ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אוריאל נגד רשות מקרקעי ישראל :

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המבקשים

  1. אוריאל - יסכה בע"מ
  2. הל יסכה בע"מ
  3. גבריאל מססה

ע"י ב"כ עו"ד יובל גלאון עו"ד אלירן סטריכמן ועו"ד אפרת גרנית

נגד

המשיבים

  1. רשות מקרקעי ישראל
  2. מדינת ישראל – המחלקה להנחיית תובעים מוסמכים יועמ"ש

ע"י עו"ד רינה מיוחס ועו"ד איל אדר
מפרקליטות מחוז תל אביב - אזרחי

2. עירית אור יהודה
ע"י ב"כ עו"ד עדי סופרסקי

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט אריאל צימרמן) מיום 7/6/18 בת.א. 51843-04-18 ולפיה נדחתה בקשת המבקשים – התובעים למתן סעד זמני.

2. במסגרת התיק העיקרי בבית משפט קמא מבקשים התובעים צו מניעה קבוע שימנע פינויים ממקרקעין בבעלות רמ"י ובשטחה של עיריית אור יהודה וזאת עד ליום 31/1/ 2021.
על המקרקעין מופעלת משחטת עופות ומבוקש למנוע פינוי נכסים ומבנים וכן להצהיר על כך "שאין נפקות לפסק הדין אשר נתן תוקף להסכם שבין הצדדים לעניין חובת פינוי בתאריך מסוים מן הנכס ולעניין חובת הריסות כלל המבנים, ללא יוצא מהכלל, הבנויים בנכס" וכן צו המצהיר שלא ניתן יהיה לפנות התובעים מהמקרקעין ללא פסק דין לפינוי "בסופו של הליך משפטי מתאים".

3. פסק הדין אשר מבוקש להצהיר כי הוא "חסר נפקות" הוא פסק דין שניתן ביום 11/8/14 בבית המשפט לעניינים מנהליים בעת"מ 22320-11-13 על ידי כבוד השופטת רות רונן, אשר אישרה הסכם פשרה בין המבקשים – התובעים (אשר היו העות רים בהליך המנהלי) ובין עיריית אור יהודה ומדינת ישראל.
הסכם זה יכונה: "הסכם 2014".

בהסכם הפשרה כונו כל המבקשים בשם "מססה" ונקבע בסעיף 3 להסכם:
"3. פינוי המקרקעין
3.1 מססה יפנה את המקרקעין, יהרוס את המבנים שהקים שם, ויחזירם לרמ"י ריקים מכל אדם וחפץ בעצמו ועל חשבונו.

3.2 פסק הדין לפינוי המקרקעין והריסת המבנים יעוכב בהסכמה, ובכפוף לתנאים שיפורטו להלן, וזאת עד ליום 30.6.2018.

3.3 הפינוי הוא וודאי ללא כל תנאי, לא יותנה במציאת אתר חלופי להפעלת המשחטה ו/או כל עסק אחר של מססה, ומססה מתחייב שלא להעלות כל טענה ביחס לאופן פעולת גורמי המדינה השונים ו/או העיריה ו/או הוועדה המקומית בנושא אתר חלופי.

3.4 עד למועד הפינוי, מססה מתחייב שלא לאפשר כניסה ופעילות במקרקעין של כל צד שלישי שהוא, ולא להשכיר ו/או להעביר את הבעלות בעסק. המשחטה לגורם אחר ולא לפלוש לשטחים נוספים, לא לבנות ולא להציב מבנים נוספים, לא לבנות ולא להציב מבנים נוספים מכל סוג שהוא או להוסיף שימושים על השימושים במקרקעין כיום (הפעלת משחטה). ככל שיסתבר בתום התקופה כי מססה מחזיק גם במקרקעין סמוכים שאינם נכללים במקרקעין כמוגדר בתשריט, יחול הסדר זה על כל מקרקעין נוספים כאלה, ומססה לא יישמע בטענה שהחזקה במקרקעין השתנתה.

3.5 "פינוי" משמעו לרבות כל אדם, מבנה, סככה, מתקן, מכולה, ציור, צינורות וכל חומר אחר המונח ו/או מקובע למקרקעין, ולמעט עמודי חשמל".

בהסכם הפשרה אף הוצהר בסעיף 6.4 ביחס לעיריית אור יהודה.

6.4 מססה מצהיר כי הוא מודע להתחייבויות שנטלה על עצמה העיריה, במסגרת ת.פ. 43556-05-10, לפינוי הר הפסולת במקרקעין הסמוכים. מססה מתחייב לאפשר גישה סבירה ונוחה למקרקעין.

ובסעיף 7.1 להסכם הפשרה נכתב:
"עד למועד הפינוי המוסכם כאן או הפרתו של ההסכם (לפי המוקדם), העיריה לא תפעל נגד מססה לפינוי מחמת העדר רישיון עפ"י חוק רישוי עסקים.

למותר לציין, כי המבקשים היו מיוצגים בהליך המנהלי על ידי עורך דין, הגם שלא עורכי הדין, המייצגים אותם עתה.

באשר לפינוי "הר הפסולת" במקרקעין סמוכים: אזי בהליך פ לילי שהתנהל על ידי מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נגד עיריית אור יהודה הוסכם, כי העירייה תפנה פסולת ממקרקעין הסמוכים למקרקעין נשוא ההליך קמא וזאת עד ליום 7/10/18.

4. בתובענה שהוגשה לבית משפט קמא ביום 27/4/18 ביקשו המבקשים למנוע פינוי צפוי מהמקרקעין לפי הסכם 2014.
באריכות יתרה פורט הרקע להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ומדוע לטענת התובעים אין בהסכם 2014 תאריך לפינוי המשחטה וכי אין כלל בנמצא פסק דין לפינוי מהמקרקעין.

נטען, כי הנתבעת 1 לא היתה צד להסכם 2014 וכי דרישת רמ"י לפינוי בשנת 2018 היא חסרת תום לב. בניגוד לנטען על ידי רמ"י , תוכנית להקמת יחידות דיור על המקרקעין המכונה תמ"ל 1046 נמצאת בשלבים ראשוניים ביותר ואיננה מצדיקה פינוי המשחטה וכי הדרישה לפינוי עולה לכדי עוולות נזיקיות כלפי התובעים ולחוסר הגינות שלטונית.

5. בבקשה לסעד זמני התבקש בית משפט קמא ליתן צו מניעה זמני לפינוי המשחטה ופינוי מהמקרקעין עד להכרעה בהליך העיקרי. הן בשל סיכויי התביעה. הן בשל מאזן הנוחות - פינוי המשחטה יוביל לגדיעת מקור הכנסה של מאות עובדים וכן מפעל חיים של משפחה ירד לטמיון, המבקשים מכשירים מקום חילופי למשחטה שיהיה מוכן רק בעוד כשנתיים וחצי – 31/1/2021.
נטען כי למשיבות לא יגרם כל נזק אם הפינוי לא יבוצע בשלב זה עד להכרעה בהליך העיקרי.

לאחר קבלת תגובות וקיום דיון במעמד הצדדים ביום 27/5/18 ומשלא השכילו הצדדים להגיע להסכמות בכוחות עצמם, ניתנה ביום 7/6/18 ההחלטה במסגרתה נדחתה הבקשה לסעד זמני.

6. החלטת בית משפט קמא:
בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי המשתרעת על פני 17 עמודים, נדרש בית משפט קמא לכל הפרמטרים הטעונים בדיקה במסגרת בקשה לסעד זמני.

א) בנוגע לסיכויי התביעה:
נקבע, כי לכאורה סיכויי התביעה קלושים. נוסחו של הסכם 2014 מדבר בעד עצמו וקריאתו מלמדת על כך שמדובר בפסק דין לפינוי וקיים מועד פינוי.
נקבע:
"... לעולם ניתן לייצר פרשנות אלטרנטיבית להסכמים, גם כאלה שב"מבט ראשון", ושני ושלישי, לשונם אינה מותירה מקום לספק. אולם העובדה שמגיש בקשה לסעד זמני מציע פרשנות שכזו, אין משמעה שבאחת הגיע לרף המינימלי הנדרש של הוכחת סיכויי התביעה. כך הוא המצב כאן". (מתוך סעיף 11 להחלטה).

נקבע בין היתר, כי העובדה שהמשיבות עומדות על קיומו של פסק דין שניתן על בסיס הסכם 2014 אינה הופכת אותן לרשויות הפועלות בחוסר תום לב.

המקרקעין שייכים למדינה. אינם של המבקשים. בהסכם 2014 ויתרו המבקשים על זכויות חוזיות , להן טענו מול העירייה (שחכרה המקרקעין עד לשנת 2013), וכך הוסכם שהפינוי ידחה לפרק זמן של 4 שנים. חובתה של המדינה ולא רק זכותה לעמוד על כך שמקרקעי ציבור לא יישארו בידי מי שאין לו זכויות במקרקעין.

ב) בנוגע למאזן הנוחות:
נקבע כי הפגיעה בעיקר בעובדים אינה יכולה להוות שיקול שלעולם יעכב דחיית פינוי של מקרקעין שבהם מצוי עסק ללא כל זכות לבעלי העסק להמשיך ולשבת במקרקעין וכאשר פסק דין מוסכם וחלוט כבר הביא העניין לכלל סיום.
מתגובת המשיבות נלמד, כי ההסכמה לכך שהפינוי לא יהיה מיידי אלא רק בחלוף 4 שנים במסגרת הסכם 2014 נועדה למנוע מצב , שבו ימצאו העובדים עצמם ללא פרנסה.
נקבע בסעיף 30 להחלטה:
"טעם נוסף לכך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים הוא שצו, כשלעצמו, לא יועיל להם. זאת כיוון שגזר דין שניתן בהליך פלילי הנסב על ענייני תכנון ובניה, שאותו לא צירפו לבקשתם, ממילא מחייב את הריסת המבנים וסגירה של המשחטה, לא יאוחר מיום 1.7.2018. כזכור, נגד המבקשים הוגש גם הליך פלילי (ת"פ 39716-05-14). הם יוצגו בידי מי שייצגם בהליך המנהלי, עו"ד שורק. הוא הגיע עם המדינה להסדר טיעון סגור, שאושר, ביחס לכתב אישום מתוקן, שמכוחו הורשעו המבקשים בעבירות של בניה ושימוש חורג ללא היתר ביחס לכמעט כל המבנים המשמשים את המשחטה. על המבקשים הוטלו קנסות כבדים, על המבקש 3 – גם עונש מאסר על תנאי, וניתן בהסכמה צו איסור שימוש חורג במקרקעין שתוקפו מיום 1.7.2018 – באופן התואם לכאורה את מועד הפינוי מן ההליך המנהלי. המבקשים הנאשמים הסכימו להתחייב כתנאי להסדר האמור כי "הם לא יבקשו להאריך את מועד כניסת הצו משום סיבה שהיא" (נספחים ג' ו-ד' לתשובת המדינה) ...''.

ג) שיהוי:
נמצא כי הבקשה הוגשה בשיהוי. במשך שנים ארוכות לא מחו המבקשים בעניין ההסכם.
גם כשהתגבש הסדר טיעון בהליך פלילי במרץ 2015 לא נטענה טענה. פניה שנעשתה למדינת ישראל בשנת 2017 היא בעייתית, וגם לאחר שהמדינה הבהירה עמדתה הברורה (מכתבים מיום 9/12/17, 10/5/17, 13/9/17, 11/1/18) לא פעלו המבקשים וכי אין לקבל טענות המבקשים לפיהן רק בפגישה ביום 13/3/18 נדהמו לשמוע את עמדת המדינה.

ד) העדר תום לב מצד המבקשים:
המבקשים המתינו כ- 4 שנים עד לפנייה לבית משפט, תוך מסירת מידע חלקי בלבד.

הבקשה נדחתה תוך חיוב בהוצאות לכל משיבה בסך 20,000 ₪.

7. בבקשת רשות הערעור המשתרעת על פני 33 עמודים (ועוד מאות נספחים) בניגוד מוחלט לדרישת התמציתיות בתקנה 403 (א) לתקסד"א, מפרטים ב"כ המבקשים, מדוע לטעמם יש סיכויים טובים לתביעה הן ביחס לפרשנות הסכם 2014 והן באשר לחובת תום הלב של המשיבה בקיום הסכם 2014.
מציינים, כי הם עשו מאמץ להגיע להסכמות מול המשיבות גם לאחר מתן החלטת בית משפט קמא אך לא זכו לשיתוף פעולה מול המשיבות.

מבחינת מאזן הנוחות הודגש, כי תמ"ל 1046 אינה צפויה לצאת לדרך בקרוב. אינה מצריכה כלל פינוי קרוב של המקרקעין. דחיית סעד זמני תאיין את הדיון בתובענה העיקרית וכי אי מתן סעד זמני יותיר מאות ואף אלפי אנשים ללא מקור פרנסה ואף עלול להיות מחסור חמור בעופות במדינת ישראל במשך חודשים, ככל שסעד זמני לא יינתן.

נטען, כי המבקשים לא השתהו בהגשת הבקשה אלא עשו מאמץ למצות הליכים מחוץ לכותלי בית משפט בטרם הגישו בקשתן וכי המשיבות הן שפעלו בחוסר תום לב ובוודאי שלא המבקשים.

המבקשים הודיעו כי אם תתקבל הבר"ע, הרי שכעת הם מבקשים צווים מצומצמים בהרבה מאלו שביקשו בבית משפט קמא. הם מסכימים למתווה מדורג של פינוי שנוסח על ידן כדלקמן:
"16.1 המבקשים יפנו כ-7 דונמים מהמקרקעין (כ-1/3 לערך) עד 30.6.2018. בשטח זה כלולה חניה, משרדים וצריפים. פינוי זה, יאפשר למשיבה 2 גישה ישירה, בלתי אמצעית וללא צורך בתיאום, להר הפסולת, הסמוך למקרקעין. בכך, מסתכמות טענות המשיבה 2 לעניין מאזן הנוחות (עוד נחזור לכך, בהמשך הדברים);

16.2 המבקשים יפנו כ- 4 דונמים נוספים עד ה- 30.9.2018.

16.3 המבקשים יפנו כ- 7 דונמים נוספים (כל שטח המרלו"ג) עד ה- 30.12.2018.

כלומר – בתוך 6 חודשים, יפנו המבקשים כ- 5/6 מהשטח.

17. בקשתם של המבקשים מתמצית, אפוא, ב- 1/6 מהשטח – הלב הפועל של פעילות המבקשים, אשר חרף כל הניסיונות, המאמצים והלילות נטולי השינה – אין הם יכולים לפנותם, אלא בחלוף 16 חודשים מה- 30.6.2018, כלומר – עד ה- 31.10.2019".

8. הבקשה לסעד זמני בערעור:
א) במקביל להגשת הבר"ע הוגשה בקשה לסעד זמני בערעור וכן לצווים ארעיים עד להכרעה בבקשה, זאת כיוון שבמכתב ב"כ המשיבה 1 מיום 20/6/18 נכתב כי בכוונת המשיבה לתפוס ביום 11/7/18 חזקה במקרקעין (נספח 2 לבקשה לסעד זמני).

תשובות הוגשו ביום 28/6/18, אך באותו יום הודיעו המבקשות כי הן מוחקות את הבקשה לסעדים זמניים בערעור, כיוון שביום 28/6/18 התקיים דיון בבית משפט השלום בתל אביב בת.פ. 39716-05-14 וניתנה להם ארכה להתארגנות לתקופה של חודשיים, כך שנקבע כי הצווים נגדם ייכנסו לתוקף ביום 2/9/18.
כיוון שתגובות המשיבות הוגשו לבקשה למתן סעד זמני בערעור וב"כ העירייה אף עמד על פסיקת הוצאות בשל הצורך בהגשת תגובה לשווא, אציין בקצרה את תמצית תגובות המשיבות.

ב) תגובת העירייה:
העירייה מבקשת לדחות הבקשה לסעדים זמניים בערעור.
מדגישה, כי בשל כך שהנסיבות היו חריגות, ניתנה למבקשים ארכה חריגה של 4 שנים להמשיך ולהיות במקרקעין ולהפעיל שם עסק הפועל ללא רישיון, מתוך מבנים שנבנו באופן באופן לא חוקי תוך עבירות בנייה על מקרקעי ישראל המוחזקים על ידי המבקשים שלא כדין, ללא זכויות ולמרות התנגדות המדינה.
קיים פסק דין לפינוי. הוא סופי וחלוט, אינו מותנה בשאלה אם לרמ"י יש צורך מיידי במקרקעין, אם לאו.
אין סיכויים להליך העיקרי בבית משפט קמא כשם שאין סיכוי למבקשים בבר"ע.
נטען, כי הצעת המבקשים בבר"ע לפינוי מדורג (סעיף 16 לבר"ע), היא צעד טקטי שנדון לכשלון.
יש צורך בפינוי כל המקרקעין על מנת שהעירייה תעמוד בהתחייבותה לפינוי הר הפסולת.
נטען, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת העירייה אשר תמצא עצמה מפרה גזר דין בעוד שהסכימה להמתין 4 שנים בסבלנות לפינוי, "תוך שבעורפה נושף המועד לביצוע גזר הדין בנוגע להר הפסולת" (סעיף 170 לתגובה).

ג) תגובת רמ"י:
דין הבקשה להידחות.

בעניינינו, נוצר מצב שבו העבריין (המבקשים) עומד על כך שהמדינה והעירייה יצדיקו, מדוע הן עומדות על קיומו של פסק דין וגזר דין חלוטים. נסמכים על החלטת בית משפט קמא ומציינים כי המבקשים אף לא מצליחים להראות שגגות שלעמדתם נפלו בהחלטת בית משפט קמא.
בקשת המבקש הוגשה בשיהוי. החלטת בית משפט קמא ניתנה ביום 7/6/18 ואילו הבקשה דנן הוגשה רק ביום 24/6/18.
לבר"ע אין סיכוי להתקבל לגופה וגם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, שכן גזר הדין בתיק הפלילי אמור להיכנס לתוקף ביום 1/7/18.
בפסק הדין לפינוי נקבע מפורשות כי עד ליום 30/6/18 יש לפנות את השטח ופסקי דין יש לקיים.

ד) כיוון שהמבקשים אינם עומדים על הבקשה לסעד זמני, אין צורך להידרש לבקשה ש"נמשכה" על ידי המבקשים, למעט סוגיית ההוצאות ואדרש לבקשת רשות הערעור לגופה.

11. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתגובה מהנימוקים כדלקמן:
א) ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעת רחב הנתון לערכאה הדיונית בנוגע להחלטות בדבר סעדים זמניים אלא במקרים חריגים בלבד.
ראה לעניין זה: רע"א 329/17 חברת גונתר אנרגיית רוח בע"מ נ' מר אייל מלמד ואח' (14/8/17) פסקה 20 וכן רע"א 7076/17 פלוני נ' פלוני (22/10/17) ורע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (10/9/17)ף וכן רע"א 2916/18 בנק הפועלים בע"מ נ' יצחק חנאי (25 /6/18).

במקרה דנן, לא מצאתי כי מתקיימים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת ערעור.

ב) נקבע לא אחת, כי בשלב הסעד הזמני, אין בימ"ש מכריע בגורל התביעה, אלא על בימ"ש להעריך את סיכויי התביעה תוך שקילת מאזן הנוחות שבין הצדדים.
שיקולים שקיימת ביניהם "מקבילית כוחות" והם המכריעים את גורל הבקשה לסעד זמני. (ראה לעניין זה: רע"א 5982/14 יהודה נ' חוגי ניתן ביום 27/11/14. רע"א 3237/13 גילי ויואל עזריה בע"מ נ' החברה הכלכלית אשקלון בע"מ ניתן ביום 12/5/13).

כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, להבדיל מחיוב כספי, אזי כאשר מדובר במקרקעין המשמשים למגורים או כאשר יש חשש שהמקרקעין יימכרו לצדדי ג' תמי לב, קיימת נטיה פעמים רבו ת ליתן סעד זמני שימנע שינוי מצב קיים, אך כאשר נכס מקרקעין משמש למסחר או השקעה כאשר ניתן יהיה לפצות פיצוי כספי בגין נזק ככל שייגרם למבקשים, נטיה זו אינה קיימת.
ראה לעניין זה: רע"א 4086/18 עבד אלמחסן קוטינה נ' נביל סיאם, סעיף 15 (25/6/18).

ג) ומן הכלל אל הפרט –
בית משפט קמא בחן כדבעי את כל הפרמטרים הדרושים בעת בחינת בקשה לסעד זמני. (ראה לעניין זה גם סעיף 12 להחלטה בעניין עבד אלמחסן קוטינה).
לא אחזור בהחלטתי במילותיי שלי על כל שנכתב ב- 17 עמודי החלטתו של בית משפט קמא.
כאשר אני קוראת את הסכם 2014 שקיבל תוקף של פסק דין, לא נותר לי אלא להצטרף לקביעותיו הלכאוריות של בית משפט קמא בנוגע לסיכויי ההליך וכך גם ביחס לסיכויים בנוגע לטענת היעדר תום לב מצד המשיבות אשר עומדות על קיומו של הסכם 2014 שקיבל תוקף של פסק דין.
מאזן הנוחות נבחן אף הוא באופן שאינו מצדיק התערבות חריגה של ערכאת ערעור.
יצוין, כי ככל שיתברר כי התביעה מוצדקת ויינתן פסק דין לטובת המבקשים, דומה כי אין טענה ולפיה לא יהיה ביכולת המדינה לפצות המבקשים על נזקיהם.
לו הייתי נותנת רשות לערער ודנה בערעור לפי תקנה 410 לתקסד"א, כי אז הייתי דוחה הערעור ללא נימוקים בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקסד"א.

כיוון שאינני נותנת רשות לערער, לא נותר אלא להפנות להחלטת בית משפט קמא ולנימוקיה.

החלטתי בוחנת את החלטת בית משפט קמא במועד הינתנה.

כאשר ניתנה ההחלטה היה ברור שלפי גזר הדין החלוט בת.פ. 39716-05-14, יש צורך לפנות המקרקעין עד ליום 1/7/18.
עיון בהחלטת כבוד השופטת שחם קינן מיום 28/6/18 בתיק הפלילי מעלה כי ניתנה ארכה "לצורך הת ארגנות" של חודשיים למבקשים ללא נימוק שבדין אלא למעשה לפנים משורת הדין. מכל מקום, אני לא מצאתי בהחלטה "נימוק שבדין" המצדיק ארכה כלשהי).
אין באותה החלטה כדי לאיין את הצורך של העירייה למלא אחר גזר הדין שניתן בעניינה בנוגע לפינוי הר הפסולת או החובה למלא אחר פסק דין קיים וחלוט.
למען הסר ספק- אין בדבריי אלו משום ביקורת על ההחלטה שניתנה בתיק הפלילי ואינני יושבת כערכאת ערעור על אותה החלטה.
מכל מקום – ככל שהשתנו הנסיבות ממתן החלטת בית משפ ט קמא ועד כה (ואינני קובעל שינוי נסיבות, אם לאו), אין מקום שאבחן שינוי זה כערכאת ערעור מבלי שהערכאה הדיונית התבקשה לבחון נסיבות אלו (ראה לעניין זה תקנה 368 לתקסד"א.

לפיכך, משנומק כדבעי, מדוע סיכויי התביעה הלכאוריים אינם מצדיקים מתן סעד זמני ומדוע מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, לא נותר אלא לדחות את בקשת רשות הערעור.

ד) על מנת לאפשר למבקשים להשיג על החלטתי כדין ולמנוע הגשת בקשות "בהולות" לבית המשפט העליון, אני קובעת כי יש לפנות המושכר עד ליום 31/7/18. (במקום יום 11/7/18 אשר צוין בנספח 2 לבר"ע) אלא אם כן תינתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט העליון.

12. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ב) כיוון שהתבקשה תגובת המשיבים בכל הנוגע לסעד הזמני ולאחר שעיינתי בתגובות שהוגשו לעניין החיוב בהוצאות, אני קובעת כי על המבקשים לשאת בהוצאות המדינה בסך 5,000 ₪ ובהוצאות העירייה בסך 5,000 ₪.

ג) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ח, 05 יולי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אוריאל
נתבע: רשות מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: