ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כרמית אילנה שמעון נגד טל אליהו :

בפני
כבוד ה רשם בכיר מוהנד חליאלה

תובעים

כרמית אילנה שמעון

נגד

נתבעים

טל אליהו

פסק דין

מונחת לפני תביעה קטנה לפיצוי בגין מטרד ליחיד.

התביעה:
בכתב התביעה נטען כי התובעים תשובי נווה עובד ומתגוררים בסמיכות זה לזה; בשנת 2011-2012 הציב הנתבע מבנה נייד גדול בחצר בית הוריו בו הוא מתגורר בשכנות סמוכה לבית התובעת , כאשר חזיתו האחורית צמודה לגדר המפרידה בין שטחי הצדדים. זמן קצר לאחר מכן התחיל הנתבע להפעיל במבנה עסק מספרה המשרת לקוחות במהלך כל שע ות היממה; המ ספרה מנוהלת ללא רישיון עסק וללא פיקוח או היתר מטעם הגורמים הרלוונטיים ; המבנה עשוי מ חומר דליק ולא עומד בדרישות החוק; נוסף על כך, גורמת הפעלת המספרה למטרד חמור, היא מופ עלת החל משעת בוקר בד"כ 7:00 עד לשעות מאוחרות ובד"כ עד השעה 23:00 ; המספרה מושכת קהל לקוחות גדול ,רובו צעיר, המגיע למקום בכלי רכב מסוגים שונים ובין היתר גם טרקטורונים ,אופנועים כלי רכב פרטיים ואפילו אוטובוסים וכלי רכב מסחריים; לפעמים נוצרת במקום התקהלות של אנשים הממתינים לתור , הם יושבים, מעשנים נרגילות וס יגריות ושותים כאילו המקום מועדון חברתי; התנועה הערה של כלי רכב מייצרת רעש בלתי פוסק ובמקרים רבים כביש הגישה לבית התובעת נחסם כתוצאה מחניית כלי רכב במקום; לפעמים התובעת לא מצליחה לעשות שימוש בחניה או להיכנס לבית מחמת חסימת הכביש והחנייה ע"י רכבי הלקוחות של הנת בע; לעתים קרובות יוצא מהחניה בשעטה אופנוע או טרקטורון תוך גרימת רעש אדיר ותוך גרימת סיכון וזיהום אוויר .

לטענת התובעת, על פי התב"ע של נווה עובד לא ניתן להפע יל במקום עסק מכל סוג שהוא כולל יחידות אירוח או עסק אחר ובפרט עסק טעון רישוי כדוג מת מספרה.

עוד טענה התובעת בכתב התביעה כי הנתבע דאג לצייד את המקום בפינת נרגילה שבה מוגשת גם שתייה ללקוחות הממתינים או אלה שסיימו. העשן של הנרגילות והסיגריות מית מר לאוויר ונכנס לביתה של התובעת. פעמים רבות מצאה עצמה הת ובעת סוגרת את חלונות ביתה על מנת להגן על בתה ובן זוגה שלא יכלו לסבול את הריח ותחושת החנק והשיעול; המספרה גם מייצרת פסולת רבה כגון שיער, מוצרי גילוח , תערי גילוח , סכינים ,כלי אוכל חד פעמיים ,ניירות ,בדלי סגירות וכו'; בחורף חודרים מים מתקרת הגג של מבנה המספ רה למחסן של בית התובעת; התובעת פנתה למשטרת ישראל ול מועצה המקומית אך ללא הועיל אף כי אינן חולקות על כך כי המספרה מנוהלת ללא רישיון ; למרות כל פניותיה של התו בעת לא התייצב אף נציג רשמי מטעמם לבדיקת המקום ותקינות הפעלת העסק בו.

התובעת מדגישה בכתב התביעה כי לא בכדי נקבעו תאנים להפעלת מספרה ובין תנאים אלה טיב ואיכות המבנה כולל מחיצות ,רצפה וקירות חדר שירותים ,מיקומו והדברים הכלולים בו, ריהוט וציוד וכן כללים בדבר איסוף הפסולת בפחים מיוחדים. ה נתבע מפעיל את המספרה באזור מגורים ללא רישיון עסק וללא עמידה בתנאים הקבועים בח וק לעסק מסוג זה . גם המבנה שבו מופעל העסק אינו חוקי ואף מסוכן.

התו בעת טוענת כי ל אחר ש נואשה מהתערבות הרשויות , אין לה אלא להפנות את סבלה וטענותיה לבית המשפט על מנת שתיפרע מן הנתבע פיצויים בגין הנזק שנגרם לה.

לתמיכה בתביעה צירפה התובעת בין היתר סדרה של תמונות.

כתב ההגנה:

הנתבע הגיש כתב הגנה בו טען כי קיים סכסוך שכנים ארוך שנים בין הורי הנתבע מזל ויהודה אליהו ובין השכן חיים אנקרי ואביו אברהם אנקרי ; בעל הנכס הוא מר חיים אנקרי ולא התובעת שהיא רק דיירת מספר שנים אצלו ; הנתבע והוריו תבעו את חיים אנקרי בבית משפט על מה שגרם להם חיים אנקרי במשך 20 שנה ; מבירור במועצה האזורית התברר כי התובעת אינה רשומה כתושבת פוריה ; הנתבע מאשר כי הוא ספר במקצועו ומספר בבית הוריו אך לטענתו כל שאר הסעיפים שבכתב התביעה אינם נכונים . אשר לרכבים שחונים ולטענת התובעת מפריעים לה טען כי " זה גם של התובעת וגם של דייריו של בן הזוג חיים אנקרי שיש לו צימרים שבנויים שלא כדין . גם על זה הוגשו תלונות למועצה המקומית וגם כל זה קשור לסכסוך השכנים".
עוד טען בכתב ההגנה כי " לגבי השטח שחונים שם וזה לא שטח שלה ולא שלי אז אם יש לה בעיה עם החניות שתזמין משטרה אז גם בעניין זה הכול שקר ואפשר למצוא את הנושא הזה בכל הקבצים המצורפים".

הוכחות:

העידו לפני התובעת והנתבע: התובעת חזרה על עיקרי כתב התביעה וטענה כי הנת בע לא התייחס בכתב הגנתו באופן ממוקד לאף טענה ולא סיפק ראיות שסותרות את טענותיה , התובע ת הוסיפה כי אין קשר בין תביעתה לבין התביעה אליה מפנה הנתבע בכתב הגנתו וכי " ..הנתבע גדל מיום ליום וכך גם הלקוחות של המספרה. אני מבקשת להפסיק את הבלגן הזה, אי אפשר לחיות במצב הזה, אין לנו גישה לבית".

"..... הבת שלי נדרסה כמעט 5 פעמים מהתוצאה מהרכבים האלו שנוסעים רברס, זה בשעות של מעבר לקבלת קהל, הרעש, הנרגילות, הסיגריות, המפגע הבטיחותי, הפסולת של האשפה שנערמת וסותמת שם... מגישה תמונות של אותה חניה מזוויות אחרות – הוגשו וסומנו ת/3. המספרה פועלת שנים באופן הזה. יש לי סרטונים שמתעדים את הרעש ואת העשן. יש לו פינת ישיבה בחוץ של הלקוחות, מעשנים שם סיגריות. אסור לפתוח עסקים ביישוב מבחינת הטאבו".

הנתבע חזר על עיקרי כתב ההגנה והוסיף כי " התובעת היא לא בעלת הנכס שקיים שם, היא בעצם דיירת אצל חיים, היא שוכרת או שהיא חיה לא יודע איך".

"... אני התחלתי בתור תחביב לספר בגיל 18 בבית של ההורים ומשם זה נמשך, אני עובד בתוך הבית, שזה קהל לקוחות שלי וכולם מרוצים ביישוב ומבסוטים. אני עובד עם מס הכנסה והכל, לגבי רישוי עסקים זה עכשיו נכנס במועצה שלנו ואוטוטו זה ייכנס שכן יהיה אישור. כרגע אין רישיון עסק למבנה. אם אני מספר מתוך הבית אין עם זה בעיה, אבל אם אני מספר בתוך המבנה שאני משתמש בו עכשיו, זה המבנה של הבית, המבנה שייך לבית. אני צריך רישיון ואין לי רישיון. גם לחיים אין רישיון, יש לו צימרים."

ביחס לכלי הרכב שנראים בתמונות שהגישה התובעת העיד כי : "... התמונות שהיא הראתה זה רכבים שלה ושל בן זוגה. הם הסתבכו עם הוריי בסכומים גדולים, הכ ול מתנהל אצלנו קשורה ובשקט בנועם, השכנים באים אליי והכל נעים. אני כופר בכל מה שהיא אמרה, זה רק בגלל הסכסוך עם ההורים על סכומי כסף גדולים".

" אני מצהיר שהרכבים שנמצאים בכניסה לבית של התובעת בתמונות הם לא לקוחות שלי. אלה אנשים שבחרו להחנות את רכביהם שם. החניות זה לא שלי ולא שלה, זה שטח פרטי. אם מישהו בא אליי הוא חונה בשטח הפרטי שכל אחד יכול לחנות בו".

נוכח המחלוקת בדבר זהותם של הרכבם שנראים בתמונות כאשר התובעת טוענת כי מדובר ברכבים של לקוחות הנתבע ואילו הנתבע טען כי לא כך הדבר, קבעתי ישיבה נוספת על מנת לאפשר לתובעת להציג בבי ת המשפט סרטונ ים אשר לטענתה ממחישים כי מדובר בכלי רכב של לקוחות הנתבע.

בישיבה שהתקיימה ב 23.5.2018 הציגה התובעת בבית המשפט סרטון בו נראה נהג של אוטובוס יוצא מכיוון המספרה וצועד עד לאוטובוס. כמו כן הציגה תמונות שמראות רכבים חוסמים חלקית את הכניסה לביתה של התובעת.

הנתבע ביקש להגיב ו טען כי כלי הרכב שנראים בתמונות חונים בשטח שאינו מיושב כרגע והם של הדיירים שגרים אצל הת ובעת ובן זוגה, כמו כן מחה על כך שהסרטונים פגעו בזכותו לפרטיות.

שאלתי את התובעת לגבי זכויותיה ומעמדה בנכס והיא השיבה כי בעל הנכס הוא בן זוגה ושהיא מתגוררת בבית 12 שנה:

" .... אני משלמת הרבה כסף כל חודש על הנכס הזה, הוצאות שוטפות, הבית הזה הוא שלי לכל דבר. אני ידועה בציבור, אני משלמת מסים למועצה. לשאלה למה הבן זוג שלי לא הגיש תביעה – בן זוגי רוב הזמן לא נמצא, הוא נמצא בחוץ, רוב הזמן אני לבד בבית עם ילדה בת 16 וחצי. המטרדים הם בעיקר שלי ושל הבת שלי. אנחנו ביחד כמעט 12 שנה בבית שלי. לעניין החניה, זה נכון שהחניה שייכת לא לי ולא לנתבע, אבל היא יכולה לשמש אורחים בלבד ולא לקוחות המספרה."

דיון והכרעה:

לאר ששמעתי את העדויות ובחנתי את המוצגים שהונחו על שולחני, ותוך שאני נוקט זהירות בשל העובדה שמדובר בסכסוך שכנים ותביעות הדדיות, באתי למסקנה כי עלי לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד.

הנימוקים שהביאוני למסקנה זו יפורטו להלן באופן תמציתי כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות תש"ל 1976 :

א. התובע לא חלק על כך שהוא מנהל בבית הוריו או בצמוד לו עסק של מספרה , כי עסק זה טעון רישיון וכי אין ברשותו רישיון לעסק.

ב. לא בכדי מסדירות רשויות התכנון את נושא הרישוי בזיקה לייעוד של אזורים. יש אזורים המיועדים למגורים בלבד , אזורים המיועדים לעסקים בלבד , ויש אזורים המיועדים לשימוש מעורב תוך נקיבת סוגי העסקים המותרים. לא כל עסק ניתן לפתוח בלב שכונת מגורים.

ג. שוכנעתי כי כלי הרכב של לקוחות הנתבע מהווים מטרד לתובעת בשל הקרבה ה יתרה של המספרה לביתה של התובעת שגובל בהחלקה שעילה הוקמה המספרה . קביעתי זו מתבססת על הראיות והשיקולים שלהלן:

ג(1). מטבע הדברים , לפחות חלק מהלקוחות יגיעו למספרה בכלי רכב והם יצטרכו לחנות בסמיכות למספרה , ומאחר שביתה של התובעת גובל במספרה הרכבים יחנו גם בסמיכות לביתה של התובעת.

ג(2) עדותה של התובעת עשתה עלי רושם חיובי ואני נותן בה אימון. התרשמתי כי התובעת סובלת מכלי הרכב של לקוחות המספרה. התרשמתי אף שהתובעת חוששת מהנתבע.

ג(3) בישיבה השנייה, התובעת הציגה סרטון בו נראים רכבים חוסמים חלקית את הכניסה לביתה. כמו כן בסרטון אחר נראה נהג אוטובוס יוצא מהמספרה ונכנס לאוטובוס. משכה תשומת ליבי העובדה שהנתבע שהכחיש בישיבה הראשונה כי הרכבים שחונים בשטח שבו נמצא האוטובוס הם של לקוחותיו , כלל לא הופתע כשהוצג הסרטון שבו נראה נהג האוטובוס ואף לא קם ממקומו כדי לראות את הסרטון.

ג(4) עדותו של הנתבע עשתה עלי רושם שלילי ואני לא נותן בה אימון. הנתבע הכחיש באופן טוטאלי וגורף כי הרכבים של לקוחותיו חונים ברחבה שנמצאת היכן שחנה האוטובוס אך לא ידע להסביר ,אם כך, היכן חונים לקוחותיו. הנתבע גם נקט בשיטה של ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה שעה שמיקד טענותיו בעבירה על חוק הגנת הפרטיות ובטענה כי הבעלות על הבית היא של מר חיים לנקרי ואילו התובעת "שוכרת או שהיא חיה לא יודע איך".

ד. לעניין מעמדה של התובעת בנכס, התובעת הסביר ה, והנתבע לא הכחיש , כי היא מתגוררת בנכס שנים וכי היא ידועה בציבור של חיים אנקרי. מעמדה זה מקנה לה זכות תביעה לפי סעיף 44 לפוקדת הנזיקין ( מטרד ליחיד). למרות זאת תהיתי מדוע לא הוגשה התביעה גם על ידי חיים אנקרי שהוא הבעלים של הנכס וכאן אעיר כי תשובתה של התובעת לפיה רוב הזמן הוא לא בבית לא שכנעה אותי. גם העובדה שבמשך שתי ישיבות לא בא להעיד ולתמוך בעדות של התובעת משכה תשומת הלב.

מעיון בת"א 8193-06-17 אשר עותק של כתב התביעה בו צורף לכתב ההגנה , עולה כי התביעה הנ"ל שבה תובעת אמו של הנתבע את חיים אנקרי אינה אלא תביעה מאוחדת עם תביעה לפיצויים נגררת שהגיש חיים אנקרי קודם לכן נגד התובע ונגד אחיו ואביו שבה נטען כי הם תקפו אותו, שברו לו את האף וגרמו לו חבלות נוספות בגופו, הוגש נגדם כתב אישום בגין תקיפה והם הורשעו.

ה. מעבר למטרד של כלי הרכב שהוכח , ואף כי אני מאמין לתובעת לגבי מטרדים נוספים , אני נזהר מלקבוע ממצאים נוספים על סמך עדותה היחידה של התובעת שאינה נתמכת בתמונות או בראיות או עדים נוספים.

סעד:

סעיף 44 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) מגדיר מטרד ליחיד:

" מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים על ידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם , אך לא ייפרע אדם פיצוים בעד מטרד ליחיד אם לא סבל ממנו נזק".

סעיף 2 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש ) מגדיר "נזק": אבדן חיים.... , נוחות .. או חיסור מהם ".

שוכנעתי על סמך עדותה של התובעת שנתמכת , כאמור, בתמונות ובסרטונים כי התובעת סובלת סבל של ממש מכלי הרכב של לקוחות המספרה נוכח הקרבה היתירה של ביתה למספרה ולמקום החניה.

יחד עם זאת, הפיצוי צריך להיות נמוך וזאת בשל כך שהתובעת לא פעלה להקטנת הנזק. בהינתן שהמספרה מנוהלת בשכונת מגורים ו ללא רישיון מהרשויות המוסמכות, התובעת הייתה צריכה לקטין את הנזק על ידי פניה לבית המשפט בתביעה לצו עשה לסגירת המספרה או למציאת פתרון אחר לסילוק המטרד.

לאחר ששקלתי בדבר, אני מחייב את הנת בע לשלם לתובעת פיצוי בגין הנזק שנגרם לה עד ליום הגשת התביעה בסך של 2,500 ₪.

כמו כן יש לם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 500 ₪.

כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: כרמית אילנה שמעון
נתבע: טל אליהו
שופט :
עורכי דין: