ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד יוסף רפפורט נגד מדינת ישראל :


בפני כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

מבקשים

עו"ד יוסף רפפורט ואח'

נגד

משיבה
מדינת ישראל

החלטה

עניינה של החלטה זו הינו בבקשת הנתבעים (להלן: המבקשים בהתאמה) לעיכוב בירור התביעה דנן בשל הליך תלוי ועומד.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

על חלק מעיקרי הרקע העובדתי והדיוני בבסיסו של הליך זה כבר עמדתי בעבר במסגרת החלטתי מיום 23/6/17, ואין לי אלא לשוב על חלק מהדברים לצורך הרלוונטיות שלהם להחלטה דנן, כמו גם להוסיף אודות ההתפתחויות הרלוונטיות שחלו במישור הדיוני מאז אותה החלטה:

המבקשים, בני זוג, הינם בעלי מעמד של ברי רשות בנחלה מספר 306, במקרקעין הידועים כחלקה 6, בגוש 7232 (להלן: המקרקעין). המקרקעין שנמצאים במושב מגשימים מצויים בבעלות קק"ל ומנוהלים על ידי התובעת (להלן: המשיבה). הרשות שניתנה למבקשים במקרקעין הינה מכח הסכם משבצת שחתמה המשיבה עם המושב בשנת 1959 ובו הוסדרו מכלול הזכויות והחובות בין הצדדים ביחס לשטח כולל של 2,654 דונם.

בחודש 6/2012 הגישה המשיבה כנגד המבקשים תביעה במסגרתה עתרה לסעד של פינוי, צו מניעה קבוע וצו הריסה נלווה בהתייחס למבנים מס' 6,8,14 שנבנו במקרקעין (להלן: ההליך הקודם).

ביום 31/12/15 ניתן פסק הדין בהליך הקודם במסגרתו מצא בית המשפט (כבוד השופטת ש' קמיר-וייס) על קבלת התובענה על כלל סעדיה. המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין האמור (ע"א 17175-02-16).

כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין (ובזמן שהליך הערעור היה תלוי ועומד), הגישה המשיבה את תביעתה דנן, במסגרתה היא עותרת, בין היתר, לחייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש והשבת רווחים שהופקו שלא כדין בהתייחס למבנים 6, 8, 9, 12 ו-14 לתקופה שתחילתה בחודש 8/2009 וסיומה במועדים שונים (בהתייחס לכל מבנה ומבנה). כן, התבקשה הפסקת השימוש במבנה 12 ומניעה מכל שימוש לא חקלאי בו ו/או כזה הנוגד את חוזה המשבצת. בסעיף 2 לכתב התביעה צוין כי התביעה דנן מוגשת בהמשך להליך הקודם ובהתאם לצו פיצול סעדים שניתן בו ביום 25/2/14.

במסגרת הישיבה שהתקיימה בהליך הערעור האמור ביום 19/3/17 (שמונה חודשים לאחר הגשת התביעה דנן), הסכימו הצדדים על קבלת הצעת בית המשפט (הצעה שהועלתה בישיבה הקודמת בערעור שהתקיימה ביום 30/11/16) לפיה:

"פסק הדין לעניין מבנה 14 יעמוד בעינו. מעבר לכך, פסק הדין של בית משפט קמא יבוטל, מבלי שיש בכך מעשה בית דין, וכל צד שומר על זכויותיו וטענותיו. ההחלטה בעניין פיצול סעדים לעניין מבנה 14 תעמוד בעינה. נושא ההוצאות בבימ"ש קמא יושאר לשיקול דעת ביהמ"ש ויוכרע במסגרת פסק הדין בערעור". (להלן: פסק הדין בערעור).

במסגרת החלטתי מיום 23/6/17 דחיתי את בקשת המבקשים לסילוקה של התביעה על הסף על רקע פסק הדין האמור, הכל מהנימוקים אשר פורטו באותה החלטה.

ביום 11/7/17 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטתי האמורה (רע"א 14753-07-17) ובמסגרת החלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' קיציס) באותו הליך מיום 29/11/17, נדחתה בקשת רשות הערעור. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 9807/17) נדחתה אף היא ביום 30/1/18 על ידי כבוד השופט נ' הנדל.

במסגרת החלטתי מיום 19/2/18 דחיתי בקשה נוספת מטעם המבקשים במסגרתה הם עתרו להעביר את התיק לישיבת מהו"ת בהתאם לתקנה 99ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

ביום 21/3/18 הגישו המבקשים תביעה (45811-03-18) לביטול פסק הדין שניתן בערעור (שניתן כאמור בהסכמה ביום 30/11/16 במסגרת ע"א 17175-02-16). במסגרת התביעה לביטול פסק הדין טענו המבקשים, בין היתר, כי כריתת הסכם הפשרה (אשר קיבל כאמור תוקף של פסק דין) נבעה מטעותם של המבקשים אשר היו בטוחים כי התביעה דנן תתוקן על ידי המשיבה בהתאם לפסק הדין בערעור ולא תותיר אותו כאות מתה ללא נפקות משפטית כלשהי, כך שלא יהיה ניתן לעשות בה כל שימוש משפטי ביחס למבנים מס' 6, 8, 9, 11 ו-12 ולעילות הנוספות שנכללו במסגרת אותה עילת תביעה. טעות זו לטענת המבקשים יורדת לשורשו של עניין עד כי אילו הם היו מודעים לכך שאין בכוונת המשיבה לחזור בה מתביעתה השנייה (שהוגשה עוד לפני מתן פסק הדין בערעור בגין פסק הדין בת.א. 37747-06-12) ביחס למבנים האמורים וביחס לעילות הנוספות – הם לא היו נותנים את הסכמתם להצעת כבוד בית המשפט המחוזי.

במסגרת בקשתם דנן, עותרים המבקשים כאמור לעכב את בירור התביעה דנן מחשש להכרעות סותרות, שכן היה וההליך דנן יימשך כסדרו ויינתן בו פסק דין שלא יעלה בקנה אחד עם פסק הדין בע"א 17175-02-16 לאחר שיידון מחדש (באם אכן יבוטל פסק הדין שניתן בהסכמה) עלולים המבקשים להימצא בחוסר וודאות באשר לאופן פעולתם – קרי: איזה מבין פסקי הדין הוא המחייב – זה של בית המשפט בתיק דנן או זה של בית המשפט המחוזי, וברור שמצב כזה אינו ראוי.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה הבקשה אינה אלא ניסיון נוסף מצד המבקשים לדחות את בירור התובענה ו/או לסרבל את הדיון בה. בהקשר טענה זו עמדה המשיבה בסעיפים 4-24 לתגובתה על ההשתלשלות הדיונית כפי שעל חלקה עמדתי לעיל, בהדגישה כי ברור מהבקשה שהמבקשים מסרבים לקבל את הכרעתן של שלושת הערכאות בהקשר טענותיהם לסילוק על הסף ו/או תיקון כתב התביעה.

כן, טענה המשיבה כי יש לסלק את הבקשה היות והמדובר בבקשה תיאורטית, שכן כל הסברי המבקשים לגבי הצורך בעיכוב הליכים נסמכים על האפשרות שיזכו בתביעה לביטול פסק הדין ואז יתחדש הדיון בערעור, כשאולי ההכרעה בערעור תביא לקביעות סותרות לקביעות בתביעה דנן.

כן, טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות אף מחמת מניעות שכן, אם בעת שהערעור היה תלוי ועומד לא מצאו המבקשים לנכון לבקש את הקפאת הדיון בתיק דנן בשל "הליך תלוי ועומד", מקל וחומר שהם מנועים ומושתקים מלטעון לעיכוב הליכים בתביעה דנן לאחר שהערעור הסתיים בפסק דין בהסכמה והפך חלוט, בשל תביעה לביטול פסק הדין שהוגשה לאחר התביעה הכספית. לחילופין, נטען שיש להורות על דחיית הבקשה מחמת שיהוי לנוכח פרק הזמן שחלף ממועד מתן ההחלטה ברע"א 9807/17 (30/1/18) ועד למועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין (21/3/18).

בנוסף נטען שיש לדחות את הבקשה אף לגופה שכן לא מתקיימים התנאים לעיכוב ההליכים המבוקש. כך, נטען בין היתר, כי בעוד שהסעד המבוקש בתביעה לביטול פסק הדין הוא ביטול פסק הדין והחזרת הערעור לרשימת הערעורים התלויים ועומדים, הסעדים המבוקשים בתביעה דנן הינם חיוב המבקשים בדמי שימוש ובהשבת רווחים שהינם סעדים כספיים במהותם. בנסיבות אלה נטען שהעילות שביסוד שתי התביעות לא דומות ובוודאי שלא זהות. כן, נטען כי גם השיקולים של יעילות הדיון והחיסכון במשאבים אינם תומכים בעמדת המבקשים שכן לא רק שמדובר במערכת עובדתית שונה בין התביעות אלא שגם הראיות הן שונות לגמרי.

בתשובתם לתגובה, שבו וחזרו המבקשים על כך שעיכוב בירור התביעה דנן דרוש לאור השלכות ממשיות ומרחיקות לכת שיתכן ויתקבלו בתביעה לביטול פסק הדין, כך שתהיה להן השפעה מכרעת על התביעה דנן. בעניין זה בקשו המבקשים להפנות לכך שהמשיבה לא הכחישה את טענת המבקשים לעניין ההשלכות אלא טענה כי המדובר בבקשה תיאורטית.

כן, טענו המבקשים כי אין עסקינן בבקשה תיאורטית כלל, שכן ככל שיתקבל הערעור ויבוטל פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, יהיה בכך משום מעשה בית דין ביחס למבנים 6, 8 ו-14 כך שיהיה על המשיבה בתביעתה דנן למחוק את הסעדים ביחס למבנים אלה. כמו כן, משמעות ביטול פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה יהיה כי המבנים מוחזקים כדין על ידי המבקשים, כך שאין למשיבה כל זכות להיפרע בגין השימוש בהם על ידי המבקשים ותביעתה בתיק דנן יהא להידחות.

לעניין טענת המניעות והשיהוי טענו המבקשים כי טענתם בדבר עיכוב בירור התובענה בתיק דנן מחמת הליך תלוי ועומד, לא נוצרה אלא רק עם מתן פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון ביום 30/1/18 ולא במועד כלשהו מוקדם יותר. כן, נטען כי אין כל שיהוי בין מועד זה למועד בו הוגשה התביעה לביטול פסק הדין כאשר בין לבין המבקשים שקלו את צעדיהם ופעלו בהקדם להכנת כתב התביעה.

באשר לאי קיום התנאים לעיכוב ההליכים נטען כי די להראות שבמהות מדובר בתביעות אשר בשתיהן עומדת במרכז הדיון אותה סוגיה ואין צורך שתהיה חפיפה מלאה בין כל הנושאים העומדים לדיון ודי אם פסק הדין האחד לא יכריע בכל השאלות העומדות על הפרק בהליך השני אך יהא בו כדי לצמצמן ולסייע בהכרעה בהן – זאת במטרה למנוע הכבדה מיותרת על הצדדים וכן על בית המשפט.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה כמו גם ברקע העובדתי והדיוני הרלוונטיים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

על פי העיקרון של "הליך תלוי ועומד", מוסמך בית המשפט להעמיד את הדיון בהליך אחד כל עוד תלוי ועומד הליך אחר בין אותם בעלי דין. תכליתו של עיקרון זה הינו מניעת כפל הליכים, כפילות אשר עלולה להביא לבזבוז זמנם של בעלי הדין ושל הערכאות השונות הדנים בעניין, ועלולה אף להביא לכך שמותבים שונים יגיעו להכרעות סותרות, באותה הסוגיה ובין אותם בעלי הדין (ר' רע"א 627/13 סגל נ' פנינת מלכי ישראל בע"מ [פורסם במאגרים] (19/2/13)).

במקרה דנן, על אף שקיימת זהות בין הצדדים בשני ההליכים אשר עומדים במרכז הבקשה, לא מצאתי שיש מקום כי לעכב את בירור התביעה דנן עד להכרעת התביעה לביטול פסק הדין.

הפסיקה הבהירה לא אחת כי סמכות העיכוב הינה סמכות שבסופו של יום נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כך שמלבד השיקולים שנמנו לעיל, על בית המשפט לשקול גם נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיו"ב (ר' רע"א 3765/01 פניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדר קפלן [פורסם במאגרים] (28/1/02)).

התביעה לביטול פסק הדין בערעור נמצאת אך בראשית דרכה, בעוד התביעה דנן מתנהלת מזה פרק זמן ממושך של כשנה ועשרה חודשים.

לנוכח מהותם של הסעדים להם עתרה המשיבה בתביעה דנן– לא ראיתי הצדקה לעכב מהמשיבה את זכותה לברר את המחלוקת בינה לבין המבקשים, ובפרט בשעה שהתיק דנן קבוע לשמיעת ההוכחות במועד קרוב ביותר. לכך יש להוסיף כי מאזן הנוחות בנסיבות המקרה דנן (בהקשר הסעדים הכספיים), נוטה לצידה של המשיבה, שכן אף אם בסופו של יום תתקבל התביעה לביטול פסק הדין המבקשים לא יינזקו במאומה, הואיל ואין כל חשש שהמשיבה לא תשיב למבקשים את הכספים שתגבה, אם יפסקו.

סוף-דבר:

לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית הבקשה לעיכוב בירור התביעה.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ח, 27 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד יוסף רפפורט
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: