ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איח'לאס מרגיה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים :

בפני
כבוד השופט הבכיר שאהר אטרש

המבקשים:

  1. איח'לאס מרגיה ת.ז. XXXXXX932
  2. עז' המנוח אמין סלים דאוד ת.ז. XXXXXX260 באמצעות יורשתו היחידה, הנא דאוד ת.ז. XXXXXX153 באמצעות אפוטרופסה מר סלים דאוד 054800503
  3. אדיבה אברהים ח'ליל ת.ז. XXXXXX422 באמצעות ב"כ הכללי מר סלים דאוד ת.ז. XXXXXX503

ע"י ב"כ עוה"ד נביל חאיק ואח'

נגד

המשיבים:

  1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים
  2. רשות הפיתוח

ע"י פרקליטות מחוז צפון

פסק דין

רקע והשתלשלות העניינים:
בתאריך 10.5.1954 חתמה המנוחה נצרה ( נאסרה) דאוד סלימאן ז"ל ( להלן: "המנוחה נצרה") על כתב ויתור, לפיו ויתרה על זכויותיה בחמש החלקות שלהלן:

1/3 חלקים מחלקה 35 גוש 16875
1/3 חלקים מחלקה 37 גוש 16875 ( להלן: "חלקה 37" )
1/3 חלקים מחלקה 38 גוש 16875 ( להלן: "חלקה 38" )
137/1000 חלקים מחלקה 20 גוש 16880
חלקה 47 גוש 16881
(להלן: "המקרקעין")

לטובת שלושת הנהנים:
המנוח מוהנא מרג'יה ז"ל, שנפטר, ויורשתו היחידה הייתה המנוחה נאיפה מרג'יה ז"ל, ועל-פי צו קיום צוואתה, יורשתה היחידה היא המבקשת 1 - אח'לאס מרג'יה.

המנוח אמין סלים דאוד ז"ל, שנפטר, ויורשתו היחידה הייתה המבקשת 2 - הנא דאוד, באמצעות האפוטרופוס החוקי שלה - סלים דאוד.

המבקשת 3 - אדיבה אברהים ח'ליל ( אלפידה).
וזאת בחלקים שווים ביניהם ( להלן: "כתב הויתור").

חלק מזכויותיה של המנוחה נצרה במקרקעין הוקנו בשעתו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, המשיב 1, שסבר בתום לב שהייתה נפקדת. חלקן נמכר למשיבה 2, רשות הפיתוח, וממנה לאחרים.

ביום 13.11.2003 הגישה המבקשת 1 תובענה נגד המשיבים ונתבעים אחרים למתן פסק דין הצהרתי בעניין בעלותה במקרקעין בהתאם לכתב הויתור.

ביום 23.2.2005 נתן בית משפט זה ( כבוד השופטת נחמה מוניץ ) תוקף של פסק דין להסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים במסגרת תיק זה ( להלן: "פסק הדין"), לפיו:

יתבצע החזר רישום של הזכויות שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, שנמכרו בחלקן לרשות הפיתוח, על-שם המנוחה נצרה, וממנה יעברו ע"ש שלושת הנהנים על-פי כתב הויתור.

לגבי החלקים שנמכרו כבר ע"י רשות הפיתוח למועצה מקומית יפיע, הוסכם שהמבקשת 1 תזכה לפיצוי בגין 12/180 חלקים מחלקה 37 וכן 12/180 חלקים מחלקה 38.

הפיצוי יינתן בקרקע חלופית, בהתאם לאמות המידה שנקבעו על-ידי השמאי שמונה מטעם בית המשפט- אבישי זיו ( להלן: "השמאי זיו") בחוות דעתו מחודש 11/2004 ( היינו: לפי אותו שווי ואותו ייעוד), אלא אם יוסכם אחרת.

הצדדים יודיעו לבית המשפט על פרטי הקרקע החלופית תוך 12 חודשים מיום מתן פסק הדין.

הצדדים רשאים לפנות לבית המשפט לצורך הבהרות או הוראות, ככל שהדבר יידרש.

מאז מתן פסק הדין חלפו השנים ולא חלה התקדמות במתן הפיצוי כאמור.

ביום 7.3.2012 הגישו המבקשים נגד המשיבים בקשה למתן הוראות בנוגע לפיצוי בקרקע חלופית בהתאם לפסק הדין ( להלן: "הבקשה"). בקשה זו היא מושא פסק הדין דנן.

הבקשה נדונה תחילה בפני כבוד השופטת נחמה מוניץ, שישבה בדין בתובענה העיקרית, עד פרישתה, אז הועבר הדיון בבקשה לכבוד סגן הנשיא בנימין ארבל עד פרישתו, ובהמשך הועבר הדיון למותב הנוכחי.
טענות המבקשים:

המבקשת 1 טוענת כי פנתה מספר פעמים לרשות מקרקעי ישראל ( להלן: "רמ"י") עם הצעות קונקרטיות לקרקע חלופית, אולם רמ"י לא אישרה את הצעותיה ולא נתנה הצעות חלופיות משלה.

המבקשת 1 טוענת כי היא זכאית לקבל פיצוי בקרקע חלופית בגין חלקיה בחלקות 37 ו- 38. התנהגות רמ"י הנה בלתי חוקית ומתחמקת מביצוע פסק הדין.

המבקשת 1 מבקשת לחייב את רמ"י להיעתר להצעותיה. לחלופין, היא מבקשת לחייבה להמציא חלופות משלה.

גם המבקשים 2 ו-3 טרם קיבלו פיצוי בגין זכויותיהם בחלקות 37 ו- 38. הם טוענים, כי הם זכאים, על-פי כתב הויתור ופסק הדין, לקבל פיצוי כמו המבקשת 1.

המבקשים מבקשים מבית המשפט להתערב ולחייב את רמ"י לפצותם בקרקע חלופית בגין 36/180 חלקים מחלקה 37 ובגין 36/180 חלקים מחלקה 38, 1/3 לכל אחד מהמבקשים, לפי השווי והייעוד שנקבעו בחוות דעתו של השמאי זיו.

תגובת המשיבים:

באשר למבקשים 2 ו- 3 אשר לא היו צד לתביעה ולהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אין מוקנית להם זכות כי בקשתם לקבלת פיצוי תתקבל. בכפוף להוכחת זכויותיהם מול גורמי רמ"י, תוכל רמ"י לשקול מתן פיצוי דומה לזה שניתן למבקשת 1, בכפוף לאישור הגורמים המוסמכים ברמ"י.

לגבי הטענה לפיה רמ"י לא אישרה את הצעותיה של המבקשת 1 ובכך היא מתחמקת מביצוע פסק-הדין, רמ"י טוענת כי ההצעה היחידה שהועברה אליה על-ידי ב"כ המבקשת 1 התייחסה למגרשים למגורים ולא לקרקע חקלאית, כמוסכם בפסק-הדין. לפיכך, הצעה זו נדחתה והמבקשת 1 נתבקשה להציע הצעות שיתאימו לעקרונות הפיצוי שנקבעו בחוות דעתו של השמאי זיו אשר התייחסה לקרקע חקלאית ולא לקרקע למגורים.

בקשה נוספת ( שנייה):

ביום 4.7.2013 הגישו המבקשים " בקשה נוספת למתן הוראות".

לטענת המבקשים, רמ"י לא קיימה את החלטת בית המשפט ( כבוד השופטת נחמה מוניץ) מיום 6.6.2012, לפיה: "...על המינהל לדאוג להציע למבקשת 1 הצעות לקרקע חלופית בהתאם להסכם שביניהם שקיבל תוקף של פסק דין מיום 23.2.05. המינהל יעשה זאת לא יאוחר מתוך 90 יום מהיום, ורצוי כי יעשה זאת הרבה קודם" (עמ' 2 ש' 7 – 9 לפרוטוקול).

רמ"י טרם המציאה למבקשת 1 ולו הצעה אחת, וביקשה ממנה לפעול בעצמה לאיתור קרקע חלופית.

לשיטת המבקשים, מדובר במגרשים שאמורים להיות בבעלות המשיבים, ואין למבקשת 1 אמצעים לגלות מגרשים כאלה, לכן העברת נטל זה על המבקשת 1 אינה הוגנת.

המבקשים טוענים כי התנהגות רמ"י אינה מקובלת ומהווה ביזיון להחלטות בית המשפט.

המבקשים 2 ו- 3 פעלו בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 6.6.2012 ופנו בדרישה לרמ"י לבדוק את זכותם לקבלת פיצוי בקרקע חלופית בהתאם לאותן אמות מידה שנקבעו בפסק הדין לגבי 24/180 חלקיהם בחלקות 37 ו- 38, אולם גם הם לא קיבלו מענה.

המבקשת 1 מבקשת מבית המשפט לקבוע כי רמ"י הפרה את ההסכמות שביניהן, שקיבלו תוקף של פסק דין, וכי עליה להעביר לה קרקע חלופית מאותו טיב וייעוד של הקרקע שניטלה מהמנוחה נצרה וזאת על-פי ייעודה הנוכחי, קרי: קרקע בעלת ייעוד לבניה.

המבקשים טוענים כי רמ"י אמורה לנהוג בשוויון כלפי כולם. הואיל ורמ"י הודתה במסגרת פסק הדין שאכן עליה להחזיר את זכויותיה של המנוחה נצרה לנהנים על-פי כתב הויתור, הרי אין ולא אמורה להיות מחלוקת לגבי זכויותיהם של המבקשים 2 ו- 3, ואין היגיון שהם יגישו תביעה חדשה.

לפיכך, המבקשים מבקשים מבית המשפט למנות מומחה מטעמו על-מנת להכין הצעות קונקרטיות לגבי קרקע חלופית, לפי שווי וייעוד של הקרקע כיום.

בקשה נוספת ( שלישית):

ביום 2.5.2015 הגישו המבקשים " בקשה נוספת למתן הוראות", שלישית במספר.

המבקשים ציינו כי פנו לרמ"י עם הצעות ורמ"י דחתה אותם, וכי רמ"י הציעה שתי חלקות שנמצאות בכפר עילוט, שאינן מקובלות על המבקשים.

המבקשים שבו על טענותיהם בבקשות הקודמות לרבות בקשתם למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

התפתחויות בתיק

בדיון מיום 8.11.2016 הודיעה ב"כ המשיבים כי הצדדים הגיעו להסכמה עקרונית, לפיה, יפוצו המבקשים במגרשים חלופיים קונקרטיים, וכי השאלה שנותרה היא לגבי השומות ותשלומי איזון באשר להפרשים בין ערכי המקרקעין שניטלו ( להלן: "החלקות המוקנות") לבין ערכי המקרקעין החלופיים המוצעים ( להלן: "חלקות התמורה").

בהחלטתו מיום 15.12.2016, " במטרה לשים קץ לעינוי הדין שנגרם למבקשים-הממתינים כבר תריסר שנים לקבלת קניינם", החליט כבוד סגן הנשיא בנימין ארבל " למנות שמאי אובייקטיבי מטעם בית המשפט אשר יבצע את אשר רמ"י סבורה כי ראוי שיבוצע. נוכח האמור אני קובע כדלקמן:
הואיל והצדדים הסכימו כי הפיצוי יעשה בכפוף לתשלום תשלומי איזון, אם ידרשו באשר להפרשים בין ערכי הקרקע שניטלה לבין הקרקע המתקבלת, אני ממנה בזאת את השמאי שאול אושרת, כשמאי מטעם בית המשפט אשר יבחן את ערכי הקרקע שנטלו לפי חוות דעת השמאי זיו ואת החלקות המוצעות כיום, שהינן חלקות 62 עד 64 בגוש 17827. השומה תיערך בהתאם לכללים שנקבעו באותה חוות דעת" (עמ' 3 להחלטה הנ"ל).

בין לבין, ערכו הצדדים חווֹת דעת מטעמם, אותן העבירו לשמאי אשרת.

מטעם המבקשים הוגשה חוות דעתו של השמאי סמיר קעואר, ומטעם המשיבים הוגשה חוות דעתו של השמאי יהודה דיין.

בחוות דעתו מיום 11.6.2017, העריך השמאי אשרת את שווי זכויות הבעלות של המבקשים בחלקות המוקנות ( נכון למועד עריכת חוות הדעת) כדלהלן:

גוש
חלקה
שטח במ"ר
החלק הנישום
שווי בש"ח
16785
37
4,743
1/5
(948.6 מ"ר)
741,505
16785
38
3,889
1/5
(777.8 מ"ר)
607,994

ואת שווי זכויות החכירה בחלקות התמורה, העריך כדלהלן:

גוש
חלקה
מגרש
שטח במ"ר
החלק הנישום
שווי בש"ח
17827
62
105
518
1/1
718,466
17827
63
104
512
1/1
710,144
17827
64
103
508
1/1
704,596

בדיון מיום 1.11.2017 טענה ב"כ המשיבים כי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בקשר לקרקע חלופית חלות רק על המבקשת 1, בעוד שב"כ המבקשים טען כי ההסכמות חלות גם על המבקשים 2 ו- 3, והלין על התנהלותם של המשיבים - " שבעמדה של המינהל יש אי הגינות זועקת לשמיים" (עמ' 23 ש' 4 לפרוטוקול).

על-פי הסכמת ב"כ הצדדים, לא נשמעו עדים בתיק, והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

טענות המבקשים בסיכומים מטעמם

בסיכומיהם ביקשו המבקשים לקבל את הבקשה ולהצהיר כדלהלן:

כי המבקשת 1 היא הבעלים של מגרש 103 בחלקה 64 גוש 17827 מאדמות נצרת, בשלמות, וכי על המשיבים לשלם לה סך 446,338 ₪, או כל סכום אחר שייקבע על-ידי בית המשפט.

כי המבקש 2 הוא הבעלים של מגרש 104 בחלקה 63 גוש 17827 מאדמות נצרת, בשלמות, וכי על המשיבים לשלם לו סך 440,790 ₪, או כל סכום אחר שייקבע על-ידי בית המשפט.

כי המבקשת 3 היא הבעלים של מגרש 105 בחלקה 62 גוש 17827 מאדמות נצרת, בשלמות, וכי על המשיבים לשלם לה סך 432,468 ₪, או כל סכום אחר שייקבע על-ידי בית המשפט.

לחייב את רשם המקרקעין בנצרת למחוק את הבעלים הרשום של שלוש החלקות הנ"ל ולרשמן ע"ש המבקשים, בהתאמה.

המבקשים טוענים בסיכומיהם כי על-פי החלטת בית המשפט מיום 15.12.2016 ועל-פי המוסכם בין הצדדים, יש לשום את ערך החלקות המוקנות וכן חלקות התמורה נכון לתאריך עריכת השומה. בית המשפט והצדדים החליטו לזנוח את חוות דעתו של השמאי זיו באשר למצב התכנוני של החלקות שהוקנו.

בעניין המבקשים 2 ו- 3 טוענים המבקשים בסיכומיהם, כי קיים השתק ומניעות וגם לאור עיקרון ההסתמכות, רמ"י אינה יכולה לחזור בה מההסכמה, לפיה גם המבקשים 2 ו- 3 זכאים לפיצוי בדומה למבקשת 1. משלא הגישה רמ"י, לאורך מספר שנים, בקשה כלשהי למחיקת המבקשים 2 ו- 3, קיבלה את החומר הנדרש מהם, ניהלה איתם מו"מ, הציעה להם הצעה קונקרטית לה הסכימו, הודיעה באמצעות ב"כ לבית המשפט על הסכמה זו ושילמה שכ"ט גבוה לשמאי מטעם בית המשפט מאחר וזה התייחס לשלוש חלקות התמורה והכין חוות דעת המתייחסת לשלוש החלקות, הרי היא מנועה עתה לטעון נגד אותה הסכמה.
המבקשים מבקשים לראות עתה בכתב התביעה המקורי ככתב תביעה מתוקן, באופן שיש להוסיף את המבקשים 2 ו- 3 לתביעה כתובעים נוספים.

לחלופין, מבקשים להורות על תיקון כתב התביעה, ללא צורך בכתבי בי"ד נוספים או בשמיעת ראיות נוספות.

המבקשים מלינים על התנהלות המשיבים שלא קיימו את פסק הדין משך שנים רבות, בחוסר תום לב ותוך ניצול מעמדם ומקורותיהם. המבקשים טוענים כי נגרם להם עינוי דין כבד ביותר ונזקים כלכליים חמורים ביותר, ומבקשים לחייב את המשיבים בתשלום פיצוי מיוחד או פיצוי אחר.

עוד טוענים המבקשים בסיכומיהם, כי השמאי אשרת חרג מסמכותו כאשר קבע בחוות דעתו כי הזכויות בחלקות התמורה הן זכויות חכירה ולא בעלות, וכי יש להתעלם מקביעה זו ולקבוע תחתה שחלקות התמורה יירשמו ע"ש המבקשים, בהתאמה, כבעלים ולא כחוכרים.

לגבי חלקות התמורה - המבקשים הודיעו ( בסעיף 71 לסיכומיהם) כי הם מסכימים לערכים שנקבעו על-ידי השמאי אשרת.

לגבי החלקות המוקנות - טוענים המבקשים כי יש להוסיף לערכן סכום של 400 ₪ לכל מ"ר, בגין הוצאות פיתוח, כאמור בחוות דעת השמאי קעואר מטעמם. הם טוענים כי השמאי אשרת וגם השמאי דיין מטעם המשיבים- לא התייחסו להוצאות הפיתוח, לפיכך יש לראות בסכומים שנקבעו על ידי השמאי קעואר כמוסכמים.

טענות המשיבים בסיכומים מטעמם

המשיבים טוענים כי בדיון מיום 6.6.2012 הם הסכימו כי המבקשים 2 ו- 3 יפנו את בקשתם ישירות לרמ"י וזו תדון בה " בהתאם לנהליה בפני הגורמים המוסמכים" (סעיף 46 לסיכומים).

לטענת המשיבים, בשנת 2008 בוטלו הסעיפים ב"נוהל חר"ם/חנ"ן" המאפשרים מתן פיצוי בקרקע ( נוהל 44.03), ובשנת 2015 התפרסם נוהל חדש מספר 3.3.5 שאינו כולל אפשרות למתן פיצוי בקרקע. מכאן, שבשנת 2012- המועד הראשון בו ביקשו המבקשים 2 ו- 3 פיצוי בקרקע, נהלי רמ"י לא אפשרו מתן פיצוי בקרקע. אי-לכך נדרש אישור הגורמים המוסמכים בהנהלת רמ"י לחריגה מהנהלים הקיימים.

המשיבים טוענים כי במו"מ בין הצדדים, בתגובתם לבקשה ובדיון הראשון ( שהתקיים ביום 6.6.2012) הובהר כי ניהול מו"מ בעניינם של המבקשים 2 ו- 3 במתווה דומה לזה של המבקשת 1 כפוף לאישור הגורמים המוסמכים.

לטענת המשיבים, העובדה שלא בכל מכתב או הודעה במהלך המו"מ חזרה ב"כ המשיבים על כך שההסכמה למתן פיצוי דומה למבקשים 2 ו-3 כפופה לאישור ההנהלה, אין בה כדי להעיד שניתנה הסכמה אחרת. הסכמה או הבטחה שלטונית צריכה להיות מפורשת ולא משתמעת.

כמו כן, טוענים המשיבים כי אין בהסכמתם לעריכת שומה ביחס ל- 1/5 חלקים מהקרקע שהוקנתה משום הודאה בכך שהפיצוי בקרקע יאושר למבקשים 2 ו- 3.

המשיבים טוענים כי לא התקיימו הכללים בפסיקה להשתכללותה של הבטחה שלטונית לפיצוי המבקשים 2 ו- 3 באותו פיצוי שבו חויבה רמ"י לפצות את המבקשת 1 בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים.

המשיבים טוענים כי כל הסכמה שהייתה בין הצדדים, ככל שהייתה כזו ביחס למבקשים 2 ו- 3, לא ניתנה ע"י בעל הסמכות ליתן את ההבטחה, שכן רק הנהלת רמ"י מוסמכת לאשר מתן קרקע בסטייה מהחוק והנהלים.

גם המשיבים חולקים על האמור בחוות דעתו של השמאי אשרת במובן זה שהקרקע תועבר ע"ש בעלים פרטיים בבעלות מלאה ולא בחכירה. לכן, טוענים המשיבים כי אין מקום להפחתת 5% מערך חלקות התמורה לצורך התאמת ערכי השווי של שטחים בבעלות פרטית לבין שטחים בחכירה מרמ"י.

המשיבים מציינים את הסכמת רמ"י לכך, שהשומה של זיו תעודכן כך שתתייחס לערכים נכונים להיום, ולא לשנת 1973 כפי שהוסכם במסגרת פסק הדין וכפי שנעשה בחוות דעתו של השמאי זיו. המשיבים מדגישים כי אין בהסכמה זו הסכמה לכך שהמועד הקובע לעניין הייעוד יהיה שונה, ודוחים את טענת המבקשים, לפיה- משהסכימו הצדדים לבחון את השווי של החלקות נכון להיום הם מסכימים גם לבחינת הייעוד נכון להיום.

לטענת המשיבים, אף הערכתו של השמאי אשרת מבוססת על ייעוד המקרקעין בשנת 1954 לפי ערכם בייעוד זה כיום. יחד עם זאת, טוענים המשיבים כי טעה השמאי אשרת כאשר העריך את שווי המקרקעין בייעוד מגורים בהתאם לתוכנית ג/1585 שקיבלה תוקף בשנת 1978 ולא הייתה קיימת בשנת 1954.

לדידם של המשיבים, ייעוד הקרקע נכון למועד ההקניה הוא חקלאי. הם מבקשים מבית המשפט לאמץ את ערכי הקרקע שקבע השמאי מטעמם, יהודה דיין.

המשיבים מבקשים לחייב את המבקשת 1 בתשלום הוצאות הפיתוח שיחולו על המגרש בהתאם לאומדני משרד השיכון והבינוי.

המשיבים מציינים כי בטרם הוכנו השומות, כלל לא הועלתה ההצעה לפיצוי המבקשים 2 ו- 3 לדיון בפני הנהלת רמ"י.

על מנת לחסוך בהליכים נוספים, מציעים המשיבים למבקשים 2 ו- 3 לקבל פיצוי כספי בהתאם לנוהל חר"ם-חנ"ן התקף היום. המשיבים מסכימים לכך שהסכום שישולם הוא הסכום שנקבע בחוות דעתו של השמאי זיו, כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק- ובסה"כ 215,264 ₪.
ככל שהמבקשים 2 ו- 3 לא יסכימו להצעה הנ"ל, מבקשים המשיבים לפסוק פיצויים בהתאם לחוק נכסי נפקדים, כפי שפורש ע"י בית המשפט העליון בע"א 6783/98 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עיזבון תורייא ( סוריא) עבדאלעני מוסא באמצעות יורשיה (29.4.2002).

המשיבים מבקשים לדחות את טענת המבקשים בנוגע להטלת פיצוי מיוחד או פיצוי אחר.

סיכומי תשובה מטעם המבקשים

המבקשים טוענים כי כל טענות המשיבים ( בסעיפים 22-9 לסיכומים מטעמם) אודות חוק נכסי נפקדים, נוהלי המינהל ומהות הפיצוי המגיע למבקשים אינן רלוונטיות ויש לדחותן על הסף מכח השתק או ויתור או חוסר רלוונטיות.

בנוגע לפיצוים של המבקשים 2 ו- 3 בקרקע, טוענים המבקשים כי לא רק שמדובר בהבטחה שלטונית, אלא מדובר בהסכם שקיבל תוקף של החלטה ( מיום 15.12.2016). משלא ערערו המשיבים על החלטה זו, הרי מדובר בפסק דין מחייב.

לשיטת המבקשים, החל משנת 2012 התנהל מו"מ, ובשנת 2016 הציעה רמ"י הצעות קונקרטיות בכתב והמבקשים הסכימו בכתב, והמשיבים בעצמם הודיעו לבית המשפט על ההסכמה, שניתן לה תוקף של החלטה, והמשיבים לא ערערו על החלטה זו.

עוד טוענים המבקשים, כי לאזרח הפשוט מותר להניח שלפני שרמ"י מעלה הצעה קונקרטית כי בדקה את החומר ואישרה אותו. המבקשים 2 ו- 3 המציאו את החומר בעניינם לרמ"י כבר בשנת 2012, ועד למועד הכנת השומות לא הועלתה ההצעה לפצותם בפני הגורם המוסמך. בכך הוליכו אותם המשיבים שולל.

המבקשים דוחים את הצעת המשיבים לפצות את המבקשים 2 ו- 3 בסכום כספי לפי מה שקבע השמאי זיו.

המבקשים מבקשים לדחות את טענות המשיבים ( שבסעיפים 100-83 לסיכומיהם) המופנות נגד חוו"ד השמאי אשרת.

לעניין הוצאות הפיתוח – על-פי חווֹת הדעת של השמאים מטעם הצדדים ( קעואר ודיין) ומטעם בית המשפט ( זיו ואשרת) החלקות המוקנות בכפר יפיע נהנו מפיתוח מלא. השמאי קעואר ( מטעם המבקשים) הוא היחיד שהתייחס להוצאות הפיתוח והעריך אותן כמקובל אצל רמ"י- לפי 400 ₪ למ"ר. לפיכך, יש להוסיף אל הערכים שנקבעו בחוות דעתו של השמאי אשרת את הוצאות הפיתוח בהתאם.

השאלות העיקריות העומדות להכרעה בענייננו הן:

האם חייבים המשיבים לפצות את המבקשים 2 ו- 3 בקרקע חלופית כפי שהם מחויבים כלפי המבקשת 1 מכח פסק הדין?
קביעת שווי החלקות המוקנות וחלקות התמורה, וקביעת החיוב בתשלומי איזון.

דיון והכרעה
האם זכאים המבקשים 2 ו- 3 לפיצוי בקרקע חלופית כמו המבקשת 1?
אין מחלוקת כי המבקשת 1 זכאית לפיצוי בקרקע חלופית בהתאם לפסק הדין, והמשיבים מודים בחובתם לקיים את פסק הדין.

צירוף המבקשים 2 ו- 3 כתובעים נוספים

לגבי המבקשים 2 ו- 3 - הם לא היו חלק מהתביעה המקורית ומפסק הדין שניתן בגדרה. המבקשים ביקשו בסיכומיהם ( ראו: סעיפים 62-61 לסיכומים וסעיף 17 לסיכומי התשובה) לראות בכתב התביעה המקורי כמתוקן; לחלופין- להורות על תיקונו באופן שיש להוסיף את המבקשים 2 ו- 3 לכתב התביעה כתובעים נוספים.

בהינתן השתלשלות העניינים בתיק זה כמתואר להלן, יש לראות במשיבים כמסכימים מכללא לתיקון כתב התביעה ולצירוף המבקשים 2 ו- 3 כתובעים נוספים ( יצוין, כי המבקשת 2 הופיעה בתור נתבעת 4 בכתב התביעה המקורי).

ראשית, המשיבים לא התייחסו בסיכומיהם ולא התנגדו לבקשת המבקשים לתיקון.

שנית, התייחסות המשיבים אל המבקשים 2 ו- 3, מרגע הצטרפותם להליך כמבקשים, מלמדת בבירור על הסכמה מכללא לראות במבקשים 2 ו- 3 כבעלי דין ( כתובעים). המשיבים לא ביקשו בשלב כלשהו למחוק את המבקשים 2 ו- 3. נהפוך הוא, המשיבים ניהלו מו"מ ממושך עם כל המבקשים ואף הציעו להם הצעות. שתיקתם והתנהלותם של המשיבים ביחס למבקשים 2 ו- 3 מתפרשים כהסכמה לצירופם כתובעים נוספים ( ראו: ד"ר יואל זוסמן סדר הדין האזרחי סעיף 121 עמ' 156-155 וסעיף 290 עמ' 361 (מהדורה שביעית, ד"ר שלמה לוין עורך,1993)).
שלישית, כפי שהעירה כבוד השופטת נחמה מוניץ בהחלטתה מיום 6.6.2012, בדיקת עניינם של המבקשים 2 ו-3 יש בה כדי למנוע הגשת תביעה מיותרת נוספת לבית המשפט ( עמ' 2 ש' 16-14 לפרוטוקול). משמע - ההתייחסות הלכה למעשה אל המבקשים 2 ו- 3 כתובעים נוספים יש בה כדי לחסוך בהליכים ובעלויות.

האם ניתנה הבטחה שלטונית והאם השתכלל הסכם מחייב בין המבקשים 2 ו- 3 ובין המשיבים

לצורך הכרעה בטענת המבקשים 2 ו-3 לפיה ניתנה להם הבטחה שלטונית ואף השתכלל הסכם מחייב לפיצוים בקרקע, אסקור בקצרה את השתלשלות העניינים בנוגע למבקשים אלה כדלקמן:

בדיון מיום 6.6.2012, הודיעה ב"כ המשיבים: "...אני מובילה את המהלך גם ביחס למבקשים 2 ו- 3 אשר יפנו ישירות למינהל עם העתק אלי באמצעות באי כוחם כדי שיהיה דינם כדין המבקשת 1 " (עמ' 2 ש' 2-1 לפרוטוקול).

בהחלטתו מאותו יום ( 6.6.2012) קבע בית המשפט ( כבוד השופטת נחמה מוניץ) כי: "באשר למבקשים 2 ו- 3, שעל פי הנטען דינם כדין המבקשת 1, על המשיבה לפעול באופן מיידי לבדיקת טיעוניהם באמצעות המחלקה המשפטית או באמצעות כל מחלקה אחרת, כדי למנוע הגשת תביעה מיותרת נוספת לבית המשפט;
המבקשים 2 ו- 3 יפנו למינהל ויציגו בפניו את כל המסמכים, וזאת בתוך 10 ימים מהיום. המינהל יבדוק ויתן תשובתו תוך 45 יום מיום שיקבל את הפנייה" ( עמ' 2 ש' 19-14 לפרוטוקול).
המבקשים 2 ו- 3 המציאו את החומר בעניינם לרמ"י כבר בתאריך 25.6.2012 ( ראו: נספח ב' לסיכומי המבקשים) . בנוסף, הם המציאו לרמ"י את החומר עוד מספר פעמים בדואר אלקטרוני ובמסירה ידנית במועדים מאוחרים יותר, כפי שציינו המבקשים בסיכומיהם ( סעיף 38).

מאז חלפו שנים בהם ניהלו הצדדים מו"מ ללא הצלחה.

כפי שעולה מתכתובת המייל נספח א' לסיכומי המבקשים - ביום 7.9.2016 הציעה רמ"י לב"כ המבקשים מספר חלקות לפיצוי. ההצעה של רמ"י התייחסה לכל המבקשים ולא רק למבקשת 1, שכן נכתב בהצעה: "אנא עדכן אותי אם מרשיך מעוניינים במגרשים הנ"ל".

במכתבו מיום 26.10.2016 ( נספח א/1) הודיע ב"כ המבקשים לב"כ המשיבים כי המבקשים מקבלים את הצעת רמ"י מיום 7.9.2016, תוך התייחסות למגרש שיקבלו כל אחד משלושת המבקשים.

בדיון מיום 8.11.2016 הודיעה ב"כ המשיבים לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסכמה עקרונית, שהשתכללה על ידי הצעה וקיבול, וכי נותר לעשות שומות. ההסכמה העקרונית התייחסה להצעת רמ"י מיום 7.9.2016 ( שהתייחסה לשלושת המבקשים) ולקיבולה על-ידי המבקשים באמצעות מכתבם מיום 26.10.2016.

בדיון מיום 15.12.2016 חזרה ב"כ המשיבים על ההסכמה שבין הצדדים בהתייחסה ל"קרקעות" התמורה, בלשון רבים ( עמ' 16 ש' 10 ו- 20 לפרוטוקול).

בהחלטתו מיום 15.12.2016 נתן בית המשפט תוקף מחייב להסכמת הצדדים ומינה את השמאי אשרת כמומחה מטעם בית המשפט. בעמוד 2 להחלטתו ציין כבוד השופט בנימין ארבל: "רק ביום 8.11.16 הודיעה לי ב"כ המשיבים, כי הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה, יפוצו המבקשים במגרשים חליפיים קונקרטיים. ההסכמה באה על דרך של הצעה וקיבול, כאשר: 'עתה נשאר לעשות את השומות כדי להשוות בין הערכים של החלקות שהוקנו ובין המגרשים המוצעים, ולעשות את האיזון אם צריך איזה שהוא תשלום כספי לכאן ולכאן'" (עמ' 2 להחלטה).

בסעיף 42 לסיכומיהם, טוענים המבקשים כי בתאריך 11.1.2017 הציעה רמ"י למבקשים לקבל שלוש חלקות התמורה תמורת החלקות המוקנות, היינו דונם תמורת דונם, וביקשה מהמבקשים להתחייב לתשלום הוצאות הפיתוח. המבקשים הסכימו להצעה אך חלקו על הדרישה לתשלום הוצאות הפיתוח, וזאת באמצעות מכתבם מיום 16.1.2017 ( נספח ג' לסיכומים).
ביום 6.3.2017 הגישו המבקשים הודעה וביקשו ליתן פס"ד פורמאלי המאשר את ההסכמות שבין הצדדים. בתשובתם, התנגדו המשיבים לנוסח פסה"ד שהוגש. הם אישרו כי הסכימו לבחון את האפשרות לפצות את המבקשים 2 ו- 3 באותו אופן שיפצו את המבקשת 1, היינו פיצוי בקרקע, אולם טענו כי רק לאחר קבלת השומות יבחנו את האפשרות לפצות את המבקשים 2 ו- 3 בדומה לפיצוי המבקשת 1, והוסיפו כי הסכמה זו מחייבת אישור הנהלת רמ"י.

בדיון מיום 1.11.2017, לאחר קבלת חוות דעתו של השמאי אשרת, טענה ב"כ המשיבים כי ההסכם אינו חל על המבקשים 2 ו- 3, וכי המשיבים הסכימו לנהל מו"מ עם המבקשים 2 ו-3 אך לא הסכימו לפצותם בקרקע חלופית בדומה לפיצוי המבקשת 1.
חרף טענתם של המשיבים ( בסעיף 63 לסיכומיהם) כי דברי באת-כוחם כפי שמשתקפים בפרוטוקול הדיון מיום 8.11.2016 אינם מזכירים את כלל המבקשים ואין בהם הבטחה למתן פיצוי למבקשים 2 ו- 3 בדומה לפיצוי המבקשת 1, המשיבים לא ביקשו לתקן את ההחלטה מיום 15.12.2016 ולא השיגו עליה. משלא עשו כן, מנועים עתה המשיבים מלהעלות טענות נגד אותה החלטה, ויש להניח כי האמור בה משקף נכונה את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, קרי- פיצוי כלל המבקשים ( ולא רק את המבקשת 1) בקרקע חלופית.

סבורני כי התנהלותם של המשיבים ורמ"י כפי שעמד עליה בית המשפט ( כבוד השופט בנימין ארבל) בהחלטתו מיום 15.12.2016, ניהול מו"מ ממושך עם המבקשים, הצעת קרקעות קונקרטיות, קיבול ההצעה, הודעה על ההסכמה לבית המשפט והוצאת שומה לשלוש חלקות- כל אלה יש בהם כדי להצדיק ציפייה סובייקטיבית סבירה של המבקשים 2 ו-3 לפיה יפוצו בקרקע בדומה למבקשת 1.

אין בציפייה זו שנוצרה אצל המבקשים 2 ו- 3 לעלות כדי הבטחה שלטונית מחייבת. המבקשים לא דנו ולא הוכיחו את התקיימותם של התנאים שנקבעו בפסיקה להשתכללותה של הבטחה שלטונית מחייבת ( לעניין התנאים להתגבשותה של הבטחה שלטונית מחייבת ראו: ע"א 4228/11 חמאד אבו עג'אג' מנצור נ' מדינת ישראל (15.12.2014), פסקה 20). בנוסף, אין לשלול את טענת המשיבים לפיה כל הבטחה שהייתה ביחס למבקשים 2 ו- 3- לא ניתנה על ידי בעל הסמכות לתתה.

לצד מכשיר ההבטחה השלטונית, אשר פותח בפסיקה, נקבע בפסיקה כי ייתכנו מקרים שבהם ציפייתו הסבירה של הפרט תוכר על-ידי המערכת המשפטית הגם שאינה מקיימת את כלל התנאים הנדרשים להתקיימות הבטחה שלטונית, זאת בהתייחס לעובדות המקרה הקונקרטי ותוך עריכת איזון המביא בחשבון את מכלול השיקולים ( ראו: בג"ץ 9634/08 מועצה אזורית חוף השרון נ' שר הפנים (5.10.2009), פסקאות 29-28 והאסמכתאות שם; ע"א 5161/12 דוד כרמלי נ' מינהל מקרקעי ישראל, 8.2.2016).

בענייננו- הייתה הצעה, היה קיבול ונוצר הסכם מחייב. מותר היה למבקשים 2 ו- 3 להניח כי בטרם מציעים להם המשיבים הצעה לגבי חלקות קונקרטיות ומודיעים על ההסכמה לבית המשפט, כי בדקו את החומר שהוגש בעניינם, שקלו ואישרו את ההצעה. דרכם של אזרחים לסמוך על עובדי רשויות השלטון ועל הדברים שנאמרים להם בבואם במגע עמם, ולא תמיד בידם לדקדק בסמכות, במיוחד כאשר הדברים נאמרים במסגרת הליך המתנהל בבית המשפט.

בסעיף 61 לסיכומי המשיבים, מאשרת ב"כ המשיבים כי רמ"י ניהלה מו"מ מול המבקשים 2 ו- 3 ובחנה קרקעות לפיצוים, בכפוף לאישור הנהלת הרשות, אך טוענת כי מעולם לאורך המו"מ לא הבטיחה שפיצוי זה כבר אושר על-ידי הנהלת הרשות. המשיבים מציינים ( בסעיף 64 לסיכומיהם) כי לא העלו את ההצעה לפיצוי המבקשים 2 ו- 3 בקרקעות לדיון בפני הנהלת הרשות.

אין בידי לקבל את עמדתה של רמ"י. כאמור בהחלטה מיום 6.6.2012- רמ"י הייתה אמורה לבדוק את עניינם של המבקשים 2 ו- 3 וליתן תשובתה תוך 45 יום. תשובתה של רמ"י ניתנה על דרך התנהלותה- היא הסכימה לבדוק את עניינם של המבקשים 2 ו- 3 והחל משנת 2012 נוהל מו"מ עם המבקשים, שהסתיים בהצעת קרקעות קונקרטיות לפיצוים, בקיבול ההצעה ובהודעה לבית המשפט על ההסכמה ועיגונה בהחלטתו מיום 15.12.2016.

זכאותם של המבקשים 2 ו- 3 לפיצוי בקרקע אינה קשורה בתוצאות השומה שערך השמאי אשרת. המשיבים הציגו מצג בפני ב"כ המבקשים ובפני בית המשפט לפיו ישנה הסכמה לפצות את המבקשים 2 ו- 3 בקרקע, והודיעו על כך לבית המשפט. בית המשפט אישר את ההסכמה, והמבקשים ניהלו מו"מ בהתאם.

בהקשר זה, אין לי אלא לחזור על דבריו של כבוד השופט בנימין ארבל בהחלטתו מיום 2.7.2015, לפיהם: "על הרשות היה לפצות את התובעת ( המבקשת 1- ש"א). גם אם הרשות פעלה בתום לב, הרי בסופו של יום נפגעו זכויותיה של התובעת על לא עוול בכפה ומן הראוי, שהרשות לא תמשוך רגליה, אלא תדאג לפיצוי הולם למי שנפגע מטעותה". דברים אלה שרירים ותקפים גם ביחס למבקשים 2 ו- 3.

מדובר ברשות ציבורית האמורה לפעול בתום לב, בהגינות ובשוויון. המבקשים 2 ו- 3 זכאים לאותו פיצוי לו זכאית המבקשת 1 בהתאם לפסק הדין. מדובר באותו כתב ויתור ובאותם חלקי מקרקעין מוקנים ויש להחיל עליהם אותו דין שהוחל על המבקשת 1 ולפצותם בקרקע חלופית.

לא למותר לציין, כי בפסק הדין מיום 23.2.2005 הגיעו הצדדים להסכמה, על סמך כתב הויתור, לפיה: "יימחק שמה של רשות הפיתוח, כבעלים של החלקים המפורטים בעמודה 4 של הטבלה שבסעיף 1 לעיל, והם יירשמו על שם הנהנים עפ"י כתב הויתור, ..." (סעיף 2. א. להודעה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין). קרי, על-פי פסק הדין גם המבקשים 2 ו- 3 (שני הנהנים הנוספים שלא היו חלק מהתביעה המקורית) מקבלים חלקים שהיו רשומים ע"ש רשות הפיתוח.
קביעת שווי החלקות ותשלומי האיזון
כאמור לעיל, הצדדים הסכימו שהשומה תתייחס לערכים נכון להיום. המחלוקת שבין הצדדים נובעת מעמדתם השונה בנוגע לייעוד החלקות המוקנות עליו יש לבסס את הערכת השווי. לעמדת המשיבים- המועד הקובע לעניין הייעוד, להבדיל מהשווי, הוא התאריך ערב ההקניה – שלטענתם היה ייעוד חקלאי, ואילו המבקשים טוענים כי יש לקחת בחשבון את ייעוד הקרקע כיום- שלטענתם הוא בנייה למגורים.

מחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים נוגעת לנושא הוצאות פיתוח. כאמור, המבקשים מסכימים לערכים של חלקות התמורה שנקבעו על-ידי השמאי אשרת, אך לגבי החלקות המוקנות – הם מבקשים להוסיף לערכן הוצאות פיתוח ( ראו: סעיפים 74-72 לסיכומי המבקשים).

מאידך, המשיבים טוענים כי המקרקעין אשר הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ונמכרו לרשות הפיתוח במועד ההקניה היו מקרקעין ללא פיתוח, ואין למבקשים כל חלק בפיתוח שנעשה בחלקות לאחר ההקניה, ולכן אין לחייבם בהוצאות פיתוח. המשיבים מבקשים להטיל הוצאות פיתוח על המבקשת 1 בגין הפיתוח העתידי שיבוצע על-ידי המדינה בחלקת התמורה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בחווֹת הדעת, בשאלות ההבהרה ובתשובות המומחה, אני מחליט לאמץ את חוות דעתו של המומחה בהיותה מנומקת, מקיפה ומשכנעת, למעט הסתייגות אחת כפי שיפורט בהמשך.

הכלל הוא כי לחוות דעתו של מומחה שמונה על-ידי בית המשפט יש מעמד מיוחד, ואין לסטות ממנה אלא אם היא לוקה בטעות בולטת. כך למשל נאמר בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, 31.12.1988:

"4. משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

(ראו בענייני שמאי מקרקעין גם: ת"א ( מחוזי חי') 213-05-15 גסאן חאזן נ' מדינת ישראל
- רשות מקרקעי ישראל, (13.06.2018); ת"א ( מחוזי חי') 20103-11-14 עוסמאן עבאס נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ( פסקה 10 והאסמכתאות שם, 13.12.2016)

באשר לייעוד החלקות המוקנות עליו יש לבסס את הערכת השווי - השמאי אשרת העריך את שווי החלקות המוקנות, בהתבסס על חוות דעתו של השמאי זיו " כקרקע חקלאית אבל בשווי של קרקע לבניה הנמצאת מחוץ לשטח הבנוי הצפוף של הכפר" (כפי שציין מפורשות במכתבו מיום 15.10.17 לשאלות ההבהרה של ב"כ המבקשים. ראו גם תשובתו של השמאי אשרת, סעיף 2 למכתבו מיום 3.8.2017 לשאלות ההבהרה של ב"כ המשיבים).

מקובלת עלי עמדתו של השמאי אשרת, לפיה, "המועד הקובע לקביעת המצב התכנוני הינו 1.7.1973 וזאת לפי חוות דעתו של השמאי אבישי זיו" (כאמור בסעיף 1 למכתבו הנ"ל) וזאת בהתאם להחלטת המינוי מיום 15.12.2016 בגדרה נקבע מפורשות כי השומה תיערך בהתאם לכללים שנקבעו בחוות דעתו של השמאי זיו, שהתייחסה לערכי החלקות המוקנות.

לעניין הוצאות הפיתוח - חרף טענת כל אחד מהצדדים כי יש לחייב את הצד השני בהוצאות פיתוח, וחרף הפניית תשומת לבו של השמאי אשרת במכתב הפנייה אליו מאת ב"כ המשיבים כי " הרשות סבורה שיש ליתן את הדעת במסגרת השומה לנושא עלות הפיתוח..." (ראו: סעיף 7 למכתב נספח מו' להודעה על המצאת מסמכים שהוגשה ביום 18.12.2017), לא כלל השמאי אשרת בחוות דעתו הוצאות פיתוח בהערכה השווי של החלקות המוקנות ושל חלקות התמורה. יודגש, כי השמאי ביקר במקום ( ביום 8.5.2017) והיה ער למצב הפיתוח של החלקות כפי שעולה מתיאור הנכסים בחוות דעתו ( חלקה 37: בחלקה פיתוח חלקי ותשתיות עירוניות; חלקה 38: בסביבה פיתוח עירוני מלא; חלקות 62, 63, 64 בגוש 17827: סביבת הנכס לא מבונה וללא פיתוח ואין כיום דרך גישה לחלקות הנ"ל). הצדדים לא ביקשו לחקור את השמאי על חוות דעתו והסתפקו בהפניית שאלות הבהרה, אשר לא כללו אף שאלה בנוגע להוצאות הפיתוח.

יש קושי בהעלאת טענות מקצועיות בסיכומי הצדדים לגבי הקביעות השמאיות של המומחה ( ובענייננו- העדר התייחסות להוצאות הפיתוח), ללא שניתנה לו הזדמנות להסביר את עמדתו ולהתמודד עם אותן טענות. משבחרו הצדדים שלא לזמן את השמאי אשרת לחקירה על ממצאי חוות דעתו ( לרבות בעניינים שלא עלו במסגרת שאלות ההבהרה) משמע, כי הם ויתרו על טענותיהם וכי הם מקבלים את ממצאי חוות הדעת. לכן- לא מצאתי להיעתר לבקשות מי מהצדדים ולחייב את הצד השני בתשלום הוצאות פיתוח.

ההסתייגות היחידה מחוות דעתו של השמאי אשרת נוגעת ל"התאמה לבעלות" שעשה ביחס לחלקות התמורה. אין מחלוקת כי מדובר בזכויות בעלות ולא בזכות חכירה. לכן חלקות התמורה יירשמו ע"ש המבקשים כבעלים. בתחשיב שערך השמאי אשרת בסעיף 10.7.1 לחוות דעתו, הוא הפחית 5% מערך הקרקע לצורך התאמה לבעלות וקבע בהמשך בסעיף 11.2 לחוות – דעתו את " שווי זכויות החכירה" בחלקות התמורה ולא את שווי זכויות הבעלות באותן חלקות. בעניין זה, אני מקבל את האמור בסעיפים 81-79 לסיכומי המשיבים, ומבטל את ההתאמה שנעשתה, שכן מדובר כאמור בהעברת זכויות בעלות ולא היה צורך לבצע את ההתאמה.

להלן תחשיב ערך זכויות הבעלות בהתאם לשומת השמאי אשרת בחוות דעתו מיום 11.6.2017:
א. שווי זכויות הבעלות בחלקות המוקנות הוא:

גוש
חלקה
שטח במ"ר
החלק הנישום
שווי בש"ח
16785
37
4,743
1/5
(948.6 מ"ר)
741,505
16785
38
3,889
1/5
(777.8 מ"ר)
607,994

מכאן שהערך הכספי של חלקו של כל אחד מהמבקשים (1/3) הוא: 247,168 ₪ מחלקה 37 ; ו- 202,665 ₪ מחלקה 38; ובסה"כ 449,833 ₪.

ב. שווי זכויות הבעלות בחלקות התמורה לאחר ביטול " ההתאמה לבעלות" (בדמות הפחתה של 5%) הוא:

גוש
חלקה
מגרש
שטח במ"ר
החלק הנישום
שווי בש"ח
17827
62
105
518
1/1
756,280
17827
63
104
512
1/1
747,520
17827
64
103
508
1/1
741,680

סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, אני מורה כדלהלן:
בעניין המבקשת 1:
המבקשת 1 זכאית לפיצוי בקרקע חלופית בהתאם להסכמות שבין הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין ביום 23.2.2005.

המבקשת 1 תירשם כבעלים של מגרש 103 המהווה חלק מחלקה 64 גוש 17827 מאדמות נצרת, בשלמות.

המבקשת 1 תישא בתשלום איזון ( בשווי ההפרש בין ערך חלקת התמורה – מגרש 103 לבין ערך חלקה של המבקשת 1 בחלקות המוקנות) לטובת המשיבים בסך 291,847 ₪. סכום זה ישולם תוך 90 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בעניין המבקשים 2 ו- 3:
המבקשים 2 ו- 3 זכאים לפיצוי בקרקע חלופית בדומה לפיצוי לו זכאית המבקשת 1.
המבקש 2 יירשם כבעלים של מגרש 104, המהווה חלק מחלקה 63 גוש 17827 מאדמות נצרת, ב שלמות.

המבקש 2 יישא בתשלום איזון ( בשווי ההפרש בין ערך חלקת התמורה – מגרש 104 לבין ערך חלקו בחלקות המוקנות) לטובת המשיבים בסך 297,687 ₪. סכום זה ישולם תוך 90 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המבקשת 3 תירשם כבעלים של מגרש 105, המהווה חלק מחלקה 62 גוש 17827 מאדמות נצרת, בשלמות.

המבקשת 3 תישא בתשלום איזון ( בשווי ההפרש בין ערך חלקת התמורה – מגרש 105 לבין ערך חלקה בחלקות המוקנות) לטובת המשיבים בסך 306,447 ₪. סכום זה ישולם תוך 90 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אני מורה לרשם המקרקעין לרשום את המגרשים הנ"ל ע"ש המבקשים כפוף להמצאת כל האישורים הרלוונטיים הנדרשים.

אני מחייב את המשיבים, יחד ולחוד, לשלם למבקשת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ ( זאת בשים לב להתנהלות המשיבים כפי שתוארה בהחלטתו של כבוד סגן הנשיא ארבל מיום 15.12.2016).

אין הוצאות משפט ביחס למבקשים 2 ו- 3.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ח, 05 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: איח'לאס מרגיה
נתבע: האפוטרופוס לנכסי נפקדים
שופט :
עורכי דין: