ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נגד יפנאוטו :

לפני
כבוד ה שופט אריה ביטון

התובעת:

ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ

נגד

הנתבעות:

1.יפנאוטו- חב ישראלית לרכב בע"מ

2.מוסך יוסף גואטה ובניו בע"מ

פסק דין

בפניי תביעה כספית אותה הגישה התובעת כנגד הנתבעות בשל טענה לנזק שנגרם לרכב מבוטחת התובעת כת וצאה משריפה אשר פרצה ברכבה. בגין נזקים אלו, ומכוח זכות התחלוף , טוענת התובעת כי האחריות לשריפה מ וטלת לפתחן של הנתבעות ו שעליהן לפצותה בגין נזקיה.

טענות הצדדים בתמצית

1. בכתב תביעתה טוענת התובעת, כי עת היתה נהגת רכב התובעת בנסיעה מצור הדסה לירושלים הבחינה לפתע באש ה פורצת ממכסה המנוע. לטענתה, השריפה פרצה כתוצאה מדליפת שמן אשר באה במגע עם אלמנטים לוהטים של מערכת הפליטה, וכתוצאה מכך הוצת שמן המנוע וגרם לאירוע השריפה. טענות אלו , מתבססות על חוות דעת מומחה לחקירת שריפות והצתות מטעם התובעת . התובעת טוענת, כי הנתבעות התרשלו במעשיהן ו/או מחדליהן, הפרו את ההסכם שביניהן ובין מבוטחת התובעת הפרות יסודיות, ובשל כך נגרם הנזק האמור. בשל כך נ אלצה היא לשאת בנזקים בסך של 36,697 ₪, וכן, בשכ"ט שמאי וחוקר שריפות, ונזקה הגיע לסך כולל של 47,062 ₪ .

2. בכתב הגנתה טענה הנתבעת1, כי המדובר בתביעת סרק שיש לדחותה בשל כך שהוגשה בשיהוי רב של למעלה מ-6 שנים ממועד ארוע השריפה ותוך כדי מניעת אפשרות לבדיקת הרכב על ידי גורם שלישי. הנתבעת כיבואנית רכבים מכרה רכב מסוג סובארו א ימפרזה מ.ר 55-719-61 לחברת ניו קופל בע"מ, אשר נמסר לה ביום 22/03/ 2007 ובוטח על ידי התובעת . הרכב נמסר לה במצב חדש ותקין לחלוטין יחד עם תעודת אחריות לתקופה של 36 חודשים או עד 100,000 ק"מ , לפי המוקדם. לטענתה, מעיון בכתב התביעה על נספחיו עולה, כי בוצעו ברכב טיפולים תקופתיים, וכן טיפול 45,000 ק"מ כחודש לפני אירו ע השריפה. ברם , על פי הנתונים הנמצאים אצל הנתבעת 1 ובהתאם להיסטוריית הטיפולים של הרכב במוסכים המורשים, לא בוצע ברכב שום טיפול ו/או תיקון במוסכיה המורשים עד למועד השריפה למעט עדכון תוכנת מחשב הרכב, ומשכך אין לייחס כל אחריות לנתבעת 1 . עוד טוענת היא , כי השרפה נבעה מטיפול רשלני שבוצע ברכב טרם אירוע השר יפה על ידי מי מהמוסכים בהם הרכב טופל, אשר גרם להתזת שמן על סעפת הפליטה החמה ושבעקבותיו ארעה השריפה ו /או בוצעו פעולות רשלניות אחרות אשר גרמו לשריפה. כן נטען, כי חוות דעת חוקר השריפות מטעם התובעת שגויה, ומועלות בה טענות שאין להן שחר אשר אף מחזקות את חוסר הקשר ו אי האחריות של הנתבעת 1 לאירוע השריפה, כעולה גם מחוות דעת חוקר השריפות מטעמה היא .

3. לטענת הנתבעת 2, יש לדחותביעה כנגדה בטענה להתיישנות ההליכים כלפיה, שכן אירוע התאונה התרחש ביום 12/9/ 08 ואילו התביעה הוגשה כנגדה לאחר שחלפו 7 שנים . ביום 20/08/08 נעשה טיפול שנתי לרכב המבוטחת על ידי הצוות המקצועי של נתבעת 2. הטיפול כלל, בין היתר , החלפת שמן ומסנן שסופקו על ידי התובעת עצמה. לאחר הטיפול, הרכב נבדק ונמסר למבוטחת. רק לאחר כחודש ימים ונסיעה של כ-5,000 ק"מ התרחשה הצתה שנגרמה מסיבה לא ידועה. על כן, לא ניתן לייחס כל קשר בין ההצתה לבין הטיפול שנעשה ברכב. בנוסף לאמור לעיל, לא ניתן לנתבע ת 2 כל אפשרות לבד וק את הרכב לאחר האירוע ולקבל חוות דעת מקצועית. כן תמהה היא על חוות דעת המומחה מטעם התובעת , שכן מג ן פח מגן על סעפת הפליטה המצויה בתחתית הרכב בעוד שסימני השריפה נמצאו בחזית הרכב ליד מאווררי המנוע. הנתבעת חוזרת וטוענת, כי הש תמשה בחלפים שהתובעת סיפקה לה ופעלה בזהירות ובמקצועיות הנדרשת.

דיון והכרעה

4. שתי שאלות עיקריות מצויות במחלוקת בין הצדדים: האחת, שאלת אחריות הנתבעת 1, כיבואנית הרכב , לשריפה שפרצה בו, לצד טענת שיהוי בהגשת התביעה כלפיה, והשניה, אחריותה של הנתבעת 2 , בהיותה המוסך שטיפל ברכב עובר לאירוע השריפה, לצד טענת ההתיישנות של התביעה כלפיה. להלן נברר את הסוגיות השנויות במחלוקת.

טענת שיהוי

5. בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 כי יש לדחות את התביעה כנגדה בשל שיהוי בהגשת התביעה כנגדה למעלה מ-6 שנים ממועד קרות אירוע השריפה ברכב. לטענתה, המדובר בהתנהגות בחוסר תום לב, אשר גרמה לנתבעת נזק ראייתי בכך שמנעה ממנה אפשרות לבדיקת הרכב ע "י גורם שלישי שימונה על ידי הצדדים או ע"י בית המשפט. מנגד טוענת התובעת, כי אמנם התביעה הוגשה בשיהוי אך אין בכך משום גרימת נזק ראייתי לנתבעת 1, שכן, בסמוך למועד האירוע , ביום 2/12/08 , העמידה התובעת את הרכב לבדיקת הנתבעת 1, אצל המנהל הטכני מטעמה, מר מדרוני.

6. המדובר בטענת שיהוי בהגשת תובענה אשר נמצאת בתוך תחומיה של תקופת ההתיישנות האזרחית ובטרם שזו חלפה. בעניין זה עוסק זה ס' 27 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן :

"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."

דהיינו, שבהתאם לסיפא לסעיף 27 שלעיל, חרף קיומה של תקופת התיישנות בת 7 שנים מיום שבו נולדה עילת התובענה, והגם שזו טרם חלפה כדין, קיימת לבית המשפט הסמכות לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות . בית המשפט העליון עמד על סוגיה זו והבהיר כי טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים ומעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצור ה תוך שהיא עשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו, כמו גם יצירת מחסום נוסף לזכות הגישה לערכאות שהינה זכות יסוד. לנוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת השיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים ונסיבות החלתה נדירות. עוד נקבע, כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת השיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. תנאי חל ופי נוסף, עניינו בשיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. איחור בהגשת תביעה , הוא כשלעצמו , אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה , והעלאת טענה כזו מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה.
(ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433).

7. מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 הוגשה לאחר 5 שנים וחודש אחד מיום קרות אירוע השריפה ברכב, שריפה שכאמור לעיל ארעה ביום 12.9.2008 . דהיינו, כשנתיים ימים טרם תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק . התובעת פנתה לחוקר שריפות מטעמה ממש בסמוך לאחר קרות האירוע לשם קבלת חוות דעת מומחה בעניין, ואף ערכה דו"ח שמאות ביחס לנזקי הרכב. התובעת אף פנתה לנתבעת 1 והעמידה לרשותה את הרכב לצורך בדיקתה אותו לאחר אירוע השריפה, כאמור בתצהירו של מר אמיר מדרוני שנמסר לתיק מטעמה של הנתבעת 1. תשובת מר מדרוני, שהינו מנהל טכני אצל הנתבעת 1, נמסרה לתובעת ביום 2.12.2008 ו היא מביעה הסתייגות והתנגדות למסקנות החוקר מטעם התובעת, מר היינה, ודחיית תביעתה. אמנם, התובעת בחרה להגיש תביעתה 5 שנים לאחר מועד האירוע, אולם, אין די בכך כדי להוכיח כי התובעת זנחה תביעתה כל עוד שלא חלפה תקופת ההתיישנות. אף לא מצאתי כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה במשך הזמן. הטענה לפיה לא התאפשרה בדיקת הרכב על ידי גורם שלישי אין בה כל ממש משלנתבעת 1 ניתנה האפשרות לבדוק את הרכב ממש בסמוך לאחר קרות אירוע השריפה ובפועל אף בדקה היא אותו בדרך שבו בחרה היא. באותה מידה רשאית היתה היא לבדוק את הרכב באמצעות חוקר שריפות או כל מומחה אחר מטעמה ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה על הדרך שבה בחרה היא מבחירה חופשית . החלטה בדבר שליחת הרכב לבדיקת מומחה חיצוני מטעם בית המשפט נתונה ממילא להסכמת הצדדים ולסמכות בית המשפט, ולא היה באי מימושה כדי לפגוע בזכות של הנתבעת, אשר בפועל ניכר כי הציגה ראיות מטעמה לצורך הגנתה כדבעי כנגד התביעה. זו בדקה את הרכב בפועל על ידי נציג מטעמה בסמוך לאחר קרות אירוע השריפה ואף בחנה את חוות דעת המומחה מטעם התובעת באמצעות מומחה מטעמה. לאור האמור לעיל, לא עמדה הנתבעת 1 בנטל הוכחת טענת השיהוי, ועל כן, לא מצאתי לקבל את הטענה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 1 מחמת שיהוי.

נטל ההוכחה

8. בטרם נבחן את אחריות הנתבעת 1 לנזקי התובעת, אדרש לטענות התובעת באשר להעברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת. הכלל הבסיסי מנחה כי "המוציא מחברו עליו הראיה". דהיינו, שעל התובעת הנטל להוכיח את תביעתה כנגד הנתבעות. אלא שלדעת ב"כ התובעת יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו". כלל זה קבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין וקובע את חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו בהתקיימם של שלושה תנאים מצטברים. רק בהתקיימות כל שלושת התנאים יועבר נטל הראיה לכתפי הנתבעים להוכיח שלא היתה התרשלות מצידם. התנאי הראשון – כי לתובעת לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה ולנזק. אין ספק במקרה דנן שלנתבעת 1 לא היתה כל יכולת לדעת על הנסיבות שגרמו לאירוע השריפה משהרכב יצא מחזקתה מאז שמכרה אותו לתובעת, שנה וחצי קודם לאירוע השריפה. הנתבעת 1 גם לא טיפלה ברכב במשך כל התקופה שמאז מסירתו לתובעת . ברי , כי לתובעת, כמי שמחזיקה ברכב, יתרון ברור לגבי יכולת ידיעת נסיבות התרחשות האירוע והנזק. לכל היותר ניתן היה לטעון טענה זו כלפי הנתבעת 2 שטיפלה אחרונה ברכב כחודש ימים קודם לאירוע השריפה. התנאי השני - דורש לקבוע כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. אין כל ממש בטענת התובעת כי השליטה ברכב נותרה בידי הנתבעת 1 רק מן הטעם כי האירוע ארע בתוך תקופת האחריות. לטענה זו אין כל בסיס ה גיוני, שהרי משהנתבעת 1 מכרה את הרכב לתו בעת איבדה היא את השליטה בו הלכה למעשה . בוודאי נכון הדבר משהרכב היה נהוג בידי התובעת או מי מטעמה באופן רצוף וקבוע, בעוד שהנתבעת 1 אף לא טיפלה או תיחזקה את הרכב כלל וכלל טרם האירוע, לא באופן חלקי ולא בכלל. מכאן שאין לומר, כי התנאי השני מתקיים לגבי הנתבעת 1. התובעת לא טענה טענה זו כלפי הנתבעת 2 ובכל מקרה אף תנאי זה לא חל ביחס לנתבעת זו, שהגם שהיתה האחרונה לטפל ברכב לא ניתן לומר כי היתה לה שליטה ממשית על הרכב לפני הטיפול היחיד בו ובמיוחד לאחר שזה יצא מתחום טיפולה במשך 20 ימים ואין לדעת מה עבר עליו ומה אירע איתו עד לאירוע השריפה. די בכך כדי לדחות את טענת התובעת ל החלת הכלל באשר להעברת חובת הראיה. אציין עוד, כי אף התנאי השלישי באשר למסקנה בדבר נקיטת זהירות סבירה אינו מתקיים ואין זה נראה כי אירוע הנזק מתיישב עם המסקנה כי הנתבעת 1 לא נקטה זהירות סבירה שכזו לאור העובדה שהרכב לא היה בתחום שליטתה וטיפולה . מכאן, שנטל הראיה נותר על כתפי התובעת בהתאם לכלל הבסיסי, ו בניגוד לטענת התובעת, אינו עובר לכתפי הנתבעות.

9. עוד טענה התובעת, כי התנערות הנתבעת 1 מאחריותה רק מהסיבה כי הטיפולים ברכב בוצעו שלא במוסכיה המורשים מנוגדת לצו לפי סעיף 50ב' לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988. צו זה קובע בסעיף 6 שבו כי נאסר על יבואני הרכב להתנות את תוקפה של האחריות בקבלת שרות במוסכי שרות בלבד או בשימוש במוצרי תעבורה מסוימים בלבד. חריג לכלל זה נקבע בסעיף 6ג ולפיו הותר ליבואני הרכב לסייג את אחריותם במקום שבו טיפל מוסך עצמאי, שאינו מוסך שרות, ברכב בניגוד להוראות כלל עולמיות או אזוריות של יצרן הרכב, או התקין ברכב מוצרי תעבורה שאינם מתאימים ואינם איכותיים, ועקב כך נפגם הרכב. כמו כן, אוסר הצו על יבואני הרכב לקבוע תנאים לעניין נטל ההוכחה במקרי מחלוקת בינם לבין בעל י הרכב באשר לסיבות היווצרותו של פגם ברכב ובאשר לתוקפה של האחריות לרכב. לטענת ב"כ התובעת, האיסור על התניית נטל ההוכחה מקים חזקה שהאחריות תקפה ושהכשל ברכב ארע עקב פגם בייצור מבלי להטיל על בעל הרכב להוכיח את הסיבות להיווצרותו. לטעמו, המדובר בהוראת חוק ספציפית הגוברת על כל הוראת חוק אחרת. הנתבעת 1 טענה מנגד, כי תוקפו של הצו הינו לחמש שנים בלבד וזה פג בטרם הוגשה התובענה. מעבר לכך, הנטל בדבר איכות וטיב החלפים שהוחלפו במוסך שאינו מורשה רובץ על כתפיו של בעל הרכב, הגם שלא טענה היא כי הטיפול במוסך שאינו מורשה שולל כשלעצמו את האחריות לרכב וכל טענתה מתמקדת בטענה שהנזק מקורו בדליפת שמן ועל כן אינו חוסה תחת אחריות.

10. לאחר עיון בצו על הוראותיו השונות, מצאתי לקבוע כי אכן, כטענת ב"כ התובעת, הצו הינו תקף למקרה דנן, שכן ממועד כניסתו לתוקף ביום 22.4.2003 ועד ליום רכישת הרכב ביום 22.3.2007 טרם חלפו להם חמש שנים. יחד עם זאת, ככל שהפכתי בדבר לא מצאתי כל רלוונטיות לצו זה למחלוקת המתעוררת בתיק שלפניי . האחריות שניתנה על ידי הנתבעת 1 לרכב מציינת כי הינה ביחס לכל פגם בייצור שמקורו בחומר או בעבודה בלבד. התובעת לא הראתה ולא הפנתה לכל סעיף באחריות אשר קובע תנאים לתוקפה או לתחולתה של האחריות, לא ביחס לקבלת שרות ממוסך מורשה ולא ביחס לשימוש במוצר תעבורה מסוים. הנתבעת 1 בעצמה חזרה והבהירה כי אין בפיה טענה כי טיפול במוסך שאינו מורשה שולל כשלעצמו את תוקף האחריות לרכב וכל טענתה מתייחסת למקור הפגם והנזק שנגרם לרכב ושלטעמה אינו חוסה תחת אחריות. לפיכך, אין מחלוקת כי האחריות תקפה אף בשרות שניתן על ידי מוסך שאינו מורשה . עיון בתעודת האחריות שצורפה לתיק מגלה , כי אכן היבואן התנה את תוקפה של האחריות על פגם ברכב שנוצר עקב התקנה של מוצר תעבורה שאינו עומד בדרישות איכות והתאמה וכן שירות שנעשה שלא על פי הוראות כלל עולמיות של יצרן הרכב במוסך שאינו מוסך שירות , בהתאם לחריג הקבוע בהוראת סעיף 6ג לצו. אולם, בכך אין סגי. אלא, שזה לא התנה ולא קבע תנאים לעניין נטל ההוכחה, והתובעת לא הציגה על כך כל ראיה ולא הפנתה לסעיף ספציפי בעניין זה. יתר על כן, אף אילו היתה התניה שכזו, אזי פרשנות ב"כ התובעת לפיה האיסור על התניה לעניין נטל ההוכחה קובע חזקה שהכשל ברכב ארע עקב פגם ביצור הינה שגויה. להוראת סעיף זה אין ולא כלום עם הכללים בדבר נטל ההוכחה הקבועים בדין. כל משמעותה של הוראה זו הינה למנוע מהיבואן להעמיד תנאים ולהכביד על בעלי הרכבים בעניין הנטל לקבוע אם המדובר בפגם ביצור בגינו חלה האחריות אם לאו ובכך ליטול לעצמם יתרון דיוני שכזה , אך אין פירושה כי הנטל מוטל על היבואן דווקא. המדובר בהוראה לאיסור התניה ואין להסיק ממנה כל ח זקה לא לענין נטל ההוכחה ובוודאי שלא לעניין קיומו של פגם בייצור. עניינים אלו, כל אימת שמצויים במחלוקת יוכרעו כדין. יתר על כן, טענת התובעת כנגד אי עמידה לכאורית של הנתבעת 1 בהוראת סעיף זה יכולה היתה להיות רלוונטית ככל והטענה היתה להפרת הוראת הצו במסגרת טענה להפרת חובה חקוקה, טענה שלא נטענה כנדרש מלכתחילה בידי התובעת. יתר על כן, הנתבעת 1 השיבה באמצעות מכתבו של מר מדרוני לגופם של דברים מדוע אין היא סבורה כי המדובר בפגם בייצור שמחיל את האחריות לתיקון הנזק על הנתבעת 1, ומכאן, שהנתבעת 1 לא קבעה תנאי לעניין נטל ההוכחה ו אף לא פעלה בפועל בניגוד להוראת סעיף זה אלא הביעה עמדתה המנומקת לדחיית האחריות לנזק . ויודגש, אין בהוראות הצו כדי לשנות ולהעביר את נטל ההוכחה בהליך משפטי בבית המשפט לכתפי הנתבעת 1 , ואין בה להתנות על הכללים שנקבעו בדין לעניין נטלי ההוכחה , כדוגמת סעיף 41 לפקנ"ז שנדון בסעיף 8 שלעיל. מכאן שאין המדובר בחוק ספציפי הגובר על חוק כללי כלל ועיקר.

11. יוצא איפוא, כי יש לדחות את כלל טעמי התובעת להעברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעות ולהותירו כדין על כתפיה שלה כמי שעליה להוכיח את תביעתה שלה בהתאם לדין כנגד כל אחת מהנתבעות שכנגדן טוענת היא לרשלנות בגרימת הנזק לרכבה. סוגיה זו תתברר כעת, כשעל התובעת הנטל להוכי ח כי הנתבעת 1 גרמה ברשלנותה לנזק ל רכב ולחיובה בפיצוי התובעת בין אם מכוח תעודת האחריות לכל פגם ב ייצור ובין אם מכוח דיני הנזיקין. וכן , עליה להוכיח כדין את טענתה בדבר אחריותה של הנתבע ת 2, אותה הוסיפה היא לתיק כנתבעת, לנזק שנגרם לרכב בשל היותה המוסך האחרון שטיפל ברכב טרם ארע הנזק.

אחריות הנתבעת 1

12. עדת התובעת, ומי שנהגה בו במועד קרות השריפה, העידה כי נהגה ברכב ועת עמדה היא ברמזור החל לצאת עשן מהמנוע. לאחר שחצתה את הצומת עמדה בצד ויצאה את הרכב בזמן שזה החל לבעור. לטענתה, הרכב שנמסר מטעם מקום עבודת בעלה בליסינג תפעולי, היה מטופל באופן קבוע על ידי התובעת בעצמה והיה נתון לשימושו של בעלה במשך רוב ימות השבוע בעוד שהיא נהגה בו יום אחד בשבוע . מאידך גיסא, זו לא ידעה לומר אם היא או בעלה טיפלו ברכב בצורה כלשהי מעבר לטיפול במוסך, אם כי לטענתה אין היא כשלעצמה נוהגת להוסיף לרכב מים או שמן ולעיתים כשמציעים לה בתדלוק לבדוק שמן מים היא מסכימה, אך אין היא יודעת לומר אם בעלה עשה כן מאז חזרת הרכב מטיפול אחרון שבוצע בו במוסך או כל אדם אחר .

חוקר השריפות מטעם התובעת, מר היינה , בדק את הרכב ביום 15.9.2008, שלושה ימים לאחר אירוע השריפה. בסיכום חקירתו הגיע הוא למסקנה כי השריפה פרצה כתוצאה מדליפת שמן אשר בא במגע עם אלמנטים לוהטים של מערכת הפליטה. לטענתו, מגע בין אדי שמן לבין עצם לוהט עשוי לגרום להצתה. כמו כן, בשל היות הרכב חדש יחסית אשר גמע כ- 50,000 ק"מ וטו פל במוסכים מורשים, המליץ הוא לפנות לאחריות היצרן/יבואן/מוסך. הנתבעות לא ביקשו את חקירתו הנגדית של המומחה ביחס לחוות דעתו זו, ועל כן, ובהתאם לדין, עומדת היא על כנה. אלא שלמול חוות דעת החוקר, מר היינה, הציגה הנתבעת 1 חוות דעת של חוקר שריפות מטעמה , מר סלוצקי, שחוות דעתו מסתמכת על חוות דעתו של מר היינה, מבלי שבדק הוא את הרכב בעצמו. בטרם נדרש לחוות דעת זו, אדרש תחילה לבדיקת הרכב בידי הנתבעת 1 אשר בוצעה על ידי מר אמיר מדרוני, מנהל טכני אצל הנתבעת 1, בסמוך לאחר אירוע השריפה. ב מכתבו לתובעת מיום 2.12.2008, מציין הוא את נימוקי התנגדותו למסקנותיו של מומחה התובעת. לטענתו, מוקד האש היה באזור המאוורר הימני של המנוע ולא באזור האגזוז, כפי שלטענתו מציין אף השמאי מטעם התובעת מר לואי כורי. חוטי האלטרנטור שרופים לגמרי ועל חלקי האגזוז החמים אין כל סימני בערה וסימני שמן. בחלקו המרכזי של האגזוז יש סימני שמן אך לטענתו הטמפרטורה שם נמוכה בהרבה ולא יתכן כי תצית את השמן. לדידו, הרכב היה אמור לעבור טיפול תקופתי 4900 ק"מ קודם לכן, ובמסגרת טיפול זה היו אמורים לטפל במוסך בנזילה , אם אכן היתה. מכאן, אין הוא מוצא כל קשר בין כתב האחריות לו מחויבת הנתבעת 1 לבין גורם השריפה ומפנה את האחריות למוסך שביצע טיפול אחרון ברכב .

לאחר עיון במסמך זה, הגיב החוקר מטעם התובעת, במסמך הבהרה מיום 20.12.2009, לטענות מר מדרוני , וחזר ועמד על מסקנתו לפיה השריפה אירעה בשל שמן שדלף אל עבר מערכת הפליטה בחלק הימני של תא המנוע ובא במגע עם ממיר קטליטי אשר גרם להתלקחות באזור זה. לגרסתו, אין לטענת מר מדרוני , כי השריפה אירעה באזור המאוורר הימני ולא המנוע, כל ביסוס מדעי או עובדתי, וכי כשל תיאורטי במנועי המאוורר או באחת ממערכות הרכב היה גורם לניתוק פיוז ההגנה, דבר שלא אירע בפועל . לשיטתו, תבניות הבעירה שנמצאו ברכב, שטיפה של נוזל מנוע את מערכות הרכב והצטברויות של שרידי שמן במערכת הפליטה אינן מותירות ספק באשר לסיבת השריפה אשר איננה קשורה בכשל חשמלי.

13. בחקירתו הנגדית, הבהיר מר מדרוני, כי אחריות היצרן הינה בתנאי שמטפלים ברכב על פי הוראות היצרן במוסכים מורשים. זה השיב, כי איננו חוקר שריפות כי אם בוחן מורשה ובעל הסמכה לניהול מוסכים ומשכך אין ביכולתו לשלול את סיבת השריפה ברכב כתוצאה מנזילת שמן, וכל שביקש הוא לבחון אם קיים כשל ברכב שגרם לשריפה ה מצוי באחריות היצרן, ואת זאת לא מצא הוא. זה אישר כי כשל במאוורר או לאלטרנטור לא ניתן היה לראות אם כי מצא כי כל הפיוזים היו תקינים בעוד שכשל חשמלי היה גורם להם להישרף. כל ששם לב לו הוא, כי לא היו סימני שמן ברכב במועד שבו בדק את הרכב וכי מסנן השמן לא היה מקורי, אך מנגד לא ידע לומר אם היתה בו בעיה כלשהי. מניסיונו, אילו היתה בעיה במסנן השמן אזי אין הדבר מסתדר עם המרח ק שגמע הרכב של כ- 5000 ק"מ מאז הטיפול האחרון בו. בתצהירו מוסיף מר מדרוני וטוען, כי תעודת האחריות של הנתבעת 1 הינה לתקופה של 36 חודשים או 100,000 ק"מ, לפי המוקדם מביניהם, מעת מסירת הרכב לרוכש. על פי רישומי הנתבעת 1, לא בוצע ברכב כל טיפול ותיקון במוסכיה המורשים עד למועד השריפה, למעט עדכון תוכנת מחשב ניהול המנוע. הרכב נמכר ביום 22.3.2007 לתובעת ואירוע השריפה התרחש ביום 12.9.2008 ובמהלך תקופת השימוש של שנה וחצי עבר כ-50,000 ק"מ. מכאן, יוצא כי במועד השריפה, הרכב היה מצוי בתקופת האחריות של הנתבעת 1. לגרסת העד בחקירתו הנגדית, אין האחריות נשללת מאי טיפול במוסכי הנתבעת 1 אלא שהאחריות מותנית בטיפול במוסכים מורשים באופן עקרוני או על פי הנחיות היצרן. יוצא, איפוא כי הגם שלא היה בכוחו של מר מדרוני לשלול את דליפת השמן כגורם לשריפה שקבע מומחה התובעת, לא ניתן היה אף להצביע על פגם כלשהו בייצור או כשל במערכות הרכב. ובעניין זה קיימת תמימות דעים במסקנות חוות הדעת של המומחים. דהיינו, ששניהם לא ידעו להצביע על הגורם לדליפת השמן ולפיכך להפנות בהכרח לאחריות היצרן.

14. בחוות דעתו של המומחה לחקירת שריפות והצתות מטעם הנתבעת 1, מר סלוצקי, שנערכה ביום 29.11.2013, מציין הוא כי הסתמך על כתב התביעה ועל חוות דעת חוקר השריפות אלי היינה מבלי שבדק את הרכב בעצמו. המומחה סלוצקי אינו שולל את ממצאיו של המומחה היינה, לפיהם המדובר בשריפה שמקורה בנזילת נוזל דליק על גבי סעפת הפליטה בחלק התחתון של הרכב. אלא שלגישתו, מתוך ממצאיו של המומחה היינה, ניתן להסיק כי הסיבות לשריפה יכולות לנבוע ממילוי יתר של שמן שגלש לחלק התחתון של המנוע ו/או מאי התקנה נכונה של מסנן השמן שגרם להתזת שמן לאורך זמן והתלקח. סיבות אלו מסירות אחריות מיצרן הרכב. יוצא איפוא, כי שני המומחים, הן זה של התובעת והן זה של הנתבעת 1, מסכימים כי מקור השריפה ברכב הינו בדליפת שמן מנוע שהתלקח ולא במאוורר או בכל כשל חשמלי אחר ברכב . לפיכך, לא נותר אלא לקבל את חוות דעת המומחים מ טעם הצדדים ולקבוע כממצא עובדתי כי מקור השריפה ברכב הינו בדליפת שמן ממנוע הרכב שגרם להתלקחות. יחד עם זאת, המומחים נותרים חלוקים באשר לסיבות האפשריות לנזילת השמן, והאם מובילות הן לאחריות יצרן או שמא לאחריות המוסך האחרון שטיפל ברכב או כל גורם אחר . גם מר היינה, לא פוסל אפשרות זו של אחריות המוסך בחוות דעתו ואף מפנה את התובעת לבחון אפשרות זו . במצב דברים שכזה, שבו שני המומחים אינם יודעים להצביע על הסיבה שהביאה לנזילת השמן ברכב, נותר עניין זה להכ רעתו של בית המשפט כסוגיה משפטית.

15. ובכן, האם הוכיחה התובעת כי הנתבעת 1 התרשלה וגרמה לנזק לרכבה? התשובה על כך הינה שלילית, שהרי ברור כי הנתבעת 1 לא טיפלה ברכב ולא תחזקה אותו לכל אורך התקופה שממועד מכירתו לתובעת ועד לאירוע השריפה. מכאן שאין זה אפשרי לטעון כי זו מילאה יתר של שמן אשר גלש וגרם לשריפה או כי לא התקינה נכון את מסנן השמן, אשר ברור כי הוחלף וטופל על ידי מוסכים אחרים אותם בחרה התובעת לצורך הטיפולים השוטפים ברכב במהלך השנה וחצי מאז קיבלה את הרכב לרשותה. מוסכם כי מאז מכירת הרכב לתובעת גמע הוא כ- 50,000 ק"מ ועבר מספר טיפולים במוסכים שונים, כאשר מאז הטיפול האחרון עבר הוא 4900 ק"מ, ולפיכך, ו אף לפי חוות דעתו של מומחה התובעת, גלישת שמן מנוע היתה אמורה לגרום לשריפה בתוך יומיים שלושה לאחר מילוי השמן כאשר בפועל הרכב נסע במשך 20 ימים לאחר הטיפול האחרון במוסך הנתבעת 2. גם התקנה לא נכונה של המסנן היתה אמורה לגרום לשריפה הרבה לפני שהרכב גמע מספר קילומטראז' שכזה. מכאן שברור כי הקשר הסיבתי העובדתי בין אירוע השריפה לבין האפשרויות שפעולה רשלנית ננקטה ברכב מתנתק ביחס לנתבעת1 בצורה חד משמעית. אילו היה איזש הו פגם ברכב היה זה בוודאי מתגלה קודם לכן במהלך הטיפולים השונים ואילו היה הוא גורם אפשרי לשריפה היתה זו פורצת הרבה לפני כן ולא לאחר שנה וחצי מאז רכישתו . פגם במסנן או כל פגם אחר בייצור הרכב לא התגלה על ידי מי מהמומחים ואף לא על ידי מר מדרוני או אף שמאי התובעת, ומכאן של א ניתן לקבוע כי היה פגם ברכב עובר לשריפה. על כל פנים , אפשרות ש כזו הינה בלתי סבירה בעליל ולכל היותר סבירותה נמוכה מן האפשרויות האחרות שהעלה מומחה הנתבעת 1 או אפשרויות נוספות שעולות על הדעת. למשל, האפשרות, שלא נשללה על ידי נהגת רכב התובעת, כי מישהו, היא, בעלה או מתדלק כלשהו, מילאו יתר שמן ברכב או לא סגרו היטב את מכסה השמן מאז שהסתיים הטיפול האחרון ברכב ועד לאירוע השריפה. לפיכך, במצב דברים שכזה לא ניתן לקבוע כי הנתבעת 1 התרשלה או לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק ואף ברור כי מתנתק הקשר הסיבתי בין הנתבעת 1 לבין הנזק. משלא ניתן לקבוע כי אפשרות אחת סבירה יותר מכל השאר וכי במאזן ההסתברויות הוכחה היא כגורם לנזק, אזי לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח את אחריות הנתבעת 1 לנזק . בנסיבות אלו, לא ניתן כלל לקבוע כי הנתבעת 1 התרשלה באופן כלשהו כלפי התובעת או כי גרמה לפגם בייצור שמחיל את האחריות לרכב בתוך תקופת האחריות המוסכמת.

טענה להתיישנות ואחריות הנתבעת 2

16. הנתבעת 2 טוענת להתיישנות התביעה כנגדה וא ת החלת סעיף 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, לפיו :

"הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות ,את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן".

הנתבעת 2 הו ספה לכתב התביעה רק ביום 15.11.15, ולפיכך, יוצא כי מיום קרות הנזק ביום 12.9.08 ועד לצירוף הנתבעת 2 חלפו להם למעלה מ-7 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות החלה על המקרה שלפנינו בהתאם לקבוע בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. מנגד טוענת התובעת כי בעניין זה יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, המורה כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לטענת התובעת, רק עם הגשת כתב ההגנה וחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת 1 ביום 15.12.2013, נודע לתובעת לראשונה כי נוצר "קצה חוט" לקשור את הנתבעת 2 לתביעה. וזאת , כיוון ש עד אז, על פי חוות דעת המומחה מטעם התובעת, האחריות הופנתה ליבואן הרכב , דהיינו לנתבעת 1, ואילו טענות הנתבעת 1 התמקדו בכך שהאירוע נגרם כתוצאה מכשל חשמלי שקשור למאוורר. לפיכך, לטענתה, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום הגשת כתב הגנת הנתבעת 1. בהלכה הפסוקה נקבע בהקשר זה, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי אשר בא להגן על תובע שנהג כאדם סביר ואף על פי כן לא גילה מבעוד מועד את העובדות המקימות את עילת תביעתו (ראו: ע"א 7805/02 הלפרט יצחק נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847).

17. האם במקרה דנן ניתן לקבוע כי התובעת פעלה באופן סביר ולמרות זאת לא יכולה היתה לגלות בזהירות סבירה את העובדות המקימות עילת תביעה כנגד הנתבעת 2? לדידי, התשובה על כך הינה שלילית לחלוטין. ראשית, אין לתובעת מקום להסתמך על כתב הגנת הנתבעת 1 לשם גילוי העובדות המקימות עילת תביעה כנגד הנתבעת 2. השאלה היא האם נעלמו מעיניה העובדות המקימות עילת תביעה כנגד הנתבעת 2 מסיבות שלא היו תלויות בה? נראה כי עובדות אלו היו ידועות לה היטב ובוודאי שמצויות בתחום ידיעתה ולא היתה היא זקוקה כלל לטענות הנתבעת 1 בעניין זה . שהרי, מועדי ומקום עריכת הטיפולים ברכב היו בידיעתה הבלעדית, כמי שהחזיקה ברכב וטיפלה בו מאז רכישתו מאת הנתבעת 1, ומכאן, שלא היתה היא זקוקה לנתבעת 1 כדי לדעת שהנתבעת 2 היתה המוסך האחרון שבו טופל הרכב, 20 ימים קודם למועד שבו ארעה השריפה. בסופו של יום, ההחלטה את מי לתבוע נתונה לשיקול דעתה הבלעדית, ואם בחרה שלא לתבוע גורם כלשהו, לפי שיקול דעתה, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. הפניית אצבע מאשימה מטעם הנתבעת 1 לא היתה עניין שבידיעת הנתבעת 1 בלבד ושהועלמו מידיעתה של התובעת אלא היה זה עניין שהיה גלוי לתובעת והיא זו שהפעילה את שיקול דעתה הבלעדי באם לצרף לתביעה את המוסך המטפל או כל גורם אחר .

לא זו בלבד, אלא שבניגוד לטענתה להסתמכותה על חוות דעת הנתבעת 1, היה זה המומחה מטעם התובעת שציין בחוות דעתו כי: " מאחר ומדובר ברכב חדש יחסית אשר גמע כ-50,000 ק"מ וטופל על פי עדויות במוסכים מורשים מומלץ לפנות לאחריות יצרן/יבואן/מוסך". דהיינו, המלצת המומחה מטעם התובעת הותירה בידי התובעת להחליט כנגד מי להפנות טענותיה, אם כנגד היבואן ואם כנגד המוסך שבו טופל הרכב, אם ביחד ואם לחוד. גם בהודעה לחברת הביטוח, צוין כי "הרכב עבר טיפול 45 ושכנראה מילאו יותר מדי שמן ונוצרה נזילה". כאמור לעיל, יוצא כי לתובעת היו ידועות כל העובדות המהוות את עילת התובענה כנגד הנתבעת 2 ובוודאי שאלו לא נעלמו מעיניה מסיבות שאינן תלויות בה. מכאן, שאין לסעיף 8 לחוק ההתיישנות כל תחולה לענייננו, ותקופת ההתיישנות צריכה להתחיל ולהימנות מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, שבו צורפה הנתבעת 2 לכתב התביעה. יוצא איפוא , כי בהתאם לכך, חלפה לה תקופת ההתיישנות בת ה- 7 שנים והתביעה כנגד הנתבעת 2 התיישנה לה. די בכך כדי לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2.

18. יחד עם זאת, באשר לאחריות הנתבעת 2 לאירוע הנזק שנגרם לרכב התובעת, אוסיף ואציין כי, גם אלמלא היתה התביעה מתיישנת, לא היה מקום לקבוע אחריות לנתבעת 2. כפי שהובהר לעיל בסעיף 15, חלפו להם 20 ימים וכ-5000 ק"מ מאז הטיפול שבוצע במוסך הנתבעת 2. כל החלפים לרכב סופקו על ידי התובעת כפי שהצהיר עד הנתבעת 2, מר גואטה, בחקירתו הנגדית בפניי, וכי בוצע ה לרכב בסיום הטיפול נסיעת מבחן שאימתה שהרכב תקין. זה אף הבהיר, כפי שטענו המומחים מטעם התובעת והנתבעת 1, כי דליפה היתה קורית מיד לאחר היציאה מהמוסך ולכל היותר לאחר נסיעה של 1000 ק"מ, כך שאין זה אפשרי שזו תתרחש רק לאחר 5000 ק"מ. התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להראות כי הנתבעת 2 התרשלה באיזו שהיא צורה באופן הטיפול שניתן לרכב התובעת. עצם היותה של הנתבעת 2 המוסך האחרון שביצע טיפול לרכב אינה גוזרת מסקנה חד משמעית כי ביצעה טיפול לא ראוי וחובת ההוכחה מוטלת על כתפי התובעת להראות כי במאזן ההסתברויות זו היא האפשרות הסבירה יותר. התובעת מיקדה טענותיה בעיקר כנגד הנתבעת 1, ואילו הטענות כנגד הנתבעת 2 נטענו לחילופין, אלא שהאפשרות שהמוסך התרשל בטיפול ברכב קיימת בהסתברות דומה לאפשרות שבמהלך הימים שחלפו מאז הטיפול אדם אחר, כדוגמת הנהגת, בעלה או מתדלק בתחנת דלק, התרשלו במילוי שמן ו/או בסגירת מכסה השמן. דווקא חלוף הזמן מאז הטיפול ומספר הקילומטרים שגמע הרכב עד לאירוע השריפה מרחיקים את הקשר הסיבתי מאת הנתבעת 2 ואת האפשרות שהתרשלותה גרמה לנזק. גם במצב שבו כפות המאזניים מעוינים בין האפשרויות השונות, הרי שאין עמידה בנטל ההוכחה המוטל להוכחה על התובעת, ודין התביעה להידחות גם כנגד הנתבעת 2.

סוף דבר

19. לאור האמור לעיל עולה כי, לא נמצא שיהוי בהגשת תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1, אולם, אף לא נמצא כי הנתבעת 1 אחראית לנזק שנגרם לרכב התובעת , לא מכוח הסכם האחריות כיצרן הרכב ולא מכוח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין.

20. ביחס לנתבעת 2 נמצא כי הוספת הנתבעת 2 לכתב התביעה במועד שבו הוספה היא, חרגה מתקופת ההתיישנות החוקית , ולפיכך התביעה כנגדה התיישנה ודי בכך כדי לדחות את התביעה כנגדה. יתר על כן, נמצא כי אף לנתבעת 2 לא ניתן לייחס אחריות בנזיקין כלפי התובעת.

21. מכל הטעמים שפורטו לעיל, מצאתי לדחות את התביעה שהגישה התובעת, הן כנגד הנתבעת 1 והן כנגד הנתבעת 2. בנסיבות אלו על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת 1, בשכ"ט עו"ד ב"כ הנתבעת 1 בסך של 7000 ₪ ובשכר בטלת העדים, ו כן, בהוצאות הנתבעת 2, בשכ"ט עו"ד ב"כ הנתבעת 2 בסך של 7000 ₪ ובשכר בטלת העדים .

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ח, 25 יוני 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ
נתבע: יפנאוטו
שופט :
עורכי דין: