ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דינה קרנך נגד ניו-יו מרכז יופי וטיפולים קוסמטיים בע"מ :

לפני:
כבוד השופטת הדס יהלום, סגנית נשיא ה

נציג ציבור (עובדים) גב' שושנה שורק
נציג ציבור (מעסיקים) מר איתן קירשנר

התובעת
דינה קרנך
ע"י ב"כ: עו"ד פבל מורוז
-
הנתבעים

  1. ניו-יו מרכז יופי וטיפולים קוסמטיים בע"מ
  2. דוד רבני

ע"י ב"כ: עו"ד רן שבירו

פסק דין

1. התובעת עבדה בנתבעת 1, סלון יופי בניהולו ובבעלותו של נתבע 2.

2. לטענת התובעת, הנתבעים פיטרו אותה שלא כדין במהלך הריון וכן פגעו בהיקף משרתה ובהכנסתה במהלך התקופה המוגנת, בניגוד ל חוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988.
התובעת עתרה לקבלת סעד הצהרתי לפיו פיטוריה בטלים, לפיצוי כספי על פי חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. כן תבעה זכויות נוספות הנובעות מתקופת עבודתה וסיומה.

3. לטענת הנתבעים, התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה, לאחר שניסתה ללא הצלחה לגרום לפיטוריה תוך שהיא משבשת את סדרי העבודה, מסרבת לבצע את עבודתה הרגילה ללא הצדקה ומציגה אישורי מחלה שונים.

4. בפנינו העידו התובעת ונתבע 2 (להלן - הנתבע) . כן העיד מטעם התובעת, בעלה, מר יורי צ'רנוב. מטעם הנתבעים העידו גם עובדות הנתבעת– גב' טניה וולינסקי, גב' קטיה אלשייב וגב' מריה בנדרסקי.

5. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

6. אלה העובדות העולות מחומר הראיות:

א. התובעת עבדה בנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) מיום 1.8.13 עד ליום 5.4.15.
ב. לקראת סוף שנת 2014 הודיעה התובעת במקום העבודה כי היא בהריון.
ג. בין התאריכים 5.1.15 עד 9.1.15 התובעת נעדרה מהעבודה והציגה אישור מחלה.
ד. בשבוע שלאחר מכן, התובעת לא שובצה לעבודה.
ה. התובעת הציגה בפני הנתבעים מכתב מאת רופאת נשים מיום 5.1.15 בו נכתב כי לא מומלץ לה לבצע טיפולי פדיקור או מאמץ יתר.
ו. ביום 5.4.15, במהלך משמרת, התבקשה התובעת לבצע מניקור ללקוחה שישבה על כורסת הטיפולים. התובעת סירבה וביקשה לבצע את הטיפול על שולחן נפרד המיועד לכך. לטענת הנתבע, הלקוחה התנגדה לכך.
לטענת התובעת, על מנת לבצע את הטיפול באופן שהתבקשה, היה עליה להתיישב בין שתי כורסאות פדיקור צפופות, אך מפאת ההריון לא יכלה לעשות כן.
ז. בעקבות הסירוב לבצע את המניקור אמר הנתבע לתובעת "ללכת הביתה".
ח. ביום 8.4.15 שלח הנתבע לתובעת מסרון ולאחר מכן התנהלה תכתובת בין הצדדים, שתפורט בהמשך.

7. נדון להלן בסוגיות שבמחלוקת.

8. האם התובעת פוטרה או התפטרה
לטענת התובעת עם היוודע דבר הריונה, שינו הנתבעים את יחסם אליה והפחיתו את משרתה.
על השתלשלות האירועים אשר קדמה לפיטורים הצהירה התובעת כך:

"9. לאחר הודעתי בדבר ההריון לפתע הפכתי למועד התקפות מצד המנהלת האדמיניסטרטיבית של החברה בשם טטיאנה (להלן: "טטיאנה") אשר החלה "לחפש" אותי תוך שהיא נטפלת אלי בכל דבר הקשור לעבודה.
10. טטיאנה אסרה עלי לאכול ודרשה ממני לבצע טיפולים ברצף ללא הפסקה.
11. פניתי למנהלי החברה והודעתי שאין באפשרותי לעבוד יום שלם ללא הפסקת אוכל, אך פניותי הושבו ריקם.
12. יצוין כי גם בעלי התערב ודרש לאפשר לי לאכול אך פניותיו לא זכו לכל התייחסות.
13. ביום 2.1.15 כאשר נדרשתי לבצע טיפולים ברצף ונאסר עלי לאכול, נאלצתי להתנצל בפני הלקוחה שהמתינה לטיפול אצלי על מנת לאכול ארוחת צהריים דבר אשר מצא הבנה מלאה אצל אותה לקוחה שהסכימה להמתין, כי מטבע הדברים כל אדם ובפרט אשה בהריון צריכה לאכול.
14. דא עקא, תגובתה של טטיאנה היתה אחרת לחלוטין ובאה לידי ביטוי בהרמת קול ושימוש בביטויים חריפים ובלתי מקובלים ביחסי עבודה.
15. השיחה ביני לבין טטיאנה, אשר התאפיינה בהשפלה ופגיעה בכבודי, הסתיימה בבכי מצדי, וכתוצאה חשתי ברע ונאלצתי לפנות לטיפול רפואי. בשל מצבי הבריאותי, נקבעה לי תקופת אי כושר מ – 5/1/15 ועד 9/1/15."
16. בעלי טלפן לחברה ועדכן את טטיאנה כי אני נמצאת בחופשת מחלה וניסה לדבר באשר לאופן התנהלותה של טטיאנה כלפי, אך נענה כי "יש הרבה עבודה ודינה עושה פנצ'ר ע"י מחלה".
17. לקראת תום חופשת המחלה, ביום רביעי של אותו שבוע (יצוין כי סידור העבודה נערך בימי חמישי ושישי) בעלי טלפן והודיע כי חופשת מחלתי עתידה להסתיים ביום 9/1/14 ואני חוזרת לעבודתה הסדירה, אך לאחר קבלת סידור העבודה נכחתי לדעת כי לא משובצת במשך כל השבוע אלא שוהה "בחופשה".
18. מיד עם קבלת הסידור רשמתי הודעה לטטיאנה והבהרתי כי לא רוצה לשהות בחופשה אלא רוצה לצאת לעבודה, אך התבשרתי כי לא היתה לטטיאנה כל ידיעה בדבר מועד סיום חופשת מחלה והחברה לא זקוק לי במשך שבוע הבא.
19. ביום 14.1.15 הגעתי יחד עם בעלי לפגישה עם דודו (הנתבע) על מנת לשוחח עמו באשר לאי שיבוץ לעבודה ודודו הבטיח לבדוק את הנושא ולחזור אלי עם תשובה.
20. ביום 15.1.15 פניתי לדודו כיוון שלא קיבלתי ממנו כל תגובה והודעתי שבשל הריוני אסור להפחית את היקף משרתי. אך פנייתי נותרה ללא התייחסות.
21. בסוף חודש 1/15 דודו כינס את כל העובדים והודיע כי עקב מחלוקת עם עיריית תל אביב, ביום ראשון אף אחד אינו יוצא לעבודה וזאת עד להודעה חדשה.
22. במהלך שבועיים הבאים בעלי ניסה כמה פעמים לשוחח עם דודו באשר לחזרתי לעבודה ורק לאחר שבועיים ימים, במהלכם הייתי מוכנה וזמינה לעבודה, התבשרתי בדבר חזרתי לעבודה.
23. עם חזרתי לעבודה, נתחוור לי כי במקום שתי קומות שבהן שכנה החברה, כעת הטיפולים אמורים להינתן בחדר אחד שבו טרם הסתיימו השיפוצים.
24. יצוין כי במהלך חודש ינואר 2015, קיבלתי מרופאת הנשים המטפלת בי אישור רפואי בו נקבע כי אני סובלת מלחצים בבטן ובגב התחתון ולכן מומלץ לי להימנע מלבצע טיפולי פדיקור ...
25. אישור זה נמסר לידי דודו אשר הודיע כי אינו מתכוון לכבדו שכן באישור לא נקבע איסור אלא הוא "בגדר המלצה" בלבד.
26. ביום 29.3.15 דודו זימן אותי לשיחה והודיע כי החברה נמצאת לקראת תקופת החגים ואני נדרשת "לא להיות חולה" בתקופה זו ועלי לבצע את כל העבודה שתידרש, וזאת חרף מגבלותיי שנרשמו באישור הרפואי. יצויין כי שיחה זו שוב התנהלה בצורה בלתי מכובדת ומשפילה אשר הביאה אותי לכדי התפרצות בכי.
27. ביום 3.4.15 ביקשתי לדעת מהן המשמרות בהן אשובץ לעבודה, אך לאחר שקיבלתי סידור העבודה, נכחתי לדעת כי שוב שובצתי לעבודה באופן חלקי בלבד, כאשר במשך יומיים לא שובצתי לעבודה כלל."

9. לטענת התובעת, ביום 5.4.15, בעקבות המחלוקת בין הצדדים לגבי אופן ביצוע טיפול המניקור, כמתואר לעיל, דרש ממנה הנתבע לעזוב את מקום העבודה ובכך פיטר אותה.

10. הנתבע התייחס בתצהירו לאירוע מיום 5.4.15:

"24 ... באותו היום דינה הגיעה למקום העבודה, כאשר ביום זה היא סירבה לבצע ללקוחה את טיפולי הפדיקור והמניקור על כורסת הטיפולים, אלא רק לבצע מניקור על שולחן צדדי ואשר לכך התנגדה הלקוחה.

25. על כן לאור סירובה של דינה לבצע את העבודה שוחחתי איתה מחוץ למקום העסק בכדי לשמור על פרטיותה וכבודה. בשיחה זו ציינתי בפני דינה כי לאור חוסר המעש שלה העבודה וכאשר היא איננה מבצעת את הטיפולים אשר היא אמורה לבצעם במסגרת עבודה, אמרתי לה שהיא יכולה ללכת הביתה באותו היום, כאשר בשום אופן לא אמרתי לה שאני מפטר אותה. בתגובה לכך, דינה דרשה ממני מכתב פיטורין ומנגד אמרתי לה שהיא בכלל אינה מפוטרת."

11. לטענת הנתבעים, הובהר לתובעת, כבר ביום 5.4.15 וגם לאחר מכן, כי היא אינה מפוטרת והיא הוזמנה לשוב לעבודה , א ך בחרה שלא לחזור.

12. התובעת הציגה תמלול הקלטה של שיחה בינה לבין הנתבע ביום 5.4.15 (נספח ט' לתצהיר התובעת). בעדותה אישרה התובעת כי הקליטה רק חלק מהשיחה.
להלן ציטוטים מהשיחה:
"דינה: תביא לי מכתב פיטורים...
דודי: אני לא מפטר אותך.
דינה: למה לא?
דודי: כי אני לא יכול, כי את בהריון. הייתי מפטר אותך מזמן אם לא היית בהריון דינה.
דינה: אבל מה לעשות, אני לא יכולה ל...
דודי: את או עובדת או לא עובדת. אם את לא עובדת, לכי הביתה. זה הכל.
דינה: אני עובדת, יש עבודה בשולחן...
דודי: תעשי את העבודה. אין תנאים דינה.
...

דודי: דינה, רק אני קובע. אני קובע. אפשרות ראשונה, את עובדת ועושה מה שאני אומר לך.
דינה: אני עובדת.
דודי: אפשרות שניה, את הולכת הביתה. תחליטי מה שתי האפשרויות האלה עכשיו, עד ארבע את צריכה להגיד לי.
דינה: אני עובדת מה אני יכולה דודי, מה אני יכולה.
דודי: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, מה אני אומר, מה אני אומר, רק מה שאני אומר.
....

דינה: אני לא יכולה דודי, מה לעשות?
דודי: דינה, של מי המקום הזה?
דינה: אני לא יכולה.
דודי: דינה, של מי המקום הזה? אז לכי הביתה. דינה, או שאת עובדת מה ש... אני לא צריך אותך, לכי הביתה. חופשי, אני עכשיו מוציא אותך מהיומן, את יכולה ללכת הביתה."

13. מהתמלול עולה במפורש כי הנתבע מסרב לבקשתה של התובעת למסור לה מכתב פיטורים.
בתמלול נשמע הנתבע אומר לתובעת, לאחר שהבהירה כי אינה מתכוונת לעשות כדבריו, כי היא "יכולה ללכת הביתה".
לטענת הנתבע, התכוון לשלוח את התובעת לביתה לאותו יום בלבד, כ"עונש".
לטענת התובעת, מדובר בפיטורים.

14. מהתמליל כמו גם מעדות הנתבע, עולה שהיה ידוע לו שאסור לפטר עובדת בהריון. הדברים נאמרו לתובעת במפורש בשיחה. לכן, אין כל הגיון בכך שהנתבע יאמר לתובעת כי אינו יכול לפטרה משום שהיא בהריון, ובהמשך השיחה יפטר אותה.
מהשיחה עולה שהתובעת היא זו שביקשה מכתב פיטורים ובתגובה השיב הנתבע שאינו מפטר אותה.

15. עוד עולה מהראיות כי שלושה ימים לאחר מכן, ביום 8.4.15, פנה הנתבע אל התובעת באמצעות מסרון (נספח 2 לתצהיר הנתבע) ובין הצדדים התנהלה תכתובת.
בתכתובת זו חזר הנתבע והבהיר לתובעת כי אינה מפוטרת.

כך נכתב בהודעות :
"שלום, את מגיעה היום"?

"דודו ביום ראשון השפלת אותי ופיטרת אותי במקום על איזה עבודה אתה מדבר אחרי שזרקת אותי מהמקום הרגשתי לא טוב והלכתי ל רופא אתה כל הזמן פוגע בי בגלל שאני בהריון עשית הכל כדי שאני אעזוב עד שגירשת אותי תתבייש לך אני הולכת לתבוע אותך על הכל".

"דינה את לא פוטרת אמרתי לך – שאם לא יכולה לעשות מניקור ולא פדיקור – שזאת העבודה שלנו ואין משהו אחר אז אמרתי לך שאין לך מה לשבת פה ולא לעשות כלום כל היום אם לא עושה אפילו מ ניקור ועדיף שתשבי בבית! "אם את יכולה לעבוד אני צריך אותך – ואת נמצאת בסידור העבודה! זה לא בסדר שאת לא מודיעה כשאת לא מגיעה! "

16. התובעת נשאלה מדוע לא חזרה לעבודה למרות המסרון.
כך השיבה:
"ש. ב- 8.4 דודי שלח לך מסרון שבו הוא מבקש ממך להגיע לעבודה... למה לא חזרת לעבודה באותו היום?
ת. מדוע הוא כתב לי את זה באותו היום ולא יום למחרת?

לשאלת בית הדין:

ש. זאת הסיבה שלא חזרת?
ת. לא. הוא כתב את המסרון כעבור שלושה ימים, אחרי שהוא בנוכחות הלקוחות פיטר אותי. שלושה ימים הוא לא התעניין איפה אני ובזמן הזה כבר הספקתי לפנות לעו"ד.
ש. ועורך הדין אמר לך לא לחזור לעבודה?
ת. התייעצתי איתו.
ש. במסרון את לא כותבת לו שזה בגלל שהוא פנה אלייך רק שלושה ימים אחרי ואת גם כותבת שאת הולכת לתבוע אותו.
ת. נכון.
ש. את בכלל רצית לעבוד שם?
ת. ברור שכן.
ש. אז למה לא חזרת?
ת. כי כבר היה קשה לחזור למקום מבחינה פסיכולוגית. אני לא התכוונתי להתפטר."

17. בעלה של התובעת אישר בעדותו כי ניסח את המסרונים שנשלחו לנתבע, בשמה של התובעת.
כך העיד:
"ש. מפנה למסרון מיום 8/4. כשכתבת אותו עם מי התייעצתם?
ת. מה זאת אומרת?
ש. מי החליט לענות כך?
ת. אני.
ש. האם התייעצתם עם עו"ד?
ת. כן. ברור. כבר עזבנו עבודה. כבר הבנת איך עזבנו.
ש. למה היא לא חזרה?
ת. לאן צריך לחזור מתי שאדם אומר שאת תעשי מה שאני אגיד לך ולא מתנהג אליה כמו לאשה בהריון. בנאדם שסוגר מקום בלי להודיע לעובדים שלו גם לא נורמלי. גם אדם שמקטין את תנאי העבודה זה לא מקובל".

18. בתשובות שניתנו על ידי התובעת ועל ידי בעלה, אין הסבר מניח את הדעת להחלטה של התובעת שלא לשוב לעבודה. מעדות התובעת ומעדות בעלה עולה כי התובעת לא היתה מעוניינת לחזור לעבודה, אף שהובהר לה במפורש שלא פוטרה.
דברי התובעת, כי כבר פנתה לעורך דין ודברי בעלה כי " כבר עזבנו" מעידים על חוסר רצונה של התובעת לחזור ולעבוד בנתבעת ועל נחישותה לתפוס את הנתבע במילותיו ולפרשן כפיטורים.

19. התובעת העלתה טענות על יחס לא ראוי מצד הנתבע כלפיה, מרגע שהודיעה על היותה בהריון. נבחן טענות אלה להלן.

20. פגיעה נטענת בהיקף ההעסקה -
נטען כי לאחר יום 9.1.14 לא שובצה התובעת לעבודה, למרות שהסתיימה תקופת מחלתה. גם בחודש אפריל שובצה לעבודה באופן חלקי בלבד, כאשר במשך יומיים לא שובצה כלל.

הנתבע הצהיר לעניין זה:
"... במקרה יחיד שאכן ארע, דינה איחרה במסירת המשמרות לטניה מנהלת החברה ובשל העובדה כי לא הודיעה מראש על המשמרות שהיא מעוניינת לעבודה בהן, היא נותרה מחוץ לסידור העבודה של אותו שבוע."

21. התובעת טענה כי עם קבלת סידור העבודה לשבוע שבין 11/1/15 עד 16/1/15 כתבה מסרון לגב' וולינסקי והבהירה לה כי היא "לא רוצה לשהות בחופשה".
התובעת צירפה לתצהירה צילום מסרונים, ברוסית, מיום 9.1.15 (נספח ד' לתצהירה).

גב' וולינסקי הצהירה כי מיד לאחר קבלת המסרון של התובעת שלחה לתובעת מסרון בתגובה בו נכתב:
"פעם ראשונה שאני יודעת שיש לך חופש מחלה עד ליום 9.1 ואת מעולם לא דיברת איתי והודעת לי על כך. סידור העבודה לשבוע לאחר מכן נסגר...".

התובעת וכן בעלה טענו כי הבעל התקשר ועדכן את גב' וולינסקי מראש בדבר תקופת המחלה.
טענה זו אינה מגוב ה בראי ה חיצונית כלשהי.
מנגד, גב' וולניסקי הכחישה שקיבלה הודעה מבעלה של התובעת. לטענתה, אישור המחלה נמסר לנתבע רק לאחר חזרתה של התובעת לעבודה, לאחר חופשת המחלה.

לאור האמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי אי שיבוצה למשמרות בשבוע שלאחר חופשת המחלה, נבע מהריונה. על פי התרשמותנו הדבר נעשה בתום לב עקב חוסר בהירות בנוגע למועד שובה של התובעת ממחלה.

22. התובעת טענה כי היה מקרה נוסף בחודש אפריל , בו לא שובצה למשמרת , אולם לא הובאו כל ראיות בעניין זה.

23. עיון בתלושי השכר של התובעת (נספח ז' לתצהירה) מעלה כי בחודשים דצמבר, ינואר ופברואר, שעות העבודה פחתו ביחס לחודשים שלפני כן.

התובעת צירפה אישורי מחלה לתאריכים 30/9/14 עד 17/10/14, 18/1/15 עד 21/1/15, 6/2/15 עד 28/2/15, 30/3/15 עד 3/4/15 המסבירים את הירידה בשעות העבודה שנרשמו.

לאור כל האמור, אנו סבורים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי משרתה הופחתה על ידי הנתבעים באופן מכוון, וממילא לא הוכיחה כי משרתה הופחתה בשל היותה בהריון.

24. טענה ליחס לא ראוי –
לתובעת מספר טענות, כמפורט בתצהירה –
א. נטען כי נאסר עליה על ידי הממונה עליה, גב' טטיאנה, לאכול והיא נדרשה לבצע טיפולים ברצף ללא הפסקה.
ב. נטען כי הגב' טטיאנה הרימה עליה קול והתבטאה כלפיה באופן לא ראוי – ובכך השפילה ופגעה בכבוד תובעת עד כדי שחשה ברע ונאלצה לפנות לטיפול רפואי.
ג. נטען כי הנתבעים לא כיבדו את האישור הרפואי שהציגה התובעת והתייחסו אליו כאל המלצה בלבד.

25. העדה גב' וולינסקי הכחישה את ה התנהגות המיוחסת לה והבהירה כי במקרה אחד ויחיד ביקשה מהעובדות לצאת להפסקה לפני הגעת הלקוחות, ו אילו התובעת נטלה לעצמה הפסקה, דווקא לאחר שלקוחה הגיעה אליה ועל כך קיבלה הערה.
גרסתה של הגב' וולינסקי מתקבלת, משלא נסתרה והיא לא נחקרה עליה.

26. טענת התובעת כי נאלצה לפנות לטיפול רפואי כתוצאה מיחס משפיל, לא הוכחה אף היא. האמור לא עולה מהאישור הרפואי שהוצג (נספח ב' לתצהיר התובעת). הטענה אף לא הועלתה באף אחד מהמסרונים שצורפו על ידי הצדדים.
במסרון מיום 15.1.15 (נספח ה' לתצהיר התובעת) הלינה התובעת על סידור העבודה בלבד.
במסרונים מיום 8.4.15 (נספח 2 לתצהיר הנתבע) הלינה התובעת על התנהלותו של הנתבע כלפיה ולא על התנהלות המנהלות במכון .

27. נטען כי הנתבעים לא כיבדו את האישור הרפואי שהציגה התובעת, לפיו לא מומלץ שתעשה טיפולי פדיקור .
באישור הרפואי מיום 5.1.15 נכתב:

"סובלת לחצים בבטן וגב תחתון במאמץ ותנוחה מסוימים לכן לא מומלץ במהלך העבודה טיפול בפדיקור או מאמץ יתר".

התובעת טענה כי הנתבעים התייחסו לאישור הרפואי כאל המלצה בלבד ו העידה כי גם לאחר שהציגה את המכתב עשתה טיפולי פדיקור.

התובעת צירפה תמלול שיחה (נספח ז' לתצהיר) אשר נטען כי התקיימה ביום 29.3.15. גב' מרינה בנדרסקי אישרה בעדותה כי השתתפה בשיחה כמתורגמנית , בין התובעת לנתבע.
מקריאת תמליל השיחה לא עולה כי הנתבע דורש מהתובעת לעשות פדיקור בניגוד להמלצה הרפואית , אלא להיפך.
מהתמלול עולה כי הנתבע כיבד את המגבלה שצוינה באישור הרפואי. הנתבע ציין במפורש:
"אני יודע שקשה לך, פדיקורים את לא יכולה לעשות..."

וביקש ממנה לעשות מאמץ בימים שלפני החג, בגדרי יכולתה ומגבלותיה.
בשיחה נאמר על ידי גב' בנדרסקי לתובעת כי באישור המחלה שהציגה נרשם "לא מומלץ ולא נרשם "אסור".
גב' בנדרסקי אישרה כי האמור ביחס לטיב אישור המחלה, נאמר על ידה ולא כתרגום דבריו של הנתבע.

בפועל, לא הוכח כי לאחר הצגת אישור המחלה, התובעת ביצעה טיפולי פדיקור. מתמליל השיחה שצורף עולה כי התובעת אינה מבצעת טיפולי פדיקור.

28. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה את טענותיה ביחס להתנהלות הנתבעים בעניינה עם היוודע דבר הריונה.
על כן, לא היתה הצדקה לכך שלא תשוב לעבודה, לאחר שהנתבע פנה אליה ביום 8.4.15.

29. על פי הפסיקה, במקרה בו עובדת עותרת לתשלום פיצוי בגין פיטורים בתקופת הריון , קיימת חובת הקטנת הנזק מצדה, זאת מכח חובת תום הלב.
על כן נפסק כי -
"ככל שלעובדת מוצע תוך כדי הריונה לחזור למקום העבודה – יש לצפות כי תיענה לכך אלא אם "נסיבות הפיטורים, הפגמים שנפלו בפיטורים, התנהלות המעביד ביחס לעובד ועיתוי הצעת המעביד' מצדיקים באותן נסיבות שלא לחייבה בכך".

ע"ע (ארצי) 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ – פניבלוב, מיום 29.1.09. וכן ע"ע (ארצי) 285/09 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ– פלדמן, מיום 28.12.10.

30. תכליתו של חוק עבודת נשים היא להגן על נשים בהריון מפני פיטורים ללא קבלת אישור לכך מראש, מתוך הבנה שיקשה עליהן למצוא עבודה אחרת בתקופה ההריון. בשל כך, החוק קובע בנוסף, פיצוי בגובה השכר לתקופה המוגנת.
תכלית זו אינה מתקיימת מקום שבו המעסיק חזר בו מהפיטורים והציע לעובדת לשוב לעבודה, בתוך פרק זמן סביר מהמועד שבו פוטרה.

31. לאחר ששמענו את העדים ועיינו בחומר הראיות, אנו קובעים כי התובעת לא פוטרה על ידי הנתבעים.

התובעת לא פוטרה ביום 5/4/15. הדברים עולים במפורש מתמליל השיחה.

אף לו היינו קובעים שפוטרה ביום 5/4/15 , הרי שהוכח כי הנתבע הזמין את התובעת לשוב לעבודה, שלושה ימים לאחר מועד זה, אך התובעת לא שבה לעבודה.

התובעת לא הוכיחה כי חלה הרעה בתנאי העבודה שלה מאז שהודיעה על הריון. ודאי שלא חלה הרעה כזו המצדיקה אי חזרה לעבודה, על אף שנדרשה במפורש לעשות כן.

32. לאור מסקנותינו אלה, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים וכן אינה זכאית לפיצוי מכח חוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
תביעותיה בנושאים אלה, נדחות.

33. לפני שנדון ברכיבי התביעה הנוספים, נציין כי בדיון מיום 18.7.16 התובעת אישרה כי הנתבעים העבירו למשרד ב"כ התובעת את הסכומים כדלקמן:
פדיון חופשה בסך 218 ₪, פנסיה בסך 3,223 ₪, דמי הבראה בסך 748 ₪, ושכר עבודה בגין חודשים ינואר ומרץ 2015 בסך 7,155 ₪.

34. דמי הבראה
היקף המשרה הממוצע בתקופת עבודתה, עמד על 67% (125 שעות בממוצע בחודש).
בגין תקופת עבודתה ובהתחשב בהיקף המשרה, היתה זכאית התובעת לדמי הבראה בסך 2,279 ₪ (9 ימים * 378 ₪ * 67%).
כמופיע בתלוש השכר, הנתבעת שילמה לתובעת סך 1,410 ₪ בחודש יולי 2014 וסך 748 ₪ בגין דמי הבראה לאחר הגשת כתב התביעה.

על כן זכאית הנתבעת להפרש דמי הבראה בסך 121 ₪.

35. דמי מחלה
לטענת התובעת, בשכר חודש אוקטובר 2014 הנתבעים לא שילמו לתובעת דמי מחלה בגין היעדרותה בין התאריכים 30.9.14 עד 17.10.14, למרות שהיו צבורים לזכותה ימי מחלה.

הנתבעים טענו כי במצטבר שולמו לתובעת מלוא דמי המחלה להם היתה זכאית וכי לא ניתן לפדותם בסיום העבודה.
תלוש השכר לחודש אוקטובר 2014 לא הוצג . כמו כן, הנתבעים לא הכחישו כי התובעת נעדרה בתקופה הנטענת.

מאחר שהתובעת הציגה אישורים רפואיים המעידים על היעדרותה ואילו הנתבעים לא הוכיחו ששולמו מלוא דמי המחלה, מתקבלת התביעה ברכיב זה.
הנתבעים ישלמו לתובעת סך 758 ₪ בגין דמי מחלה.

36. פיצוי בגין אי ביצוע הסדר פנסיוני
לטענת התובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני בתקופת עבודתה, על כן עתרה לביטוחה בביטוח פנסיוני ולחילופין עתרה לפיצוי בסך 3,495 ₪.
בסיכומים הופחת הסכום ל – 273 ₪.
לטענת הנתבעים, ההפרש נובע מחישוב שגוי של היקף המשרה והשכר הקובע, אשר לטענת הנתבעים עמד על 108.5 שעות בחודש.
על פי בדיקתנו, היקף המשרה הממוצע של התובעת עמד על 125 שעות.
על כן, החישוב שערכה התובעת מתקבל ואנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לה את ההפרש בסך 273 ₪.

37. פיצוי בגין הפסד דמי לידה
לטענת התובעת לא קיבלה תלושי שכר עבור חודשים מרץ ואפריל 2015 על כן דמי הלידה חושבו על ידי המוסד לביטוח לאומי בחסר.
על פי מכתב הביטוח הלאומי מיום 15.10.15 (נספח יד' לתצהיר התובעת), באפשרות התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי לצורך חישוב דמי הלידה מחדש, בכפוף להמצאת תלושי השכר אשר אין חולק כי נמצאים בידה כעת.
התביעה ברכיב זה, נדחית לפיכך.

38. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר
התובעת טענה כי לא נמסרו לה תלושי שכר לחודשים אוקטובר 2014, מרץ 2015 ואפריל 2015. בעדותה אישרה שקיבלה את יתר תלושי השכר במועד.
הנתבעים לא הכחישו כי תלושי השכר לא נמסרו לתובעת. לטענתם בחודש אוקטובר 2014 התובעת לא עבדה כלל ובחודש אפריל 2015 עבדה יום אחד בלבד. טענת הנתבעים אינה מתקבלת משהוכח כי לכל הפחות זכאית היתה התובעת לדמי מחלה בגין חודש אוקטובר 2014 והנתבעת היתה מחוייבת להנפיק תלוש אף אם עבדה יום אחד בלבד .

במסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית הדין בהתאם לסעיף 26א ל חוק הגנת השכר, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 500 ₪ בגין כל אחד מתלושי השכר אשר לא נמסרו במועדם ובסך כולל של 1,500 ₪.

39. אי מתן הודעה על תנאי העסקה
אין מחלוקת כי לתובעת לא נמסרה הודעה על תנאי העסקתה.
יחד עם זאת, התובעת לא טענה לקיומה של מחלוקת בנוגע לשכר או לתנאי העבודה, אשר היו ידועים לה. לא הוכח כי נגרם ל תובעת נזק כלשהו באי מת ן ההודעה לעובד. בנסיבות אלה נעמיד את הפיצוי על הצד הנמוך. הנתבעת תשלם פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, בסך 1,000 ₪.

40. טענת קיזוז
לטענת הנתבעים, מאחר והתובעת התפטרה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת, יש לחייבה בגובה דמי ההודעה המוקדמת ולקזז את הסכום מתביעה.
אנו סבורים כי לאור מכלול הנסיבות, האישור הרפואי שצמצם את כושר העבודה של התובעת לתקופת ההריון והמחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, אין מקום לקזז דמי הודעה מוקדמת.
טענת הקיזוז נדחית.

41. אחריות אישית של הנתבע
הנתבעת היא חברה בע"מ והיא שהעסיקה את התובעת.

הקריטריונים להרמת מסך ההתאגדות של חברה, נקבעו בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999. בהתאם להוראות הסעיף, הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים, בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

התובעת טענה כי הנתבע, שהינו מנהל ובעל מניות יחיד בנתבעת והרוח החיה בנתבעת, פעל בעניינה של התובעת בחוסר תום לב, בכוונה לפגוע בתנאי עבודתה ולגרום לפיטוריה, מפאת ההריון.
כאמור לעיל, טענות התובעת בדבר התנהלות הנתבעים ובכלל זה בדבר התנהלותו של הנתבע כלפיה, נדחו. ממילא, לא היוו עילה להרמת מסך.
לפיכך, התביעה האישית נגד הנתבע, נדחית.

סוף דבר
42. התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה.
נתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. דמי הבראה בסך 121 ₪.
ב. דמי מחלה בסך 758 ₪.
ג. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 273 ₪.
ד. פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בסך 1,500 ₪.
ה. פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 1,000 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

43. בשים לב לעובדה שחלק הארי של התביעה נדחה וכן נדחתה התביעה נגד הנתבע 2, שכלל לא היתה מבוססת, אנו מחייבים את התובעת לשלם הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת ציבור (עובדים) גב' שושנה שורק

הדס יהלום, סגנית נשיאה

נציג ציבור (מעסיקים) מר איתן קירשנר


מעורבים
תובע: דינה קרנך
נתבע: ניו-יו מרכז יופי וטיפולים קוסמטיים בע"מ
שופט :
עורכי דין: