ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון לאה גרינפלד ז"ל נגד חברת פרופ' פנחס שכטר בע"מ :

30 מאי 2018

לפני:
כבוד השופט יצחק לובוצקי - שופט בכיר

נציגת ציבור מעסיקים גב' תמר הורוביץ

התובע
עזבון לאה גרינפלד ז"ל,
ע"י ב"כ עו"ד אילה פולק משה
-
הנתבע
חברת פרופ' פנחס שכטר בע"מ,
ע"י ב"כ עו"ד אפרת דויטש

פסק דין

גב' לאה גרינפלד ז"ל (להלן גם: "המנוחה" או "העובדת") הלכה לבית עולמה למרבה הצער, כבר ביום 10.4.17, עוד טרם שהסתיים ההליך בבית דין זה. ע יזבונה (להלן גם: "העיזבון") תובע תביעת ממון, כנגד הנתבעת, שהיא חברה מפעילה שרותי רפואה, ולמעשה קיומה מבוסס על התעסקות בעליה, פרופ' פנחס שכטר (להלן גם: "הרופא"), בריפוי חולים במרפאה של הנתבעת (להלן גם: "המעסיק" או "החברה").

אין חולק, כי כל השרות שתרמה העובדת לרופא ולחברה שבבעלותו, היה שרות של מענה טלפוני (להלן גם: "המענה הטלפוני"), לקביעת תורים במרפאתו של הרופא, וזאת בתקופה של 96 חודשים שהסתיימה ביום 15.9.14 (להלן גם : "תקופת העבודה"). כנגד התמורה שקיבלה הנפיקה המנוחה חשבונית מס.

אין חולק, כי המנוחה הפסיקה את מתן שרותיה למען הנתבעת בתום תקופת העבודה, ביוזמת המעסיק; והע יזבון תובע בקשר לתקופת העבודה, זכויות סוציאליות שונות, לרבו ת "פיצוי פיטורים".

השאלה העומדת לדיון היא: האם קוימו "יחסי עובד ומעסיק" בין המנוחה למעסיק; ובהתאם , האם יש לפסוק לזכות הע יזבון את הזכויות הסוציאליות הנובעות מכך.

תצהירה של המנוחה לפני ביה"ד, נחתם עוד בהיותה בין החיים, ואולם מאחר ובסופו של דבר – ושוב למרבה הצער – היא לא נחקרה עליו, יש להתייחס לנאמר בו בזהירות הדרושה, ואין ליתן לעובדות העולות ממנו חשיבות, כמות היו מעוגנות בראיות מוצקות.

התשתית העובדתית:

דומה כי התשתית העובדתית העולה במקרה הנוכחי היא פשוטה למדי.

הצדדים לא ראו ביחסיהם כיחסי "עובד ומעסיק", ומקובלת עלינו עדותו של הרופא לפיה למנוחה הוצע על ידו לעבוד במעמד של "שכירה", והצעתו לא נענתה ע"י המנוחה בחיוב (עמ' 11, שורה 25).

כל שעשתה המנוחה היה "מענה טלפוני" לקביעת תורים לביקור מטופלים במרפאה של המעסיק, שהיו מטופלים פעמים בשבוע במרפאה של החברה, כל פעם כ- 6 חולים (עמ' 12, שורה 1).

העובדת הייתה מספקת את המענה הטלפוני 24 שעות ביממה, כל פעם בזמן אחר – קצר בן דקות אחדות - כאשר המנוחה הייתה עונה לשיחות הטלפון מביתה, מרכבה הפרטי, מחופשות בחו"ל, ומכל מקום שבו מצאה להשיב למכשיר טלפון נייד שסופק לה ע"י החברה. מעולם העובדת לא ישבה במרפאה של הרופא, ומסתבר שהייתה בעלת יכולת ונראה שגם ניצלה זאת, להעמיד לעצמה מחליפה, שעה שסברה כי לא תוכל לענות לטלפון הנייד בעת שהותה בחו"ל. השיחות של המענה הטלפוני היו קצרות – ארכו מספר דקות בכל פעם והיו נדרשות לקביעת תור למרפאה- והתקבלו בטלפון הנייד של המנוחה לא בשעות קבועות.

מפי הרופא נשמעו הדברים כך, והם מקובלים עלינו כלשונם:

".... יש "עקוב אחרי" מהטלפון של המרפאה לטלפון של המנוחה. וזה קבוע שמי שמתקשר למרפאה היה מגיע אליה. היא הייתה מקבלת שיחות וקובעת תורים. היא לא הייתה צריכה לתת לאנשים מידע כי הוא רפואי. היא הייתה צריכה לקבוע תורים בלבד ... התפקיד היחידי שלה היה קביעת תורים למרפאה ... הרעיון היה ... שיחות של טלפון בלבד. הודעות טלפוניות בלבד " (עמ' 11, שורה 19).

גם כשהעמידה לעצמה המנוחה מחליפה, שעה שהיא עצמה הייתה בחו"ל, הרופא כלל לא ידע על כך.

שעה שהמנוחה הודיעה לרופא מראש שהיא אמורה להיות בחו"ל, אז בטלפון הנייד שבעלותו נשאה החברה, נרכשו "חבילה של 300 דקות", שרק במקצת ממנה, עשתה העובדת שימוש (עמ' 12, שורה 3 ואילך ).

העדה מטעם העיזבון, חברה של המנוחה, למעשה אישרה את טענת המעסיק, ואף הוסיפה בעדותה בביה"ד כי אירע והיא עצמה החליפה את המנוחה באופן זמני במענה הטלפוני.

וכך נשמעו הדברים מפי העדה, הגב' דורית לוטם (להלן גם: "דורית"):

"בשנת 2011 במשך שבוע אחד: התובעת (המנוחה) נתנה לי את הטלפון ואמרה לי לענות לשיחות. כלומר שאני אחליף אותה בתפקידה, אני לא פגשתי מעולם את פרופ' שכטר הנתבע... הנתבעת גם לא שילמה לי עבור השבוע הזה שהחלפתי את התובעת. גם התובעת לא שילמה לי, אני פשוט הייתי חברה שלה והיא ביקשה ממני טובה להחליף אותה. היא אמרה לי שהיא צריכה שמישהו יחליף אותה בגלל שהיא נוסעת לחו"ל.. אני יודעת שפעמים אחרות שהיא נסעה לחו"ל אז היא לקחת את הטלפון אתה, והיא יכלה גם משם לענות.... אני הייתי רואה אותה כל כמה ימים... אני עבדתי בבית קפה בבעלות בעלה.. והיא הייתה מגיעה מדי פעם לשתות קפה..." (עמ' 9, שורה 19).

מעדותה של דורית בביה"ד עולה שהיו מקרים (גם אם נדירים) שבהם דורית עצמה הייתה מקבלת את השיחות:

"... אם התקשרת לקבוע תור למרפאה, אני הייתי לוקחת את ההודעה ובערב הייתי מעבירה ללאה (למנוחה). אני חושבת שהיא הייתה חוזרת אליהם... אני הייתי כמו שירות הודעות שלה... היה גם משיבון... אני לא הוצאתי הודעות (מהמשיבון)..." (עמ' 10, שורה 5).

ובהמשך הוסיפה דורית , והעידה כדלקמן:

"כשהיינו נפגשות ויושבות ביחד, היינו מדברות ומנהלות שיחות רעים בינינו על כוס קפה. מידי פעם הטלפון היה מצלצל והייתי שומעת שהיא עונה בקשר לקביעת תורים. בחלק מהמקרים היא הייתה לוקחת את מספר הטלפון כדי לחזור מאוחר וחלק.. הייתה קובעת במקום , תוך כדי ישיבה בקפה" (עמ' 10, שורה 24).

התמונה המצטיירת היא, שלמנוחה לא היו שעות עבודה קבועות, אלא לפי הצורך ומידי פעם, הייתה מקבלת שיחות טלפון, קובעת תורים למרפאה, שלא הייתה עמוסה (כזכור – פעמים בשבוע כ – 6 חולים בכל פעם); והכל עשתה ממקומות שונים . כשלא התאפשר לה , היא הייתה מבקשת מדורית להחליפה בתפקידה באופן חלקי וזמני.

כזכור, המנוחה גם לא הייתה מבקרת במרפאה של הרופא, וזה האחרון כלל לא ידע היכן היא נמצאת , ומהיכן היא קובעת את התורים למרפאה.

המסקנות המשפטיות העולות מהעובדות שתוארו:

כאשר הצדדים נהגו שנים רבות כמי שמועסק כ"קבלן עצמאי", הכלל להראות מצג שונה - מוטל על הטוען לכך ( דב"ע נה/3-203 ציון כהן נ' – מד"י , סע' 5 לפס"ד מיום 27.11.95 ).

אורך מתן השירותים כשלעצמו, אינו הופך את נותן השירותים העצמאי ל"עובד שכיר" (בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ. ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד נ' (7) (4) 628 ). דווקא הסידור הקבוע בין המנוחה לרופא, בדרכי עבודתה העצמאית , יכול להצביע על "מעמד עצמאי" (השווה : דעת השופט צור ע"ע 1260/01 היועץ המשפטי נ. עו"ד רפאל שטוב, פס"ד מיום 24.3.93).

המנוחה לא הייתה נתונה למרותו של הרופא, שגם לא ידע מהן שעות עבודתה וכמובן, וממילא רק העמידה את שרות המענה הטלפון לטובת החברה (לעניין עובד המתנהג כ"אדון לעצמו" השווה ע"ע 414/05 בן חיים נ. כדורי פיתוח, סע' 6 לפסה"ד מיום 8.1.07).

המנוחה העמידה לעצמה מחליפה, וגם אם הדבר היה נדיר, הדבר מלמד כי חשה שזו חובה "להעמיד מחליף", דבר שמצביע על כך שהיא עצמה ראתה את עצמה בתקופת העבודה כ"קבלן עצמאי", וגם כך הצ יגה עצמה לפני רשויות המס (השווה: ע"ע 300275/98 ויסלר נ. מוקד 1973, סע' 13 לפס"ד מיום 18.12.00).

אי אפשר לומר כי מענה טלפוני, למרפאה קטנה הפעילה מספר בודד של פעמים בשבוע, מהווה מי שמתפעל אותו, חלק ארגוני שלו. מן המפורסמות הוא כי "מענה טלפוני" נקנה לעיתים קרובות כ"שרות חוץ", והדבר גם עולה מדברי הרופא בהתייחס לתפקוד המרפאה שלו , קודם לתקופת העבודה של המנוחה ( עמ' 11, שורה 25), כך שגם "מבחן ההשתלבות" אינו מצביע במקרה הנוכחי, על המנוחה כ"עובדת שכירה" (על יישום מבחן ההשתלבות, ר' דב"ע נב/11 – 3 מירי אלוש נ'. זהבי , סע' 18 – 17 ), פס"ד מיום 10.3.92).

תכלית העסקתה של המנוחה לא היה לשכירת "כוח עבודתה", אלא רק תוצרת עבודתה" – קרי – קביעת התור לחולי המרפאה ותו לא; ולכן גם ביישום "מבחן התכלית, אי אפשר לומר שיש כיון ברור של "עובד ת שכיר ה" (השווה: ע"ע 1162/01 בן חמו נ. מכון לפריון העבודה, סע' 8 לפס"ד מיום 22.12.02).

המקרה הנוכחי, גם אינו קיצוני במידה שיש בה לקפח את העובד שכח המיקוח שלו כלפי מעסיקו, הוא קטן. ולכן - לא מצאנו הצדקה להתערב בחופש החוזים שבין הצדדים, והנוהג שנהגו שנים רבות, כשכל אחד מהצדדים נהנה מחלקו באותה ההסכמה.

עוד יצוין כי העובדת לא נאלצה לקבוע לעצמה "בלעדיות של זמן" לטובת החברה (השווה: דב"ע נה /25 ורדה דעבול נ. מד"י, סע 17 לפס"ד מיום 14.3.96).

שקלנו אם בשים לב לתקופת העבודה שאינה קצרה , ראוי ליישם את "הלכת צדקא", המדברת "בדמוי עובד" הזכאי לקבל לפחות פיצוי פיטורים ( ר' ע"ע 800274/96 צדקא נ. גלי צה"ל, פס"ד מיום 16.10.01 להלן : "הלכת צדקא").

ואולם, סברנו כי התלות הכלכלית במקרה זה, אינה כל כך בולטת כפי שהייתה בהלכת צדקא, ואין הצדקה להשית חיוב ב"פיצוי פיטורים". נסתפק בכך שלא נחייב את העיזבון, בהוצאות הדיון הנוכחי, חרף כישלון תביעתו כנגד החברה.

סוף דבר:

משלא קוימו לטעמנו "יחסי עובד ומעסיק", ממילא לא ניתן להיענות לתביעת העיזבון; והתביעה כנגד הנתבעת תידחה.

החלטנו, שבשים לב לכך שההכרעה היא משפטית בעיקרה – ובסופו של יום כאמור לא יושמה הלכת צדקא – לא יהיה צודק לחייב את הע יזבון בהוצאות התביעה הנוכחית, וכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור: תוך 30 יום לבית הדין הארצי.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשע"ח, (30 מאי 2018), בהעדר הצדדים.

נ.מ. גב' ת. הורוביץ

יצחק לובוצקי, שופט


מעורבים
תובע: עזבון לאה גרינפלד ז"ל
נתבע: חברת פרופ' פנחס שכטר בע"מ
שופט :
עורכי דין: