ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אסתר מעטוף :

מספר פל"א 193194/2016

לפני כבוד ה שופט אורן בועז

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשמים
אסתר מעטוף ת.ז. XXXXXX850

נוכחים:
ב"כ המאשימה: עו"ד קליינמן שחף
ב"כ הנאשמת: עו"ד ברנט, עו"ד דוויק
הנאשמת עצמה

פרוטוקול

בית המשפט מוסר לצדדים את הכרעת הדין.

הנאשמת הורשעה ע"פ הודאתה ובמסגרת הסדר טיעון בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה התשכ"א – 1961 ובעבירה של נהיגה רשלנית אשר גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש בניגוד לסעיף 38(3) יחד עם סעיך 62(2) לפקודת התעבורה.

העובדות
מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 6.5.16 סמוך לשעה 10:00 נהגה הנאשמת במושב ברקת בדרך חקלאית סלולה שאינה מאושרת סטטורית לנסיעת כלי רכב מכיון דרום לצפון.

הנאשמת אשר מכירה היטב את הדרך ומודעת לכך שבדרך קיימת תנועה רבה של כלי רכב והולכי רגל, לא נקטה בכל אמצעי זהירות ולמרות ידיעת המוקדמת כי קיים עץ בסמוך לעקומה בדרך אשר יוצר מגבלה בשדה הראייה, המשיכה בנסיעה שוטפת ופגעה בג'נלין באטורין אשר דחפה כיסא גלגלים עליו ישבה המנוחה גמר מעטוף ז"ל, כאשר היא הולכת בכיוון נסיעת הנאשמת.

כתוצאה מהתאונה ג'נלין נהדפה לשמשת הרכב של הנאשמת ונגרמו לה חבלת ראש וחבלה בכף רגל שמאל, המנוחה התגלגלה לפנים ונחבלה בראשה ולאחר יומיים בהם הייתה מאושפזת במצב אנוש בבית החולים נפטרה המנוחה.

נוכח האמור יוחסה לנאשמת רשלנות שהתבטאה בכך שלא נהגה ברכב באופן המתאים לנסיבות הדרך המקום והיכרותה עם הדרך ומגבלת שדה הראייה. לא נקטה באמצעי זהירות מספיקים כדי למנוע את התאונה למרות ידיעתה בדבר תנועה רבה של רכבים והלכי רגל בדרך, הנאשמת לא האטה ולא בלמה כדי למנוע את התאונה, והנאשמת לא נהגה כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

הסדר הטיעון

הצדדים הגיעו להסדר טיעון ולפיו יעתרו במשותף לעונש של 6 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי ופסילה על תנאי.
אשר לתקופה הפסילה הוצג בפניי הסדר מסגרת שלפיו עתרה המאשימה לעונש פסילה בפועל של 6 שנים מיום פסילתה המנהלית של הנאשמת.
ההגנה מצידה, ביקשה לשכנעני כי די בימי הפסילה אותם ריצתה הנאשמת ולחילופין עתרה לקצר את תקופת הפסילה ולהעמידה לתקופה של עד ל-3 שנים.
כמון כן עתרה המאשימה לקנס ופיצוי ע"פ שיקול דעתו של ביהמ"ש כאשר ההגנה ביקשה להימנע מהטלת רכיבים אלו על הנאשמת.

הוגשה חוות דעת הממונה מיום 24/4/17 אשר בה נמצאה הנאשמת כשירה לבצע עבודות שירות בבית חולים שניידר בפתח – תקווה החל מיום 20/6/17 .

טיעוני הצדדים:

ב"כ המאשימה ציינה כי בגדר שיקוליה הביאה בחשבון את הצורך להטיל ענישה משמעותית שתשקף את הפגיעה בערך קדושת החיים ואת העובדה שהתאונה אירעה בשל רשלנותה של הנאשמת.
מאידך, שקלה המאשימה את נטילת האחריות מצד הנאשמת, את הכשלים הראייתיים המשמעותיים בחומר הראיות, לרבות רשלנות תורמת מצד המטפלת של המנוחה שהוליכה אותה בעגלת הנכים בדרך המשמשת כנתיב נסיעה לרכבים במושב.
עוד ציינה המאשימה כי שיקול משמעותי להסדר שהוצג הוא קרבת המשפחה של המנוחה לנאשמת, עמדת המשפחה שביקשה להקל עמה, שהודגשה בעדות בנה של המנוחה הרב סעדיה מעטוף שהעיד מטעם ההגנה.
בהתייחס לרכיב הפסילה הפנתה המאשימה לרע"פ 4581-14 אתיאל סיסו נ' מ"י, שם נקבע מתחם העונש ההולם בעבירות מסוג זה, במנעד בין 5 עד 20 שנות פסילה.
בעניין רכיב הפיצוי והקנס הותירה את קביעתו בהתאם לשיקול דעת בית המשפט וזאת גם בהתחשב בעמדת משפחת המנוחה.

מנגד ההגנה טענה כי יש לזקוף לזכות הנאשמת את הודייתה ונטילת האחריות, כמו גם את רשלנותה התורמת של המטפלת בנוסף לכשלים הראייתיים המשמעותיים שהובילו את הצדדים לכריתת הסדר הטיעון.
כמו כן, נטען, כי יש לזקוף לזכות הנאשמת את ותק הנהיגה לאורך עשרות בשנים משנת 1982 בצד עברה התעבורתי תקין.
ההגנה טענה כי רשלנות הנאשמת היא ברף הנמוך ,לנאשמת נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות לרבות מחלתו הקשה של בעלה.
ההגנה הסבירה כי הבסיס להסדר הטיעון נעוץ בקושי ראייתי ממשי, ונסיבות אישיות קשות ומיוחדות של הנאשמת שהודגשו גם על ידי עדי האופי לרבות בנה של המנוחה.
לשיטת ההגנה מתחם העונש ההולם לרכיב פסילת הרישיון הנהיגה בנסיבות תיק זה, נע בין 30 חודשים ל- 3 שנים (הוגשה פסיקה התומכת לטענת ההגנה במתחם זה נ/1 –נ/5).

כמו כן עתרה ההגנה, שלא להטיל על הנאשמת פיצוי כספי, וזאת לאור נסיבותיה האישיות הקשות, עמדת משפחת המנוחה ועדויות האופי שנשמעו בעניינה.

הנאשמת בדבריה האחרונים הביעה צער וחרטה על המקרה, פירטה את נסיבותיה האישיות, ציינה כי קיבלה חיזוק ואהבה מצד משפחת המנוחה (שהיא דודתה) למרות שגרמה ברשלנותה למותה, ואמרה כי כל עונש שיוטל עליה בבית המשפט לא יהא שקול כנגד "העונש" שילווה אותה כל חייה מעצם העובדה שגרמה למותה של בת משפחתה.

דיון והכרעה

בהתאם להוראות סעיף 40 ג(א) לחוק העונשין, בקביעת מתחם העונש ההולם מעשה העבירה שביצע הנאשם יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובריבוי עבירות.
כאשר בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שביצעה הנאשמת, העיקרון המנחה הוא ההלימה, דהיינו יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשמתה של הנאשמת ובין סוג ומידת העונש המוטל עליה כאשר מדיניות הענישה אמורה להרתיע מפני ביצוע עבירות תנועה נוספות ולהעביר מסר באמצעות ענישה מחמירה על מי שבהתנהגותו מסכן משתמשי הדרך.

בבואי לבחון את רמת הענישה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, יש להזכיר כי העיקרון המנחה בענישה הינו עיקרון ההלימה, יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.
בע"פ 6755/09 ארז אלמוגי נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון קו מנחה בעניין מדיניות הענישה:

"קיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונות דרכים קטלניות ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה.
השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו, אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמטיביים.
השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".

רף הרשלנות
מעובדות כתב האישום בהן הודתה הנאשמת עולה כי רשלנותה של הנאשמת ניצבת ברף הנמוך.
אין דינה של תאונה שנגרמה כתוצאה מסיכון חריג, או במודע סיכון מחושב שהחליט הנהג ליטול על עצמו כגון: (אי ציות לתמרורים, נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה מסוכנת וכיוצ"ב).
להתרחשותה של תאונה כבמקרה דנן שנגרמה מחוסר תשומת לב רגעי לתוואי הדרך המאופיין במכשול בשדה הראיה, כשיתר אפיוני הנהיגה של הנאשמת (וותק נהיגתה, עברה התקין), מלמדים אותנו על נהגת זהירה ( ראה, עפ"ת 14034/08/15 שיר גנץ).
משנה תוקף יש לאמור, בהתחשב בכשלים הראייתיים שהציגו הצדדים וברשלנותה התורמת של המטפלת שהסיעה את עגלת הנכים ובה ישובה המנוחה בדרך בה תנועה רבה של כלי רכב.

במקרה שלפני מדובר על דריסת הולכת רגל אשר הוסעה בכיסא גלגלים באמצע הדרך אשר קיימת בה תנועה רבה של כלי רכב והולכי רגל. מתחם העונש ההולם לעבירה זו בנסיבותיה נע לטעמי בין מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין מאסר בפועל למשך 24 חודשים:
רע"פ 5619/12 סובחי חמאד נ' מדינת ישראל, רע"פ 4732/02 ענת סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל, רע"פ 3714/15 מרב מלר נ' מדינת ישראל, רע"פ 6173/12 עזרא רסקאי נ' מדינת ישראל, רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל, רע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, רע"פ 7214/13 הרשנסון נ' מדינת ישראל, רע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל, רע"פ 841/11 ו.ח. נ' מדינת ישראל, רע"פ 4261/04 יעקב פארין נ' מדינת ישראל, רע"פ 376/09 חאפז שרקאוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל, רע"פ 329/14 פושינסקי נ' מדינת ישראל, עפ"ת (נצ') 25174-11-13 שמעון בן נון נ' מדינת ישראל, עפ"ת (נצ') 56489-01-11 מדינת ישראל נ' יוסף אמיתי, עפ"ת (נצ') 47170-03-12 מדינת ישראל נ' מנסור, עפ"ג (ב"ש) 39751-12-13 מאהר אל עביד נ' מדינת ישראל, עפ"ת 36709-01-15 מדינת ישראל נ' אבו רמילה,עפ"ת 14034-08-15 שיר גנץ נ' מדינת ישראל .
כעולה מן הפסיקה, ברמת הענישה בסוג העבירות דנן, קיימת השפעה מכרעת לאי שמיעת ראיות בשל הודאה ונטילת אחריות.
מקומה של הנאשמת במתחם

בגדר הנסיבות שאינן קשורות לעבירה הנאשמת לקחה אחריות על מעשיה, הודתה בעבירה ללא ניהול הוכחות, חסכה מזמנו של ביהמ"ש וכן מזמנם של העדים, עברה התעבורתי של הנאשמת קל ביותר.

לנוכח הסדר הטעון אליו הגיעו הצדדים וחזקה על המאשימה כי שקלה כדבעי, את רמת הרשלנות באופן נהיגתה של הנאשמת מחד אל מול הקושי ראייתי כפי שהציגה בפניי בעת הצגת ההסדר.

לאחר ששקלתי את חומרת העבירה, את מתחם הענישה הנהוג, את הקושי הראייתי כפי שהציגה המאשימה, את נסיבותיה האישיות של הנאשמת כפי שהוצגו בפני, את וותק נהיגתה ועברה התעבורתי, את העובדה שבחרה לקחת אחריות ולהודות באשמה, וכן את קרבת המשפחה של המנוחה לנאשמת ועמדת משפחתה של המנוחה, מצאתי כי ההסדר שהצדדים הציגו בפני ביחס לרכיב המאסר הינו ראוי והולם ולכן אתן ידי להסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים וזאת בשים לב לזהות המנוחה, נסיבותיה האישיות של הנאשמת ונסיבות התיק ואכבדו.

באשר לפסילת רשיון הנהיגה, הצדדים היו חלוקים ביחס לרכיב ענישה זה, כאמור המאשימה עתרה לעונש פסילה של 6 שנים ואילו ההגנה ביקשה להסתפק בתקופת הפסילה אותה ריצתה הנאשמת מיום התאונה קרי 8.5.16.

בקביעת מתחם הענישה לרכיב הפסילה אפנה לדברי כבוד שלמה פרידלנדר בעפ"ג (ב"ש) 39751-12-13 מאהר אל עביד, אשר ניתן ביום 2.4.14 בו הציע מבחן המפשט את דרך קביעת מתחם העונש ההולם לעבירה ספציפית זו בהישען על העקרונות שקבע המחוקק בתיקון 113 של חוק העונשין:

"לעניין משך הפסילה אעיר כי מסתמנת בפסיקה הקבלה-בקירוב בין מספר חודשי המאסר לבין מספר שנות הפסילה. סטנדרטיזציה, בהיעדר נסיבות מיוחדות, היא לברכה; משום שהיא מקלה על מלאכת השפיטה, משפרת את צפיותיה ושוויוניותה של הענישה ומסייעת להשגת הסדרי-טיעון. לפיכך אציע כי מתחם הענישה לעניין משך הפסילה יהיה בהתאם לנוסחה של שנת פסילה לכל חודש מאסר; אלא בהתקיים טעם כלשהו לקבוע אחרת."

יחד עם זאת מאחר והנאשמת לא נשלחה לריצוי עונש במאסר בפועל, נראה בעיניי כי אין לבצע הקבלה מלאה בין תקופת הריצוי בדרך של עבודות שירות לתקופת הפסילה שתוטל על הנאשמת.
בנוסף, העובדה כי הנאשמת לקחה אחריות כבר בתחילתו של ההליך ולא נשמעו ראיות בפני ביהמ"ש מחד ומאידך, כאמור לעיל, המאשימה עצמה הצביעה על קשיים ראייתיים ממשיים בחומר הראיות, הרי שנוצר ספק בדבר רמת רשלנותה של הנאשמת והנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה ואף ספק זה צריך לבוא לטובת הנאשמת בגזירת עונשה.

המאשימה אף ביקשה במסגרת העונש להטיל על הנאשמת קנס ופיצוי, ואילו ההגנה ביקשה להימנע מלהטיל קנס ופיצוי וזאת לאור נסיבותיה האישיות כפי שפורטו לעיל, קרבתה המשפחתית למנוחה ועמדת משפחת המנוחה.

סבורני כי אכן זה ראוי וצודק כי על נאשמים שגרמו למותו של אחר יוטל פיצוי עונשי לטובת משפחת הקורבן ואין סכום כסף היכול להוות פיצוי לאלו שאיבדו את היקר להם מכל, יחד עם זאת במסגרת ההליך הפלילי אין בית המשפט יכול לאמוד את סכום הפיצוי הראוי והליך המתאים הינו ההליך האזרחי.
בנסיבות מקרה דנן ולנוכח מצבה הכלכלי הקשה של הנאשמת, נסיבותיה האישיות, קרבתה המשפחתית למנוחה ובהתחשב בעמדת משפחת המנוחה שביקשה להקל עמה, מצאתי לנכון של לפסוק פיצוי כספי לטובת משפחת המנוחה.

על יסוד דברים אלה, אני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות השירות בתיק זה החל מיום 20/6/17.
במועד זה תתייצב הנאשמת בפני הממונה על עבודות השירות במפקדת מחוז מרכז ברמלה.

מאסר על תנאי למשך 7 חודשים למשך 3 שנים שלא תעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

אני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 40 חודשים שתמנה החל מתחילת ריצוי הפסילה המנהלית בתיק זה ( 8/5/16).

אני פוסל את הנאשמת מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים, וזאת על תנאי
למשך 3 שנים.

אני דן את הנאשמת לתשלום קנס בסכום של 1000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם עד ליום 23/8/17.

ניתנה והודעה היום כ"ז אייר תשע"ז, 23/05/2017 במעמד הנוכחים.

אורן בועז , שופט

הוקלד על ידי רחלי מזרחי


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אסתר מעטוף
שופט :
עורכי דין: