ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יחיאל בורוכוף נגד יעקב פיינגולד :

בפני
כבוד ה שופט אהרון שדה

תובעים

1.יחיאל בורוכוף
2.אור שיא השקעות בע"מ
3.Lior Investment.L.L.C2575-98
ע"י ב"כ עוה"ד ר. גולדשטיין
נגד

נתבעים

יעקב פיינגולד
ע"י ב"כ עוה"ד ר. אביב

פסק דין

לפני תביעה כספית לתשלום סך 701,769 ₪.

גרסת וטענות התובעים בתמצית:
לגרסת התובעים מפי התובע מס' 1 (נתבעות 2-3 הן חברות שבבעלותו או בשליטתו), פנה אליו הנתבע בשנת 1998 והציג עצמו כיזם הבקיא בשוק הנדל"ן האמריקאי, בעל כישורי ניהול וקשרים רבים אשר מקנים לו אפשרות להשבחת נכסים שם.

הנתבע הציג לטענת התובעים מצג על פיו ההתקשרות עמו תהיה אישית הגם שפורמלית הוא פועל באמצעות חברות אמריקאיות שהקים וביניהן גם חברה בשם "רותם השקעות" .

לטענת התובעים, הבטיח הנתבע כי את מרבית זמנו יבלה בארה"ב, יחפש נכסים להשקעה והשבחה, ינהלם, ישביחם ולאחר מכן ימכור אותם ואת התמורה יחלק בין המשקיעים השותפים. התובע טוען כי הסכים אך התנה את הסכמתו בכך שהנתבע יהיה נציגו האישי ובנוסף להבטחה לעיל יקבל עליו תנאים נוספים שבאו לידי ביטוי במכתב משקיעים שצורף כנספח 1 לתצהירו.

הנתבע, שלח מכתב בו הוא מאשר את התנאים ואשר צורף כנספח 2 לתצהיר התובעים ובידיו המנדט לאשר משיכת שיקים העולים מעל ל-1,000$ לרבות לעניין תשלום תמורה למשקיעים.

בנספח 3 שצורף לתצהיר התובעים נרשם כי המנהל בארה"ב מר קרלוס הוארטה (להלן:"קרלוס") ערב יחד עם הנתבע באופן אישי לכספי המשקיעים וכי הוא מכיר בכך שהנתבע מגן על כספי המשקיעים ומשקלו בחתימה על מסמכים אף גדול יותר משל קרלוס עצמו, כמוכן אושר שכל העברות הכספים תעשנה על פי דרישותיו של הנתבע וכי המשקיעים יקבלו דיווח מדי מספר חודשים.

הנתבע הסכים לתנאים ופעל כשלוחם לכל דבר של המשקיעים כאשר לתובע 1 יעץ לפתוח את נתבעת 3 (שהיא חברה אמריקאית) דרכה ינוהלו השקעותיו והנתבע הוא זה שסייע לתובע בפתיחת ורישום החברה והיה שותף לדיונים הקשורים בהתאגדותה.

זאת ועוד, התובעים מפנים לנספח 10 לתצהירם על פיו עולה שהנתבע הוגדר כמנהל פעיל בנתבעת 3.

התובעים טוענים כי החברות המעורבות לרבות התובעת 3 הן חברות L.L.C שהן למעשה "חברות שקופות" שבמהותן דומות לשותפות מוגבלת על פי הסכם ההקמה שבין השו תפים ואשר חבויות המס או הכנסותיהן מיוחסות ישירות לבעליה ן.

על פי הנטען מפי התובעים, נהג הנתבע לקיים אספות בישראל במהלכן היה מציג אפשרויות להשקעה בארה"ב, מקצה אחוזי השתתפות למשקיעים, מחתים אותם על הסכמי רכישה ומכין מצגות עם תחזיות רווח מפתות זאת תוך זמן קצר כאשר תחזית רווחים ביחס לעסקה נשוא התביעה צורפה כנספח 14 לתצהיר.

התובעים מפרטים בתצהיר 5 עסקאות שנעשו בארה"ב להן היו שותפים כשלצורך כל עסקה הוקמה חברת L.L.C. בדומה לחברת גוש חלקה בישראל.

גם בעסקה נשוא התביעה המכונה "עסקת בגדד" נרכשו מספר מגרשים ברחוב הנושא את שם העסקה בשטח כולל של 38 דונמים, חלקם של המ גרשים נמכרו אחר כך, ייתכן וחלקם נותרו (לסברת התובעים) בבעלות ACND ובשליטת הנתבע אשר מצדו מסרב להמציא את הסכם המכר.

בהתאם לנספח 14 לתצהיר, צפה הנתבע שחלק מיחידות הקרקע ימכרו בהקדם ויחזירו את השקעות השותפים ויתרת הקרקע תימכר אחר כך במחירים גבוהים שיניבו רווחים נאים.
החברה שהוקמה לצורך עסקת בגדד היא חברת ACND-1431 שתיקרא לשם הנוחות חברת ACND.

מזכר ההבנות שנחתם לצורך הקמת חברת ACND קבע שהשקעה ראשונית בסך 81,053$ תקנה למשקיע 10% בחברה ומנהלי חברת ACND יהיו הנתבע וקרלוס כאשר הנתבע הוא איש הקשר למשקיעים הישראליים והנתבע הוא זה שביקש לצרף את קרלוס "המקומי" אשר לא היה מוכר כלל למשקיעים. הנתבע רשום עד היום כמנהל פעיל בחברת ACND ו קרלוס מצדו, מייפה את כוחו של הנתבע לחתום גם בשמו בשעת הצורך.

הווה אומר שלגרסת התובעים, הנתבע היה זה שבכוחו לאשר את מכירת נכסי חברת ACND ולמעשה היה יכול הוא לחתום לבדו על כל מכירה ועסקה, אף ללא קרלוס.

הנתבעת 3 השקיעה בחברת ACND סך של 138,543$ כמפורט בסעיף 48 לתצהיר.

אלא שהרווחים לא מיהרו להגיע וחלק מהמשקיעים התלונן על כך כבר בשנת 2005, התברר שעלויות אחזקת המקרקעין עלו על המצופה והנתבע הפר את התחייבויותיו להישאר בחו"ל ולטפל בחברה ובהשקעות וחזר לישראל.

התובע הגיע לטענתו למצב בו סבר שנוכח הניהול הכושל אין עוד מקום להזרמת כספים לחברת ACND ויש למכור את המקרקעין. לטענת התובע, התקיימה פגישה בה חלק מהשותפים החליט לשלוח אותו לארה"ב לערוך דו"ח מסודר בנוגע לעסקה ולחברה אך הדבר לא יצא לפועל בשל התנגדות הנתבע.

התובע טוען כי הודיע שלא יזרים כספים נוספים ללא גישה לספרי החברה והפעילות הכספית של הנתבע במסגרתה ולימים התברר כי מקרקעי עסקת בגדד נמכרו זאת מבלי שלתובע תימסר הודעה כלשהי או שיועברו לו סכומי התמורה וכי שאר השותפים קיבלו את חלקם בעסקה.
התובע פנה לנתבע וביקש לקבל פירוט ודו"ח ביחס לעסקה ולכספים המגיעים לו ממנה, למרות מספר פניות, לא שב אליו הנתבע ומכאן התביעה שהיא למעשה תביעה להשבת סכום ההשקעה בצירוף הפרשים.
התובע טוען כי גם פניה לקרלוס בהתאם לעצת הנתבע בדיון שהתקיים בבית המשפט לא הניבה דבר, חברת ACND שינתה סטטוס ללא פעילה מיום 1.5.13, הסכמי המכר נשארו מוסתרים מהשותפים והערפל העולה ממכתבי קרלוס לא מתפוגג שכן נראה לכאורה שסכום המכירה עולה באופן ניכר על התמורה "נטו" שחולקה בין השותפים (1,297,753$).

התובעים כופרים בסכום הריבית בה חויבה התובעת 3 בשל פיגורים בהעברת כספים וטוענים כי מדובר בריבית נשך ולכן התוצאה לפיה לנתבעת 3 מגיע רק סכום של 12,681$ איננו נכון ואיננו סביר ומכל מקום איש מהשותפים האחרים לא קיבל את סכומי הריבית שבהם חויבה הנתבעת 3 ולכן נשאלת השאלה היכן הכספים כאשר התובעים סבור ים שהכסף שולשל לכיסו של הנתבע.

גרסת הנתבע בתמצית:
לגרסת הנתבע, התובע רוקד על שתי חתונות, מצד אחד הוא טוען כי הנתבע איננו צד להסכם המהווה בסיס להתקשרות המשקיעים ועמד במלוא התוקף על טענה זו בשלב בירור הטענות בדבר תניות בוררות, מקום שיפוט והחלת הדין הזר במסגרת הבקשות לסילוק התביעה על הסף ולכן איננו יכול להיבנות מאותו הסכם מה גם שהתובעים אפילו לא ניסו לברר, לתב וע או להיפרע מחברת ACND בה היה להם, לטענתם, חלק.

טענת הגנה מרכזית שהועלתה עוד במסגרת הבקשה לסילוק על הסף נוגעת לשאלת העילה והיריבות קרי היעדר יריבות משפטית בין התובעים כולם לנתבע וטענה לפיה הנתבעת 3 שהיא האישיות המשפטית היחידה שהזרימה כספים להתקשרות והיא היחידה הזכאית לקבל את חלקה, היא חברה מחוקה שאיננה כשירה לכל פעולה משפטית ואיננה יכולה לתבוע, לא בישראל ולא בכלל אלא אם כן תפעל הנתבעת 2 להחיות אותה.

מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים לפעילותו של הנתבע בישראל, הוא מאשר שניסה לעניין משקיעים באפשרויות השקעה בנדל"ן בארה"ב, הציג מצגים נכונים, מעולם לא ערב בערבות אישית לרווח כלשהו והמשקיעים הם שבחרו בעצמם היכן וכמה להשקיע.

הנתבע טוען כי בחלק מההשקעות גזר התובע רווחים נאים ולא הייתה תלונה בפיו ביחס כלפי הנתבע , בעסקת בגדד אכן, מטבע הדברים והסיכונים המאפיינים השקעות כאלה, הפסיד ואת ההפסד הוא מנסה לגלגל עליו.

הנתבע טוען כי התובע איננו הדיוט בענייני נדל"ן, ההיפך הוא הנכון ומעבר לידיעותיו הרבות של התובע בתחום, היה ברור לו שההשקעה איננה דבר הבטוח במאת האחוזים.

אשר לעסקת בגדד, אכן הוקמה חברת ACND, כספי רכישת המקרקעין הועברו ע"י השותפים, כך גם הועברו כספי הוצאות אחזקה וריביות אלא שבשלב מסוים נעלמו התובעים, התובעת 3 הפסיקה להעביר את חלקה בכספים וזאת בניגוד לשאר השותפים שלמרות המשבר העולמי שהחל ב-2007, המשיכו לעמוד בתשלומים.

חרף המשבר העולמי וצניחת מחירי הנדל"ן הצליחו שאר השותפים להחזיר לעצמם חלק לא מבוטל מהשקעתם בע סקת בגדד ברם התובעים הם שנעלמו ואפילו לא טרחו לפנות ולבדוק מה עלה בגורל העסקה ומה עלה בגורל החברה בה השקיעו וככל שידוע לנתבע, חלקם של התובעים (כלומר של תובעת 3) שמור ונמצא בידיו של קרלוס הוא המנהל בפועל בעוד הנתבע טוען שמעמדו כמנהל הסתכם למעשה בהשגחה על קרלוס עבור המשקיעים הכל לבקשת האחרונים.

הנתבע טוען כי בשלב מוקדם הפסיק הוא לחתום על מסמכים, הניהול עבר כולו לקרלוס וקרלוס היה מעדכן אותו, הוא-הנתבע היה מעביר את המידע למשקיעים וההחלטות התקבלו על פי ידיעת ורצון הרוב .

הנתבע מדגיש שכל התחייבות אישית מצדו, מגולמת אם בכלל באותו הסכם לגביו טוענים התובעים שהוא אינו צד לו והנתבע מלין על כך שהתובעים הולכים בדרך עקומה, מזגזגים לפי רצונם בין תניות העולות מההסכם ולבין עילות הנטענות בתביעה ומעדיפים לתבוע אותו אישית בישראל בעוד אין חולק שיש כספים הממתינים להם בארה"ב שם צריכה להיות מוגשת תביעה או שם היה מקום לנהל הליך בוררות במידה ותישארנה מחלוקות.

הנתבע מדגיש כי בשל הוראות הדין האמריקאי, על התובע להחיות את החברה בארה"ב ואז יוכל לקבל את כספו.

דיון
היקף הסיכומים בתיק זה חורג מגדר הסביר, הדברים נכונים בעיקר ביחס לסיכומי התובע.
הגם שצורפו מסמכים רבים ונשמעו לא מעט עדים, כמעט ושום עובדה מהותית לא התגלתה במהלך ניהול התיק, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם ובעיקר התעקשו שלא לפעול להצגת המסמך היחידי החשוב בתיק והוא הסכם המכר שנערך בארה"ב ביחס לעסקת בגדד.

אלא שהתיק יוכרע דווקא על בסיס הטיעונים המשפטיים ופחות על הממצאים העובדתיים ויש לומר כי ההכרעה קצרה ופשוטה.

לטעמי, לא ניתן להתחיל את פרק הדיון מבלי להתייחס לדמויות ה"מככבות בפרשה". אין מדובר באנשים מן השורה שידיעתם בעסקים מוגבלת, אין מדובר בצד "חלש" ובצד "חזק", הן התובע, הן הנתבע והן שאר השותפים/העדים הם אנשי עסקים בעלי הבנה וניסיון, משקיעים בארץ, משקיעים בחו"ל, יודעים משהו על דיני המס ולצד ההשקעות עוסקים בעוד תחומים כלכליים או עסקיים.

לנתבע ידע וניסיון בנדל"ן ובניהול, גם בישראל וגם בחו"ל, התובע ידוע כדמות מוערכת מאד בעולם הכלכלי , שימש בתפקידים בכירים מאד לרבות יו"ר דירקטוריון בנק טפחות כך שהיתממות, עצימת עיניים או טענות דומות הנוגעות לידיעת מי מהצדדים על ההשקעות, ניהולן, החברות הזרות המעורבות, החברות הישראליות המעורבות, דיני המס החלים, דיני החברות ככל שחלים וכל מה שהיה ועודנו רלבנטי להתנהלות ולניהול, של ההשקעה מחד גיסא ומאידך גיסא של ההליך המשפטי כאן, אינן מתקבלות.

טרם ההכרעה יש לומר שגם אם הייתה היא שונה, היה מקום להשית על התובע אשם תורם חוזי בשיעור גבוה מאד שכן אדם לא יכול להשאיר 700000 ₪ ולא להתעניין בהם במשך שנים ארוכות למרות שהוא יודע שמדובר בהשקעה המצריכה תחזוקה וניהול והכל בתקופה בה מתקיים משבר כלכלי עולמי שמרכזו בשוק הנדל"ן האמריקאי , אדם לא יכול שלא להתעניין ולקבל מידע ועדכונים מ-7 שותפים נוספים שרובם נמצאים בישראל על כך שהנכס נמכר ושהתקבלו הכספים, אדם לא יכול להשאיר את שותפיו ואת מנהלי ההשקעה עם כאב הראש וההוצאות הכרוכות בניהול, גם אם זה לא לרוחו ולבוא לאחר שנים רבות ולבקש את מלוא השקעתו חזרה, אדם לא יכול לבוא לבית משפט תוך נקיטת שיהוי בלתי נתפש שכזה ומבלי שיציג ולו פנייה אחת בזמן רלבנטי לנתבע, לקרלוס, לשותפיו או לחברה האמריקאית .

זאת ועוד, אם רוצה התובע להוכיח שבמקרה כאן הייתה גניבה והנתבע שלח את ידו לכספים, הנטל כבד ובנמצא אין ראיות היכולות לבסס הוכחה כזו. למעשה מהעדויות שנשמעו הן מעדי התובע (מר הוכמן למשל) והן מעד הנתבע (מר לבנסקי) שעשו רושם מהימן ולא היססו לתת תשובות שאינן מסייעות במיוחד למי שהזמין אותם לעדות, עולה כי סה"כ ההשקעה התנהלה בשקיפות סבירה למי שביקש להתעניין ולדעת, כך גם עלה שהנתבע היה איש אמונם של המשקיעים בארה"ב אך היה ידוע וברור כי עיקר תפקידו הוא פיקוח על קרלוס שניהל בפועל והיה ידוע שהוא שותף של הנתבע. איש מהשותפים הרבים לא מחזיק בראיה או אפילו בתחושה שהנתבע מעל בכספים אם כי טענות בדבר הניהול, בדבר תפקוד הנתבע, קרלוס ורואת החשבון בארה"ב עלו מדי פעם בעדויות.

כך גם ביחס לטענות בנוגע לריבית שנגבתה ע"י קרלוס או החברה, גם אם הדבר יוצר תחושה מסוימת של חוסר נוחות, שאר השותפים שהעידו במשפט ציינו שהם שילמו כשנדרש את חלקם בניהול ובהשקעה והלינו על כך שהתובע ניתק מגע ולא המשיך להעביר כספים שהיה עליו להעביר ולכן קשה לבוא בביקורת למי שמימן את התובע קרי קרלוס על כך שהחליט לחייבו בריבית, יש לזכור שמדובר בעסקאות עם ציפיית רווח אדירה, אין חוות דעת לעניין הריביות הנהוגות בארה"ב ואינני רואה בסיס של ממש בוודאי לא צורך נוכח ההכרעה הצפויה, להתערב בעניין הריבית שגבה קרלוס על הסכומים ששילם במקום התובע. הנתבע מצדו הסביר שקרלוס חייב בריבית של כ-20% לשנה על המימון שהעניק לתובעים שהייתה בשעתו סבירה בשים לב לשיעורי הרווח הצפוי על אותם סכומים.

יש לומר שמי שבעצמו מפר הסכם שותפות וחושב שאין עליו עוד חובה להשתתף בו, איננו יכול לדקדק היום במסמכים והסכמים שנחתמו לפני כ-17 שנים ושהמציאות כמו הפרקטיקה היו חזקים מהם.

ועתה להכרעה עצמה.

תיק זה מוכרע על יסוד שאלת היריבות וזכותם של התובעים בכלל והתובע בפרט להגיש תביעה זו.
צודק הנתבע כי בפועל התנהל ההליך כאילו מדובר "בתביעה של מר בורוכוף-התובע 1", הסעד מאידך, מבוקש ולו פורמלית ע"י 3 תובעים שונים, כל אחד מהם בגדר אישיות משפטית נפרדת ושונה, האחד אדם בשר ודם, השנייה חברה ישראלית בע"מ והשלישית חבר ת L.L.C. אמריקאית (שגם היא אישיות משפטית נפרדת מזו של חבריה/מחזיקיה הנהנים מהגבלת הערבות המאפיינת אותה). על התובעים לשכנע בתביעה זו, בראש ובראשונה, כי יש לכל אחד מהם עילת תביעה, זכות עמידה וזכות לקבל, במצבם ובמעמדם ליום הגשת התביעה, את הסעד המבוקש.

אינני רואה מקום לחזור על כל הטענות וההחלטות שניתנו במהלך ניהול התיק בשאלת היריבות, מקום השיפוט ומעמד הסכם השותפים, היות והתביעה העלתה טענות אישיות כנגד הנתבע והיות והתובע ביקש לחמוק מסעיף סמכות השיפוט ומסעיף החלת הדין של נבדה המחייב על פי ההסכם אפשרתי את ניהולה בישראל אך קבעתי כי ההסכם, תניותיו אינן מחייבות או מזכות לעניין ההליך כאן.

הגם שהנתבע עמד על כל שאין לתובעים עילה אישית כנגדו והגם שטען לעניין האישיויות המשפטי ות המעורבות, כתב התביעה לא תוקן וחזית התביעה נשארה כפי שהוגשה בתחילה.

מעמדו של התובע מר בורוכוף בתביעה זו

מעמדו של התובע (כמו גם של שאר התובעות) הוגדר ברישא לכתב התביעה:

האמור לעיל הוכח ואין לגביו מחלוקת (למעט "הינה" בלשון הווה ביחס לתובעת 3 שכיום נכון יותר לומר שהיא בגדר "איננה")

עתה, על פי כתב התביעה יש לבחון מי היא האישיות המשפטית ששילמה וביצעה את ההשקעה בעסקת בגדד:

וגם:

הווה אומר שמי שהשקיע את הכספים היא התובעת 3 והתובע הוא לכל היותר אורגן או בעל שליטה באיזו משתי החברות התובעות.

אם כך ועל פי כתב התביעה עולה כי לתובע אין כל זכות לתבוע בשם חברות אחרות המהוות כל אחת בפני עצמה אישיות משפטית נפרדת. כספי ההשקעה מגיעים לנתבעת 3 ולפחות בפן המשפטי. המשמעות היא כי על מנת שהתובע יתבע בתביעה כאן, עליו "להרים 2 מסכי התאגדות" אם נבקש להשתמש במונח זה , תחילה להעביר לתובעת 2 את זכויותיה של תובעת 3 ואחר כך להעביר אליו את זכויותיה של נתבעת 2.

כתב התביעה איננו כולל עילה של הרמת מסך התאגדות או נכון יותר לומר של "תביעה נגזרת", לא התקיימו תנאים להגשת תביעה נגזרת, לא התבקשה ולא ניתנה רשות להגשת תביעה נגזרת ובצריך עיון אני משאיר את השאלה האם בכלל ניתן להגיש בישראל תביעה נגזרת של חברה אמריקאית הכפופה לדין האמריקאי (ומקל וחומר תביעה נגזרת של חברת L.L.C. ועל כך בהמשך).

מאחורי כל חברה פועלים בני אדם, הרי ברור כי החברות מתקשרות ביניהן באמצעות בני אדם ולמעשה כל פעולה משפטית של תאגיד ולא משנה מהי מהותו, מבוצעת ע"י אורגן או שלוח או בעל חוזה של החברה אך הדבר איננו משנה או מפקיע את אישיותם המשפטית הנפרדת והעצמאית של החב רה/התאגיד. יחסי אמון בין האורגנים השונים חשובים אך הזכויות המהותיות הן של התאגידים ולא של האורגנים בהם, יהיה תפקידם ומעמדם אשר יהיה.
כאשר הנתבע מבצע פעולות כשלוח בניהול ההשקעה בעסקת בגדד, בהנחה שכך היה, הוא איננו שלוח של התובע שכן הוא לא מבצע שום פעולה משפטית עבור התובע לו אין מעמד משפטי בעסקת בגדד , הוא לכל היותר שלוח של תובעת 3, שהשקיעה בעסקה והיא ורק היא צד לה אלא שתובעת 3 לא הגישה ייפוי כוח בהליך כאן ואיננה קיימת מבחינה משפטית.

התובע איננו בעל מניות בתובעת 3, זאת לגרסתו. לתובע אין עילה בתביעה זו לקבלת כספי ההשקעה או פירותיה (וכפי הנראה אין פירות ברם הדבר איננו באמת משנה).

משכך, דין תביעתו של התובע להידחות.

מעמדן של תובעות 2-3 בתביעה זו

ראשית, הנתבע טען וטוען ובצדק כי לתיק בית המשפט לא הוצגו, בשום שלב, ייפויי כוח שניתנו מטעם תובעות 2-3 לבאי כוחן.
די בכך כדי לדחות את תביעתן.

ככל שהדברים נוגעים לתובעת 2, היא רק בעלת מניות בתובעת 3 וגם היא לא טוענת או מבקשת להגיש תביעה נגזרת, התובעת 2, מהפן המשפטי, לא השקיעה דבר בחברת ACND שכן התביעה עצמה מציינת שמי שהעבירה את כספי ההשקעות והייתה חלק מקבוצת המשקיעים היא התובעת 3. משכך כל הניתוח המשפטי לעיל ביחס לתובע 1, נכון גם לגבי התובעת 2.

ככל שהדברים נוגעים לתובעת 3, גם אם אתעלם מאי הגשתו של ייפוי כוח מטעמה, הרי אין כיום חולק (ולמצער טענת הנתבע בעניין זה לא נסתרה) שמדובר בחברה מחוקה ואם כך הדבר, יש להחיותה לצורך התביעה, דבר שלא נעשה. שאלה היא מדוע התובעים 1-2 לא דאגו לשלם לרשם החברות האמריקאי (או הגוף המקביל שם לרשם החברות הישראלי) את המיסים/אגרות להותרתה של התובעת 3 כחברה חיה ופעילה? היכן החלטות דירקטוריון החברה ככל שנדרשות ולמצער היכן ראיות על התכתבות, דרישות, מחלוקות או כל דבר אחר שיכול לבסס גילוי עניין מצד התובעים 1-2 בתובעת 3 ולבסס מסקנה כי לא הייתה הסכמה עם פעולת הנתבע שהיה באופן רשמי מנהל של התובעת 3.
למה התובעים לא סיפרו בתביעתם כי התובעת 3 מחוקה? כי יש צורך בהחייאתה? אם אניח כי לא ידעו על כך, הדבר רק מחזק את המסקנה כי אין בידי התובעים 1-2 ייפוי כוח מהתובעת 3, אין מצדם שום בדיקה ביחס למעמדה והיא הוכנסה לתיק כתובעת לא בגלל שהייתה החלטה כדין מטעם תובעת 3 לתבוע אלא משום ששמה כתובעת היה נחוץ כדי שבסופו של יום י וכל התובע לתבוע את הנתבע בישראל (וצודק הנתבע בטענתו בסיכומיו כי התביעה כאן איננה כוללת עילה בגין תפקודו של הנתבע בתובעת 3.

זה המקום להבהיר כי לא הוגשה שום חוות דעת בעניין הדין הזר החל על תובעת 3 שהיא כאמור אישיות משפטית נפרדת שהוקמה על פי הדין הזר ולא הונח הבסיס לזכותה, בסטאטוס הנוכחי בו היא מצויה ובכלל, לתבוע בתביעה כאן, בישראל כשמנגד הנתבע בסיכומיו הפנה למקורות משפטיים ישראליים השוללים מחברה מחוקה לתבוע . התובעת 3 איננה רשומה בישראל כחברה זרה, איננה מקיימת בישראל פעילות עסקית ואין לה מען בישראל (אלא בנבדה ארה"ב בהתאם לנספח 34 לתצהיר התובעים). הבעיה הופכת לחמורה יותר אם אכן החברות המעורבות הן L.L.C והן אכן "תאגידים שקופים" כפי שטוען התובע קרי הן חברות משקיעים/שותפים ללא מניות או בעלי מניות וכי חבויות המס של חברות אלו מיוחסות לבעלים. אם מדובר בסוג של שותפות "בע"מ", חוק החברות הישראלי כלל לא חל, גם לא פקודת השותפויות הישראלית ולא רק זאת אלא שאפילו לא ניתן להקיש מהדין הישראלי לעניין הדין הרלבנטי, זאת וע וד, לא ברור מה מעמד "הבעלים" ועל מי מוטלות חובות התשלום כלפי הרשויות ובפן הקונקרטי כאן, מי צריך לשלם את האגרות שצברה תובעת 3? מי צריך לשלם את המס על רווחים אם בכלל? יש לומר כי אין בידי ובתיק, גם לא קצה חוט ובדל ראיה או חוות דעת שיוכלו לסייע בהגעה למסקנות בעניין זה. לא בכדי מתברר היום שהפורום הנאות איננו בישראל וכי התניה לפיה המחלוקות בין הצדדים ידונו לפי חוקי נבדה נראית נכונה והגיונית. מכל מקום, ככל שקיימת סתירה בין הדינים או ככל שצודק הנתבע בטענותיו ביחס להיות התובעת 3 חברה מחוקה שהחייאתה ותביעתה ככל שתוגש צריכות להיעשות בהתאם לדין הזר, עלולה להיווצר בעיה של ממש במימוש פסק דין לזכותה או לחובתה ובאכיפתו בארה"ב.

אם ACND א ינה חברה אלא מעין "שותפות בע"מ", איזה דין מאפשר הרמת מסך בינה ולבין הנתבע, אם טוענים התובעים שההסכם מכוחו הוקמה ACND איננו חתום ע"י הנתבע ולכן תניותיו אינן חלות, מכוח מה אפשר להגיע למסקנות משפטיות בתיק כאן?

התובעים התמקדו בפן העובדתי, הדגישו את טענותיהם בעניין חובות נאמנות ושליחות הרובצות על הנתבע אך לא ביססו את מעמדם וזכותם לתבוע ולא הוכיחו מהו הדין החל בנסיבות העניין. לא ניתן לזגזג בין 3 תובעים נפרדים, בין הסכם ל"לא הסכם", בין דין ישראלי לדין זר להגיש אינספור מסמכים שחלקם נוצר בעשור הקודם ולנסות ליצור מהערבוביה הזו תביעה ועילת תביעה, מקל וחומר כדרך המלך קרי תביעה בין האישיויות המשפטיות הנכונות במקום הנכון ועל פי הדין הנכון מעולם לא נוסתה, אפילו גישוש לקראת ניסיון כזה לא נעשה.
סיכום
התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם לשכנע כי עומדת להם עילת תביעה על פי דין רלבנטי, לא עמדו בנטל להוכיח כי מגיע להם יחדיו (או אפילו למי מהם בסטאטוס הנוכחי שלהם) הסעד מהנתבע עצמו ומשכך נדחית התביעה.

הוצאות המשפט
יש לומר בצורה הברורה ביותר, בתיק זה בו התעקש התובע לנהלו בישראל, על בסיס התביעה המקורית וחרף כל טענות הנתבע בבקשות לסילוק על הסף, בכתבי טענותיו ובטיעוניו בפתח כל דיון ודיון, היה מקום לחייבו בתשלום הוצאות ריאליות קרי לפחות 10% מסכום תביעתו.

אלא שעם דבר אחד קשה להשלים, גם אם התביעה נדחית, התעקשותו של הנתבע להקשות על התובע בכל הנוגע להסכם המכר ראויה להתייחסות ולאו דווקא אוהדת. ללא שום קשר לשאלת ההגדרה המדויקת בדבר מעמדו של הנתבע מול התובע וללא שום קשר למחדלי התובע מאז אמצע העשור הקודם בכל הנוגע לעסקת בגדד, היה על הנתבע לעשות את המינימום ולפעול להמצאת הסכם המכר, דבר שיכול היה לבצע לפחות על פי התרשמותי. ניכר היה שהנתבע מפיק סיפוק רב מתסכולו של התובע בנוגע להשגת עותק מההסכם. סבורני כי המצאת עותק מהסכם המכר (ולא הדין וחשבון שאכן הומצא לשותפים ולמצער למר ליפשיץ) היה בו כדי לייעל את הדיון והיה קל יותר להוריד את התובע מהעץ עליו טיפס ביחס להתנהלות הנתבע ושליחת ידו בכספים ככל שההסכם היה תואם את הדו"ח הכספי והתשלומים שבוצעו בעקבות המכירה.

תקנה 512(ב) מאפשרת לבית המשפט לקחת בחשבון בעת פסיקת ההוצאות גם את אופן התנהלות בעל הדין ומשכך ראיתי לנכון לפסוק לזכות הנתבע הוצאות בשיעור מתון יחסית.

אשר על כן, נדחית התביעה והתובע ישלם לנתבע שכר טרחת עו"ד (בלבד) בסך 20,000 ₪+מע"מ לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ח, 31 מאי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יחיאל בורוכוף
נתבע: יעקב פיינגולד
שופט :
עורכי דין: