמת התמונה ייאמר כי ראש החוליה עצמו ( להלן: "המנוח") הלך לעולמו.

העובדות
התובעים הם בן ואב אשר בתקופה הרלוונטית לאירועים נשוא התביעה התגוררו יחדיו באותו בית.

התובע 2 הוא עוסק מורשה שקיבל כבר ביום 28/12/2004 הודעה מאגף המכס והמע"מ בדבר " פסילת ספרים". בין התובע לנתבעת נערך דין ודברים ביחס לחוב וזה לא הבשיל לכדי הסכמה כלשהי. מכאן הוציאה הנתבעת לתובע 2 בשנת 2005 דרישת חוב סופית לפי מיטב השפיטה.

גם דרישת החוב משנת 2005 לא הוסדרה ומשכך החלו הליכי גביה. בליל ה- 27.2.2008, בשעה 01:30 לאחר חצות הגיעו פקידי גביה מטעם מס ערך מוסף מלווים בשוטר לבית התובע 2 עמו התגורר גם התובע 1. בשלב זה גם התחיל סיפור פסק הדין.

פקידי הגביה תפסו ועיקלו רכב 4*4 מסוג שברולט ( להלן: "הרכב") שנמצא אותה עת בחצרי התובע 2. אין חולק כי הרכב נרשם ועודנו רשום על שם התובע 1 אשר התגורר עם התובע בעת העיקול.

במעמד העיקול ערכו פקידי הגביה דו"ח עיקול מיטלטלין שצורף כנספח ד לתצהיר התובע ( להלן: "דו"ח העיקול"). הדו"ח הוא טופס מובנה בן עמוד אחד ובו אפשרות לסימון אופציות שונות בהתאם לפעולות שננקטו. בין האופציות השונות ניתן לסמן אף אופציה של ביצוע העיקול תוך שימוש בכתב הרשאה לפריצה. בדו"ח מולאו פרטים בכתב יד במקומות המיועדים לכך לרבות ציון אופציית הפריצה. לפרטים אלו חשיבות, לאור טענת התובעים כי הליך הגביה כלל פריצה שלא כדין בעוד הנתבעת מכחישה זאת.

התובע 2, האב, טען במעמד העיקול כי עניינו נמצא בהליך ערעור וביקש לשחרר את הרכב. הטענה נבדקה מול מטה המשימה על ידי נציג הנתבעת המנוח. הגם שבדיקה זו לא אישרה הטענה בדבר ערעור
סוכם באותו מעמד כי הרכב ישוחרר ככל שיש הליך ערעור והערה בנושא אף נרשמה בכתב ידו של הנציג המנוח על גבי דו"ח העיקול.

למחרת היום הגיע התובע למשרדי הנתבעת. נערך דיון ובסופו לא הושגה הסכמה וכן לא שוחרר הרכב.

התובע 2 , ורק הוא, עתר לבג"צ כנגד הנתבעת וטען לאי חוקיות ההליך וביצועו בחוסר סמכות, עוד טען להפרת הבטחה מנהלית ולפגיעה בזכויות יסוד והליך הוגן של התובע. במסגרת הליך זה ניתן צו ביניים המנוע את מימוש עיקול הרכב.
יודגש כי בעתירה זה לא השתתף התובע 1. בנוסף יודגש כי הטענה רבת החשיבות לפיה הרכב שנתפס ועוקל כלל אינו שייך לחייב כלל לא עלתה בעתירה. על כך עוד יורחב בהמשך.

ביום 27.1.2011 נערך דיון בעתירה ובגדרו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ניתן פסק דין הקובע ארבעה: ראשית - הרכב " יוחזר לידי העותר"; שנית – יבוטלו ההוצאות בהן חויב התובע 2 בגין העיקול; שלישית – התובע 2 והנתבעת שומרים על טענותיהם; רביעית - הנתבעת רשאית להמשיך בהליכי גביה כנגד התובע 2.

כשנה ושמונה חודשים מאוחר יותר הוגשה התביעה שהועברה בשלב שמיעת הראיות לטיפולי ומכאן פסק הדין.

טענות התובעים
התובעים טוענים כי בשעה 1:30 בלילה הגיעו פקידי הגביה בכח ובליווי משטרתי לחצרי ביתו של התובע 2 עמו התגורר באותה עת גם התובע 1. פקידי הגביה דרשו מהתובע 2 לשלם לאלתר סך של 358,000 ש"ח ובסופו של יום תפסו ועיקלו את רכבו של התובע 1.

התובעים טוענים כי לא קיבלו אזהרה כדין לפני ביצוע העיקול וכי לא היה מקום לבצע את העיקול עת התנהל בעניינו של התובע 2 ערעור. לטענת התובע 2 במעמד העיקול ניתנה התחייבות מנהלית, אשר הופרה, לשחרור הרכב ככל שיתברר כי אכן מתקיים ערעור במס הכנסה. כבר בשלב ייאמר כי הטענה בדבר ערעור תלוי ועומד אשר יש להמתין לבירורו התגלתה כטענה חסרת בסיס ומכאן גם אין רלוונטיות לטענה בדבר " הבטחה מינהלית" להשעיית ההליכים עד בירור ודיון בערעור.

התובעים טוענים עוד להשפלה ולפגיעה בשם הטוב בעקבות הליכי העיקול שנעשו בפני בני משפחתם ושכניהם.

בנוסף טוענים התובעים כי נגרמו להם נזקים ברי פיצוי. לדבריהם יש לפצותם בשל נזקים ממוניים לרכב - ירידת ערך; הוצאות הובלה ממקום האחסנה; נזקים מכניים; הוצאות תיקון והחלפת צמיגים; הוצאות שכר טרחת שמאי. עוד יש לפצותם בשל נזקים לא ממוניים - פגיעה בזכות לתנאי מחיה מינימליים וגרימת הוצאות בכך שהרכב לא היה פנוי להתחייבויות שונות; הפרת זכויות היסוד של התובעים באי חוקיות פעולות הגביה וקיום הליך לא הוגן; השפלה ופגיעה בזכויותיהם.

התובעים טוענים כי הנתבעת עיקלה את הרכב על אף שהוא רשום על שמו של הבן. לטענתם הנתבעת ידעה, או לחילופין היה עליה לדעת, כי הרכב שעוקל אינו של התובע שהינו בעל החוב למע"מ.

כאן המקום לציין כי התובעים אף טוענים כי הנתבעת לא העידה את העדים הרלוונטים שכן לא הובאו אנשי חוליית השטח שביצעו העיקול. כבר מיד ייאמר כי אין לקבל טענה זו. הנתבעת העידה את מנהלת מע"מ נתניה במועדים הרלוונטים וכן את הגובה הראשי שהיה בקשר עם חולית השטח. נכון הוא שהנתבעת לא העידה את ראש חוליית העיקול והסיבה לכך היא מותו טרם הגשת התביעה. באשר לאנשים נוספים בחוליית השטח – הרי התמונה שהובאה בפני בית המשפט בהירה וברורה גם ללא נוכחותם. זאת ועוד, הקשר העיקרי של התובעים היה עם ראש החוליה המנוח. מעבר לכך – התובעים יכולים היו לעתור לזימון עדים נוספים וכך לא עשו.

טענות הנתבעת
הנתבעת מפנה לחוב למע"מ אשר לא נפרע במשך שנים ארוכות. עוד טוענת הנתבעת כי הליך העיקול לא כלל פריצה בכח וכי ממילא בוצע כדין.

הנתבעת מתייחסת לחובו החלוט של התובע 2 ומוסיפה כי השגה שהוגשה על ידו כבר בשנת 2005 נדחתה. מכאן, מציינת הנתבעת כי ההתחייבות הנטענת להשבת הרכב ככל שיתברר כי קיים הליך ערעור לא הופרה שכן התברר כאמור כי החוב הוא חוב חלוט.

הנתבעת טוענת כי נשלחו לתובע 2 מספר דרישות תשלום בגין חובו. לענין זה לא ממציאה הנתבעת העתק של כל ההתראות אלא פלט מחשב בו הוזן כי בחודש ינואר 2007 בוצעה אזהרה בהדבקה בגין כוונה לעיקול נכסים ככל שלא ישולם החוב למע"מ. בנוסף טוענת הנתבעת תוך הפניה לאותו פלט מחשב כי נשלחה לתובע 2 תזכורת אודות החוב ביום 24/9/2007.

משלא הוסדר חובו של התובע 2 ניתן ביום 26.2.2008 כתב הרשאה לתפיסת מיטלטלין בהתאם לסעיף 4 לפקודת הגביה וכבר למחרת הרכב עוקל מכח כתב הרשאה זה.

הנתבעת טוענת כאמור כי לא בוצע שימוש בכח בעת ביצוע העיקול ולא נעשה שימוש בסמכויות פריצה על אף הליווי המשטרתי בהתאם לפקודת הגביה, וכי אך ורק בשל טעות סומנה בדו"ח העיקול האופציה המתייחסת לפריצה.

הנתבעת כופרת באחריותה בנזיקין וממילא טוענת כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיה ומחדליה הנטענים לנזק ולחילופין כי לתובעים אשם תורם המנתק קשר זה. עוד טוענת הנתבעת טוענת כנגד גובהם הנטען של הנזקים וכן טוענת כי התובעים לא מילאו חובם להקטנת הנזק.

אין באמור לעיל כדי להביא מלוא טענות הצדדים בהליך ןאולם די בכך כדי להציב המסד להמשך הדיון בפסק הדין.

הגם שהתובע 1 לא חב למע"מ עדיין אין לפצותו בשל העובדה שדווקא רכבו נתפס ועוקל
רכבו של התובע 1 נתפס ועוקל כאשר נמצא בחצרי התובע בעוד התובע 1 התגורר יחד עם אביו - התובע 2. בעצם תפיסת הרכב במעמד העיקול אין כל פגם שכן די בהימצאות הרכב בחצרי התובע 2 כדי להקים חזקה לפיה הוא ניתן לעיקול. לענין זה קובע סעיף 5(2 ב) לפקודת המסים ( גביה) כך:
"מיטלטלין שעוקלו כשהם על גופו של הסרבן, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי הסרבן, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגביה שאינם שלו"

כלומר – לפחות בשלב התפיסה ניתן להניח שהרכב שייך לתובע 2. הנחה זו עומדת בעינה עד אשר מוכח לממונה כי נכס מסוים לא שייך ל"סרבן" התשלום. לענין מעמד התפיסה ר' גם ע"א ( חי') 15255-09-13‏, רם הובלות שפרעם בע"מ נ' צבי בלסקי חברה להובלה (1993) בע"מ ( מיום 25/6/2014), שם דובר אמנם על עיקול מכח הליכי הוצאה לפועל אך לענייננו דובר על מקרה חריג יותר בו המעקל ידע שרכב שנתפס ועוקל רשום על שם אחר מאשר החייב ובכל זאת ניתנה החלטה המאשרת תפיסה ועיקול.

בענייננו לא הוכח כי התובעים טענו דבר או חצי דבר ביחס לכך שהרכב שנתפס אינו שייך לתובע 2. ההיפך הוא הנכון. נטען כי בשום שלב עד לשלבי התביעה מושא פסק דין זה לא עלתה הטענה בדבר בעלות ברכב. הדבר אף עולה מהתנהלות התובעים כפי שתפורט להלן.

הגובה הראשי אשר היה בקשר עם חוליית השטח העיד הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית כי שמע ישירות מפקיד הגביה המנוח כי העיקול על הרכב נעשה לאחר שהתובעים עצמם ביקשו כי ייתפס הרכב שנלקח ולא רכב אחר שהיה בחצרים ( פ' מיום 24.5.2017 ע' 27- 29; ס' 9, 13 לתצהיר). מנגד הכחיש התובע 2 טענה זו וציין כי המעקלים כלל לא דיברו על רכב נוסף שהיה אלא התייחסו רק לרכב שעוקל ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 12 ש' 18- 20). לגופו של ענין הוכח כי התובעים לא העלו טענות ביחס לבעלות על הרכב ועל כך בפסקה הבאה.

התובעים לא טענו ביחס לבעלות על הרכב. אפילו העתירה לבג"צ לא מציינת זאת
נכון הדבר שרישיון הרכב שנתפס ועוקל רשום על שמו של התובע 1. עם זאת התובעים עצמם לא עשו דבר על מנת להבהיר לנתבעת כי תפסה רכב השייך לתובע 1.

התובעים לא הוכיחו כי פנו אל הנתבעת וציינו כי הרכב שייך לתובע 1. טענה כה חד משמעית נעדרה מכל פניותיהם של התובעים ואפילו נעדרה מהעתירה לבג"צ.

התובע 1 נכח במעמד העיקול ואף נהג והסיע בעצמו את הרכב לצורך תפיסתו כשהוא מלווה בשוטר ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 8 ש' 10). זאת ועוד - למחרת העיקול הגיע התובע 2 למשרדי הנתבעת בכדי לדון בחובו ובתפיסה. מתצהירו וחקירתו של התובע עולה כי במעמד הדיון נידונה אך ורק טענתו לעניין הליך ערעור ותו לא ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 10 ש' 24- 30; ס' 6 לתצהיר התובע).

התובעים העידו אמנם בחקירתם הנגדית כי טענו בזמן אמת שהרכב שייך לבן ולא לתובע ( פר' מיום 21.12.2016 ע' 10 ש' 23; ע' 22 ש' 10- 15) אולם טענה מפורשת זו כלל לא הופיעה בתצהיריהם. טענה זו שהיא, במלוא הכבוד, בגדר גרסה כבושה נסתרה אפילו על ידי הבן עצמו שהשיב בחקירתו כך ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 24 ש' 10-11):
"ש: עשית משהו להגיד שהרכב שלך תחזירו לי את הרכב?
ת: לא"

התובע 2 לא היסס ועתר לבג"צ כנגד הליך העיקול. העתירה נכתבה היטב וכללה מנעד רחב של טענות – אך נעדרת ממנה הטענה העיקרית וראשית לפיה הרכב אינו שייך כלל לתובע 2. יתרה מכך – התובע 1 שהוא בעל הרכב כלל לא עתר לבג"צ ולא הצטרף לאביו בעתירתו. הנכון לומר הוא כי רק בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום הועלתה לראשונה טענת הבעלות במלוא עוזה.

הנתבעת אף הוכיחה כי התובע 2 ידע לעמוד על זכותו בעבר וכך למשל כבר בשנת 1990 נקט בהליכים ביחס לעיקול מכשיר טלוויזיה. למרות זאת, ביחס לבעלות ברכב לא נטען דבר.

במצב דברים כזה כאשר התובעים עצמם אינם מפנים את הנתבעת לטענת בעלות של התובע 1 ברכב הרי אין לומר שנפל פגם בפעולת הנתבעת.

ואפילו נפל פגם בפעולת הנתבעת הרי האשם התורם של התובעים מגיע כדי 100%
למעלה מהנדרש ייאמר כי אפילו היה נקבע שנפל פגם בפעולת הנתבעת הרי עדיין היה מקום להתייחס לאשם התורם של התובעים אשר לא העלו הטענה אפילו לא בעתירה המפורטת של התובע 2 לבג"צ. האשם התורם של התובעים מגיע עד לשיעור של 100% ומאיין לחלוטין כל טענה של נזק בגין עוולה מצד הנתבעת.

התובעים תרמו באשמם לנזק ובכך מתקיימות הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקין. במאמר מוסגר ייאמר כי בענייננו מתקיימות גם הוראות סעיף 64 לפקודת הנזיקין הקובע כי "רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק". להרחבה ביחס לכך וביחס להבחנה בין " אשם תורם" לבין ניתוק הקשר הסיבתי כפי שנטען אף בענייננו ר' גם ע"א 8500/06, חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 27/8/2012) וכן למשל אריאל פורת, נזיקין כרך א, פרק 7: סיבתיות משפטית ( ע"מ 443) (2013).

סיכום עד כאן – אין לפצות את התובע 1 בגין כך שדווקא רכבו נתפס ועוקל. זאת ועוד, אף אם היה נקבע שהתובע 1 זכאי לפיצוי כלשהו הרי בשל אשמו התורם מתבטל הפיצוי במלואו ומתאיין.

הטענות בדבר העדר אזהרה טרם העיקול
התובעים טוענים כי הנתבעת כלל לא מסרה להם אזהרה טרם הליכי העיקול. הנתבעת מצידה טוענת לאזהרה שנמסרה בהדבקה לא פחות מארבעה עשר חודשים לפני ביצוע העיקול.

טענת הנתבעת בדבר ביצוע מסירה נסמכת על פלט מחשב בו נרשם כי אכן בוצעה מסירת אזהרה בדרך של הדבקה. הנתבעת לא המציאה העתק מאותה אזהרה שלטענתה הודבקה על דלת הנכס של התובע 2 ולדבריה במערכת כפי שהיתה במועדים הרלוונטים לא נסרק העתק האזהרה. בנסיבות הענין קיימת בעייתיות רבה בעובדה שהתיעוד היחיד הוא פלט מחשב. לכך תהא התייחסות בסעיף 4.4 להלן ולהרחבה ניתן להפנות לענין זה גם אל תא ( ת"א) 30077-07, יעקב שוטן נ' מדינת ישראל, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז ( מיום 25/7/2010).

עומדות אפוא בפני בית המשפט שתי גרסאות – האחת היא גרסת הנתבעת הנתמכת ברישום ממוחשב בלבד והשניה גרסת התובעים המכחישים בתוקף כי התקבלה אזהרה כלשהי. אך לצד שתי שתי גרסאות אלה יש להבהיר כי בנסיבות הענין אפילו תתקבל גרסת הנתבעת לפיה 14 חודשים קדם לעיקול " הדביקה" אזהרה כלשהי – עדיין אין בכך כדי לקיים חובת האזהרה. על כך בפסקה הבאה.

ארבעת הכשלים בהמצאת האזהרה
כללי – המסגרת הנורמטיבית
אזהרה חייבת להיות מומצאת לחייב עצמו ולענין זה קובע סעיף 3 ב(א) לתקנות המסים ( גביה), תשל"ד – 1974 ( להלן: "התקנות") כך: "המצאת האזהרה תהא, ככל האפשר, לחייב עצמו". רק במקרים בהם לא נמצא החייב ניתן לבצע מסירה בדרך של הדבקה. לענין זה קובע סעיף 3 ב ( ג) לתקנות כך: "לא נמצא אדם שניתן להמציא לו את האזהרה לפי תקנות משנה (א) עד (ג), או שאדם כאמור סירב לקבלה, תודבק האזהרה על הדלת החיצונית של הבית שבו רגיל האדם לגור או על הדלת החיצונית של מקום עסקו, או במקום אחר נראה לעין".

זאת ועוד - התקנות אף מאפשרות משלוח אזהרה באמצעות " דואר רשום", ור' סעיף 3 ב(ו) הקובע כי "על אף האמור בסעיפים קטנים ( א) עד ( ה), ניתן לשלוח לחייב אזהרה בדואר רשום; אזהרה כאמור תישלח למענו של החייב כפי שמסר לאחרונה, ויראו אותה כאילו הגיעה לידי החייב ביום הששי שלאחר היום שבו נשלחה".

משהוצבה המסגרת הנורמטיבית יש לפנות לכשלים שנפלו בפעולת הנתבעת. ארבעה כשלים נפלו בפעולת הנתבעת ואלה יפורטו בפסקאות הבאות.

הכשל הראשון - במהלך תקופה של 14 חודשים ניתן וצריך היה למצוא את החייב או לשלוח האזהרה בדואר רשום. אין מדובר בעיקול מידי ותכוף.
הנתבעת לא הזדרזה בביצוע העיקול. ההיפך הוא הנכון. הנתבעת ביצעה לדבריה הדבקה של טופס אזהרה והמתינה למעלה משנה עד ביצוע העיקול.

במקרה בו ממילא הנתבעת ממתינה למעלה משנה עד ביצוע העיקול הרי יש לנסות למצוא את החייב פעם נוספת. לכל הפחות יש לבחור באפשרות שקיימת על פי דין למשלוח האזהרה בדואר רשום. לענין זה ניתן להפנות אל תא ( ת"א) 30077-07, יעקב שוטן נ' מדינת ישראל, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז ( מיום 25/7/2010) שם נקבע כי:
"קמה... חובה מוגברת על הנתבעת לוודא כי התובע אכן קיבל דרישה לתשלום החוב טרם בצוע העיקול ואף לשלוח הדרישה בדואר רשום עם אישור מסירה או להמציאה במסירה אישית לתובע, למרות שבפקודה לא קיימת חובה כזו".

כך או כך אין מקום לפנות לאופציה השיורית של " הדבקה" על דלת כלשהי כאשר דרך המלך למסירת האזהרה לא מוצתה.

הכשל השני – לא ידוע מה נוסח האזהרה וזה כלל לא נשמר
בכל מקרה של מתן אזהרה קובע סעיף 3 ב(ה) לתקנות כי "גובה המס ירשום על גבי העתק האזהרה הודעה המציינת את מועד מסירת האזהרה ואת דרך מסירתה" ( ההדגשות לא במקור).
המשמעות ברורה – יש צורך ואף חובה להותיר תיעוד על מנת שניתן יהיה לבדוק שאכן נמסרה אזהרה. התקנות מכתיבות במדויק את דרך התיעוד ואפילו מכתיבות כי זה ייעשה על גבי העתק האזהרה ולא סתם כך ברישום ממוחשב.

הנתבעת, הטוענת כי בוצעה אזהרה, לא עשתה כך. העתק האזהרה לא נשמר ותיעוד כאמור בתקנות ממילא לא נערך.

הכשל השלישי – העדר התאמה בין האזהרה לפני עיקול לבין ההרשאה לעיקול
חשוב להדגיש כי הטופס המצורף לתקנות המסים ( גביה) מחייב מילוי פרטים ובינהם פירוט שנת המס הרלוונטית להליך הגביה, הסכום לדרישת התשלום ועוד.

כאשר הנתבעת לא ממציאה העתק האזהרה שלטענתה הודבקה, הרי לא ניתן לדעת האם האזהרה אכן כללה הנדרש את הפרטים שבלעדיהם היא חסרת תוקף. יתרה מכך – האזהרה הודבקה, כנטען, בינואר 2007. כתב ההרשאה ניתן לגובה המס רק ביום 26/2/2008. אין ספק שהסכום שנרשם באזהרה, אפילו נרשם כזה, שונה מהסכום שנרשם בכתב ההרשאה.

הסכום באזהרה נרשם 14 חודשים קודם לכתב ההרשאה. 14 חודשים אלה בוודאי שינו סכום החוב ולו רק בשל הפרשי ריבית וקנסות.

הכשל הרביעי – פער הזמן הבלתי סביר בין מועד האזהרה למועד העיקול
חובת האזהרה אינה בגדר אות מתה או פעולה אותה יש לבצע מהשפה ולחוץ. את הליכי הגביה יש לבצע בעקביות ותוך מרווחי זמן סבירים ולא מרווחי זמן בני כמעט 14 חודשים בין אזהרה לבין עיקול. לענין זה אפנה, למשל, להנחיות היועץ המשפטי לממשלה שהנתבעת מחויבת בהן וכך בהנחיה מס' 7.1002, סעיף 8.1 נרשם באותיות מודגשות במקור כי:
"לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון לפי סעיף 4 לפקודה, על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעי הגביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה"

מתן אזהרה לפני עיקול בתחילת חודש ינואר 2007 אינה יכולה להכשיר עיקול בשלהי חודש פברואר 2008 . מרווח הזמן העולה על שנה הוא בלתי סביר והאזהרה אפילו אם נמסרה איבדה את תוקף הרתעתה ואת הסיבה בשלה נקבעה החובה שתימסר.
להרחבה בדבר החשיבות שבהליכי גבייה סדירים עקביים ובמרווחי זמן סבירים ניתן ללמוד אף מע"א ( י-ם) 55698-06-15‏, עירית ירושלים נ' צבי פרידמן ( מיום 18/3/16) ופסקי הדין הנסקרים בו, בעיקר בסעיף 8 לפסק הדין.

סיכום עד כאן – הנתבעת לא הציגה העתק האזהרה ולא שמרה ותיעדה אותו כנדרש בתקנות. הנתבעת אף הסתפקה באופציה של הדבקת האזהרה הגם שיכולה היתה וצריכה היתה לנצל את 14 החודשים ממועד האזהרה על מנת למסור אותה בדרך המלך ולכל הפחות בדואר רשום. בנסיבות הענין – אפילו תתקבל טענת הנתבעת לפיה אכן הודבקה אזהרה כלשהי הרי מתן אזהרה בדרך של הדבקה 14 חודשים לפני פעולה כלשהי כמוהו כאי מתן אזהרה.

פיצוי בגין הנזקים הממוניים
הכשלים במסירת האזהרה, ככל שבכלל נמסרה, מביאים לכשל אף בפעולת העיקול שנעשה שלא כדין ובהעדר אזהרה כדין. משכך קמה הזכות לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכב שנתפס ועוקל. כתב התביעה עותר לפיצוי בגין חמישה ראשי נזק ממוניים ודיון בדרישת נזקים אלה יובא להלן.

רכיב נזק בגין ירידת ערך בסך של 16,000 ש"ח – אין לקבל התביעה בגין רכיב זה
התובע 1 צירף חוות דעת שמאי הקובע ירידת ערך בסך של 16,000 ש"ח במהלך התקופה בה הרכב נמצא בחזקת הנתבעת. חוות הדעת מבוססת על מחירון רכב משומש, הידוע כ"מחירון לוי יצחק".

השמאי בדק במחירון ומצא כי ביום 6/8/2009 כאשר הרכב נכנס לאחסנה עמד ערכו על הסך של 74,000 ש" ח וביום 31/1/2011 עמד ערכו של הרכב על סך של 58,000 ש"ח. ההפרש בין ערכי שווי הרכב הוא 16,000 ש"ח (= 58,000 – 74,000).

אין לקבל דרישת התובעים ברכיב זה. ירידת הערך לא נגרמה בשל העיקול אלא בשל השנים שחלפו. אף ללא העיקול היה ערכו של הרכב יורד בהתאם למחירון לוי יצחק בסך של 16,000 ש"ח. העיקול אמנם השבית את הרכב משימוש אך לא השפיע על ירידת ערכו בהתאם לשיטת החישוב וההערכה בה נקט השמאי.

רכיב נזקים בסך של 12,573 ש"ח כולל מע"מ – יש לקבל התביעה בגין רכיב זה
התובעים המציאו חוות דעת שמאי לפיה בגין התקופה בה הרכב המעוקל לא היה בשימוש נגרמו נזקים שעלות תיקונם הוא 10,838.90 ש"ח בצירוף מע"מ ובסך הכל 12,573 ש"ח. חוות הדעת נושאת תאריך 24/9/11 אך נערכה על סמך בדיקה מיום 31/1/2011 הוא מועד שחרור הרכב.
הנתבעת מצדה מפנה בין היתר לכך שהשמאי מטעם התובעים לא התייחס למצב הרכב קודם העיקול, לא התייחס לסדירות הטיפולים ברכב ואף לא התייחס לתאונות בעבר. הנתבעת אף מלינה על כך שלא צורף אישור בדיקת הרכב בעת רכישתו, דבר שהיה מלמד על מצבו. מלבד טענות הנתבעת לא הוגשה חוות דעת נגדית ועל בית המשפט להכריע אפוא בהתאם לנתונים והטענות שבפניו. כך ייעשה בשורות הבאות:

לאחר עיון בחוות הדעת תוך התייחסות לכך שעבודות המכונאות הועמדו על סך של 2,000 ש"ח בלבד ועיקר הנזקים הם בגין חלפים כגון מצבר, משאבת ומרסס סולר וכיו"ב – ובהעדר חוות דעת נגדית אני קובע כי יש לקבל התביעה ברכיב זה.

בקביעה זו אף הסתמכתי על כך שבמועד שחרור הרכב היה צורך לפנותו באמצעות גרר מכאן שלא ניתן היה להוציאו מחזקת הנתבעת בנסיעה רגילה.

למען הסר ספק נתתי דעתי לטענה לפיה לא הומצאו אסמכתאות לביצוע התיקונים בפועל ועדיין אין שינוי בקביעתי שכן הנזקים אכן הוכחו.

סיכום עד כאן – יש לחייב הנתבעת בתשלום הסך של 12,573 ש"ח בגין רכיב זה.

רכיב גרר בסך של 300 ש"ח כולל מע"מ – יש לקבל התביעה ברכיב זה
התובעים טוענים להוצאות גרירה במועד שחרור הרכב בסך של 300 ש"ח. להוכחת טענתם מוצגת חשבונית מיום שחרור הרכב על סך של 300 ש"ח. בנסיבות אלה יש לקבל דרישת התובעים ולחייב הנתבעת בתשלום הסך של 300 ש"ח בגין גרירת הרכב.

תיקון והחלפת צמיגים בסך 3,500 ש"ח כולל מע"מ – אין לקבל התביעה ברכיב זה
התובעים עותרים לפיצוי בגין החלפת צמיגי הרכב בסך כולל של 3,500 ש"ח ואף ממציאים חשבונית על סכום זה. אין לקבל הדרישה לתשלום זה בשל שניים: ראשית - החשבונית בגין רכישת הצמיגים היא מיום 14/6/2012, כשנה וחמישה חודשים לאחר שחרור הרכב. כלומר אין מדובר בתיקון הכרחי ומידי לאחר שחרור הרכב; שנית – רכיב הצמיגים כלל לא נכלל בחוות דעת השמאי.

שכר טרחת שמאי בסך 3,600 ש"ח כולל מע"מ – יש לקבל התביעה ברכיב זה
התובעים עותרים לחיוב בגין שכר טרחת שמאי בסך של 3,600 ש"ח כולל מע"מ. הנתבעים אף המציאו חשבונית שהוצאה מס בגין תשלום סכום זה. שכר הטרחה נראה כעומד על רף גבוה באופן יחסי, עם זאת בהינתן העובדה שהוצגה חשבונית ובהעדר כל ידיעה שיפוטית בדבר שכר טרחת שמאי רכב בנסיבות מעין אלה – יש לקבל דרישת התובעים בגין רכיב זה.

סיכום עד כאן – יש לחייב את הנתבעת בפיצוי הגין הרכיבים המופיעים בס"ק ( ב), (ג) ו-(ה) לעיל בסך כולל של 16,473 ש"ח (= 3,600 + 300 + 12,573).

פיצוי בגין הנזקים הלא ממוניים
אין להתעלם מהעובדה שבסופו של יום נפלו פגמים בהליך העיקול ועל כך הורחב בסעיף 4 לעיל. אפשר ולו אכן היתה נמסרת אזהרה כדין, במועד ובמרווח זמן סביר טרם העיקול היה לכל הפחות הנתבע 1 פועל למניעת הנזקים שנגרמו. דרישת האזהרה מראש ותקינות הליך הגביה חשובים ומחייבים ואין להקל בהם ראש.

בטרם קביעת פיצוי לא ממוני יודגש כי לא מצאתי בסיס לטענה לפיה פעולת העיקול כללה " פריצה בכח". לענין זה ייאמרו הדברים הבאים:

התובע 1 הודה מפורשות בחקירתו כי לא נעשה שימוש בכח על ידי מי מהצדדים ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 23 ש' 5- 14);

בחצר, בה נתפס הרכב, אין כלל דלת וממילא לא נפרצו מנעולים ולא היתה התנגדות פיזית לכניסה ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 23 ש' 11; ס' 4 לתצהיר התובע בהליך בבג"ץ אשר הוגש וסומן בס/1);

נטילת הרכב לא נעשתה באמצעות גרר או באמצעות פריצה לרכב אלא התובע 1 עצמו הסיע את הרכב לתחנה מלווה בשוטר ( פ' מיום 21.12.2016, ע' 8 עד ע' 10 ש' 11; ס' 4 לתצהיר בס/ 1);

על אף הטענה הכללית לשימוש בכח ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 8 ש' 17) לא נמסרו פרטים באשר למהו הכח הנטען שהופעל וגם מהחקירה הנגדית והתצהיר שהוגש בבג"ץ עולה כי לא הופעל כח ולא היתה התנגדות כלשהי על ידו או מי מבני משפחתו ( פ' מיום 21.12.2016 ע' 8 ש' 19- 25).

נוכחות שוטר במעמד העיקול אין בה כשלעצמה כדי להוות שימוש בכח. נכון הוא כי המעמד כולו אינו מהנעימים ונכון עוד כי נוכחות שוטר בחצרי אדם או בסמוך אליהם בשעות הקטנות של הלילה בעת ביצוע עיקול עלולה אף היא ליצור תחושת אי נעימות, לכל הפחות. עדיין אין מדובר בהפעלת כח.

בעת קביעת הפיצוי הלא ממוני יש להתייחס לסדרה של טיעונים ושיקולים ובינהם יש ליתן הדעת לכשלים שנפלו במתן אזהרה טרם העיקול, אפילו נניח שכזו אכן ניתנה; בנוסף יש להתייחס לסיטואציה בה נמצאו התובעים כאשר באישון לילה הגיעה לביתם חוליית מעקלים וכאשר האירועים באותו לילה אף נראו על ידי שכניהם; יש להתייחס לטרחה שנגרמה; יש מנגד גם מקום להתייחס לעובדה שאנשי הנתבעת פעלו תוך מילוי חובתם לשמירה על כספי המדינה וגבייתם; אין להתייחס לטענת הפליה אשר לא הוכחה; עוד אין להתעלם מהעובדה שאירועי העיקול נבעו מאי תשלום חוב למע"מ במשך שנים ארוכות וזאת על ידי התובע 2; ובנוסף יש להתייחס למכלול הנסיבות והטענות שפורטו בהרחבה בסיכומי בעלי הדין ובפסק הדין.

לאחר ששקלתי כל האמור לעיל אני קובע על דרך האומדנה וההערכה כי על הנתבעת לפצות את התובע 1, הבן, בסך של 12,000 ש"ח ואת התובע 2 בסך של 7,000 ש"ח.

סוף דבר
אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים הבאים:

תשלום לתובע 1 - סך של 16,473 ש"ח כאמור בסעיף 5 לעיל וכן 12,000 ש"ח כאמור בסעיף 6.4 לעיל. בסופו של יום יש לחייב הנתבעת בתשלום לתובע 1 הסך של 28,473 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19/9/2012 ועד למועד התשלום בפועל;

תשלום לתובע 2 - סך של 7,000 ש"ח כאמור בסעיף 6.4 לעיל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 19/9/2012 ועד למועד התשלום בפועל;

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד - תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל לשניהם ( להוצאות ולשכר הטרחה) של 13,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. תשלום זה יחולק כדלקמן:
לתובע 1 ישולם הסך של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל;
לתובע 2 ישולם הסך של 3,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ח, 03 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נאצר סמארה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: