ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו ברוך נגד ציון גל טל מובילים 2500 בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת אסנת רובוביץ - ברכש
נציג ציבור (עובדים) גב' חנה קפלניקוב
נציג ציבור (מעסיקים) גב' אהובה גנור

התובע
1. אליהו ברוך
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל מוסרי
-
הנתבעת
1. ציון גל טל מובילים 2500 בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד עמרי ארז

פסק דין

לפנינו תביעת מר ברוך אליהו (להלן: התובע) לקבלת זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה.

העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות
הנתבעת, חברת ציון גל טל מובילים בע"מ (להלן: הנתבעת או החברה ) הינה חברת הסעות אשר העסיקה את התובע כנהג אוטובוס החל מיום 20.3.12 ועד ליום 22.6.13.
במאי 2013, חתם התובע על עדכון מבנה השכר, אשר הועמד על שכר יסוד של 4,400 ₪ (ר' נספח 8 לתצהיר מר חדד).
ביום 19.5.14 נשלח אל התובע מכתב זימון לשימוע, כמצוטט:
"נבקש להודיעך כי אנו שוקלים לפטר אותך מן העבודה מסיבות כדלקמן:
תאונות חוזרות ונשנות ונזקים שונים לרכבים
אנו מזמינים אותך לשימוע אשר יתקיים ביום שני 20/05/2013 בשעה 09:00 במקום רבי טרפון 1 בלוד בפני אבי חדד המנכ"ל.
בשימוע תוכל להעלות את טענותייך כנגד כוונת הפיטורים, ולאחר מכן תינתן החלטה בנוגע להמשך עבודתך או הפסקתה.
ככל שלא תתייצב לשימוע נראה אותך כמי שוויתר על זכותך לשימוע" (ר' נספח 15 לתצהיר מר חדד).
התובע קיבל מכתב פיטורין ביום 22.5.13, בזו הלשון:
"הנני להודיעך על הפסקת עבודתך בחברת גל טל מובילים בע"מ בתאריך 22.6.13, עקב תאונות חוזרות ונשנות ונזקים שונים לרכב האוטובוס בו נהגת. .." (ר' נספח ז' לתצהיר התובע).
לאחר מכתב זה ניהלו הצדדים תכתובת באשר לטענות התובע, אולם לא הצליחו להגיע לעמק השווה והנתבעת אף הגישה תביעה בבית המשפט השלום ברמלה בגין הנזק הנטען לרכב האוטובוס עליו נהג התובע, אשר נדחתה במהלך חודש 02/2017. והתובע הגיש את תביעתו דנן.
טענות הצדדים
לטענת התובע, במעמד ההתקשרות עם הנתבעת, הובטח לו כי ישובץ במחלקת הסעת תיירים ולפיכך צפוי הוא לקבל תשרים גבוהים וכן כי שכרו יועמד על שכר יסוד של 5,000 ₪ בתוספת תשלום עבור שעות נוספות. אולם לטענתו הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה אלו ואף לא שילמה לו עבור כל שעות עבודתו ועבור לינה שנאלץ לבצע מחוץ לביתו כאשר ליווה טיולים שנמשכו מספר ימים. עוד טוען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו עבור ניקיון האוטובוס חרף הבטחותיה. לטענת התובע קיזזה הנתבעת סכומים ניכרים ממשכורתו בגין תיקוני רכב וקנסות, ללא בירור ושלא כדין . עוד טוען התובע כי הנתבעת לא מסרה לו את הסכמי העבודה עליהם חתם, חרף בקשותיו וכי ההסכם שהוצג עם הגשת תביעתה בבית המשפט השלום חסר פרטים מהותיים אשר סוכמו עימו בעל פה. לטענת התובע פיטוריו נעשו שלא כדין ובהיעדר שימוע וכי הנימוק שצוין במכתב הפיטורים אינו נכון שכן לא היה מעורב בכל תאונה, ולדידו פוטר אך מכיוון שעמד על זכויותיו. עוד טוען התובע כי פניותיו לנתבעת העלו חרס וכי בניסיון להלך עליו אימים הגישה היא את תביעתה נגדו בבית משפט השלום, דבר אשר גרם לו לעגמת נפש רבה ולפגיעה בבריאותו ולפיכך עותר הוא לפיצוי בגין עגמת נפש.
לטענת הנתבעת, התובע חתם על חוזה העסקה סטנדרטי שהיה נהוג בחברה, לפיו הנהגים משתכרים שכר מינימום, שהועמד אז על סך של 4,100 ₪, הסכום אותו קיבל כשכר יסוד, וכשהועלה שכר המינימום הועלה שכרו בהתאם. לטענתה לתובע הוצע העתק מההסכם. עוד טוענת הנתבעת כי לא הובטח לתובע שכר בסיס של 5,000 ₪ או קבלת תשרים מלקוחות. לטענת הנתבעת התובע קיבל את מלוא השכר המגיע לו בגין שעות עבודה ושעות נוספות, וכי הרישומים אותם העביר התובע לנתבעת נבדקו בזמן אמת אל מול נתוניה ובהתאם שולם לו מלוא השכר המגיע לו. עוד טוענת הנתבעת כי הסכומים שקוזזו משכרו של התובע נוכו על פי דין לאור הסכם העסקתו ובגין הנזקים שגרם לאוטובוס עליו נהג וכן בגין קנסות ותשלומים שהוטלו עליו בגין נהיגתו באוטובוס. עוד טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי על פי הסכם העסקתו לתוספות אותן הוא תובע, שכן לא עמד בתנאים לקבלתם. לטענת הנתבעת התובע פוטר, לאחר שנערך לו שימוע כדין, היות וגרם נזקים חמורים לאוטובוס עליו נהג ובגין זאת אף הגישה נגדו תביעה בבית המשפט השלום. לטענתה שולמו לתובע, עם סיום העסקתו, כל הסכומים המגיעים לו על פי דין. עוד טענה הנתבעת כי יש לקזז את הנזקים שגרם התובע לאוטובוס עליו נהג וכן את הסכומים ששולמו לתובע ביתר, מכל סכום שייפסק כנגדה.
הראיות שהוגשו
מטעם התובע העידו התובע, אשתו הגב' זהבה ברוך (להלן: זהבה) ובתו הגב' כרמלה ברוך (להלן: כרמלה). מטעם הנתבעת העידו מר אבי חדד, שהיה מנכ"ל הנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה (להלן: מר חדד); הגב' אריאלה סיידה, מרכזת נתוני הנוכחות בחברה (להלן: הגב' סיידה) ומר אילן טובול, שהיה סדרן עבודה ומנהל התפעול של נהגי החברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה (להלן: מר טובול).
דיון והכרעה
האם זכאי התובע להפרשי שכר והפרשות פנסיוניות?
ערות אנו לטענות התובע כי סוכם עימו על שכר יסוד של 5,000 ₪, אולם לטעמנו התובע לא עמד בנטל להוכיח כי אכן כך היה. ונפרט.
עיון בהסכם ההעסקה מעלה כי התובע חתום עליו, והתובע אף אישר זאת במסגרת חקירתו הנגדית (ר' עמ' 5 שורות 3-4), אולם החלק המציין את שכרו של התובע נותר ריק, כך שלא ניתן ללמוד מכך דבר באשר להסכמות אליהם הגיעו הצדדים בנושא זה.
יחד עם זאת, עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי עד לחודש 10/2012 שכר היסוד של התובע הועמד על סך של 4,100 ₪ והחל מחודש זה ועד לחודש 05/2013 הועמד שכר היסוד של התובע על סך של 4,300 ₪ ובחודש 05/2013 שכר היסוד של התובע הועמד על סך של 4,400 ₪ (ר' נספח 2 לתצהיר מר חדד). האמור עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת כי שכרו של התובע היה תואם לשכר המינימום במשק, אשר אכן הועלה בחודש 10/2012 מסך של 4,100 ₪ לסך של 4,300 ₪.
עוד עולה מחומר הראיות כי במאי 2013, חתם התובע על עדכון מבנה השכר, אשר הועמד על שכר יסוד של 4,400 ₪ (ר' נספח 8 לתצהיר מר חדד), דבר אשר עומד בקנה אחד עם גרסת הנתבעת כי דובר בהעלאת שכר לעובדיה שכן שכר המינימום באותה תקופה הועמד על סך של 4,300 ₪.
התובע לא הביא ראיות לסתור את גרסת הנתבעת בנקודה זו. ואף לא הוכיח כי פנה אל הנתבעת בקשר לשכר היסוד וביקש לשנותו ובפועל עבד כך מעל שנה ומעולם לא השתכר שכר יסוד של 5,000 ₪ בנתבעת.
ערות אנו לטענת התובע כי במהלך חודש 02/2013 ניהל עם מר חדד שיחה באשר לשכרו וכי הדבר תועד ביומן אשר נהג לעדכן מדי יום, ואכן עיון בדפי היומן של התובע לחודש זה מעלה כי כתב בו התובע "תנאי עבודה מתאריך חתימת הסכם בני לבין גל-טל אבי חדד" שם פורטו מספר רב של תנאים, ביניהם שכר בסיס של 6,000 ₪ (ר' נספח ד' לתצהיר התובע).
מעבר לעובדה כי מדובר בשכר יסוד שונה מזה שטען לו התובע, לא הוכח לפנינו כי המסמך האמור אכן הועבר לידי מר חדד, או כי ניתנה הסכמת הנתבעת לתנאים אותם ביקש התובע.

אף לו היינו מקבלות את גרסת התובע, לעניין זה נקבע זה מכבר כי עובד אינו יכול להתנער לאחר סיום יחסי העבודה משינוי שנקט המעסיק, לרבות שינוי תנאי השכר שלו וקבלתם בפועל . ויפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי בעניין יוחנן גולן, כדלקמן:
"האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמתו לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים". (ר' דב"ע נד/86-3, יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270; ע"ע 1397/02, שושנה קורקוס - שנאב חב' לשמירה וניקיון (1.6.04)).
לאור האמור, אנו קובעות כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי שכרו הקובע הינו 5,000 ₪ ולפיכך אינו זכאי להפרשי שכר והפרשי הפרשות פנסיוניות.
יחד עם זאת, עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי רכיב השעות הנוספות שולם לפי בסיס שכר גבוה יותר. כך לדוגמה, בתלוש השכר לחודש 08/2012 מצין כי השעות הנוספות שולמו על פי תעריף של 35 ₪ ואילו שעות השבת לפי תעריף של 40 ₪ (ר' נספח 2 לתצהיר מר חדד).
לפיכך אנו קובעות כי יש לראות בכך את הסכמת הצדדים על מתן הטבה לתובע ולהעמיד את חישוב השעות הנוספות של התובע על פי המפורט בתלושי השכר, כך שהתעריף המצוין כנגד "ש. נוספות" בגובה 35 ₪ (ולאחר מכן 36 ₪) יהיה 125% ותעריף "שעות שבת" בגובה 40 ₪ (ולאחר מכן 41 ₪) יהיה 150% ועל בסיס הסכמות אלו נעשה את החישוב של 175% (49 ₪/ 50.4 ₪) ו-200% (56 ₪ / 57.6 ₪).

זכאות התובע לתשלום שעות נוספות ושעות שבת
להוכחת שעות עבודתו צירף התובע העתק מיומן בכתב ידו וכן טפסים חודשיים, בהם פירט, לטענתו בזמן אמת, את שעות עבודתו וזאת למרבית תקופת עבודתו (ר' נספח ג' ונספח ד' לתצהירו). הנתבעת טענה כי אין לקבל דוחות אלו משהם הוכנו בדיעבד ולטענתה, לצורך התביעה.
בחקירתו הנגדית השיב התובע כי היה רושם ביומן את שעות עבודתו מדי יום ובסוף החודש היה מעביר את הנתונים לדו"ח אותו הגיש לנתבעת בסוף כל חודש (ר' עמ' 7 שורות 12-25 לפרוטוקול).
מעדותה של הגב' סיידה עולה כי הנוהל בנתבעת היה כי נהגי החברה מגישים אליה דוחות בכתב ידם, אותם דוחות שצירף התובע לתצהירו, בסוף כל חודש בכדי לבצע התאמות אל מול דוחות האיתורן שברשות הנתבעת (ר' עמ' 16 שורות 22-32 לפרוטוקול).
מחומר הראיות עולה כי התובע חישב את שעות עבודתו החל מיציאתו מביתו ועד חזרתו לביתו, וזאת כאשר הנתבעת חישבה את שעות העבודה בהתאם לסידור העבודה ושעת הביצוע בפועל, לפי דוחות האיתורן וג'י.פי.אס שהיו ברשותה (ר' דוחות איתורן בנספח 20 לתצהיר מר חדד וכן עדותה של הגב' סיידה בעמ' 15).
עוד עולה מחומר הראיות כי כאשר היו לתובע השגות, פנה הוא אל הגב' סיידה, אשר ישבה איתו על תחשיביו והחליטה באם לקבלם או לאו בהתאם למפורט בדו"ח האיתורן (ר' נספחים 2-3 לתצהיר הגב' סיידה ועמ' 18 שורות 1-14 לפרוטוקול). הדבר אף מתיישב עם עדותו של מר חדד לפנינו כי כאשר היה התובע מעלה טענות באשר לזכויותיו או שעות חסרות הדבר היה נבדק אל מול הגורמים הרלוונטיים במשרד (ר' עמ' 26 שורות 2-5 לפרוטוקול). אולם גרסת התובע כי הדבר לא נעשה בכל חודש שהיו לו השגות, לא נסתרה.
בחקירתה הנגדית ציינה הגב' סיידה כי לאחר קבלת דוחות האיתורן, יש שלב ביניים בו היא מתרגמת את השעות לתנאי העסקה והפנתה לנספח 2 לתצהירה, דוח אקסל אותו היא היתה מכינה לאחר שהיו מתקבלים כל הנתונים ומעבירה להנהלת החשבונות של הנתבעת (ר' עמ' 15 שורות 19-23; עמ' 16 שורות 8-32). ערות אנו לכך שהנתבעת צירפה דוחות אלו לסיכומיה בלבד, אולם עיון בהם מעלה כי הם לוקחים בחשבון את שעות עבודתו של התובע כפי שהם מופיעים בדוחות האיתורן, שצורפו לתצהירי עדי הנתבעת, למעט מקרים בהם נלקחו בחשבון שעות נוספות, ככל הנראה לאחר השגות התובע שהתקבלו (לדוגמה ביום 3.7.12 שם נוספו שעות אשר לא מופיעות בדוח האיתורן).

כמו כן, העידה לפנינו הגב' סיידה כי כאשר עובדים פחות מ-9 שעות, מקבלים שכר כאילו עבד משמרת מלאה של 9 שעות ומעבר לכך, משלמים שעות נוספות (ר' עמ' 16 שורות 18-21 וכן עמ' 17 שורות 24-29 לפרוטוקול). עיון ברישומי השעות של התובע מעלה כי חישב את שעות עבודתו הנוספת בהתאם להנחיות הנתבעת (ר' נספח ג' לתצהירו).
מנגד, העיד לפנינו מר חדד כי החישוב של השעות הנוספות נעשה על פי חוק, לפי 8.6 שעות ובחישוב שבועי, מעבר ל-43 שעות ( ר' עמ' 25 שורות 24-27) . עם זאת עיון בעדותה של הגב' אריאלה סיידה שהיתה זו במבצעת בפועל את תחשיב שעות הנוספות לעובדים העידה: "ש. את ספרת והחלטת ממתי זה שעות נוספות? ת. זה מאיזושהי סכמה שרק אחרי 9 שעות זה מספר שעות נוספות. לגבי יום שישי לא נכנסתי לימי שישי וכאלה.." ר' עמ' 18 שורות 15-16 גם התובע , בתחשיביו במסגרת התביעה חישב את השעות הנוספות החל מהשעה התשיעית.

השוואה בין רישומי התובע לדוחות אותם הציגה הנתבעת מעלה כי עיקר השוני בין שעות העבודה המפורטות ברישומי התובע לאלו של הנתבעת מקורם בכך שהתובע נהג לחשב את שעות נסיעתו לעבודה וממנה כשעות עבודה ואילו הנתבעת לקחה בחשבון את שעות התייצבותו בעבודה, שאף זהות לשעות התייצבותו כמופיע ברישומיו, ושעות בהן לא עבד אלא נסע לעבודה, לא נלקחו בחשבון, והדבר מקובל עלינו בהתאם לפסיקה שקובעת כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה [ ר' עע 681/05 בון תור בע"מ - יעקב הרמתי, (לא פורסם) 6.11.2006; תב"ע מא/ 99-2 סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 .
לפיכך מקבלות אנו את הדוחות שהציגה הנתבעת, זאת למעט הימים בהם שהה התובע עם קבוצות, שכן בימים אלו לא נרשם דבר לרוב. ערות אנו לטענת הנתבעת כפי שהופיעה בחקירתה הנגדית של הגב' סיידה, כי כאשר מדובר בטיול רב יומי, או יום שמתחיל או מסתיים באפסים, זה מראה שמדובר בטיול רב יומי וכל יום כזה חושב לפי 12 שעות עבודה (ר' עמ' 15 שורות 19-29 לפרוטוקול), עיון ברישומי התובע מעלה כי אכן ישנם ימים בהם אף לשיטתו עבד פחות מ-12 שעות, אולם מנגד ישנם ימים בהם עבד מעל 12 שעות ולפיכך בימים אלו, בהם אין רישום יש לקחת בחשבון את רישומי התובע, ככל והם קיימים.
שכן לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), אשר נכנס לתוקפו ביום 01.02.2009, ששינה בין היתר את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר הקובע:
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו....".
נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה של העובד, מוטל על המעסיק וזאת החל מיום 1.2.2009.

לנוכח כל המפורט לעיל, אנו קובעות כי התובע זכאי, לתשלום בגין עבודתו בשעות נוספות, זאת בהתאם לשעות המדווחות בדוחות שהציגה הנתבעת, למעט הימים בהם שהה התובע עם קבוצות, בהם נרשמו שעות ההתחלה או סיום כ"0:00",בהם התחשיב יעשה בהתאם לשעות המדווחות בדוחות שהציגה התובע וזאת לפי העקרונות הבאים:
חישוב השעות הנוספות ייעשה לפי תחשיב יומי. התובע יהיה זכאית לתמורה בגין שעות נוספות בגין כל שעה נוספת מעבר לשעות התקן היומיות, שהן 8 שעות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה.
בימי חול, שלא במשמרת לילה, השעה התשיעית והעשירית יהיו בערך של 125% ושאר השעות יהיו בערך של 150%.
בימי חול, במשמרת לילה, השעה השמינית והתשיעית יהיו בערך של 125% ושאר השעות יהיה בערך של 150%. במשמרת לילה אשר נמשכת ליום הבא, יחושבו השעות ביום זה בערך של 150% במידה והמשיך התובע לעבוד ברצף.
ביום שישי – במידה והתובע עבד 43 שעות שבועיות (שעות עבודה רגילות) יש להתחיל ולשלם ביום שישי בשעתיים הראשונות גמול עבודה בשעות נוספות בסך 125% ובעד השעות שלאחריהן עד לכניסת השבת גמול בסך 150%.
מכניסת שבת ואילך הגמול שעל הנתבעת לשלם לתובע הן גמול שעות נוספות והן גמול עבור עבודה בימי המנוחה השבועי, בהתאם לחוק.
בהקשר זה נציין כי לגבי המונח "שבת" הנמנה עם ימי המנוחה, צריך שיתפרש כמשמעותו על פי המסורת היהודית, היינו מכניסת השבת בעת שקיעת השמש בערבו של יום שישי ועד צאת הכוכבים בערבו של יום השבת (ר' ע"פ 1002/02 מדינת ישראל נ' עיוב יעקוביאן פד"ע לח 363; הנדימן-עשה זאת בעצמך נ' משרד העבודה והרווחה פד"ע לח 262).
עוד נפסק לעניין שבת כי ככל שלא קדמה לעבודה במוצאי שבת הפסקה רציפה בת 36 שעות, תיחשב העבודה במוצאי שבת כעבודה במנוחה השבועית: "תחילה יאמר כי ההנחה המשפטית של בית הדין האזורי שלפיה, אין קמה זכאות לתמורה מוגדלת בשיעור של 150% בעבור עבודה במשמרות לילה במוצאי שבת, ככל שהעובד שהה קודם לכן במנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות, עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית דין זה בעניין ניצנים (ר' גם דב"ע (ארצי) מג/3-20 יהושע מילפלדר - איגוד ערים אזור נתניה (שירותי כבאות) [פורסם בנבו] פד"ע יד, 197, 209, (27.2.83) וכן ר' מאמרו של יצחק אליאסוף "עבודה במנוחה שבועית", ספר גולדברג, הוצאת סדן (התשס"ב-2001) 116, בעמ' 125)). עם זאת, הקביעה העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה, בכל אותם מקרים שבהם עבד מרדכי במשמרת הלילה במוצאי שבת, קדמה לעבודה זו מנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות - אינה עולה בקנה אחד עם הרישומים בדוחות הנוכחות שאותם קיבל בית הדין האזורי כראיה מהימנה. מכאן שדי בשגגה זו כדי לדחות את השגות החברה בנוגע לאימוץ התחשיב שערך מרדכי בהתבסס על דוחות הנוכחות כאמור"(ר' ע"ע (ארצי)43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' יעקוב (קובי) מרדכי, [פורסם בנבו] (28.8.17); ר' ע"ע 402/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי ואח', [פורסם בנבו], (19.1.10)).

התחשיבים יבוצעו לפי השעות שמופיעות בדוחות הנוכחות ללא כל הפחתה של הפסקה או זמני ההמתנה בין הנסיעות, היות והנתבעת לא קיזזה הפסקות בזמן אמת. שכן נפסק זה מכבר כי "מעביד אינו יכול מחד, לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך לשמור את הזכות לנכות, בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך במפורש בעת התשלום). ובהעדר הודעה כזו, יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין היעדרות, בין אם מדובר באיחורים ובין אם מדובר בחיסורים" (ר' גם ע"ע (ארצי) 33791-11-10 נובכוב מיכאל נ' ר-צ פלסט בע"מ[פורסם בנבו](מיום 24.5.12); ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ, [פורסם בנבו](מיום 5.8.02)). פסיקה זו רלוונטית גם בנוגע לרכיב קיזוז ההפסקות ותשלום שכר ביתר.

החישוב יעשה רק לגבי החודשים אותם תבע התובע ולגביהם הציג דוחות, קרי 07/2012-6/2013.

בימים בהם שהה התובע עם קבוצות, בהם נרשמו שעות ההתחלה או סיום כ"0:00", או נרשם כי היה בטיול/סיור יומי (דוגמת "צבאית יומיים"; "יומיים צופים") יעשה החישוב לפי רישומי התובע, באם ישנם (ובניכוי שעות נסיעה מהבית ואליו, באם צוינו) ולחילופין יעשה החישוב לפי 12 שעות עבודה בימים אלו, לפי הודיית הנתבעת.

מחישוב השעות הנוספות יש להפחית את התשלום אותו קיבל בעדן התובע כמפורט בתלושי השכר.

החישוב יעשה לפי ערך השעה של התובע באותה התקופה, כמפורט בתלושי השכר ובסעיף 19 לפסק הדין.

להלן ריכוז הנתונים:
חודש
ש"נ בערך 125%
שכר עבור שעות נוספות בשיעור 125%
שעות בערך
150%
שכר עבור שעות נוספות בשיעור 150%
שעות בערך 175%
שכר עבור שעות נוספות בשיעור
175%
שעות בערך 200%
שכר עבור שעות נוספות בשיעור 200%
שולם בתלושי שכר
(ש"נ+ שעות שישי ושבת)
זכאות
לתשלום
07/12
44.62
1561.7
112.82
4512.8
1.14
55.86
-
-
3,490
2640.36
08/12
36.98
1294.3
68.93
2757.2
2
98
9.29
520.24
2984.25
1685.49
09/12
26
910
84.75
3390
-
-
13
728
4738.75
289.25
10/12
38.5
1347.5
85.61
3424.4
4
196
21.74
1217.44
5472.5
712.84
11/12
34.14
1194.9
60.78
2431.2
2
98
14.5
812
4500.5
35.6
12/12
40.25
1408.75
77.62
3104.8
2
98
18.69
1046.64
4045.75
1612.44
01/13
41.13
1439.55
115.65
4626
1.58
77.42
15.5
868
3787.5
3223.47
02/13
37.07
1297.45
65.32
2612.8
2
98
31.95
1789.2
5067.5
729.95
03/13
34.16
1195.6
40.72
1628.8
4
196
37.71
2111.76
4603.71
528.45
04/13
41.58
1455.3
90.68
3627.2
2
98
10.18
570.08
5667.5
83.08
05/13
48.9
1760.4
91.08
3731
-
-
18.8
1082.88
3592.25
2982.03
06/13
32.10
1155.6
75.11
3079.51
-
-
2
115.2
2742
1608.31

לאור המפורט, על הנתבעת לשלם לתובע בגין גמול שעות נוספות סך 16,131 ₪ של לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מאמצע התקופה (15.12.2012) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
נסיבות סיום העסקתו של התובע
אין מחלוקת כי התובע פוטר ביום 22.5.13 בו קיבל מכתב פיטורים, כמצוטט:
"הנני להודיעך על הפסקת עבודתך בחברת גל טל מובילים בע"מ בתאריך 22.6.13, עקב תאונות חוזרות ונשנות ונזקים שונים לרכב האוטובוס בו נהגת. .." (ר' נספח ז' לתצהיר התובע).
הנתבעת טענה כי התקיים לתובע שימוע בנוכחות מר חדד ומר טובול, וכי טענותיו נשמעו אך לא התקבלו (ר' סעיפים 25 ו-9 לתצהיר מר חדד ומר טובול בהתאמה). מנגד טען התובע כי פיטוריו נעשו בהיעדר שימוע ולאחר שביקש לקבל את זכויותיו.
ערות אנו למכתב הזימון לשימוע שצורף לתצהיר מר חדד, אולם משפרוטוקול השימוע לא הוצג, חרף טענת מר חדד בחקירתו הנגדית כי אכן נערך פרוטוקול אשר אף נמסר לתובע (ר' עמ' 29 שורות 25-26) לא שוכנענו כי אכן ניתנה לתובע ההזדמנות הנאותה להגיב לטענות החברה כנגדו.
הפסיקה עמדה זה מכבר על חשיבות זכות השימוע ומהותה. על מקומה המיוחד של זכות טיעון אמיתית עמדה כבוד הנשיאה נילי ארד בע"ע 01/ 1027 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, [פורסם בנבו] פד"ע לח 448:"זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו ...
עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד..." ראה: דב"ע נו/ 31 - 3 מדינת ישראל נ' ד"ר ארנון בונה, עבודה ארצי, כט(1) 282; וכן ראה: ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת נ' ד"ר חליל עבוד, [פורסם בנבו] פד"ע לה 440. כן ראה: בג"צ 654/78, ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה ועיריית תל אביב יפו, פ"ד לה (2) 649".
נפסק זה מכבר כי "מטרת השימוע אינה רק להציג בפני העובד את הטענות כלפיו ואת הנימוקים שהביאו להליך פיטוריו. אלה, כמעט בכל המקרים, ידועים לעובד. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה" (דב"ע נו 31-3 מדינת ישראל - בונה, לא פורסם [פורסם בנבו]).
ערות אנו לטענות התובע כי הסיבה שציינה הנתבעת לפיטוריו במכתב הפיטורים, אינה נכונה, שכן לטענתו מעולם לא היה מעורב בתאונה כלשהי. אולם אין בידנו לקבלה. ונפרט.
עיון בחומר הראיות מעלה כי במספר תלושי שכר צוין על ידי הנתבעת כי התובע גרם נזקים לרכב (כך לדוגמה תלוש השכר לחודש 03/2012; 03/2013; 06/2013). כמו כן הציגה הנתבעת מספר חשבוניות לתיקון נזקים אשר נגרמו לטענתה על ידי התובע, וכולם אכן נרשמו על אותו מספר אוטובוס - 6366468(ר' נספח 9 לתצהיר מר חדד).
עוד עולה כי התובע חתם על הצהרות בהן הוא מודה כי ביצע נזקים לאוטובוס שמספרו 6366468 (ר' נספח 11-12 לתצהיר מר חדד). וכן כי התקלות נרשמו בזמן אמת בדוח תקלות (ר' נספח 21 לתצהיר הנתבעת).
הדבר מתיישב עם האמור בחקירתו הנגדית של מר טובול, אשר ציין כי כל תאונה שביצע התובע היתה רשומה בדו"ח שהוצג (ר' עמ' 20 שורות 24-26 לפרוטוקול). וכי הנוהג הוא כי הנהג שביצע את התאונה היה מתקשר להודיע לו והוא היה מעביר את המקרה לטיפול קצין הבטיחות (ר' עמ' 20 שורות 27-29 וכן עמ' 21 שורות 18-21 לפרוטוקול). עוד העיד מר טובול כי התובע גרם להרבה נזקים (ר' עמ' 22 שורות 14-15 לפרוטוקול).וכן עם האמור בחקירתו הנגדית של מר חדד (ר' עמ' 27 שורות 1-22 לפרוטוקול).
התובע אף הודה כי גרם נזקים לאוטובוס במסגרת חקירתו הנגדית, גם אם לטענתו הדבר לא היה באשמתו (ר' עמ' 5 שורות 24-30 לפרוטוקול).
בנסיבות העניין ומשלא הוכח לפנינו כי אכן נערך לתובע שימוע, אנו מחייבות את הנתבעת בפיצוי בסך 8,800₪ בגין היעדר שימוע (2 משכורות).
בגין פיטוריו זכאי היה התובע לפיצויי פיטורים בסך 5,500 ₪ וזאת בגין 15 חודשי עבודה (4400 ₪ *15/12=5,500).
עיון בחומר הראיות מעלה כי הנתבעת ביקשה מחברת הביטוח את פירוט הסכום הצבור לטובת התובע ברכיב פדיון פיצויי פיטורים ביום 12.8.13 לצורך מילוי טופס 161, ולאחר כי נודע לה שהערך הצבור הינו בסך 1,941 ₪, נשלח לטענתה טופס 161 לרשויות המס (ר' נספח 23 לתצהיר מר חדד).
לטענת התובע למעט שחרור 2,000 ₪ אשר היו צבורים לטובתו בחברת הביטוח, באיחור ניכר, לא קיבל את יתרת פיצויי הפיטורים.
משלא הציגה הנתבעת כל אסמכתא כי אכן שילמה את ההפרש בסך 3,500 ₪ על הנתבעת לשלם סכום זה לתובע.
לא שוכנענו כי בנסיבות העניין זכאי התובע לתשלום הלנת פיצויים נוכח טענת הנתבעת כי היתה מחלוקת באם זכאי התובע לפיצויי פיטורים לאור הנזקים שגרם לאוטובוס .
דמי הבראה
אין מחלוקת כי שולם לתובע סך של 1,860 ₪ בגין 5 ימי הבראה.
לטענת התובע זכאי הוא לשישה ימי הבראה, בערך של 374 ₪ כל אחד. לטענת הנתבעת משחתם התובע על קבלת הפרש ימי ההבראה בסיום העסקתו (ר' נספח 22 לתצהיר מר חדד), אינו זכאי הוא לתשלום נוסף.
בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בדמי הבראה ונופש לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: צו ההרחבה), זכאי התובע ל-6.9 ימים (עבור השנה הראשונה, בה עבד 9.5 חודשים, זכאי הוא ל-3.9 ימים, ועבור השנה השנייה זכאי הוא ל-3 ימים), בערך יום של 372 ₪, היות וצו ההרחבה הקובע כי ערך יום הבראה יועמד על סך של 374 ₪ נכנס לתוקף ביום 1.7.13 ולאחר פיטוריו של התובע.
לפיכך זכאי היה התובע לסך של 2566 ₪, ובקיזוז 1,860 ₪ ששולמו לו, לסך של 706 ₪. אולם משהעמיד התובע את תביעתו בגין רכיב זה על סך של 384 ₪ זכאי הוא לסכום זה בלבד.
פדיון חופשה
לטענת התובע זכאי הוא לפדיון 12 ימי חופשה, בעוד הנתבעת שילמה לו בגין 9.62 בלבד.
עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי במהלך תקופת העסקתו ניצל התובע סך של 3 ימי חופשה. התובע לא סתר את האמור בתלושי שכרו. נפסק זה מכבר כי תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (ר' עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי [פורסם בנבו] (25.11.2008); דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ [פורסם בנבו] (1.5.1996); דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי , [פורסם בנבו] פד"ע כ 19 (1988)).
לפיכך, אין לנו אלא לקבוע כי התובע אינו זכאי לתשלום נוסף בגין ימי חופשה.
דמי לינה
לטענת התובע, על פי רישומיו ביומנו, לא שילמה לו הנתבעת עבור 20 ימי לינה.
עיון בחומר הראיות מעלה כי גרסת הנתבעת, כי בנסיעות רב יומיות בהם הנהגים היו מלווים קבוצות, היו נהגי הנתבעת לנים עם הקבוצות במלונות ובאכסניות, לא נסתרה.
כך עולה מעדותה של הגב' סיידה: "בקבוצות תיירות נכנסת מדיניות ההעסקה מדברת על זה שלא משלמים לינה. ש. מה זה תיירות נכנסת? ת. קבוצות של תיירים שמגיעות לארץ, לצורך העניין מגיעות לנתב"ג מטיילות בארץ לאורכה ולרוחבה במשך 6-10 ימים .... ש. הנהג אמור לשלם לינה על חשבונו בימים האלה שאתם שולחים אותו? ת. לא, בקבוצות האל [צ.ל – האלה] מה שמאפיין אותן שהן לנות בבתי מלון, גם אם זה אכסניות זה אכסניות מסודרות עם ארוחות מסודרות פנסי כזה " (ר' עמ' 19 שורות 20-26 לפרוטוקול). לתצהירה של הגב' סיידה צורף דו"ח סיכום לינות, בו עשתה השוואה אותה ערכה לאחר הגשת התביעה, בין מה ששולם לתובע, לבין דרישותיו בתביעתו והגיעה למסקנה כי התובע אינו זכאי לתשלום בגין רכיב זה שכן לא הגיש בזמן אמת טופס דיווח או באשר יצא עם קבוצת תיירות נכנסת ולכן לא מגיע לו תשלום עבור לינה (ר' נספח 1 לתצהירה).
הדבר מתיישב עם האמור בחקירתו הנגדית של מר חדד, כמצוטט: "..אנחנו דאגנו להם ללינה. בכל מקום שדאגנו ללינה הוא לא היה מקבל. מקום שלא דאגנו והוא היה מסתדר לבד הוא היה מקבל, כמו בבתי המלון כשהם היו בקבוצות של בתי ספר" (ר' עמ' 26 שורות 27-31 לפרוטוקול).
ערות אנו לנספח שנערך וצורף לסיכומי התובע המפנה ליומנו של התובע באשר לרישום הלינות. אולם עיון ביומנו מעלה כי ציין לדוגמה "לינה בטבריה -תגלית"; "לינה במעלה החמישה -תגלית" בימים 6/1-10/1/2013, כאשר היה עם קבוצת תגלית על פי רישומיו, אולם לא הוכח כי נשא בהוצאות אלו, ואף לא מן הנמנע כי לן במלון עם הקבוצה.
ומנגד, ביום 5/2/2013 בו צוין ביומנו של התובע "לינה בגושרים", לאחר סיור עם קבוצה, שאינה תיירות נכנסת שולם לתובע בגין לינה זו, אף לגישתו.
לאור כל האמור, התובע לא הרים את הנטל בכדי לסתור את גרסת הנתבעת בנקודה זו. ולפיכך אנו קובעות כי התובע אינו זכאי לדמי לינה נוספים.
תשלום עבור ניקיון האוטובוס
בתביעתו ובתצהירו טען התובע כי הובטח לו על ידי הנתבעת כי באם ידאג לניקיון האוטובוס יקבל תוספת של 300 ₪ בחודש.
וכי לא שולמה לו התוספת בשלושה חודשים בהם דאג לניקיון האוטובוס 08-09/2012 (ר' סעיף 4.22 לתצהירו).
עיון בחומר הראיות מעלה כי כאשר פנה התובע אל הנתבעת, נבדק הנושא וכך שולם לו 300 ₪ לחודש 07/2012 בגין ניקיון האוטובוס. התובע לא הוכיח כי אכן פנה אל הנתבעת בבקשה לשלם לו עבור החודשים 08-10/2012 בזמן אמת ולא הרים את הנטל להוכיח את רכיב תביעתו בנדון.
לאור האמור, לא שוכנענו כי זכאי התובע לתשלום נוסף בגין ניקיון האוטובוס.
תשלום בגין גיוס נהגים
לטענת התובע, בהתאם לתנאי העסקתו, זכאי הוא לתוספת בגין שני נהגים אותם גייס לשירות הנתבעת.
עיון בחומר הראיות מעלה כי על מנת להיות זכאי לתוספת זו, על הנהגים המגויסים להיות עובדי הנתבעת למשך חצי שנה על מנת שהנהג הממליץ יהא זכאי לתוספת האמורה (ר' נספח 8 לתצהיר מר חדד).
בחקירתו הנגדית העיד התובע לעניין זה כמצוטט:
"ש. אמרת שהבאת נהגים לחברה, מי הם? ת. שני רוסים. ש. מה שמותיהם? ת. סרגיי ועוד מישהו, אני לא זוכר. ש. לשיטתך הם עבדו מינימום של 6 חודשים? ת. מעבר לזה הם עבדו" (ר' עמ' 9 שורות 6-11 לפרוטוקול).
טענותיו של התובע לעניין זה הינן סתמיות ועלומות, לפיכך אנו קובעות כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו כי זכאי הוא לתוספת האמורה ותביעתו בגין רכיב זה נדחית.
הוצאות טלפון
עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי קיבל התובע סך של 100 ₪ מדי חודש בגין הוצאות טלפון, זאת למעט החודשים 05-06/2013.
עיון בנספח השכר עליו חתם התובע במאי 2013, מעלה כי אף בנספח זה מצוין כי מבנה השכר כולל השתתפות בהוצאות טלפון חודשית בסך 100 ₪ (ר' נספח 8 לתצהיר מר חדד).
הנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת בגין שינוי זה, ערות אנו לטענתה כי התובע קיבל מכשיר טלפון נייד מטעמה ולפיכך אינו זכאי להשתתפות בגין החזר הוצאות טלפון. ואכן צירפה הנתבעת מסמכים עליהם חתם התובע, לטענתה עם קבלתו לעבודה בנתבעת, בין היתר על אישור בדבר קבלת מכשיר טלפון נייד. אולם כאמור, שילמה הנתבעת מדי חודש בחודשו, למעט החודשים הנתבעים, סך של 100 ₪ בגין הוצאות טלפון והדבר אף נכלל בנספח להסכם עבודה מטעמה, ומשלא עלה בידה ליתן הסבר לשינוי האמור, אנו קובעות כי זכאי התובע לתשלום החזר הוצאות טלפון בגין חודשים אלו.
האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי קיום ו/או קיום בחוסר תום לב של הסכמי עבודה?
התובע טען מספר רב של טענות במסגרת רכיב זה, אשר לא מצאנו מקום לקבלן, להלן נתייחס לעיקריות שבהן.
כמובא לעיל, מחומר הראיות עולה כי התובע אכן הוחתם על הסכם העסקה, אשר חלק מהרכיבים בו נותרו ריקים, לדוגמה רכיב השכר, כך שלא ניתן ללמוד מכך דבר באשר להסכמות אליהם הגיעו הצדדים בנושא זה (ר' נספח ל לתצהיר מר חדד).
יחד עם זאת, שוכנענו כי התובע היה מודע לתנאי העסקתו, שכן הוכח לפנינו שהתובע פנה אל הנתבעת בזמן אמת בעת שסבר כי לא שולם לו מה שסוכם עימו. כמו כן מחומר הראיות עולה כי התובע חתום על עדכון מבנה השכר שלו. ר' נספח ז' לתצהיר הנתבעת .
לפיכך לא שוכנענו כי יש ליתן לתובע פיצוי בגין רכיב של אי הודעה על תנאי העסקה.
באשר לטענות התובע כי הנתבעת לא עמדה בהסכמות אליהן הגיעו במועד העסקתו, עלינו לדחותן.
כפי שקבענו לעיל, לא שוכנענו כי אכן סוכם עם התובע כי ישתכר שכר יסוד בסך 5,000 ₪.
כמו כן לא שוכנענו כי אכן סוכם עם התובע כי יועסק בהסעת תיירים בלבד ובעבור הסעות אלו הובטח לו כי יקבל תשרים גבוהים מלקוחות הנתבעת. ערות אנו לטענות התובע כי הבונוסים אותם קיבל בחודשים 9-10/2012 נועדו לכסות את התשרים אשר לא קיבל היות והועסק בהסעות תלמידים במקום תיירים, אולם הדבר לא הוכח.
באשר לטענות התובע כי היה על הנתבעת לשלם לו על שעות בהן עשה את דרכו לעבודה, באם בוטלה או לא בוטלה לבסוף, אף היא אינה מתקבלת שכן נפסק כי ככלל, שעות בהן עשה עובד דרכו אל מקום העבודה, אינן שעות בהן עמד העובד לרשות העבודה ואינן מזכות בתשלום שכר (ר' ע"ע (ארצי) 15233-09-13 אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ נ' זלוסקי, [פורסם בנבו] 5.11.15 וההפניות שם). מעבר לאמור, התובע לא הוכיח כי אכן הלין בזמן אמת על תנאי העסקתו אלו בנתבעת או ביקש לשנותם ובפועל עבד כך מעל שנה.
לאור האמור רכיב תביעתו זה נדחה.
נציין כי בסיכומיו, עתר התובע לפיצוי בגין אי מתן אישור על תקופת העסקה, אולם רכיב זה לא נתבע בכתב התביעה, ולכן הוא נדחה.
האם ניכוי הנתבעת משכרו של התובע היו כדין?
על פי הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, הסכמה בכתב היא תנאי לניכוי חוב משכרו של העובד:
"25 .(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק;
(2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;
(3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל;
...
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;
(7) מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חדשים – חלות על היתרה הוראות פסקה (6)".
בהתאם לפסיקה הניכוי המותר על פי הסעיף הוא "סכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו" (ר' דב"ע (ארצי) 101 – 3 יעקב עמנואל נ' שופר סל בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ח 241, 258 (1995)). מכאן שנדרשים שני תנאים לצורך ניכוי כדין לפי סעיף 25(א)(6) – התחייבות בכתב וסכום קצוב ומוכח .
עיון בחומר הראיות והעדויות שהונח לפנינו מעלה כי התובע הודה כי חתם על הסכם ההעסקה שהוצג בנספח 6 לתצהיר מר חדד (ר' עמ' 5 שורות 3-4), ובו הסכמה בכתב כי ינוכו משכרו חובות באשר לקנסות ונזקים שיגרמו על ידי ביצוע עבודתו וכן עולה כי חתם על נספח לחוזה בו מפורט פיצוי מוסכם בגין אי עמידה בתנאי ההסכם כגון איחורים וכדומה (ר' נספח 7 לתצהיר מר חדד).
הנתבעת הציגה נספח נוסף אשר נחתם על ידי התובע במהלך חודש 5.2013, עובר לפיטוריו, שם מצוין, בין היתר, כי נסיעה לא מאושרת בכביש אגרה תקוזז משכרו של העובד כנגד הסכום בחשבונית (ר' נספח 8 לתצהיר מר חדד).
נציין כי בסיכומיו ביקש התובע להגדיל רכיב זה מסך של 15,306 ₪ לסך של 25,942 ₪ שכן לטענתו לא היו בפניו מלוא הראיות. התובע לא פירט מהן הראיות החדשות שהיו בפניו רק במועד ההוכחות ואין בידנו לקבל טענה זו היות ותלושי השכר של התובע, בהם מפורטים הניכויים שבוצעו משכרו, היו בידיו כל העת.
לאור האמור לעיל, זכאית היתה הנתבעת לנכות קנסות ונזקים שנגרמו לרכב עליו נהג התובע על ידי ביצוע עבודתו, כל עוד הסכום הינו מוכח ובלתי שנוי במחלוקת, כמאמר הפסיקה. להלן נפנה לבחון את הסכומים שנוכו משכרו של התובע.
ניכויים בגין נסיעה בכביש 6 – לא שוכנענו כי עובר לחודש 05/2013 היתה זכאית הנתבעת לנכות משכרו של התובע את היטלי הנסיעה בכבישי אגרה, שכן הדבר לא מוזכר בהסכם עבודתו, אלא בנספח האמור עליו חתם אך בחודש בו פוטר, הנתבעת לא הציגה הסכמה חתומה עובר לתאריך זה והניסוח הכוללני בהסכם לפיו "העובד יהיה אחראי באופן בלעדי על כל עבירות תנועה מכל סוג שהוא שתבוצע במהלך ביצוע עבודתו ו/או בקשר אליה וכן לשלם כל קנס, היטל או אגרה שיוטל עליו בגין ביצוע עבירת תנועה כאמור" אינה בה לטעמנו בכדי לחייבו בהיטל אגרת נסיעה בכביש 6, שכן לא מדובר בעבירת תנועה. יתרה מכך, לא הציגה הנתבעת כל חשבונית כנגד סכומים אלו.
לפיכך על הנתבעת להשיב את הסכומים שנוכו כנגד "כביש 6" המסתכמים בסך של 375 ₪.
בחקירתו הנגדית של מר טובול, ציין הוא כי כל תאונה שביצע התובע היתה רשומה בדו"ח שהוצג (ר' עמ' 20 שורות 24-26 לפרוטוקול ודו"ח תקלות בנספח 8 לתצהירו) וכי הנוהג הוא כי הנהג שביצע את התאונה היה מתקשר להודיע לו והוא היה מעביר את המקרה לטיפול קצין הבטיחות (ר' עמ' 20 שורות 27-29 וכן עמ' 21 שורות 18-21 לפרוטוקול). כמו כן העיד מר חדד כי הנתבעת לא נהגה לחייב את עובדיה בגין כל נזק ונזק אלא כי "במקרה ה-20, כמו שקרה אצל מרשך, אז אנחנו כן מחייבים את העובד" (ר' עמ' 27 שורות 1-2) ובהמשך כשנשאל מדוע אם כן חויב התובע בתשלום נזק לרכב כבר בחודש עבודתו הראשון, השיב מר חדד "תפני אותי לגובה הנזק שהוא עשה, מתוך כמה הוא שילם 500 ₪ מתוך 5,000 ₪? זה במידתיות, הוא חויב על סכום סמלי מהנזק. ש. עפ"י מה הייתם מחייבים את העובדים שלכם? איך אתה יודע כמה לנכות לו? זה שיקול דעתך? ת. קיימים מספר סוגים של נזקים. יש נזקים של שמשות, של פחחות שהם נזקים שמשפשפים את הפינות ויש נזקים שמגיעים מעבר להשתתפות העצמית. בנוסף לכל הפרמטרים האלה יש את תדירות הנזקים שהעובד גורם. אם הוא גורם הרבה נזקים אז מידת ההשתתפות שלו תלך ותגדל בהתאם לתדירות. אם זה אירוע חד פעמי זה חריג בדר"כ נהג ותיק זה לא יחויב אם זה נהג חדש שבחודש הראשון שלו כבר פגע הוא יחויב בסכום סמלי ... "(ר' עמ' 27 שורות 7-19 לפרוטוקול).
בחודש עבודתו הראשון, 03/2012, חויב התובע בתשלום 500 ₪ בגין נזק לרכב. עיון בדו"ח התקלות מעלה כי ביום 21.3.12 נרשם כי התובע "דפק את הכנף השמאלית של האוטו. נשלח לאוטו גלאס". אולם הנתבעת לא הציגה כל ראיה בדבר תשלום בגין נזק זה, ברי כי לא ניתן לראות בכך סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת כמובא בפסיקה דלעיל. ולפיכך על הנתבעת להשיב לתובע סכום זה.
בחודש 10/2012 חויב התובע בסך של 250 ₪ בגין קנס. הנתבעת הציגה הודעת תשלום קנס בגין עבירה שבוצעה ביום 8.6.12, על סך 250 ₪ לרכב עליו נהג התובע, הנושאת תאריך 16.10.12, כמו כן הציגה הנתבעת אישור חתום של התובע לקזז סכום קנס זה ממשכורתו (ר' נספח 7 לתצהיר מר טובול).
כמו כן, בחודש 01/2013 נוכה משכרו של התובע סך של 250 ₪ בגין קנס. הנתבעת הציגה את הודעת הקנס וכן את אישורו של התובע לקזז סכום קנס זה משכרו (ר' נספח 7 לתצהיר מר טובול).
לפיכך ניכויים אלו נעשו כדין.
בחודש 03/2013 חויב התובע בגין קנס בסך 150 ₪ אולם הנתבעת לא הציגה כל ראיה לתשלום הקנס או בגין מה ניתן ולפיכך לא ניתן לראות בכך סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת כמובא בפסיקה דלעיל. ולפיכך על הנתבעת להשיב לתובע סכום זה.
בנוסף, חויב התובע בחודש זה בסך 500 ₪ בגין נזק לרכב. הנתבעת הציגה שני מסמכים עליהם חתם התובע בחודש זה, בראשון, מיום 2.3.13, הצהיר התובע כך:
"אני ברוך אלי, ת.ז XXXXXX537, מצהיר בזאת כי ביצעתי מס' נזקים באוטובוס שמספרו 63-664-68 לחברת גל טל מובילים בע"מ.
מאחר והחברה מחלה לי על החובות הנ"ל ונהגה בי לפנים משורת הדין, אני מצהיר בזאת כי אם אגרום שוב לנזק כל שהוא, עקיף או ישיר אשלם את החוב שנמחל לי בסך של 2,000 ₪" (ר' נספח 3 לתצהיר מר טובול).
ביום 13.3.13 נשלח אל התובע מכתב בו מפורטים נזקים שנמצאו ביום 12.03.13 על הרכב עליו נהג. עוד נכתב כי "וזאת בהמשך למכתב מיום 02.03.13, אי לכך, עליך לשאת בעלויות הנזקים אשר נגרמו לרכב". התובע חתם כי הוא מאשר את פרטי הנזקים ואת הקיזוז משכר העבודה של חודש 03/2013 (ר' נספח 4 לתצהיר מר טובול).
התובע הודה כי חתם על המסמכים הללו, אך כי עשה זאת תחת לחץ (ר' עמ' 5-6 לחקירתו הנגדית). איננו מקבלות את הסברו זה של התובע שכן הודה כי חתם על מסמכים אלו בזמן אמת, ולא הוכח כי היה תחת לחץ. לפיכך אנו רואות בניכוי זה ניכוי כדין שכן היה מדובר על ניכוי ידוע ולא שנוי במחלוקת.
בחודש 05/2013 נוכה משכרו של התובע סך של 400 ₪ בגין איחורים, אולם התובע, פירט את הרכיבים אותם הוא מבקש להשיב לו, והם נובעים מניכוי קנסות, נזקים לרכב ומפרעות בלבד.
בחודש 06/2013 נוכה משכרו של התובע סך של 2,500 ₪ בגין נזק לרכב. הנתבעת לא הציגה כל ראיה בדבר לתשלום הנזק או בגין מה נגרם. ערות אנו לטענות הנתבעת כי במהלך חודש מאי 2013 גרם התובע לנזק בסך כ-70,000 ₪ ובגין זאת אף פוטר, אולם הדבר היה שנוי במחלוקת ואף תביעה שהגישה הנתבעת בגין נזק זה נדחתה. לפיכך לא ניתן לראות בכך סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת כמובא בפסיקה דלעיל ויתרה מכך אף מדובר בסכום שהינו יותר מרבע שכרו של התובע. ולפיכך על הנתבעת להשיב לתובע סכום זה.
משכרו של התובע נוכו סכומים שכונו "מפרעות" לאורך מרבית חודשי עבודתו כך:
בחודש 07/2012 – 1,000 ₪ 08/2012 – 3,000 ₪;09/2012 – 1,000 ₪; 12/2012 – 6,000 ₪; 01/2013 - 3,000 ₪ ; 02/2013 -2,500 ₪; 03/2013 – 1,500 ₪; 04/2013 -1,500 ₪; 05/2013 – 4,500 ₪ וכן 2,531 ₪;
הנתבעת הציגה הסכם הלוואה מחודש 12/2012 על סך 3,000 ₪ (ר' נספח 4 לתצהיר מר חדד) וכן אישור על קבלת המחאה בסך 6,000 ₪ על חשבון משכורת חודש 05/2013 (ר' נספח 5 לתצהיר מר חדד). לא הוכח לפנינו כי שולמו לתובע מפרעות נוספות. ערות אנו לטענה כי היות ובתו ואשתו של התובע היו מגיעות לאסוף את משכורתו של התובע, לא היה באפשרות הנתבעת להחתימן על לקיחת הסכומים, אולם משהודה מר חדד כי אכן שכרו של התובע ניתן לאשתו ובתו לעיתים ואף היו מחתימים אותן על כך(ר' עמ' 27 שורות 28-33 לפרוטוקול), איננו מקבלות טענת הנתבעת בנדון .
נקודה זו, בצירוף הודיית מר חדד ומר טובול בתצהיר מטעמם הם כי בחודש 12/2012 נוכה משכרו של התובע סך של 5,000 ₪ בגין השתתפות עצמית בנזקים(ר' סעיפים 20 ו-4 לתצהיר מר חדד ומר טובול בהתאמה) עיון בתלוש השכר של התובע לחודש זה מעלה כי למעט ניכוי בגין נסיעה בכביש 6, קונה הניכוי כ"מפרעה", דבר זה מוביל למסקנה כי אכן נהגה הנתבעת לנכות משכרו של התובע סכומים בגין נזקים שנגרמו לרכב עליו נהג, שהם מעבר לרבע משכרו של התובע על ידי הכינוי "מפרעה".
ערות אנו למסמכים שצורפו לתצהיר מר טובול בגין נזקים שנגרמו לרכב עליו נהג התובע, בחודשים 06-10/2012 בסכומים שהגיעו לאלפי שקלים אשר שולמו על ידי הנתבעת ביום 5.12.12 (ר' נספח 1 לתצהיר מר טובול). אולם איננו יכולות לראות בסכומים אלו כסכומים שאינם שנויים במחלוקת ובעיקר מקום שכונו כ"מפרעה" לא ניתן לדעת בדיוק בגין מה היה הניכוי בזמן אמת. יתרה מכך, סכומים אלו לרוב היו גבוהים מרבע משכורתו של התובע ולפיכך אף אינם בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר כמפורט לעיל.
לפיכך, למעט המוכח על סך 9,000 ₪ שניתן לתובע כמפרעה והלוואה, אנו רואות ביתרת הסכומים שנוכו משכרו של התובע כניכוי שלא כדין. אולם משהעמיד התובע את תביעתו בגין רכיב זה על סך של 15,306 ₪ בלבד, על הנתבעת להשיב לו סכום זה.

עוגמת נפש
ההלכה היא כי רק במקרים קשים וחריגים ייפסק פיצוי בגין עגמת נפש (ר' דב"ע נג/99-3, משרד החינוך, מדינת ישראל נ' דוד מצגר, פד"ע כ"ו 563).
לא שוכנענו כי בענייננו יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש מעבר לרכיבים שנפסקו לטובתו.

טענות הקיזוז של הנתבעת
בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע את הנזקים שגרם התובע ברשלנותו בסך 74,364 ₪ וכן סך של 7,500 ₪ ששילמה לו ביתר במהלך תקופת עבודתו.
ידוע כי נזקים שנגרמו כתוצאה מרשלנות אינם בסמכות בית הדין, והנתבעת אכן הגישה את תביעתה בגין נזק זה לבית משפט השלום ברמלה, תביעה שנדחתה.
הנתבעת לא פירטה בכתב הגנתה אילו סכומים בדיוק הינם ביתר או מדוע אינם מגיעים לתובע חרף העובדה ששולמו לו בזמן אמת.
הואיל והנתבעת לא חזרה על טענות אלו במסגרת התצהירים או הסיכומים מטעמה הרינו רואים אותה כמי שזנחה אותו ועל כן איננו קובעים בגינו דבר.
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן:
פיצוי בגין היעדר שימוע בסך 8,800 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 22.6.13 ועד למועד התשלום בפועל.
השלמת פיצוי פיטורים בסך 3,500 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 22.6.13 ועד למועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 384 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 22.6.13 ועד למועד התשלום בפועל.
הוצאות טלפון בסך 200 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 22.6.13 ועד למועד התשלום בפועל.
השבת ניכויים שלא כדין מהשכר בסך 15,306 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 22.6.13 ועד למועד התשלום בפועל.
גמול שעות נוספות בסך 16,131 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.12 ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעת תישא, בהוצאות משפט ושכ"ט התובע בסך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא, תישא הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

נציג ציבור עובדים, גב' חנה קפלניקוב

אסנת רובוביץ - ברכש, שופטת

נציג ציבור מעסיקים,גב' אהובה גנור

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ח, (27 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: אליהו ברוך
נתבע: ציון גל טל מובילים 2500 בע"מ
שופט :
עורכי דין: