ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ועדה מקומית לתכנון ובנייה שהם נגד א.ס.פ.י חברה לקידום פרויקטים... :

בפני
כבוד ה שופטת רבקה גלט

המבקשת

ועדה מקומית לתכנון ובנייה שהם
ע"י ב"כ עו"ד פלץ

נגד

המשיבים

  1. א.ס.פ.י חברה לקידום פרויקטים באיכות הס
  2. עזרא אלוני

ע"י ב"כ עו"הד ואראס וטל

3. גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ
4. יגדל אך
5. דוד צביקה
ע"י ב"כ עו"הד הררי וקוטלר

החלטה

בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבנייה ( לאחר תיקון 116) ( להלן: החוק).

הבקשה
הועדה המקומית לתכנון ובנייה " שהם" עותרת למתן צו, אשר יורה למשיבים או מי מטעמם, להפסיק את העבודות והשימושים האסורים במקרקעין הידועים כגוש 4619 ו-5521 על פי תכנית גז/10/401, באזור התעשייה הצפוני- היי פארק שהם ( להלן: האתר), הידוע בתור " מטמנת ברקת" ובכלל זה לאסור על עבודות שפיכה והטמנה של פסולת ועפר; שינוי פני קרקע; שינוי שיפועי מדרונות; שימוש לאתר לקליטת פסולת ומחזור; שימוש במבנים שהוצבו ללא היתר, או שההיתר להצבתם פקע. כמו כן מתבקש צו לסגירת המקרקעין.
אין מחלוקת כי המדובר במקרקעין שייעודם לתעשייה, שטחי ציבור, נופש וספורט, שמורת נוף וייעור, על פי תב"ע גז/10/401. כיום פועלת באתר " מטמנת ברקת" כאמצעי למילוי " בור" שנותר פעור במקרקעין כתוצאה מהפעלת מחצבה בעבר. מילוי הבור, יישור ושיקום, הם שלבים הכרחיים לצורך מימוש התכנית.

המשיבים 1-2 ( חברה בע"מ ומנהלה) זכו במכרז להפעלת האתר להטמנת פסולת, לצורך שיקום האתר, עוד בשנת 1997, ובהמשך נערך הסכם בינם לבין המועצה והחברה הכלכלית שוהם. ההתקשרות הוארכה מעת לעת ובהתאם ניתנו היתרי בנייה לצורך שיקומו של האתר. בנוסף, ניתן רישיון עסק לצורך הפעלת תחנת פסולת ומחזור. היתר הבנייה האחרון ניתן ביום 7.8.16.

המשיבים 3-5 ( חברה בע"מ ומנהליה) הם קבלני משנה של המשיבה 1 ומי שמבצעים בפועל את העבודות באתר.

כבר עתה חשוב לציין כי המשיבים 1-2 שהם בעלי ההיתרים, הודיעו לבית המשפט עוד בראשיתו של ההליך כי האתר מצוי בשליטה מוחלטת של המשיבים 3-5, העובדות אינן ידועות להם, ובכוונתם לכבד כל החלטה שתינתן. לעומת זאת, המשיבים 3-5 מתנגדים לבקשה בכל תוקף.

על פי הבקשה, מבוצעות באתר עבודות אסורות של הטמנת מאות אלפי מ"ק של פסולת, לרבות פסולת בניין, שינוי של המדרונות ופני הקרקע ושימוש אסור כאתר לאיסוף, עיבוד, מיון ומחזור פסולת. נטען כי בכל יום שנמשכים העבודות והשימושים האסורים, נגרם במקרקעין נזק בלתי הפיך שיקשה על השבת המצב לקדמותו, שכן האתר כבר מיצה את פוטנציאל ההטמנה כמעט לחלוטין. בנוסף, בוצעו עבודות שהביאו לשינוי וחריגה ממפלס הגובה הנדרש על פי התכניות, נבנתה מסלעה ללא היתר, הוצבו מבנים ללא היתר, ונקברו שוחות ביוב ודרכי גישה אליהן, תוך גרימת סתימה בקו הביוב.

עוד נטען בבקשה כי כיום אין למשיבים היתר בנייה לביצוע עבודות כלל. המשיבים לא עמדו בסד הזמנים שנקבע בהיתר להשלמת העבודות, עוד מאז שנת 2014. בעקבות החריגות, ניתנו בעבר צווי סגירה, אך הושג הסכם להמשך העבודות לצורך השלמת השיקום, ובעקבותיו ניתנו היתרים לתכניות שינויים להיתר המקורי, אך גם בהיתרים אלה, לא עמדו. לאחרונה ניתן ביום 7.8.16 היתר לצורך העתקת מבני עזר והשלמת עבודות השיקום ( להלן: ההיתר האחרון) שפקע ביום 31.12.17, או לכל המאוחר ביום 6.1.18. חרף זאת מבוצעים באתר שימושים לצורך מסחרי בהיקף נרחב, לצורך רווח כלכלי ומקסום הון.
המבקשת מפנה לפסק הדין שניתן לאחרונה ( ביום 25.2.18), בעת"מ 31633-05-17, שם נדחתה עתירת המשיבים 3-5 להורות למועצה המקומית שהם, לחדש את רישיון העסק שלהם באתר, תוך שבית המשפט קבע ממצאים חריפים בעניין העבירות והמטרדים המבוצעים. בעצם, המצב כיום הוא שהאתר פועל ללא רישיון עסק, כבר מיום 1.7.16 .
עוד מפנה המבקשת לכך שהוגשו כתבי אישום נגד המשיבים, בגין עבירות הבנייה והשימוש ( תו"ב 38946-01-18) ובגין עבירות רישוי עסקים ( רע"ס 43079-03-18), אך חרף זאת ממשיכים המשיבים בביצוע העבירות ללא רסן, קולטים מידי יום אלפי טונות של פסולת ומבצעים שימוש לאתר למיון פסולת, מחזורה ושיווקה מחוץ לאתר.
נטען כי אם לא די באמור, הרי על פי דו"חות וחוות דעת מטעם המשרד להגנת הסביבה, קיימים באתר מפגעים קשים של ריח, וכן בעירות במוקדים שונים, האסורות על פי דין.
המבקשת טוענת כי האפשרות להשתמש בשטח האתר למטרות הציבוריות להן הוא נועד מעוכבת ונמנעת עד להשלמת מילוי הבור והשיקום, וחזקת המשיבים בשטח מונעת מן המועצה לתפוס בעצמה את החזקה ולפעול בעצמה לשיקומו.

הערה מקדמית
המבקשת העלתה טענת סף ולפיה אין למשיבים 3-5 זכות עמידה בבקשה, היות שאין הם בעלי היתרי הבנייה, לא נחתמו עמהם הסכמים כלשהם, ואין המבקשת " מכירה" בהם, אלא כל זיקתם למקרקעין היא כקבלן משנה מטעם המשיבים 1-2. לחיזוק עמדתה מפנה המבקשת ל"הצהרה התחייבות וויתור" עליו חתמו המשיבים 3-5 ביום 5.1.16, בה הצהירו כי אין להם זכויות באתר ולא יהיו להם טענות מכל סוג שהוא בקשר עם הסכם הפעלת האתר. לאחר בחינה, אני סבורה כי אף שטענה זו עשויה להיות שובת לב, אין מקום לקבלה, משני טעמים עיקריים: ראשית, המבקשת עצמה בחרה את יריביה, וכללה את המשיבים 3-5 ביניהם, ומה לה כי תלין על שנחלצו ללחום את מלחמתם. שנית, היות שאין מחלוקת על כך שהמשיבים 3-5 הם המצויים המקרקעין ובעלי השליטה בעבודות ובשימושים, הרי ברור כי ככל שתתקבל הבקשה, יהיה מקום למתן צו נגדם. במצב זה, ראוי לתת להם את יומם כצד להליך. מטעמים אלה, אני דוחה את הטענה וקובעת כי המשיבים כולם הם צדדים נחוצים בהליך זה. לצד האמור, אני סבורה כי לאותה " הצהרה" יש משקל, ולכך אתייחס בהמשך.

כעת, נוכח מחלוקות דיוניות רבות שעלו מכתבי הטענות וטיעוני הצדדים, אגש תחילה לבירור המסגרת הנורמטיבית האופפת את הבקשה, ולסוגיית סדרי הדין. לאחר מכן יבוררו הטענות לגופן.

המסגרת הנורמטיבית
מיום 25.10.2017
תיקון מס' 116
ס"ח תשע"ז מס' 2635 מיום 25.4.2017 עמ' 902 ( ה"ח 1074)
הוספת סעיף 236צו
צו

כידוע, צווים שיפוטיים לפי חוק התו"ב, אינם מהווים סנקציה עונשית, אלא מטרתם היא להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראות החוק, מוקדם ככל הניתן ( ע"פ 5584/03 פינטו נ' עירית חיפה (1.12.04); רע"פ 47/07 מור נ' ו' מקומית גבעת אלונים (14.6.2007)). נקבע לא אחת כי התכלית היא למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן ( רע"פ 3584/11 יד שלום נ' ו' מקומית חבל מודיעין (17.7.11); רע"פ 707/17 נבון נ' מד"י (19.3.17)). ועוד נקבע כי אם תהיה הדרך להשגת הצו רצופה מכשולים וקשיים, יימצא הסעיף ריק מתוכן, ובלתי מועיל ( עפ"א ( מרכז) 43805-12-10 מד"י נ' יד שלום (24.3.11).

ביום 25.10.17 נכנס לתקפו תיקון 116 לחוק, אשר מכוחו הוחלף פרק י' שעניינו פיקוח אכיפה ועונשין. במסגרת התיקון נוספו כלי אכיפה שונים ולצד זה נערכו שינויים משמעותיים בנוגע לסוגי הצווים שניתן לנקוט בהם כנגד עבירות הבנייה, התנאים למתן הצווים והאפשרות לעתור לביטולם. סעיף 236 לתיקון, קובע שינויים משמעותיים בעניינו של צו הפסקה שיפוטי, בהשוואה לדין הקודם, זאת בכמה היבטים בעלי משמעות רבה לענייננו. נוכח חשיבות הדברים, ראוי להביא את נוסח הסעיף החדש, כלשונו:

236. א) בוצעה עבודה אסורה או שנעשה שימוש אסור, רשאי בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג), לבקשת תובע, לצוות על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) או (ו), לפי העניין, על הפסקת העבודה האסורה או השימוש האסור, או לתת צו לסגירת הבניין או המקום (בסימן זה – צו הפסקה שיפוטי).
(ב) בית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (א) לא ייתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם כן נוכח שיש בידי מבקש הצו ראיות לכאורה לביצוע עבודה אסורה או שימוש אסור, לפי העניין.
(ג) מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים לפי פרק זה.

בחינת הסעיף מעלה כי המחוקק קובע הסדר חוקי שונה מקודמו, בשני היבטים עיקריים: א) משך תוקפו של הצו, ב) נטל ההוכחה המוטל על מבקש הצו, כפי שיובהר להלן.

משך תוקפו של הצו- על פי התיקון, צו הפסקה שיפוטי אינו מוגבל לתקופה מסוימת, ואינו תלוי בנקיטת הליכים נוספים, ובכך יש חידוש של ממש. אמנם, גם קודם לתיקון נקבע בסעיף 239( א) כי רשאי בית המשפט לצוות על הפסקת עבודה או שימוש אסורים, בין אם הוגש כתב אישום ובין אם לאו. ואולם על פי ההלכה הפסוקה שנשתרשה, הצו היה בעל אופי של סעד זמני, לתקופה קצובה, עד להגשת כתב אישום, ועל כן נדרש מבקש הצו להראות לכל הפחות קיומו של נאשם פוטנציאלי ( רע"פ 631/06 אשר נ' מד"י (23.1.06); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (1.12.04) ), לפיכך ברור היה כי אין המדובר בצו קבוע. לעומת זאת, לפי הוראות התיקון, מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים כלשהם, ומשמע מכאן שלא אומצה ההלכה הפסוקה, אלא תחת זאת, יצר המחוקק כלי אכיפה עצמאי, שאינו תלוי בשום אופן בנקיטת הליכים נוספים ( ראו: הצעות חוק הממשלה 1074 כ"ו תמוז התשע"ו- 1.8.16, עמ' 1434).

נטל ההוכחה המוטל על המבקש – על פי התיקון, לא יינתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם שוכנע בית המשפט כי קיימות " ראיות לכאורה" לביצוע עבירות, ואף כאן-חידוש, שהרי קודם לתיקון חלה ההלכה הפסוקה לפיה די היה למבקש הצו לעמוד בנטל הוכחה מינימאלי, של ראיות קלושות לביצוע בנייה או שימוש אסורים ( ע"פ 47/07 הנ"ל; עפ"א ( מרכז) 43805-12-10 הנ"ל). נראה שהמחוקק בחר שלא לאמץ את ההלכה הפסוקה, גם בהיבט זה.

תיקון 116 אינו מגדיר מהן " ראיות לכאורה" הנדרשות בהליך של בקשה לצו הפסקה שיפוטי, ומתעוררת השאלה האם כוונת המחוקק היא לרף ההוכחה הנדרש בהליכים פליליים, על פי סעיף 21( ב) לחוק סדר הדין הפלילי ( מעצרים), או שמא הכוונה לזה הנדרש בבקשות לסעדים זמניים על פי סעיף 362( א) לתקנות סד"א. לדעתי, בסוגיה זו יש להכריע בזיקה להוראת סעיף 255 לתיקון, הקובעת:

255. כל עוד לא נקבעו סדרי דין להליכים לפי פרק י' לחוק, יידונו ההליכים בדרך שבה נידונים הליכים פליליים מאותו הסוג, בשינויים המחויבים".

אמנם, סעיף 255 עניינו בסדרי הדין, אך בשים לב לצורך בהלימה בין סדרי הדין לבין נטל ההוכחה המהותי , נראה שכוונת המחוקק היתה להחיל על הליכים לפי פרק י' את הדין הפלילי. מסקנה זו מתיישבת היטב עם העובדה שלאחר התיקון, צו הפסקה שיפוטי הוא כלי אכיפה רחב היקף, ולכן ראוי כי השימוש בו ייעשה רק לאחר שהוצגו " ראיות לכאורה" כמשמעותן בהליך הפלילי.

סיכומו של דבר, צו הפסקה שיפוטי הוא כלי אכיפה עצמאי ורחב היקף, מה שמחייב כי מבקש הצו יעמוד בנטל הוכחה של " ראיות לכאורה" לקיומן של עבירות בנייה, כפי המקובל בהליכים פליליים מאותו הסוג ( בשינויים המחויבים), ולדעתי יש ללמוד על נטל ההוכחה, מהליכי מעצר עד תום ההליכים.

סדרי הדין
כבר הבעתי דעתי, כי השינוי שחל על פי תיקון 116 הוא בעל השלכות ישירות אף במישור של סדרי הדין החלים בבקשה לצו הפסקה שיפוטי ( ראו: החלטתי מיום 9.5.18, וכן החלטתי בבב"נ 73700-01-18 יצחק נ' ו' מקומית חבל מודיעין (28.2.18), ואבהיר. תקנות התכנון והבנייה ( סדרי דין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד) תשמ"ג-1982, קובעות כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד, אם הבקשה נתמכת בתצהיר מטעם מהנדס הועדה, לפיו נתגלו עובדות המעלות יסוד סביר להניח כי מבוצעת עבירת בנייה. תקנות אלה, לא בוטלו במסגרת תיקון 116, ואין בו כל התייחסות אליהן. עם זאת, קשה להלום כי צו הפסקה שיפוטי יינתן על פי המבקש בלבד, ובהסתמך על תצהיר בלבד, מקום בו הוחמר נטל ההוכחה המוטל על כתפי מבקש הצו, כך שעליו להראות " ראיות לכאורה".

לדעתי, נוכח הוראות סעיפים 236 ו-255 לתיקון, נדרשים עדכון והתאמה של התקנות לעניין סדרי הדין, ויש להניח כי גורמי החקיקה ערים לכך. בינתיים, במצב הקיים גוברת הוראת החוק על הוראת התקנות, ומכוחו מחויב בית המשפט לקיים את ההליך בדרך ההולמת את הצורך לדון בשאלת קיומן של " ראיות לכאורה". לאור האמור, ובזיקה להוראת סעיף 255, יש לדון בבקשות לצווים שיפוטיים בדרך המקובלת בהליכים פליליים מאותו הסוג ( בשינויים המחויבים). היות שההליך הפלילי " מאותו הסוג" (שבו נושא המבקש בנטל הוכחה של " ראיות לכאורה") הוא בקשה למעצר עד תום ההליכים, הרי יש לנהוג בדרך שבה נוהגים שם, היינו: יש לקיים דיון במעמד הצדדים, כפי המקובל בהליכי מעצרים, שבהם נושאת המבקשת בנטל זהה. בד בבד, עומדת למשיב זכות הטיעון.

*(תימוכין נוספים לכך שיש צורך לקיים דיון במעמד הצדדים, אני מוצאת בעובדה שעל פי תיקון 116, לא קיים הליך של בקשה לביטול צו הפסקה שיפוטי, זאת בשונה מן האפשרות לבקש ביטולם של צווים שניתנו במעמד צד אחד ( סעיפים 235, 237, 238 לתיקון). ואמנם, שעה שההחלטה ניתנת לאחר דיון במעמד הצדדים, אין מקום להליך של בקשה לביטולה, אלא הרואה עצמו נפגע, רשאי לפעול בדרך של ערעור).

כאן המקום להזכיר כי בענייננו, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם עומדת למשיבים הזכות לחקור בחקירה נגדית את מוסרי התצהירים מטעם המבקשת, או שמא על בית המשפט להסתפק בעיון בראיות הגולמיות, כמקובל בהליכי מעצר. במחלוקת זו הכרעתי בתחילת ההליך, ומצאתי לנכון לקבל את עמדת המבקשת. קבעתי כי אמנם המחוקק הכביד את נטל ההוכחה המוטל על כתפי מבקש הצו, בכך שעליו להראות קיומן של " ראיות לכאורה", ואולם אין זה מתקבל על הדעת לשמוע את העדים במסגרת הדיון בבקשה, כפי שאין שומעים את העדים במסגרת של הליכים למעצר עד תום ההליכים, בהם נושאת התביעה בנטל הוכחה זהה (בש"פ 5324/15 לוז נ' מד"י (16.8.15) . בהקשר זה, אני שבה ומפנה להלכה הפסוקה, לפיה בשלב זה די בהצגת ראיות גולמיות, המבססות סיכוי סביר להרשעה ( בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל (15.4.96), אף כשהן טרם עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, מבלי להיכנס לניתוח, ומבלי שתיקבענה קביעות מהימנות או תוכרענה מחלוקות עובדתיות- מלאכה השמורה למותב הדן בהליך העיקרי (עניין לוז הנ"ל; בש"פ 2349/16 לב נ' מד"י (9.5.16)).

בבש"פ 322/80 מד"י נ' אוחנה (12.11.80) נאמר:

למותר להדגיש, כי ייתכנו נסיבות בהן תהיה התמונה, כפי שהתגבשה בעיני בית המשפט הדן במעצר, שונה מן התמונה המדויקת יותר, אליה יגיע בית המשפט שידון במשפט לגופו, אך בית המשפט הדן בשאלת המעצר איננו יכול אלא לדון בחומר, כפי שהוא מובא בפניו, היינו בחומר הכתוב ולבחון את הסבירות הכללית של כל מה שמובא בפניו על-ידי שני הצדדים.

מדברים אלה, יש להקיש לענייננו: מאחר שהמחוקק הטיל על מבקש הצו להציג " ראיות לכאורה", אין כל צורך בהגשת תצהירים ( שמקומם בד"כ בהליכים אזרחיים), אלא יש להעמיד לעיון בית המשפט את חומר החקירה הכתוב, שמשקלו הראייתי גבוה פי כמה.
*(במאמר מוסגר- כבר ציינתי בהחלטתי מיום 9.5.18 כי ייתכן שהיה על המבקשת להגיש את אמרותיהם של העדים במתכונת של דו"חות פעולה והודעות, ולאו דווקא בתצהירים. עם זאת, הבעתי דעתי כי בהליך שבו די בהבאת ראיות לכאורה, אין נפקא מינא בין תצהירים להודעות. מעבר לכך, יש לזכור כי ראיות המבקשת הן רחבות ומקיפות הרבה מעבר לתצהירים עצמם).

ראוי לשוב ולהזכיר כי מטרת ההליך של בקשה לצו הפסקה שיפוטי היא לתת בידי בית המשפט כלי אכיפה יעיל ואפקטיבי לצורך מניעת התמשכות עבירות בנייה. בנסיבות הללו, ניהול הדיון על דרך של שמיעת כל העדויות במסגרת הבקשה, יסכל את מטרת המחוקק, ויגרום סרבול והתמשכות מיותרת של הדיונים, בעוד העבירות נמשכות.

עוד יש להזכיר כי ככלל, אין מקום להצגת ראיות ההגנה בהליך שבו נושאת המבקשת בנטל הוכחה של " ראיות לכאורה", אלא המותב השומע את ההליך העיקרי הוא זה המופקד על שמיעת ראיות שני הצדדים ועל קיום החקירות הנגדיות לגביהן ( ראו: עניין לוז הנ"ל). לפיכך, מעיקרו של הדין, ייתכן שלא היה מקום לאפשר למשיבים להגיש ראיות מטעמם, שכן אלה ייבחנו במסגרת ההליך העיקרי. למרות זאת, משעמדו המשיבים על רצונם להגיש ראיותיהם, נעתרתי להם על מנת לתת להם את יומם בבית המשפט עד תום, ולבל אעלים עיניי מקיומן של ראיות התומכות בגרסתם.

ביום 22.5.18, קיימתי דיון במעמד הצדדים, בו הציגה התביעה ראיותיה, והשמיעה טיעוניה בתמיכה לבקשה. לאחר מכן, השמיעו המשיבים 3-5 טיעוניהם תוך הפנייה לראיות שהוגשו מטעמם.

כעת יש לבחון האם עמדה התביעה בחובתה להראות כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של עבירות במקרקעין.

ראיות לכאורה
לאחר ששמעתי את הטענות ועיינתי בחומרי החקירה הרבים שהוגשו מטעם שני הצדדים, באתי לידי מסקנה ברורה, לפיה קיימות ראיות לכאורה לביצוען של עבירות בנייה ושימוש אסורים במקרקעין. להלן אפנה לפרטי הראיות.

זיהוי המקרקעין
המשיבים טענו כי הבקשה מתייחסת אף לחלקות שאינן בשטח השיפוט של המבקשת, ואין היא מוסמכת לבקש צו הפסקה שיפוטי לגביהן. לאחר בחינת הטענה, לא מצאתי בה ממש. ראשית, הבקשה אינה תלויה בשטח השיפוט של המועצה המקומית שוהם, אלא במרחב התכנון של הוועדה המקומית שוהם. שנית, אין ראיה לכך שהמקרקעין הנזכרים בבקשה הם מחוץ למרחב התכנון של המבקשת, ויש להניח כי ההיתרים תקינים, בהתאם לחזקת התקינות המנהלית.

מעבר לאמור, הטענה לפיה אין למבקשת סמכות לכלול בבקשה את כל החלקות שצוינו, מעוררת תמיהה נוכח העובדה שהמשיבים עצמם הגישו בעבר בקשות להיתרי בנייה לגבי כל החלקות הנזכרות בבקשה, אצל הוועדה המקומית שוהם ( ראו היתרים מס' 20070038, 20120045 וחידושיהם על פני השנים).

לאחר שמיעת הטיעונים ועיון בכתבי הטענות על נספחיהם, אני סבורה כי אין כל מחלוקת אמיתית אודות זיהוי המקרקעין, כאתר " מטמנת ברקת", בה פועלים המשיבים.

תוקף היתר הבנייה
אין מחלוקת על כך שלאחרונה ניתן היתר בנייה למשיבה 1 ביום 7.8.16. בגוף ההיתר נכתב בין היתר: "מהות ההיתר: תכנית שינויים להיתר 20120045 ( מיום 1.1.15) הכוללת העתקת מבני עזר והמכולות הקיימים והשלמת שיקום אתר פסולת ברקת כולל מדרונות האתר על פי דרישות המשרד להגנת הסביבה. בתנאי שהעבודות תבוצענה בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, ובהתאם לנספחים החתומים... . היתר זה הינו בכפוף להסכם הארכת תוקף הרשאת רמ"י ולהסכם של א.ס.פ.י עם המועצה וחכ"ל, ולא יאוחר מתאריך 31.12.17". כמו כן צוין על גבי ההיתר: "היתר זה יפקע תוקפו בתום 1 שנים ו-5 חודשים". מנוסח הדברים עולה בבירור כי תוקף ההיתר פג ביום 31.12.17, או לכל המאוחר ביום 6.1.18.

המשיבים 3-5 ( להלן: המשיבים), מתנגדים לקביעה לפיה פג תוקף ההיתר, אך טיעוניהם לוקים בסתירה פנימית בולטת. מחד, נטען כי המשיבים כלל לא נדרשו להיתר בנייה מלכתחילה, שכן הם חוסים תחת פטור מכוח תקנות התכנון והבנייה ( עבודה ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז-1967 (להלן: תקנות ההיתר). מאידך, נטען כי ניתן היתר בנייה שהוא עדיין בתוקף גם כיום, ואילו הגבלת תוקפו עד יום 31.12.17, היתה בלתי חוקית, ועומדת בסתירה להוראת סעיף 59( א) לתקנות התכנון והבנייה ( רישוי בנייה) תשע"ו- 2016 (להלן: תקנות הרישוי). אני סבורה כי מעבר לסתירה הפנימית, כל אחד מן הטיעונים הללו הוא חסר שחר כשלעצמו, ואבהיר.

המשיבים מבססים את טענתם לפיה חל עליהם פטור מקבלת היתר בנייה, על הוראת סעיף 1(2)( ב) לתקנות ההיתר, ואולם, הם מתעלמים מן העובדה שבשנת 2017 חל תיקון משמעותי בתקנות. בעוד שבעבר ניתן פטור רחב היקף לכל " עבודה הנעשית בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת הכוללת הוראות בדבר ביצוע עבודות החפירה, המילוי או היישור, לפי הענין", הרי על פי התיקון צומצם הפטור, והוא חל מעתה אך ורק לגבי "עבודה הנעשית בידי גוף המנוי בסעיף 261(ד) לחוק ולפי תכנית מפורטת מאושרת... ". היות שהמשיבים אינם גוף ציבורי מאלה המנויים בסעיף 261 לחוק, אין הפטור חל עליהם (בעצם, לאחר תיקון התקנות, הפטור מהיתר לעבודות המבוצעות על ידי גוף שאינו מן המנויים בסעיף 261, חל רק לגבי עבודה חקלאית, וראו: עפ"א 66930-11-17 אבו דיה נ' מד"י (22.12.17) ). המשיבים ניסו לטעון כי התיקון לתקנות אינו חל בעניינם, היות שהוא מאוחר למועד בו החלו בעבודות באתר. לדעתי, טענה זו היא בלתי מתקבלת על הדעת, מן הטעם שעבודות הבנייה מתחדשות ונמשכות, כך שעליהן להתבצע בהתאם לדין החל בעת ביצוען, ולא ייתכן לאפשר ביצוען בניגוד לדין , ללא מגבלת זמן. בנוסף, יש לזכור כי המשיבים ביצעו עבודות באתר על פני שנים, בהתאם להסכמים מתחדשים שלא היו צד להם, והאחרון שבהם נחתם ביום 31.12.15, למשך 18 חודשים, כך שבכל מקרה, גם אילו קבעתי כי בשעתו לא היה נחוץ להם היתר (ואינני קובעת כך), עדיין המשך העבודות לאחר תום אותה תקופה (החל מיוני 2017), הצריך חידוש/ הארכה נוסף של ההסכם. והנה, בעיתוי זה כבר היו התקנות החדשות בתוקף, ולפיהן הם לא עמדו עוד בתנאי הפטור. לפיכך, היה עליהם להוציא היתר בנייה כדין.

מעבר לצורך, אציין כי גם מבחינת אופי התכנית המפורטת לא היו המשיבים יכולים לחסות תחת הפטור מהיתר, זאת מאחר שהתקנות בנוסחן הישן, התנו את הפטור בכך ש" העבודה נעשית בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת הכוללת הוראות בדבר ביצוע עבודות החפירה, המילוי או היישור, לפי הענ יין", ואולם עיון בתכנית המפורטת גז/10/401 (אושרה ביום 8.1.89) מעלה כי אין בה הוראות מפורטות לעניין העבודות והשימושים הנדרשים באתר "מטמנת ברקת", אלא אמירות כלליות בלבד, בסעיפים 8.2, 8.3, 9 לתקנון, תוך הפנייה לכך שיהא צורך בתכנית פיתוח שתאושר על ידי הועדה המקומית. מצב זה שבו לא ניתן בשום אופן ללמוד מן התכנית המפורטת עצמה, על העבודות הנדרשות, יש בו כדי להעיד על כי התוכנית לא נועדה מעולם לבוא במקומם של היתרי בניה פרטניים, אלא, אך להיות שלב בדרך אליהם. לפיכך, גם בהתאם לתקנות הישנות היו המשיבים נדרשים להיתר בנייה, שיכלול תכנית פיתוח, כפי שנקבע בבית המשפט העליון, בעניין דומה (רע"פ 4731/13 אוויסון נ' מד"י (28.10.13).

הטענה החילופית שבפי המשיבים, ולפיה ניתן להם היתר בנייה שהגבלת משך תקפו לקתה באי חוקיות, אף היא חסרת בסיס. המשיבים מפנים בעניין זה להוראת סעיף 59( א) לתקנות הרישוי, לפיה תוקפו של היתר בנייה הוא למשך 3 שנים, אך הם מתעלמים מהוראת סעיף 60 הקובע:

60. (א) מוסד התכנון שנתן את ההיתר יחדש או יאריך את תוקפו של היתר, לבקשת בעל ההיתר, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים

כלומר, בעוד שתקופת תוקפו של היתר בנייה "רגיל" היא למשך 3 שנים לפחות, הרי שעה שמדובר בהיתר שחודש או הוארך, רשאית הוועדה לקצוב את תקופת תוקפו, כך שלא תעלה על 3 שנים. בענייננו, ההיתר האחרון שניתן למשיבים ביום 7.8.16, היווה למעשה הארכה/חידוש של היתרים קודמים שניתנו להם בשנים: 2008, 2010, 2012, 2014, כך שלא היתה כל זכות קנויה בידם לקבל היתר למשך 3 שנים.

טענותיהם הסותרות של המשיבים בעניין היתר הבנייה, הותירו רושם בעייתי. למול פתלתלות הטיעונים, יש לזכור כי בפועל, המשיבים 1-2 טרחו להגיש בקשות חוזרות להיתרי בנייה במהלך שנות שהותם באתר, ואף קיבלו היתרי בנייה מעת לעת, ולא טענו מעולם כי חל עליהם פטור. בנסיבות אלה, הן על פי שורת ההיגיון והן בהתאם לכתב ההצהרה עליה חתמו ( ר' סעיף לעיל), לא יוכלו המשיבים להישמע בטענה המפתיעה כאילו חל עליהם פטור מהיתר. אם לא די בכך, הרי לאחרונה ממש, הגישו המשיבים ערר בפני וועדת הערר המחוזית ( ערר 113/17/4), אשר נדחה ביום 31.12.17 .

המשיבים טענו כי בידם הרשאה מטעם רמ"י להפעלת האתר עד יולי 2018, אך טענה זו אינה יכולה לסייע להם. אמנם, ככל שעסקינן בקרקעות שבבעלות המדינה, הרשאת רמ"י היא תנאי מקדמי לקבלת היתר הבנייה, ואולם אין בקבלת ההרשאה כדי להבטיח מתן ההיתר, אלא העניין נתון לשקול דעת הוועדה המקומית. בהקשר זה אזכיר שבסעיף 5 לתוספת להסכם שבין המועצה לבין המשיבה 1 מיום 10.3.14, הוסכם במפורש כי המשיבה 1 תפנה לקבל הרשאה, אך " אין באמור כדי לחייב את המועצה ו/או חכ"ל להאריך את התקופה אף אם רמ"י תסכים לכך".

מכל האמור עולה כי אין בידי המשיבים היתר בנייה תקף , ואין לקבל את טענתם לפיה הם פטורים מהיתר.

חריגות מן ההיתר

מטעם המבקשת הוגשו דו"חות ביקורת רבים, לפיהם המשיבים מבצעים באתר עבודות בנייה, לאחר מועד פקיעת היתר הבנייה. הוגשו דו"חות ביקורת מתאריכים 3.1.18, 8.1.18, 11.1.18, 31.1.18, 11.2.18, 14.2.18, 9.3.18, 11.3.18, 26.3.18, וקבצי תמונות שצולמו על ידי מפקחי הוועדה בתאריכים שונים במהלך השנים 2017-2018, עד לאחרונה ממש. בתמונות מתועדות עבודות המבוצעות ללא היתר בנייה, בהיקפים נרחבים ביותר. היות שמדובר בעבודות שבוצעו, ועדיין מבוצעות, לאחר פקיעת תוקף היתר הבנייה (6.1.18 לכל המאוחר), יש בכך כדי להוכיח את הטענה לביצוע עבירות בנייה, ברף ההוכחה הנדרש בהליך דנן.

בנוסף, הוגשו דו"חות ביקורת מיום 18.9.17, מהם עולה כי הוצבו במקרקעין מבנים ללא היתר, ובוצעה בניית מסלעה ללא היתר. נוכח היקפי העבודות הנמשכות באתר, אני סבורה כי אין כל חשיבות לשאלה האם בניית המסלעה הסתיימה זה מכבר, כטענת המשיבים, או שהעבודות לבנייתה נמשכות עדיין. כך או כך, בניית המסלעה ללא היתר היא חלק מכלל העבודות הנמשכות גם כעת.

מעבר לעצם התמשכות העבודות לאחר פקיעת ההיתר, על פי תצהירו של מהנדס הועדה, מתבצעת הטמנת מאות אלפי מ"ק של פסולת עפר מעל למותר בהיתרי הבנייה, תוך שינוי והגבהת פני הקרקע, ותוך הקמת מסלעה באורך 350 מ' ובגובה 5 מ' למרות שהאתר מיצה כבר את נפח ההטמנה. בעניין זה הוגשה טבלת גבהים, הערוכה בידי מהנדס הוועדה, וממחישה את כמות הסטיות מן הגובה הנקוב על פי ההיתר ותכנית הפיתוח. הוגש גם תצהיר מנהל מחלקת הפיקוח בוועדה, בה הצהיר אודות כל האמור, והוסיף כי בכל יום מגיעות לאתר מאות משאיות ושופכות פסולת נוספת, לרבות במדרונות האתר. כמו כן, צוין כי הוצבו באתר מבנים ללא היתר לצרכי העובדים, לאחסנה, ולמשרדים. תצהיר נוסף באותו עניין הוגש מטעם מפקח הוועדה בירנבוים.

הוגש תצהירו של מר חכימי, לפיו בוצעו עבודות שגרמו לכיסוי וסתימה של קו ביוב ושוחות המנקזים שפכים של כל אזורי התעשייה.

הראיות שהוגשו מבססות את הטענה לפיה מבוצעות במקרקעין עבירות בנייה בהיקף נרחב, וזאת בראיות קבילות וברורות.

מטרדים ומפגעים

מטעם המבקשת הוגשו תצהירים של מנכ"לית חכ"ל שוהם, ומרכזת פסולת יבשה במשרד להגנת הסביבה-אילי אטיאס, לפיהם קיימים באתר המטמנה מפגעי ריח קשים, וכן מוקדי בעירות. שאותרו שוב ושוב, על פני תקופה. הוגש פרוטוקול שימוע שנערך למשיבים בפני מנהל המחוז במשרד להגנת הסביבה, ביום 1.5.17. בסיכום השימוע ניתנה הוראה למשיבים לפעול להסדרת המפגעים בלו"ז קצר. למרות האמור אותרו מפגעים מאותו הסוג בביקורות מאוחרות, לרבות ביום 28.1.18, לפי דו"ח ביקורת של אטיאס.

הוגשו תמונות המתעדות מוקדי בעירות ועשן מיתמר.

המשיבים טוענים כי במסגרת ההליך של בקשה לצו הפסקה שיפוטי, אין בית המשפט רשאי לשקול שיקולים הנוגעים למטרדים ומפגעים, אלא עליו לבחון אך ורק קיומן של עבירות בנייה. טענה זו, אינה נכונה במדויק, נוכח לשונו המפורשת של היתר הבנייה מיום 7.8.16, שם נרשם תיאור העבודות : "תכנית שינויים להיתר... והשלמת שיקום אתר פסולת ברקת כולל מדרונות האתר על פי דרישות המשרד להגנת הסביבה". מכאן משמע כי ההיבטים של הגנת הסביבה הם חלק אימננטי בהיתר, והפרתם מהווה חריגת בנייה.

נוכח התצהירים, חוות הדעת, הביקורות והתמונות, אני קובעת כי המבקשת עמדה ברף ההוכחה של " ראיות לכאורה" לקיומן של עבירות בנייה הכרוכות ביצירת מפגעים.

האינטרס הציבורי

המשיבים טוענים כי קיים אינטרס ציבורי וסביבתי רב בהמשך פעילותם באתר, ומאריכים בתיאור הנזקים הסביבתיים שייגרמו כתוצאה מהפסקת העבודות , מה שיביא לשפיכת פסולת בניין בשטחים פתוחים וביערות, בהעדר פתרון מוסדר. לטענתם, המבקשת אינה מייצגת את האינטרס הציבורי המחייב המשך עבודות הטמנה באתר, אלא היא מונעת על ידי אינטרסים עסקיים וכלכליים משלה, בעוד המשיבים מגינים על האינטרס הציבורי. עוד טענו כי המשרד להגנת הסביבה תומך בהמשך פעילותם באתר, והגישו פרוטוקולים מדיוני ועדת הפנים בכנסת, מיום 17.7.17 ומיום 8.3.18.

נוכח הטענות העמקתי לעיין בפרוטוקולים שהוגשו, אך לא מצאתי בהם כל תימוכין לעמדת המשיבים. אמנם, בדיון מיום 17.7.17 מסרה נציגת המשרד זוהר שקלים כי המשרד מכיר בחשיבות אתר " מטמנת ברקת", אך כבר אז עלה כי עיקר עניינו לא בהמשך הפעילות, אלא בכך שסגירת האתר תתבצע בד בבד עם פתיחת אתר חלופי ( עמ' 31 לפרוטוקול). בנוסף, לה כי המשרד מייחס חשיבות רבה לקיומו של רישיון עסק תקף. לאחר מכן, בדיון מיום 8.3.18 לא הביע המשרד תמיכה בהמשך העבודות, אלא להיפך, כעת הושם הדגש על קיומם של פתרונות חלופיים ל"מטמנת ברקת". נציג המשרד אורי טל מסר לפרוטוקול כי קיימים פתרונות חלופיים רבים, אותם מנה באזני הנוכחים ( עמ' 2-10, 56לפרוטוקול).

לא יכול להיות ספק בכך שהמשרד תומך בבקשה לצו הפסקה שיפוטי, שהרי הבקשה נתמכת בתצהיר נציגה מטעמו- אילי אטיאס, ובנוסף נכחו נציגי המשרד בכל הדיונים, לצד ב"כ המבקשת.

אם עדיין נותר ספק כלשהו בעניין עמדת המשרד, הריהו נמוג לנוכח פרוטוקול ועדת הערר לתו"ב מחוז המרכז מיום 1.5.18, שם נדון עררם של המשיבים נגד ניתוק החשמל באתר. בדיון אמרה נציגת המשרד אילי אטיאס: "המשרד מתנגד להפעלת אתרים ללא רישיון עסק. האתר בעבר באמת היה נחוץ, כיום נפח ההטמנה באתר מוצה אין עוד נפח הטמנה... ההטמנה שמתבצעת היום אנחנו לא יודעים להגיד האם התשתיות טובות או לא טובות מבחינת אתר ההטמנה... ההטמנה כיום לא קיבלה אישור שלנו... אני מסתכלת מה נעשה ומה לא נעשה, אם יש הפרות... מהפעם שהייתי לפני 3 חודשים... לא עושה סיורים תכופים כל שבוע, אנו עושים אחת לרבעון, אז כן האתר שינה את פניו שהייתי לפני 3 או 4 חודשים תא ו' היה גלוי ופתוח ובפעם האחרונה לפני שבועיים בערך הוא היה מלא עד אפס מקום.. אתרים לא אמורים לפעול ללא רישיון עסק... אנחנו צריכים לדעת מי נכנס מי יוצא מי מפקח על המשאיות שנכנסות ויוצאות, סוג הפסולת שנכנסת, יש להם אסבסט, ויש תנאים להטמנה של אסבסט... . בעבר המטמנה היתה נחוצה שהיה נפח הטמנה, כיום באזור גוש דן והמרכז הוקמו תחנות מעבר חדשות, אם זה בראשל"צ, בראש העין, במרחב שלנו חפץ חיים, זה תחנות מעבר ממחזרות, נתניה, נען, הרצליה... מוצה נפח ההטמנה באתר הזה... כיום האתר ללא נפח וללא רישיון עסק, וזה לא משהו שהמשרד מעודד, האתר הוסר מרשימת האתרים המורשים להטמנה" (עמ' 11 לפרוטוקול).

המסקנה הברורה היא כי המשרד להגנת הסביבה אינו תומך בעמדת המשיבים כלל וכלל, אלא ההיפך הוא הנכון: עמדת המשרד היא שאין לאפשר המשך העבודות באתר, הן משום שמוצה פוטנציאל ההטמנה, והן משום שאין למשיבים רישיון עסק.

גם הטענה לפיה רמ"י תומכת בהמשך פעילות המשיבים באתר, אינה מבוססת. בדיוני ועדת הפנים בכנסת מסר נציג רמ"י-שי לוי, כי רמ"י עומדת להוציא מכרז נפרד וחדש בקשר לעבודות ההטמנה הנדרשות בחלקו הצפוני של האתר, אשר אינו נכלל בתחום ההיתרים שניתנו למשיבים 1-2. בנוסף, מסרה נציגת מנהל התכנון שירה פרנקל, כי קיימות כיום חלופות רבות להטמנת פסולת ברחבי אזור המרכז, ואין צורך להיתלות באתר " מטמנת ברקת" דווקא.

נוכח הראיות ומכלול הנסיבות, עשויה היתה להתעורר התהייה: מה ראו המשיבים להתעטף באצטלא של מגיני האינטרס הציבורי, ולהיאבק על המשך פעילותם באתר, שעה שכל הגורמים האמונים על אינטרס הציבור תמימי דעים כי פעילותם מזיקה למקרקעין עד כדי הצורך להפסיקה לאלתר, ושעה שהמשיבים 1-2 שהם בעלי היתרי הבנייה, ממלאים פיהם מים. למרבה הצער נראה כי פשר הדבר נעוץ בכך שהאתר משמש עבור המשיבים משאב כלכלי מניב פירות נאים. לפי מידע שמסרו נציגי המשיבים בדיוני הכנסת, נכנסים לאתר בכל יום כ-2,000 טון פסולת ( עמ' 25 לפרוטוקול ישיבת 8.3.18), במשאיות שמשקל כל אחת מהן כ-15 טון, ועלות השפיכה לכל משאית לפי הטענה היא לפחות 400 ₪ ( עמ' 34 לפרוטוקול). לפי חישוב פשוט מדובר בפדיון של עשרות אלפי שקלים בכל יום, זאת בנוסף להכנסות מפעולות מחזור ושיווק התוצרת.

בניגוד לטענות המשיבים, מי שייצג בפניי את האינטרס הציבורי, היא המבקשת עצמה. כבר נקבע כי רשות התכנון ובפרט הוועדה המקומית, אמונה על שמירת האינטרס הציבורי (בג"צ 18/82 חברא קדישא נ' ו' מחוזית ת"א (15.3.84); בג"ץ 318/75 חדג'ס נ' ו' מקומית חיפה (2.2.76)). כמו כן, מקובל כי על רשויות התכנון ובהן הוועדה המקומית , חלה כפיפות לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 9.1000 יועצים משפטיים למשרדי ממשלה, וכן: שלום זינגר ושרית דנה, דיני תכנון ובנייה, נבו 2015, עמ' 170) , לפיכך חזקה על המבקשת כי הבקשה הוגשה על דעת היועץ המשפטי לממשלה, ומייצגת את האינטרס הציבורי.

רישיון העסק

אין מחלוקת על כך שמזה כמה חודשים, לא קיים רישיון עסק בידי המשיבים, זאת לאחר שהמועצה המקומית שוהם סירבה לחדשו.

אני מקבלת את עמדת המשיבים לפיה עניין רישיון העסק אינו מצוי במוקד הדיון במסגרת ההליך דנן, שעניינו בעבירות לפי חוק התו"ב. עם זאת, כבר נפסק אינספור פעמים כי המחוקק יצר זיקה ברורה בין דיני רישוי עסקים לדיני התו"ב ( עע"מ 8481/04 חברת חלקה 172 נ' ו' מקומית פתח תקוה (9.3.06); עת"מ 8781/08 רותם נ' עיריית ירושלים (22.2.09)), וזיקה זו מתבלטת במקרה שלפנינו, כפי שעלה מדברי נציגת המשרד להגנת הסביבה שצוטטו לעיל.

ביום 25.2.18 ניתן פסק הדין בעת"מ 31633-05-17 שם עתרו המשיבים ( כולם) נגד סירובה של המועצה המקומית שוהם לחדש את רישיון העסק שלהם להפעלת המטמנה באתר. פסק הדין מתפרש על פני 30 עמודים וכולל ניתוח מעמיק ומקיף של השתלשלות העניינים ומכלול היחסים בין הצדדים. בעצם, מסתבר שהמשיבים העלו בפניי את אותן הטענות שהעלו בעתירה המנהלית, למרות שאלה הוכרעו שם לאחר ניהול המשפט כולו. מפאת חשיבות הדברים, ראוי להביא את דברי בית המשפט המחוזי , כלשונם:
ממצאיה של הגב' אטיאס, נציגת המשרד להגנת הסביבה, ששימש כגוף ניטרלי באתר אשר האינטרס הציבורי נר לרגליו – מקובלים עלי. הממצאים מדברים בעד עצמם ולפיהם, האתר מוצה עצמו כמעט לחלוטין ובתוך חודשים ספורים, אמור היה לסיים את תפקידו לאחר למעלה מ – 20 שנות הטמנה...

בהתאם לעובדות שאינן שנויות במחלוקת, הוכח כי העותרות מפעילות את האתר מזה למעלה משנה ללא הרשאה, ללא היתרי בנייה, אגב גרימת מטרדים חמורים בהיקפם ובעוצמתם...
על אף שהאתר נמצא בפני סיום ומיצוי, לא אצה הדרך לעותרות. הן מבקשות למצות את פירות האתר. ההסכמים שנערכו בין השנים 2012 – 2015 נועדו לאזן בין האינטרסים של הצדדים ולשים גבולות סבירים לפעילותן של העותרות. המועצה בקשה להביא לסיום פעילות האתר בדרכי שלום. דא עקא, העותרות לא מרפות מהאתר, אף במחיר הפרת החוק וההסכמים אגב ביצוע עבירות.

היתרי הבנייה נועדו לממש את התחייבויות העותרות לסיים את עבודות השיקום בהתאם להסכמים. ברי אפוא שההיתרים כפופים להרשאה במקרקעין. המשך הפעילות באתר ללא הרשאה מפקיעה את תוקף היתרי הבנייה.
חומרת יתר יש לבניית המסלעה ללא היתר כדין...
הלך רוחן חסר תום הלב של העותרות בא לידי ביטוי גם במטרדים שנמצאו באתר – מטרדי ריח ועשן. העותרות טוענות כי נקטו צעדים להסרתם. אין במסמכים שהציגו כדי לתמוך בטענתן. בסיורה, נתקלה גב' אטיאס במטרדים חמורים! האם העובדה שאלו לא צוינו במסגרת ההחלטה מצדיקה התעלמות מקיומם? האם אין בהם משום פגיעה באינטרס הציבורי? האם על בית המשפט להורות על חידוש רישיון עסק מקום בו ברי שחידושו עשוי לפגוע באיכות הסביבה? דומה כי התשובה לכך ברורה.

אני ערה לכך שפסק הדין ניתן בהליך מנהלי-אזרחי שבו נטל ההוכחה שונה מזה החל בהליך הפלילי שבפניי. ואולם, לצד זה, לא ניתן להתעלם מכך שבית המשפט המחוזי הנכבד, אשר דן כבר במרבית טענות המשיבים, שמע עדויות ועיין בראיות כולן, דחה את הטענות מכל וכל. שעה שבהליך דנן נושאת המבקשת בנטל הוכחה של " ראיות לכאורה" בלבד, אני סבורה כי לפסק הדין המקיף שניתן, יש משקל לכל הפחות לצורך התרשמות משיקוליה ונימוקיה של ערכאה גבוהה יותר, שבחנה את הסוגיה לעמקה ( ע"פ 277/81 הלוי נ' מד"י (26.3.84), והמסקנות המתבקשות ברורות.

המשיבים מפנים להחלטה שניתנה ביום 3.8.17 בבע"א 33765-07-17, שם ביטל בית המשפט את צו הסגירה המנהלי שניתן נגדם, מכוח חוק רישוי עסקים. לטענתם, יש באותה החלטה כדי ללמד כי אף הפעם אין לקבל את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. לצערי, אינני מוצאת כי ניתן ללמוד מן העניין ההוא לענייננו, מכמה טעמים: ראשית, ההליך ההוא התנהל לפני חודשים רבים, וישנה משמעות רבה להתמשכות העבירות והמחדלים מאז ועד היום, באופן המטה את הכף אל עבר הצורך להחמיר את האכיפה. שנית, בעניין ההוא חלה מסגרת נורמטיבית שונה, על פי חוק רישוי עסקים. שלישית, ההחלטה ניתנה שם בטרם ניתן פסק הדין בעתירה המנהלית. רביעית ועיקר, הנימוק המרכזי לביטול הצו המנהלי היה נעוץ בעובדה שבאותה שעה טרם הוגש כתב אישום בגין ניהול העסק ללא רישיון, ואולם כיום מצויים אנו במצב שבו תלויים נגד המשיבים כתבי אישום הן בגין עבירות הבנייה ( תו"ב 38946-01-18) והן בגין ניהול העסק ללא רישיון ( רע"ס 43079-03-18).

סיכום

המבקשת הביאה ראיות לכאורה לביצועם של עבודות ושימושים אסורים ומתמשכים במקרקעין, באופן רחב היקף, לרבות גרימת מפגעים סביבתיים. הוכח ברף ההוכחה הנדרש כי בכל יום מובאים לאתר אלפי טונות נוספים של פסולת, בניגוד להיתרי הבנייה, ובשעה שאין בידי המשיבים רישיון עסק.

הראיתי לעיל כי אין בסיס לטענות המשיבים כאילו המשך פעילותם באתר נדרש לצורך שמירת האינטרס הציבורי. להיפך, על פי עמדת כל הגורמים הציבוריים, ובהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי הנכבד, יש להפסיק את הפעילות, שכן מוצתה יכולת ההטמנה באתר, והוא הוסר מרשימת האתרים המורשים.

הטענה לפיה מתן הצו יביא לכאוס סביבתי בשל העדר פתרונות הטמנה הוכחה כחסרת יסוד, שכן הוצגו פתרונות רבים אחרים על ידי נציגי הגורמים הרלוונטיים. בכל מקרה, ראוי לשוב ולהביא את דברי בית המשפט המחוזי, שקבע בפסק דינו בעתירה המנהלית:

מבלי להקל ראש בצורך החשוב והחיוני באזורי הטמנה, הרי שהחובה לדאוג לרצף פעילות בנושא זה מוטלת על המדינה. בידה הכלים לתכנן תכנון ארוך טווח ולהכשיר אתרים להטמנת פסולת. העובדה שקיים מחסור באתר זמין – נכון לעת הזו - אינה מצדיקה את המשך פעילותו של האתר דנן, אגב הפרת חוק, ללא הרשאה ותוך גרימת מטרדים. בתום 20 שנה מוצה האתר ואין בחודשים הספורים שנותרו למיצויו כדי להכשיר את הפגמים שנפלו בהתנהלות העותרות. ברי, כי אין באתר משום פתרון ראוי והולם לסוגיית הפסולת באזור המרכז, נכון לעת הזו. לפיכך, המשך הפעלתו תביא לכך שחוטא ייצא נשכר ו -'הבריונות' משיגה את תכליתה. אין לתת יד למצב שכזה.

אכן, מתן הצו עלול לגרום נזק כספי למשיבים, אלא שהיה עליהם לקחת אפשרות זו בחשבון, עת המשיכו לבצע באתר עבודות אסורות. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ייעתר לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, ככל שהוכח לו כי מבוצעות עבירות במקרקעין, ולא יינתן משקל למאזן הנוחות כלפי המשיבים ( ע"פ 42/75 מד"י נ' מלון קומודור (5.3.75); אהרון נמדר, תכנון ובנייה, חלק שני, חושן למשפט-2015, עמ' 402)). בנוסף, נקבע כי הכף נוטה לעבר מתן הצו, לאור העובדה שאין המדובר בגרימת תוצאה בלתי הפיכה, אלא בגרימת נזק כספי בלבד ( עניין יד שלום הנ"ל).

בענייננו, נראה כי הפגיעה הצפויה למשיבים כתוצאה ממתן צו ההפסקה, היא מינורית בהשוואה למקרים אחרים בהם ננקט הליך זה לבדו, ללא הגשת כתב אישום. ניתן לצפות כי שאלת ביצוע העבירות תבורר עד מהרה, במסגרת ההליך העיקרי, וככל שיימצא כי לא הוכח ביצוע העבירות, לא יהא מקום להמשך תחולת הצו.

סופו של דבר, אני קובעת כי נוכח עבירות הבנייה והאינטרס הציבורי הרב, יש מקום לקבל את הבקשה.

הוראות
ניתן בזה נגד המשיבים ( כולם) צו הפסקת עבודה ושימוש במקרקעין, כמבוקש.

לצורך התארגנות המשיבים, אני מורה כי הצו ייכנס לתקפו ביום 17.6.18, ואולם לא יבוצעו עבודות הטמנה, חפירה, בנייה, או מילוי, לאחר יום 4.6.18.
החל מיום 17.6.18, יוכלו המשיבים להיכנס לאתר לצורך פינוי כלים הנדסיים, מבנים וציוד בלבד, ללא ביצוע עבודות כלשהן במקרקעין.

ניתן בזה צו סגירה למקרקעין, אשר ייכנס לתוקפו ביום 3.7.18.

המזכירות תשלח את ההחלטה בדחיפות רבה לב"כ הצדדים.

זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ועדה מקומית לתכנון ובנייה שהם
נתבע: א.ס.פ.י חברה לקידום פרויקטים באיכות הס
שופט :
עורכי דין: