ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה חברה לביטוח בע"מ נגד הראל עינב :

בפני
כבוד ה רשמת הבכירה אביגיל פריי

תובעת

שלמה חברה לביטוח בע"מ

נגד

נתבעות

1.הראל עינב
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בפני תביעה שעניינה נזק נטען שנגרם לרכב התובעת ע"י רכב הנתבעת בשעה שהוחנה הרכב בחניון באוניברסיטת בר אילן . נהג רכב התובעת לא נכח במקום התאונה בעת שהתרחשה והתביעה הוגשה על בסיסו של פתק אנונימי שהושאר על שימשת רכב התובעת בו ננקב מס' רכב הנתבעת ותיאורו תוך טענה "פגעה וברחה".
הנתבעת העידה בפני והכחישה כל קשר לפגיעה ברכב התובעת. לפי עדותה כלל אינה סבורה כי הייתה במקום האירוע באותו יום שכן סיימה לימודיה עוד קודם למועד התאונה הנטען; ואף אם הי יתה במקום - לא פגעה ברכב התובעת.

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

בסוגית הפתקים האנונימיים המושארים ע"ג רכבים קיימת פסיקה ענפה של בימ"ש השלום ובתי המשפט לתביעות קטנות. פסקי הדין שונים זה מזה, נסמכים על עמדות כאלה ואחרות, אולם אין בהם קו אחיד. מקצתם מקבלים את התביעות בהסתמכם על פתקים אלה (כדוגמת תא"מ 20155-02-11; תא"מ 53172-01-15; ת"ק 8096-04-15) וחלק ם דוח ים את התביעות המסתמכות על פתקים דומים (כדוגמת תא"מ 7155-02-17; תא"מ 64138-02-15; תא"מ 5634-07-15).

נקודת המוצא בדין האזרחי הינה כי חובת ההוכחה הינה של התובעת וככל שלא עמא בנטל הראיה המוטל עליה, לא קמה חובתה של הנתבע ת להוכיח את טענת ה. בנסיבות העניין, עמדתי הינה כי בהעדר כל ראיה נסיבתית מסייעת היכולה לשפוך אור על הסוגיה, לא עמדה התובע ת בנטל זה. כך למשל, ניתן להלום מצב בו הפוגע עצמו הוא שהשאיר את הפתק ע"ג הרכב כדי לנקות עצמו מחשד ותוך שהוא מטיל האחריות על רכב אחר ששהה בחניון באותו מועד. הפתק אך נוקב בסוג הרכב ומספרו- אין בו ציון מיקום הפגיעה או פרטי משאיר הפתק- ולו מס' טלפון לקבלת פרטים. משכך, קיים קושי אינהרנטי בהסתמכות עליו. כך גם עיון בתמונות שצורפו ע"י התובעת אשר לא העלו קיומו של שפשוף צבע כחול במיקום הפגיעה עליו הצביעה התובעת.
לפיכך גם איני סבורה כי מתקיימות בענייננו הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה הדבר מדבר בעד עצמו. כעולה מהוראות הסעיף, אחד מעיקריו הוא הוכחה כי נכס שהיה בשליטת הנתבע גרם לנזק- "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו..." (הדגשה שלי- א.פ.).
כאמור לעיל, בענייננו הוכחה כזו לא הוצגה בפני ביהמ"ש.

יוער כי דו"ח השעות אשר צורף לאחר הדיון ע"י הנתבעת 1 לא סייע להוכחת טענתה לאור העובדה כי במועד הרלוונטי שהתה בחופשה ולא הגיעה למקום עבודתה. עם זאת, כאמור לעיל, מעת שלא הרימה התובעת את נטל הראיה, איני נדרשת למשמעות העדר יכולת הנתבעת להצביע על מקום המצאה ביום האירוע שכן גם אם הייתה בחניון בו אירעה הפגיעה הנטענת, עדיין אין בכך להוכיח כי היא הנהגת הפוגעת.

סיכומם של דברים- התביעה נדחית.
בנסיבות העניין, לאור טעמי דחיית התביעה איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. התובעת תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ח, 07 יוני 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שלמה חברה לביטוח בע"מ
נתבע: הראל עינב
שופט :
עורכי דין: