ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב פודים נגד ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל :

לפני
כבוד ה שופט משה יועד הכהן

המערער
יעקב פודים, עו"ד
בעצמו

נגד

המשיבה
ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל
ע"י ב"כ עו"ד דקלה קליין-יונה

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") (עו"ד יוסף שמשי – אב "ד, עו"ד מזיוב אבירם – חב "ד, עו"ד דרור מתתיהו – חב "ד) בתיק בד"א 46/115 מיום 13.3.16, שבו נדחה ערעורו של המערער על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו בתיק בד"מ 41/13 של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (להלן: " בית הדין המחוזי") (עו"ד עמיר אברהמי – אב"ד, עו"ד אינגריד הר-אבן – חב"ד, עו"ד מאיר דקל – חב"ד). בבית הדין המחוזי זוכה המערער מעבירות לפי סעיף 14(א)+(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") אולם הורשע בעבירה לפי סעיף 14(ג) לכללי האתיקה, וכן בעבירה לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: " חוק הלשכה") וסעיף 2 לכללי האתיקה. בעקבות ההרשעה, הוטל על המערער עונש של השעיה על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים מיום סיום ההשעיה בפועל, שבה היה מצוי בעת מתן גזר הדין, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע.

כתב הקובלנה

2. בכתב הקובלנה שהוגש נגד המערער נטען כי הגב' רות ביהם והגב' אסתר ביהם (להלן: "האחיות ביהם" ו/או " ביהם") משמשות כלקוחותיו של המערער בסכסוך משפטי רב היקף הנוגע לבית המשותף ברח' רבי עקיבא 20 ירושלים (להלן: " הבית המשותף"), שבו הן מתגוררות. בין היתר, ייצג אותן בהליכים נגד נציגות הבית המשותף (להלן: " הנציגות"). ביום 1.1.10, מונו האחיות ביהם כמנהלות הנציגות, בהתאם לרוטציה בין הדיירים. בשלב זה, החל המערער לייצג גם את הנציגות במסגרת אותו סכסוך עצמו. ביום 17.11.10, הוציא המפקח על הרישום המקרקעין צו מניעה זמני האוסר על הנציגות להעסיק את המערער בשל החשש הכבד לניגוד עניינים ובשל העובדה שהאסיפה הכללית של הנציגות לא אישרה את העסקתו. בעקבות הצו, הופסק הייצוג.

3. נטען נגד המערער כי ייצג בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין והפר את חובת הנאמנות שחלה עליו כעורך-דין. עקב כך, הואשם המערער בעבירה של ניגוד עניינים, עבירה לפי סעיף 14(א)+(ב) לכללי האתיקה וכן בעבירה של הפרת חובת נאמנות ללקוח, עבירה לפי סעיף 54 לחוק הלשכה וסעיף 2 לכללי האתיקה.

פסק דינו של בית הדין המחוזי

4. בית הדין ציין בהכרעת הדין , כי המערער נמנע מהגשת סיכומים בכתב על אף שנצטווה לעשות כן וזאת לאחר שניתנו לו מספר אורכות, ועקב התנהלות זו ניתנה הכרעת דין ללא סיכומים מטעמו. בית הדין ציין את העובדה שהבית המשותף הפך נשוא לעשרות סכסוכים ודיונים משפטיים הנמשכים כבר שנים ארוכות וכמעט אין ערכאת שיפוט בירושלים שלא נדרשה לאחד מהם. הצדדים הניצים הם 4 דיירים שהם בעלי הזכויות בדירות והנציגות, בהרכבים שונים ובכובעים שונים. צוין, כי בתקופות מסוימות וחלף הסכסוכים וההליכים הייתה חפיפה בין מי מהדיירים לב ין הנציגות, שכן נקבע שכל דייר יכהן כנציגות תקופה מסויימת. בעניין זה נאמר, כי מדובר במצב דברים נתון בתקופה הרלוונטית לקובלנה שאינו קשור למערער.

5. האחיות ביהם שהיו אחד מבעלי הדירות, היו לקוחותיו של המערער קודם ליום 1.1.10 גם בעניינים ובסכסוכים הנוגעים לבית המשותף לרבות כנגד הנציגות. עוד צוין, כי ביהם לא היו לא היו לקוחות מזדמנות של המערער, אלא יוצגו על ידו בייצוג קבוע וארוך טווח בעניינים שונים. כלומר, ביהם היו בגדר "לקוח קבוע" של המערער כפי הגדרת סעיף 14(ג) סיפא לכללי האתיקה. ביום 1.1.10 התמנו ביהם כנציגות והיו הראשונות ברוטציית הדיירים לכהונה זו. הדיירים הנוספים הם מר אברהם פריצי פריד (להלן: " המתלונן"), הגב' תמרה תמיר וכן משפחת הלנר שמר דניס צין (להלן: "צין") הוא נציגה.

6. המערער הכחיש בישיבת ההקראה מיום 4.3.14 את האמור בכתב הקובלנה באופן גורף וטען, כי מדובר בקובלנה כוללנית וסתמית שאינה מאפשרת מתן תגובה פרטנית, אולם עמדה זו נדחתה. בהמשך, נאמר כי המערער לא הציג עמדה סדורה אודות גרסתו ועמדתו העובדתית והמשפטית כלפי הקובלנה ובית הדין, בהעדר סיכומים מטעמו, נאלץ בית הדין להסיק את עמדתו ממכתבו לוועדת האתיקה המחוזית, מעדותו בפני בית הדין ומקווי החקירה שבהם נקט כלפי העדים האחרים. נאמר, כי טענתו של המערער בעדותו "שאני לא ייצגתי", נותרה בסתמיותה ללא תימוכין ואף נסתרה על ידי מקטעים בעדותו ובמכתבו לוועדת האתיקה המחוזית מיום 6.1.11. בין היתר, טען שם המערער, כי גם דיירים אחרים ייצגו במקביל את עצמם ואת הנציגות; הנציגות הממונה (ביהם) היא שמינתה אותו לייצג אותה ולפיכך לא מתקיים ניגוד עניינים; אין ניגוד עניינים בין ביהם לבין הנציגות בעניין בו ייצג את הנציגות והאינטרסים של ביהם והנציגות היו זהים; עורכת הדין שייצגה את הנציגות לאחר פרישתו מן הייצוג העלתה את אותם טיעונים שהעלה הוא עצמו כלפיה לא הועלו טענות לניגוד עניינים.

7. בנוסף, הועלו מפי המערער טענות נוספות ובהן ההיקף המועט של הפעולות המשפטיות שביצע בשם הנציגות, במקביל לייצוגו את ביהם; דחיפותם ונחיצותן של הפעולות שהיו דרושות לצרכי הנציגות והעדר עורך דין אחר בהישג יד שיבצע ן; תוצאתן החיובית של הפעולות שביצע בשם הנציגות שהועילו לה ולכלל הדיירים; שיקולים זרים של וועדת האתיקה הארצי שהגישה נגדו את הקובלנה, משזו נגנזה על ידי וועדת האתיקה המחוזית, שעה שוועדת האתיקה המחוזית אישרה ייצוג בניגוד עניינים לגבי עורכי דין אחרים; בחינת האשמה בעבירת ניגוד העניינים אינה טכנית ואינה בבחינת משוואה, כך שלא די בבדיקת השאלה מיהם הצדדים המנוגדים שיוצגו במקביל , אלא שיש לבדוק את התמונה הרחבה יותר.

8. בית הדין המחוזי קבע, כי המערער ביצע לפחות 3 פעולות בשם הנציגות, במקביל לייצוגו את ביהם ובהן מכתב ותצהיר תשובה בשם הנציגות, כתב בי-דין בשם הנציגות ובקשה שהגיש המתלונן נגדה, ומכתב לרשות העתיקות בשם הנציגות. בית הדין ציין, כי נסיבותיו החריגות של העניין מעוררות שאלות בלתי שכיחות ולא בהכרח כאלו שהתשובה עליהן מובהקת. זאת שכן, במגוון הנסיבות בהן פעל המערער, מתעורר קושי לא מבוטל בקביעת זהות הלקוח לגביו לכאורה נעברו העבירות , כאשר בכל שנה משנות הרוטציה הייתה זהות בין אחד הדיירים לבין הנציגות, משמע , שני לקוחות התמזגו לכלל לקוח אחד לכאורה. מעבר לכך, הדיירים עצמם, ללא יוצא מן הכלל, היו נגועים בעצמם בניגוד עניינים אינהרנטי אל מול הנציגות, זאת עוד בטרם ההידרשות לסוגיית הייצוג המשפטי של הדייר או של הנציגות. בעניין זה, שאל בית הדין "כאשר לקוחו של עורך דין בעצמו עומד בניגוד עניינים, כיצד על עורך הדין לנהוג? האם נרחיק לכת ולדרוש גם מעורך הדין להתפטר גם מייצוגו של לקוחו?!" (פסקה 22 להכרעת הדין).

9. בית הדין גם סקר בהרחבה את החלטת המפקח על הבתים המשותפים שהורתה לנציגות להפסיק את ייצוגה בידי המערער, אך ציין כי אין בה כדי לחייב את בית הדין ככל שהיא נוגעת לקביעה בדבר ניגוד העניינים וממילא אין היא חלה על עורך הדין אלא על הלקוח. בנוסף, קיבל את עמדת המערער , כי המתלונן בחש בקדירת הסכסוכים בבית המשותף וכי אין זה מן הנמנע שיש לו עניין טקטי או מניע אישי בפתיחת התלונה המשמעתית נגד המערער. בסופו של יום, ציין בית הדין, כי השאלה שבמוקד הדיון הינה עובדתית בעיקרה, שכן קיימת למעשה הסכמה עובדתית שהמערער ייצג ב מקביל הן את ביהם והן את הנציגות, כאשר אלה ואלה היו באותה תקופה בעלי דין מנוגדים בכמה הליכים משפטיים. בנוסף, בית הדין ציין כי עצם היענותו של המערער להוראת המפקח על הפסקת הייצוג, לא היוותה הודאה מצידו ביחס לקביעה בדבר ניגוד עניינים. שכן, אין זה מצופה ממנו שלא לציית להחלטות שיפוטיות.

10. בית הדין גם קבע כממצא, כי הסכסוך בין הדיירים וההליכים המשפטיים שהתנהלו בשנת 2010 אינם ניתנים להפרדה והסכסוך האמור בין הדיירים לבין הנציגות הפך "לבליל אחד שלם שלא ניתן להפריד בין חלקיו". לפיכך, יש לקבוע כי המדובר בפעולה "באותו עניין" האמורה בסיפא לסעיף 14(ב) לכללי האתיקה. עם זאת, נקבע כי לנוכח הבעייתיות בזהות הלקוח ומצב שבו הלקוח עצמו מעמיד עצמו בניגוד עניינים מעוררים מבחינת המערער ספק סביר בהתייחס לעבירות המנויות בסעיף 14(א) ו-(ב) לכללים.

11. יחד עם זאת, מצא בית הדין המחוזי, כי המערער עבר עבירה על הוראת ס"ק (ג) של כלל 14. שכן, הוראה זו אינה מחייבת ייצוג מקביל בהליך מסויים ודי בכך שביהם היו לקוח קבוע של המערער. בנוסף, אותה עבירה אינה דורשת להוכיח את התנאי של אינטרסים מנוגדים באותו עניין כדרישת ס"ק (ב) וגם לא את התנאים החלופיים של ס"ק (א). בית הדין הוסיף כי הכותרת "ניגוד אינטרסים" שלצד ס"ק (ג) מעלה מעצם התקיימותה קביעה של ניגוד אינטרסים מבלי שנדרש יהיה להוכיחו פרטנית לגבי הליך ספציפי. עוד נאמר, כי לאור קביעת המפקח, לפיה נדרש כינוס אסיפה כללית כדי לרפא את ניגוד העניינים שנוצר, לא עומדת למערער הגנה סדורה לעניין ס"ק (ד) של כלל 14, לה טען.

12. לפיכך, בהחילו את הכללים 38 ו-39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין ובתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962 (להלן: " כללי סדרי הדין") קבע, כי ניתן להרשיע את המערער בעבירת משמעת אחרת מזו שיוחסה לו, לאחר שניתנה לו מלוא ההזדמנות להתגונן והוא אף ניצל אותה. לפיכך, זוכה המערער מהעבירות לפי סעיפים 14(א) ו-(ב) לכללי האתיקה והורשע בעבירה לפי סעיף 14(ג) לאותם כללים. זאת לצד עבירות לפי סעיף 54 לחוק הלשכה וסעיף 2 לכללי האתיקה.

13. בגזר הדין ציין בית הדין, כי הקבילה ביקשה להשעות את המערער בפועל למשך 3 חודשים בהצטבר להשעיה נוכחית שאותה הוא מרצה. שכן, יש לו הרשעות קודמות רבות ובעניין זה הכמות הופכת לאיכות. המערער, מנגד, טען שהקובלת מנועה מלטעון לחומרת העבירה בה הורשע, שכן כלל לא הועמד על ידה לדין בעבירה זו ומעבר לכך העבירה האמורה אינה מצדיקה השעיה בפועל. עוד טען, כי מדובר במתלונן סדרתי הפועל באופן שיטתי כנגד כל מי שמייצג את הצדדים בהליכים הנוגעים לבית המשותף וכי מתבצעת כלפיו אכיפה בררנית. בית הדין ציין, כי נסיבות הסכסוכים בבית המשותף שטרם נראה קיצם, הביאו לכך שגורמים רבים, לרבות המתלונן , בחשו בקדירה יצרו סיטואציה שהיא במובן מסוים השמת מכשול בפני עיוור, אף כי לא בדרגה המצדיקה את זיכויו של המערער. עוד צוין , כי וועדת האתיקה מחוזית לא ראתה את הנסיבות כמצדיקות הגשת קובלנה וזו הוגשה על ידי וועדת האתיקה הארצית בעקבות ערעור שהגיש לה המתלונן.

14. עם זאת, היפנה בית הדין לעברו המשמעתי המכביד של המערער שאינו מאפשר לפטור אותו בענישה קלה, וזאת לנוכח ההפרות החוזרות על כללי האתיקה על ידו. משכך, החליט להטיל עליו את עונש ההשעיה על תנאי כמפורט בפתיח.

פסק הדין של בית הדין הארצי

15. המערער ערער על פסק דינו של בית הדין המחוזי בפני בית הדין הארצי. עיקר טענותיו נגעו לאופן ניסוח הקובלנה שהייתה, לדעתו, נעדרת פירוט באופן שלא איפשר לו להתגונן. בנוסף, טען כנגד הרשעתו בעבירה שלא צויינה בקובלנה ואשר פגעה בזכויותיו. עוד טען , כי במצב הדברים העובדתי שהתקיים בנסיבות המקרה, נוצר הכרח שיקבל עליו את הייצוג. בנוסף ציין, כי החלטת ועדת האתיקה נגועה באכיפה בררנית וכי גם גזר הדין שהוטל עליו שגוי ובלתי מידתי.

16. בית הדין הארצי דחה בפסק דין קצר את טענות המערער וקבע כי בדין עשה בית הדין המחוזי שימוש בהוראות כלל 39 לכללי סדרי הדין וכי למערער ניתנה , ללא ספק , הזדמנות סבירה להתגונן בפני העבירה בה הורשע . באשר לטענת המערער הנוגעת לפרשנותו של כלל 14(ג) לכללי האתיקה, קבע כי מאחר שנציגות הבית המשותף הינה אישיות משפטית עצמאית המהווה מורשה של כל בעלי הדירות הרי שהיא מהווה "צד אחר" כמשמעותו בכלל האמור. צוין, כי לקוחותיו של המערער – האחיות ביהם – נבחרו לשמש בנציגות הממונה וכי בוצעו על ידו מספר פעולות כב"כ הנציגות. נקבע עוד, כי אותה הוראה אינה דורשת כי הייצוג יהיה מקביל כלקוח קבוע, וההוראה הקובעת את קיומו של לקוח קבוע אינה דורשת קיומם של התנאים הקבועים בס"ק (א) ו-(ב) של כלל 14. לאור האמור, דחה בית הדין את הערעור.

עיקר טענות המערער

17. בערעורו לפניי, טוען המערער בהרחבה טענות שנטענו בפני ערכאות המשמעת. הוא שב ותוקף את אופן ניסוח הקובלנה שהותיר אותו, לטענתו, מגשש באפלה. בנוסף, הוא טוען כנגד הרשעתו לפי כלל 14(ג) השונה במהותו, באיכותו ובעוצמתו מהכללים שלפניו. בנוסף, הוא מפנה לכך שהעבירות שיוחסו לו לפי כלל 16 לכללי האתיקה ולפי סעיפים 61(3) ו-53 לחוק הלשכה, נעלמו מהכרעת הדין ובמקומם הורשע בעבירות לפי סעיף 54 לחוק הלשכה וכלל 2 לכללי האתיקה. המערער טוען עוד, כי בניגוד לקביעת בית הדין, לא ניתנה לו הזדמנות מספקת להתגונן בפני טענות הנוגעות לכלל 14(ג) ואילו ניתנה לו היה, לטענתו, מציג משנה סדורה באותו עניין שהייתה מובילה לזיכויו.

18. המערער מוסיף, כי לכאורה ניתן לומר שקיים ניגוד עניינים אינהרנטי בין כל דייר לבין נציגות הבית המשותף בשל החשש שכל דייר יעדיף את האינטרסים שלו על פני הנציגות , בעת שהוא מתפקד כנציגות. אולם, בנסיבות העניין המפקח על הבתים המשותפים סבר אחרת ומינה את הדיירים, כל אחד בתורו , לשמש במשך שנה כנציגות. המערער מוסיף כי החשש לייצוג בניגוד עניינים לפי ס"ק 14(ג) איננו נושא תיאורטי ואין המדובר בעביר ה של אחריות קפידה וצריך להתקיים יסוד נפשי אצל הנקבל על מנת לבסס הרשעה על פיו.

19. המערער מפנה לכך ששני המקרים העיקריים שבגינם הורשע, משלוח מכתב בשם הנציגות לרשות העתיקות כדי למנוע ממנה לסכל את השלמת העבודות שבוצעו על ידי הנציגות לפי דרישת המחלקה למבנים מסוכנים בעיריית ירושלים וכן ייצוג הנציגות בהליך של ביזיון בית המשפט שנקט המתלונן כנגדה, לא יצרו מצב של ניגוד עניינים. באשר למקרה הראשון, נטען כי שעה שהנציגות התנהלה כנאשמת בבית המשפט לעניינים מקומיים, תוך כדי ביצוע עבודות לחיזוק המבנה כדרישת העירייה השליך המתלונן עצמות של חיה כלשהי בחצריו ופנה לרשות העתיקות בטענה שנמצאו במקום עצמות אדם ודרש להפסיק את העבודות . לפיכך, פנה המערער בשם הנציגות לרשות העתיקות כדי למנוע את סיכול המשך עבודות החיזוק. לדבריו, יכול היה לפנות בעניין גם בשם האחיות ביהם או אז לא היה למתלונן פתחון פה, אולם הוא ניצל את הפניה רק משום שנאמר כי נעשתה בשם הנציגות.

20. באשר לייצוג הנציגות בהליך שהתנהל בת" א 18212/99 נטען , כי המתלונן סיכל הגשת כתב הגנה בשם הנציגות ובהמשך , כאשר ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה, החל לאכוף את פסק הדין כלפיה. בעת הגשת הבקשה לביזיון בית משפט היו האחיות ביהם הנציגות , שעליה הוטל להתגונן בפני אותו מהלך וכל שהמערער עשה, היה לאמת תצהיר של אחת האחיות ביהם על מנת שיוגש לבית המשפט. אולם, הוא לא ייצג בהליך עצמו ומשהגיע למשרדו מסמך כלשהו ממזכירות בית המשפט הוא הודיע מיד שהוא אינו עורך הדין המייצג.

21. המערער מוסיף, כי הנציגות היא אישיות משפטית סטטוטורית ולא היה מאומה במעשיו שהיווה ייצוג בניגוד עניינים או אף יצר קצה של חשש לניגוד עניינים. המערער הוסיף, כי גם בהליכים אחרים שיזם המתלונן בהם ייחס לעורכי דין אחרים ייצוג בניגוד עניינ ים זוכו הנקבלים ולא הייתה סיבה שבהליך זה יקבע בית הדין אחרת. עוד הוסיף, כי הגיש לבית הדין דוגמאות של תלונות יזומות כלפי עורכי דין אחרים המקורבים, לדבריו, למוסדות הלשכה, שפעלו בניגוד עניינים , אך אלה נגנזו ללא סיבה אמיתית.

עיקר טענות המשיבה

22. המשיבה, בטיעוניה, מבקשת לדחות את הערעור על כל אגפיו. נאמר בעניין זה, כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בפסיקת בתי דין משמעתיים במיוחד, כאשר בענייננו מדובר בפסיקה הקובעת סטנדרט ראוי לעורכי הדין שבהתייחס אליו לבתי הדין המשמעתיים יש מומחיות מיוחדת. עוד לטענתה, כלל 39 לכללי סדרי הדין הקודמים, וכן סעיף 43 לכללי סדרי הדין החדשים מתירים את הרשעת הנקבל בעבירה אחרת שלא נכללה בקובלנה ואף אינם מ חייבים להזהיר אותו כתנאי להרשעתו בעבירה שונה. אמנם, נדרש כי תינתן לנקבל הזדמנות נאותה להתגונן מפני העבירות. אולם, בעניינו של המערער נקבע באופן פוזיטיבי כי ניתנה לו הזדמנות כזו. בין היתר, פרשת ההגנה נוהלה על פני 3 ישיבות, נשמעו בה 6 עדי הגנה כולל המערער והוגשו 68 מוצגי הגנה ובנוסף בית הדין המחוזי נתן 2 החלטות בהן הסב את תשומת לב המערער לכך שעליו להתגונן מפני כל מה שהוצג. מעבר לכך, ניתנו לו לא פחות מ-3 אורכות להגיש את סיכומיו ועל אף האמור, לא עשה כן.

23. באשר לטענות הנוגעות לתחולת כלל 14(ג) נטען, כי אין חולק שהאחיות ביהם היו "לקוח קבוע" של המערער. בנוסף, אין חולק כי הוא ייצג את הנציגות במספר פעולות בעניין הסכסוך הקשור לבית המשותף וכי הנציגות היוותה צד אחר מהאחיות באותו עניין. עוד נטען, כי פסיקת בתי הדין המשמעתיים קובעת שהרשעה בעבירה לפי כלל 14(ג) אינה דורשת הוכחת התנאי של אינטרסים מנוגדים וכי די בקיומו של חשש להתממשות בין חובת הנאמנות לאחד לבין חובת הנאמנות לאחר ואין צורך להוכיח קיומה בפועל של אותה התנגשות. באשר לגזר הדין, נטען כי בית הדין המחוזי התייחס במסגרתו לטענות הצדדים, לשיקולי הקולא ושיקולי החומרה ובסופו של דבר הטיל עונש של השעיה על תנאי, שאינו מן החמורים, תוך קביעה שעברו המכביד של המערער אינו מאפשר לפטור אותו בענישה קלה מזו.

דיון והכרעה

24. מושכלת יסוד היא, כי ערכאה זו בשבתה כערכאת ערעור, על פסקי הדין של ערכאות המשמעת נוהגת במדיניות של התערבות מצומצמת. כלל זה, בא לידי ניסוח ממצה בפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (8.7.10) (להלן: " פרשת דוידויביץ"):

"יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכוח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין כזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, המופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה".

25. בדומה, נקבע בפרשה אחרת:

"בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם – הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.07)).

26. באספקלריה זו יש גם לבחון את טענות המערער בערעור. אציין, כי בכל הנוגע לטענות הדיוניות שהעלה המערער, כולל אופן ניסוח הקובלנה, הטענות בדבר אכיפה בררנית וכן הטענה בדבר הפעלתו של כלל 39 לכללי סדרי הדין (היום כלל 43), לא מצאתי כי יש עילה להתערב בקביעות הערכאות דלמטה. אלו בחנו בקפידה את הטענות ומצאו לנכון בפסיקה מנומקת לדחותן.

27. יחד עם זאת, קיים לטעמי קושי מסוים באופן ניתוחו של כלל 14(ג) לכללי האתיקה על ידי ערכאות המשמעת ויישומו לענייננו . כלל זה ממוקם במסגרת כלל 14 העוסק בייצוג בניגוד עניינים שזו לשונו:

"14. (א) לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל ענין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת.
(ב) לא ייצג עורך דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו ענין.
(ג) ל ענין שצד בו לקוח קבוע של עורך הדין לא ייצג עורך דין צד אחר, גם אם באותו ענין אין עורך הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לענין הוראה זו, "לקוח קבוע" – לקוח שעורך הדין נותן לו שירותים דרך קבע.
(ד) הוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין.
...".

28. אין חולק, כי תכליתה של ההוראה האמורה בכללותה ה יא למנוע, בין היתר, הימצאות של עורך הדין במצב של ניגוד עניינים עם לקוחותיו, בין על בסיס אישי ובין על בסיס מקצועי, העשוי לפגוע בטיבו ובאיכותו של הייצוג המשפטי שיקבל ו אותו לקוח או אותם לקוחות . לטעמי, ההבדל המרכזי בין הוראות ס"ק (א) ו-(ב) לבין הוראת ס"ק (ג) הינ ו בכך שבנוגע לשני הסעיפים הראשונים חובת ההוכחה לקיומו של ניגוד עניינים או מניעה אחרת הנוגעת לייצוג, מוטל ת על שכמו של הקובל. זאת שעה שס"ק (ג) יוצר חזקה של ניגוד עניינים מעצם התקיימות התנאים המוגדרים בו. יחד עם זאת, לדעתי, ממהותו של ההליך המשמעתי המשיק להליך הפלילי, הרי שלצד הוכחת היסוד העובדתי, מתקיים גם יסוד נפשי שיש להוכיחו. בעניין זה צודק, לטעמי, המערער בטענתו כי אין המדובר בעבירה של אחריות קפידה וכי יש לבחון גם את הוכחת היסוד הנפשי שמשמעו מודעות לקיומו של ניגוד העניינים. במובן זה, לדעתי, הוראת ס"ק (ג) יוצרת חזקה הניתנת לסתירה בדבר קיומו של ניגוד עניינים, כאשר הנטל להפריכה מוטל על שכמו של עורך הדין הנקבל.

29. כפי שציין בית הדין המחוזי ובצדק בהכרעת דינו, סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך דין, הינו "כשיש ספק – אין ספק", כלומר על עורך הדין להיזהר ולהתרחק באופן יזום מכל מצב של ניגוד עניינים ואף מחשש לניגוד כזה. י חד עם זאת, הסיטואציה הייחודית שהונחה לפתחן של ערכאות המשמעת בנוגע לפעולותיו של המערער יוצרת קושי בהחלה חד ערכית של הכלל המדובר ובדחיית הטענה שחזקת ניגוד העניינים המובנית אל תוך ס"ק 14(ג) לא נסתרה בנסיבות ענייננו.

30. אכן, במצב עניינים רגיל ובהינתן העובדה שנציגות הבית המשותף הינה גוף משפטי עצמאי, עורך הדין המייצג לקוח קבוע אינו אמור לייצג הן את הלקוח והן את הנציגות בהליך משפטי שבו שניהם צדדים נפרדים וייצוג מקביל במקרה כזה, מהווה הפרה של הכלל האמור . יחד עם זאת, כפי שציין בית הדין המחוזי בענייננו, התקיים מצב שבו כל הדיירים, ללא יוצא מן הכלל, היו נגועים בניגוד עניינים אינהרנטי מול הנציגות וזאת עוד טרם ההידרשות לסוגיית הייצוג המשפטי של הדייר או של הנציגות. כפי ששאל בית הדין המחוזי נכונה בפסקה 22 להכרעת דינו: "כאשר לקוחו של עורך הדין בעצמו עומד בניגוד עניינים – כיצד על עורך הדין לנהוג? האם נרחיק לכת ונדרוש מעורך הדין להתפטר גם מייצוגו של לקוחו?!" .

31. יתר על כן, כמצוין על ידי בית הדין המחוזי, המדובר בסיטואציה חריגה שנוצרה באשמתם ולמצער בתרומתם של כלל הדיירים, ללא יוצא מן הכלל, כולל המתלונן. בנוסף, כמצוין על ידי בית הדין המחוזי, הרוטציה בניהול הנציגות הייתה ידועה מראש נקבעה על ידי המפקח על הבתים המשותפים בהחלטתו בתיק 124/09 (23.12.09) בעקבות מחלוקת שנפלה בין הדיירים באותו עניין, כאשר איש מן הדיירים לא ערער על אותה החלטה . לפיכך, כל הדיירים כאחד יכלו לצפות את אותה התנגשות בייצוג, כל אחד בשנה שבה היה הוא עצמו הנציגות. אותו מצב דברים, לפחות כלפי הדיירים, היווה מלכתחילה "השמת מכשול בפני עיוור" וכפי ששאל בית הדין נכונה "האם נדרש מעורך דין של כל דייר להיות 'שומר הסף' מפני סיטואציה כזו של ייצוג במקביל הן של הדייר והן של הנציגות, בפרט כאשר הצבת מניעה שכזו כרוכה בסירוב ללקוחו וייתכן בניתוק יחסיו עמו" (פסקה 24 להכרעת הדין).

32. סבורני כי ממכלול הנתונים של המקרה עולה כי הגם שהתקיימו דרישותיו הדווקניות של סעיף 14(ג) וקמה אותה חזקת ניגוד עניינים, הרי שהנסיבות הייחודיות של הסיטואציה ובכלל זה היותן של האחיות ביהם מחזיקות בכפל כובעים, הן שלהן עצמן והן של הנציגות באותו פרק זמן וכן בהתחשב בפעולות שאותן ביצע המערער בשם הנציגות ואשר שירתו לכאורה את האינטרסים של כלל הדיירים ובוודאי של הנציגות כגוף לא ניתן לומר, ולו מחמת הספק, כי לא נסתרה החזקה.

33. משכך, יש לקבוע שיש לזכות את המערער מן העבירות בהן הורשע. משזוכה המערער, בטל גם גזר הדין ואין צורך להידרש לטענות המערער בעניין זה.

34. שקלתי האם לנוכח התוצאה יש מקום לפסוק הוצאות לטובתו של המערער, אולם לנוכח התנהלותו בבית הדין המחוזי, כולל אי הגשת הסיכומים מטעמו, מצאתי, בנסיבות, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

35. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ז, 24 מאי 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב פודים
נתבע: ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל
שופט :
עורכי דין: